בשעת בין־השמשות זו חושש אני לשני דברים: לקיצור החזית ולקוצר־הרוח. נדמה לי, שבדברי כמה חברים נשמעו רמזים המעוררים חשש כזה. החבר גורפינקל התפלא שבן־גוריון עורם לפנינו חזיתות רבות ודיבר על הצורך בקיצור החזית. אולם נראה לי, שגם כשפותחים שלוש וארבע חזיתות החזית היא אחת, וכולה נתונה. לא אנחנו קבענוה בעבר ולא אנחנו הקובעים אותה בהווה. המבקש לקצר את החזית, יש והוא מקצר אותה במקום העלול לחשוף נקודות־תורפה.

הח' ע.פ. סבורה, שמאבקנו עם אנגליה הוא מיותר, ולולא הפורשים היינו יכולים להגיע להסדר. חשבתי שלפחות במועצה זו, לאחר כל מה שעבר עלינו, יגיעו פועלי ארץ־ישראל, ובראש־וראשונה מפלגת פועלי א"י, לכלל מסקנה, שהאנגלים גמרו אומר לחסל את הבנין שלנו. ואכן מצווים אנו להכיר ולהודות בכך, על אף הצער והרגשת המועקה העצומה. כולנו עברנו בשנים אלה שלבים רבים. כולנו התקשינו לקבל את המצב כמו שהוא. כל אחד השלה עצמו לחשוב שהדברים ישתנו, ואולי לא פסה תקווה. אבל לאחר הופעתה של ממשלת ארץ־ישראל, באת־כוח ממשלת הוד מלכותו, לפני ועדת החקירה כאן, דומני שכל חבר אשר קרא ונסתבר לו כיצד ממשלת המאנדאט רואה אותנו בעבודתנו, בחיינו, בהישגינו, וכיצד היא רואה את תפקידה, סופו הגיע למסקנה זו. ראשית חכמה – דעת המציאות שכן לעתים אתה שומע דברי חבר בוויכוח ויש לך רושם, כי איזה עיקר נעלם ממנו, שהוא שכח כי אנו כאן ישוב של שש מאות אלף יהודים, אשר הוטלה עליו משימת דורות של קיבוץ פזורי־ישראל ששׂרדו, והמאבק להגשמתה של משימה זו. אם כן החזית נתונה, ואין מנוס.

מלים אחדות לענין קוצר־הרוח. בשעה קשה זו חייבת המפלגה לעודד את חבריה, את התנועה כולה. במאבק אין יודעים, איזוהי מחצית־השעה האחרונה. יש הכרח לעמוד גם בקרבנות גדולים. ייתכן שהגאולה קרובה. יש לי צורך לומר דבר זה, כי אני חש אי־שם בציבור רחש של דכאון. ואולי כאן שורש הדברים שנאמרו במועצה זו על הצורך בהשלמה עם המצב, אם כי נרמזו מתוך הססנות ובקול ענות חלושה.

על המועצה להילחם בהלך־הרוח של יאוש והשלמה. עליה לומר לחברים: עוד יאיר השחר גם לנו. עוד ניאבק.

מעמד ‘יציאת אירופה תש"ז’¹ לא יתואר אלא על רקע המאבק שעבר על ארץ־ישראל. אותה ‘עמידת־דום’ שלנו, של כולנו, בפני ההוד שבגבורה של ארבעת אלפים וחמש מאות יהודים סתם, גברים נשים וטף, בבתי־כלא צפים האם יתואר פלא זה לוּלא האווירה ששׂררה בארץ, לולא כל מה שעבר על הארץ עד עתה? ולחברים שאמרו בוויכוּח: ‘רק עליה’, רצוני לחזור ולומר, כי אני משוכנע שלא היינו זוכים למערכה זו של ‘יציאת אירופה’ לולא המאבק הרצוף שלנו. ולמעשה עמדנו כל השנים בסימן מאבק זה: הפוגה, עליה, עשיה, עליה על הקרקע, הנחת צינור־מים בנגב ושוב עליה על הקרקע ועוד ועוד.

ומשום כך הגיעה השעה שנדבר על ההסתאבות בפאת־שדה אחת של מאבקנו דברים פשוטים, ברורים וגלויים. כוונתי לפורשים – לנגע הפרישה. אין ספק, שלפנינו הופעה חולנית של פראות אכזרית, רצחנית, נוטפת־דם, שאין תנועתנוּ ותנוּעת־השחרור לנו יכולות לדור בכפיפה אחת עמה. אמרתי את הדברים משום שאני סבור שהמאבק עוד לא נגמר, גם אם השחר קרוב. אבל גם אם אין השחר קרוב, – ניאבק ונסבול ונקריב קרבנות ולא נתן מרגוע למצרי צעדינו, כי אין לנו מנוס, מזה; כי כל דרך אחרת היא השלמה אתם. אין כאן מקום להשוואה כלשהי עם עם אחר ודרכי־לחימתו, כי בשום דבר אין אנו דומים לעם אחר. אם במשך שנה־שנתיים, או לכל היותר חמש שנים, לא נעלה חלק ניכר של פזורי ישראל יוקפא מפעלנו לתקופה ארוכה. על כן אין לנו מנוס מן המאבק; אולם עם זאת יש לזכור כמה דברי־יסוד.

אם חברה אמרה, בשם ‘הנוער הצברי’, שהם מחפשים חזון נוסף לחזון הכיבוש והגאולה, הרי יש להסביר ולהוכיח לחברינו הצעירים, לבנינו ולבנותינו, לכולנו – שמחובתנו למצוא דרכי־מאבק אשר יבטיחו שקרננו בארץ תהיה קיימת; כי אם ייערך המאבק בדרכים מטורפות יש סכנה שלא יהיה מי שייאבק. אינני מקבל את האמירה, שהנוער לא יבין עמדה זו. אם כולנו נהיה חדורים רגש־תיעוב כלפי דרכי הפורשים והכרת הסכנה המדינית הכרוכה בהם, – נדביק בהרגשותינו את החברים הצעירים והוותיקים ונעקור מתוכנו את לימוד־הזכות על מעלליהם, ומעט האהדה אליהם. בשדה־מאבקנו עלו קוצים והכרח הוא לבער אותם. אולי לא נוכל לעקרם כליל, אך אין נמנעים מזריעת שדות מתוך חשש שבשנה הבאה שוב יעלו קוצים. יש קוצים בכל שדה, מבערים אותם – וזורעים. אנו נבערם לא בדרך שהוצעה כאן, לא בשיתוף עם כוח מבחוץ, מפני שגם אותה היד רצחנית היא, רצחנית לגבי מפעל שם, מפעל־עם, מפעל־גאולה. ועוד המלאכה מרובה בדרך לביעור. נבער, קודם כל, בהסברה, בוויכוח ובשכנוע. מישהו צחק פה כשאחד החברים השמיע מלים אלה. עוד לא היה בתנועת־הפועלים ויכוח מעמיק כזה בין פועל לפועל, כי אכן, יש עוד קצת לימוד־זכות על מעשי הפורשים – וזה חייב להיפסק. מן הדין שיביאו הסברה מעמיקה, ויכוח ושכנוע ובירור וסתימת מקורות – מקורות העזרה לפורשים בחוץ־לארץ, ואילו כאן – עקירת־שרשים ועמידה על הנפש.

הרצפלד אמר שלא ידע יום־אבל כיום תלייתם של שני הסרג’אנטים.² אולי יסכים לתיקון קטן: לעם היהודי היו ימי־אבל גדולים מזה. אבל זה היה יום חרפה לאומית מאין כמוהו, יום בושה צורבת, בושה אנושית ופועלית ברצחנות הזאת. אחרים עשו כדברים האלה וגרועים מהם, אבל יהוּדים – ובארץ ישראל הקמה לתחיה? כולנו היינו מזועזעים.

רצוני לומר כמה מלים על הרעיון החדש, כביכול, שהביא אתמול בן־גוריון. אפשר היה להרגיש, שהמועצה מקבלת זאת כחידוש, ואולי כחידוש לא־רצוי. גם אני לא אקבע כרגע את עמדתי. הוא דיבר על כך ברורות: לדרוש את יציאת השלטון האנגלי מכאן. השאלה היא – אם כבר בשלה אצלנו ההכרה לכך, או שעדיין מצויים חברים הסבורים שהממשלה האנגלית תיטיב דרכיה עמנו? אם מצויים כאלה, הרי שיש מקום גם להיסוסים ולחששות, שמא דרישה זו מוקדמת מדי. אבל אם אתה מגיע למסקנות אלה לאחר שאתה מסתכל במתרחש חודש חודש, שנה שנה, והמצב מחמיר והולך – עליך לומר שייתכן וגם תביעה זו היא אחת המשקלות בדרכי המאבק שלנו. אין הדבר פשוט וקל, אבל אפשר וגם לדרישה זו יש ערך ומשקל, שאינו מועט אולי מאניית מעפילים. אין לפטור דרישה זו על נקלה, ויש לתת עליה את הדעת.

אינני יודע אם יש בידי המועצה להחליט כבר עתה על כך. עוד רבים הספקות וההיסוסים, גם אם באנו לכלל מסקנה שאנגליה גמרה אומר להחניק את מפעלנו. אולם אפשר לנסח את הדברים כך: עצמאות יהודית; בזה שהעלינו את התביעה למדינה יהודית בארץ־ישראל, ממילא אמרנו שאין עוד מקום לשלטון אנגלי בארץ־ישראל, דומני שאף וייצמאן אמר זאת כבר לפני שנה. בעתונות נמסר שהוא אמר לאנשי הממשלה: הייתי בארץ ישראל והגעתי למסקנה, שאין יהודי ארץ־ישראל יכולים עוד לשאת עליהם עול פקידות אנגלית, והם סבורים שייטיבו לעשות זאת בעצמם. אם כן, הרי שהדברים כבר נאמרו. שאלה אחרת היא, אם יש בזה מן התבונה להכריז על כך כבר כיום, בשעת בין־השמשות, לאחר צאת ועדת או"ם, אף כי התנועה והעם סבורים, כנראה, שהשעה היא שעת־הכרעה. ומהראוי שיהיה לנו דיון ממצה בשאלה המכרעת הזאת.

במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל אוגוסט 1947