נוכח ההודעה האנגלית¹, שכמוה כהזמנה לשכנינוּ לבצע את הטבח, אשר באי־כוחם מאיימים בו עלינו השכם והערב, נראה לי, כי עלינו לדרוש את האפשרות לארגן מיליציה יהוּדית, שכן מאיימים להשמידנו, ובעזרתם של האנגלים. אין לי כרגע ענין בתוצאות הדרישה הזאת, אבל ברור לי שהיא צריכה להישמע. בשלב זה של מאמצינוּ, כאשר או"ם יושב על מדוכת עניננוּ, כאשר הצבא האנגלי יורה באניות מעפילים, ורוצה לכבול את ידינו, כל עוד הוא חונה כאן – מה דבר אחר יכולים אנו להגיד לו מאשר ‘מוטב שתלכו מכאן’; עם זה, כל עוד קיים המשטר בו אנו נתוּנים, עלינו להשמיע את תביעתנו באזני הממשלה כאן ובאזני העולם כולו, כי תינתן לנו האפשרות להקים מיליציה משלנו.

לא אוּכל להגיד שלא התרשמתי מפנייתו של וילנר² אלינו כאל חברים. מי יתן ויתאמתו הדברים שאמר בוודאוּת כזאת, אבל ההסתמכוּת על המקרה באבוּ־כביר, שם לא נתנוּ הערבים לפגוע בנו – עם כל רצוני לראות בדבר גילוי רציני, המרמז על אפשרות שהערבים ירצו באמת לבקש דרך משוּתפת אתנו – היא או תמימוּת או אף דבר גרוּע מזה. כי מי לידנו יתקע, שגם דבר זה לא נעשה על פי הוראות מישהו? אם בעוד שבועיים תהיה הוראה הפוכה, ‘לפעול’ – יפעלו! אינני אומר, שפה ושם אין פועל או פלח שנפשם סולדת משפיכות דמים, החוששים ומפחדים ואינם רוצים להתנכל לנו. אך כלוּם אפשר ללמוד מזה על הכלל ולהסיק מכאן מסקנות בימים אלה? אנחנו מצוּוים לעשות כל אשר ביכולתנו – ולמעלה מזה למען נהיה כולנו, כמו שהננוּ מגוּיסים ומוכנים לקראת החמוּר ביותר.

נאמר: ‘אין חרדה’. אכן, יש לארגן אותה. בחדשים המעטים נענה הציבור, מכל מקום החלק ההסתדרותי שבו, ולאחר שבועות מעטים מאז התחילה הפעוּלה עומדים אנו כבר בגיוס האלף השני, ולוואי ויימצאו הכלים לאמנם ולקלטם. דרושה עבודה יום־היומית, עבודת־חולין גדולה, כדי לארגן את האנשים, ,להעלות את מצב־הרוח והיכולת הנפשית, ליצור אווירה רוחנית של התגייסות והתנדבוּת. והישוּב, הלא הוּא נדרש גם להתגייסוּת כספית גדולה לצרכי קיוּם הבטחון.

בד בבד עם הדרישה הפוליטית לאפשר לנו אירגון מיליציה – עלינוּ לעשות את כל המאמצים למיצוֹּי האפשרויות הרשמיות הקיימות עדיין, לגידול הכוח היהוּדי המזוּין בארץ. לא תמיד ניצלנו בשנים האחרונות כל אפשרות שניתנה לנו בתחוּם זה. בחטיבות של כוח משטרתי־צבאי יכולים אנו להיעזר לא־מעט גם עתה.

במועצת ההסתדרות ס', 30 בספטמבר 1947