קוראינו הוותיקים זוכרים בוודאי את רון גולארט מסיפורו ‘התפרקות’ שהופיע בגליון מס' 1. גולארט פרסם שפע של סיפורים משעשעים וסרקסטיים, כשהנושא החביב עליו הינו בדרך כלל אנדרואידים, קיבורגים ו’אנשים ממוכנים' מכל הסוגים והמינים. הפעם – על השימוש המסויים מאוד באנדרואידים, אשר ספק אם עלה בדעתו של מי שהמציא מושג זה לראשונה…
* * *
מזוודת הדוגמאות שלו החלה לזמר ברגע שנכנס לחדר בו נערכה תצוגת האנדרואידים. ברוס טומיי הניח את המזוודה בקרבת שלט ניאון קטן, ובעט בה שתי בעיטות נוראיות. בתגובה לכך, פצחו כמה תקליטים מן המזוודה בשיר. רובם שרו שיר שנועד להנחות את המטייל בשביליו המסועפים של גן החיות בסינט לואיס, וכמה מהם שרו את הסיור המודרך בווסט פוינט. ברוס הרים את מזוודת הדוגמאות ואחר כך הנחית אותה בכל הכוח על הרצפה הנוּרִיל־פלאסטית של חנות האנדרואידים.
התקליטים המשיכו לשיר ושלט הניאון החל להבהב בעת שמן הרמקול שלו בקעה ההודעה, “ג’יגולוס בעלי עשרה הילוכים! הישר מרומא! חדש! בחדר התצוגה!”
ברוס כרע על ברכיו ותחב את אצבעות ידו הימנית אל תוך נקביו של המנעול העגול של מזוודת הדוגמאות. הוא היה אדם בעל מימדים בינוניים, שְחור־שיער, בן שלושים ושלוש לבוש בחליפה ספורטיבית. מכסה המזוודה נפתח, כשאצבעות ידיו תקועות עדיין בתוכו. לאחר שחילץ אותן משם, תחב ברוס את ידו לתוך המזוודה והחל לנתק כל אחד מחמישה תריסרי התקליטים. “וסט פוינט היה מקום מושבה של האקדמיה הצבאית האמריקאית מאז 1902,” שר אחד התקליטים שגודלו כגודל סופגניה.
מאחוריו נשמע קול כיחכוח. “האוכל להציג בפניך ג’יגולו משלנו!”
ברוס העיף מבט לאחוריו. “השיעול הזה נשמע דוקא מאד אמין, כמעט אנושי.”
איש המכירות הבלונדי השמנמן אמר, “ולמה שלא ישמע אנושי? אני בן־אדם. אני יצור אנושי חי ונושם, בדיוק כמוך.”
ברוס זנח את מזוודת הדוגמאות שלו והזדקף. הוא חקר במבטו את איש המכירות הגוץ. “אתה לא מנסה לסדר אותי?”
“אני לגמרי אנושי,” השיב האיש. “האם ראית אי־פעם אנדרואיד השוקל עשרים וחמישה קילו יותר מדי ויש לו אסטמה?”
''אני חושב שלא," הודה ברוס. "הבעיה היא, שאנשים מריחים תיכף ומייד שאני טמבל ומאמין לכל דבר. זו התכונה השלילית היחידה שלי, בהתאם להודעת המחשב שלנו. זו, וגם נטייה קלה לשחצנות.''
“יש עוד דבר שאנדרואיד לא מסוגל לעשות.” אמר הגוץ. “אף פעם לא תראה אנדרואיד מפליץ.”
“אתה צודק,” הסכים ברוס. הוא נמצא שם בחנות של ‘סקסור בע"מ’ רק כדי ליצור לעצמו מעין אליבי. “אני בטח מנסה לפצות את עצמי יותר מדי על זה שאני מאמין לכל דבר. הנה למשל היום בבוקר הייתי באוסייק, יוגוסלביה ואחד הלקוחות שלנו ניסה לסדר אותי עם…”
“אתה נוסע הרבה בעבודה שלך?”
“אני עובד ב’קונסון', ברידג’פורט. אנחנו חברת בת של ‘יוֹני־גלוֹם’. אני מגיע כמעט לכל המקומות שבעולם.”
“וכל הטלפורטאציה הזאת לא משפיעה עליך?”
“מתרגלים, מתרגלים.” אחד התקליטים החל לדקלם שירה יוגוסלבית. ברוס גחן לכבותו. “בוא ואסביר לך למה נכנסתי לכאן היום.”
איש המכירות שיפשף את כפות ידיו העגלגלות בצידי מכנסיו. “אוקיי, בו ניגש לעסקים. עכשיו, יתכן שאתה קצת מתבייש לקנות לאישתך ג’יגולו. לאדם העוסק במקצוע כמו שלך, בו חייב אתה לנוע הרבה, יכול אנדרואיד־מחליף לעזור בגיבוש הנישואין ובשמירתם. למשל, במקרה שלי…”
“הו, כבר יש לנו ג’יגולו אחד,” אמר ברוס. “היה לנו, ליתר דיוק.” בזה הרגע נמצא האנדרואיד במוּצָאפּארְפּוֹר, הודו. אך ברוס לא אמור היה לדעת זאת.
''הוא התקלקל?"
“הלך לאיבוד,” הניד ברוס בראשו. “אני די עצוב. קיסר היה אצלנו כבר שנתיים, ואשתי, כמובן, מחבבת אותו מאד.”
“אותו לא קנית כאן. האנדרואידים שלנו לא הולכים לאיבוד.”
“קיסר היה מתנה שאשתי קיבלה מאיזה קרוב שלה,” אמר ברוס. “הוא מכונה נחמדה, לא עושה בעיות.”
“אינני רוצה לחטט, אבל האם אתם לא מכבים אותו כשהוא לא בשימוש?”
“לא תמיד,” אמר ברוס. “קיסר הפך להיות ידיד לשנינו.”
“באמת?” האיש הניד בראשו. “רוב הגברים לא מצליחים לחבב אנדרואידים־מחליפים. הם קונים אותם רק בגלל דרישת האישה. אך באמת שלא קמה ביניהם אף פעם ידידות עמוקה. כמה מהם, למעשה, עומדים על כך שהאנדרואיד ינותק עוד לפני שהם מגיעים בכלל הביתה. הם לא רוצים לראות אותו פועל.”
''תאר לעצמך," אמר ברוס בגיחוך. “לקנא בגלל מכונה. טוב, קיסר ואני היינו חברים נהדרים. הוא מאד משכיל ומשוגע לספורט. במיוחד טניס, שהיה פעם הספורט הכי חביב עלי, לפני שנהייתי כל כך עסוק. האמת היא שלפני כמה ימים הצלחתי לחטוף לי סיבוב אחד, בוואסה, פינלנד.”
האיש פסע לעבר משטח התצוגה שם ישב ג’יגולו, לבד, ליד שולחן מסעדה ערוך לשנים, כוס יין מורמת לעבר שפתיו הטבעיות־למראה. “זה אחד המודלים היפניים החדשים,” אמר, מורה עליו באצבעו. “אני מניח, לאור העובדה שאתה נראה אדם בעל גישה ליברלית, שאתה רוצה ג’יגולו מצויד מלא. אחד שיש לו סט מושלם של כל האברים בגוף.”
“כמובן,” אמר ברוס. האם מוצאפארפור הוא אותו מקום שם מסתובבות עדיין להקות כלבי פרא ברחובות? ייתכן שהם קורעים את קיסר לגזרים בזה הרגע, מפזרים ברגים ובשר־ויניל וקפיצים על פני הסימטה. “אנחנו מאמינים בנסיעה בתא המחלקה הראשונה.”
“גישה בריאה. כמה מלקוחותי אינם מסוגלים להתרגל לעובדה, שאשה הנשארת לבד בשממת הפרברים, זקוקה לחברתו של גבר במשך היום. חברתו של גבר מושלם,” נאנח. “אתה יודע, אני ממשיך למכור המון ג’יגולוס בלי אברים בכלל. הגברים שקונים אותם חושבים שנשותיהם הבודדות וחסרות המנוחה יסתפקו במישהו שיאחז בידן ויקרא להן שירים, ומדי פעם ירכיב אותן על אופניים.” האיש החווה בידו לעבר האנדרואיד שעל בימת התצוגה. “משום מה קיבלתי לאחרונה הרבה הזמנות לג’יגולוס שמנגנים על אקורדיון.”
ברוס הצליח לכבות את כל תקליטי ההדגמה שלו. הוא גיחך לעבר איש המכירות של ‘סקסור בע"מ’. “יש כאלה שאף פעם לא מתגברים על הקנאה הילדותית שלהם,” אמר. “הם יודעים שנשותיהם זקוקות לחברה גברית בזמן שהם לא נמצאים בבית, אך הם לא מוכנים להודות שזה כולל גם מעט… זאת אומרת, כמות מסוימת של…”
“זיונים,” הציע המוכר. “בוא ונהיה גלויים. עם ג’יגולו מצויד בציוד מלא, אתה מספק לאשתך כל מה שחסר לה כשאתה איננו. כולל סיבוב במיטה, מפעם לפעם. אתה יודע שמספר הבגידות כאן, בקונטיקאט, ירד ב־32% מאז 1990?”
“תוך ארבע שנים בלבד! מפליא ממש.”
“ליַפָּני הזה פה יש כל הציוד,” אמר המוכר. “למעשה יש לו קצת יותר מדי, אם תשאל אותי. אבל יש לנו הרבה הזמנות למודל הזה, במיוחד בווסטפורט.”
“הם מאד מאד מתקדמים שם,” ברוס הצטרף למוכר שניצב ליד האנדרואיד. “כל מה שאני רוצה לעשות היום זה לקבל הצעות מחיר על כמה מהג’יגולוס. בינתיים, אני לא רוצה ממש לקנות אחד. למרות הכל, אני מקווה שקיסר יחזור וימצא את הדרך אלינו.”
המוכר שאל, “פירסמת הודעה בכלי־התקשורת?”
“הו, בטח. הצעתי פרס והכל. בדיוק עכשיו גמרתי לעשות את זה.” בצורה כזאת, בעזרת מודעה קטנה, עצובה וזולה, תשתכנע אווה שהוא רוצה באמת ובתמים שיהיה לה אנדרואיד אחר.
“פעם, כשהייתי ילד, אבד לי כלב,” אמר המוכר. “אבי שם מודעות בעתונים ואפילו טסנו מעל ברינסטון בקופטר המשפחתי. לא הצלחנו למצוא את הכלב המחורבן הזה אף פעם.”
ברוס גיחך בעצבות. אם יהיה בר־מזל, יוכל לומר אותו דבר על קיסר.
שוטר האנדרואידים ריחף מעל כר הדשא של ברוס, כאשר זה האחרון נהג את החשמלית שלו לעבר המוסך.
“שלום מר טאטמן,” אמר ברוס כשמסר את החשמלית לידי רובוט המוסך. “יש חדשות בשבילנו?”
טאטמן היה גבר שחור, כבן חמישים, לבוש באוברול חום.
“על איזה כפתור צריך ללחוץ בממזרים האלה, בשביל לרדת? ירוק או כחול?” הוא ריחף בגובה שלושה מטר מעל הקרקע, מתנדנד בקלות בתוך סלרחף.
“כחול זה למטה.”
“כחול! אני לוחץ על הממזר כל הזמן, וזה לא יורד,” טאטמן גנח, לוחץ על משהו בתחתית הסלרחף. “לא חשוב. אדבר איתך מכאן. אתה שומע אותי טוב!”
“מצויין. מצאת את האנדרואיד האבוד שלנו?”
''חשבתי שכן."
ברוס שמר על הגיחוך שקישט את פרצופו, בעוד עיניו מופנות לעבר שמי אחר הצהריים הבוהקים. “נו?”
''התברר שזה אנדרואיד־מטבח שהסתובב חופשי. איך שירדתי מספיק למטה וראיתי את המעגילה שהחזיק ביד, הבנתי שזה לא האנדרואיד שלך," אמר שוטר האנדרואידים. “הממזר ההוא הסתובב ברחוב כמו מטורף. אני אומר לך, מר טומיי, עוד יצטרכו לעבוד קשה עד שהאנדרואידים יהיו מושלמים.”
“ועוד איך,” אמר ברוס.
“רק היום אספתי חמישה־עשר ממזרים כאלה שהלכו לאיבוד.”
“אתה מנסה לסדר אותי, או משהו?”
“לא, לא, שום סידורים. חמישה־עשר אנדרואידים ממזריים פה ו…” הסלרחף של טאטמן החליט לפתע לנסוק, והוא נטל אותו אל מעבר לטווח השמיעה, לעבר לונג איילנד.
"גמרת כבר לצרוח אל כל הסודות האינטימיים שלנו?''
ברוס גיחך לעבר פתח ביתו מרובה־הכיפות. “היי, אווה.”
“היכנס פנימה, ברוס.” אישתו היתה ברונטית דקה בת עשרים ושמונה.
כאשר הניח ברוס את מזוודת הדוגמאות שלו על הרצפה, פצחה לרגע בשיר. “גנן גידל דגן בגן, דגן גדול גדל בגן,” אמרו תריסר קולות זעירים.
“על מה הם מדברים עכשיו?” שאלה אווה.
“לא יודע בדיוק,” אמר ברוס. “אין איזה חדשות מקיסר המסכן שלנו, הא? אני מצטער.”
אווה המשיכה עדיין להביט במזוודה, “כבר הצלחת להרוס כמעט לגמרי את מזוודת הדוגמאות החדשה שלך.”
“זה בגלל אתמול בבנגאזי, לוב,” הסביר ברוס, תוך נסיון לחבק את אווה. “היה שם איזה מרד.”
“אני לא רוצה שיחבקו אותי,” אמרה לו אשתו היפה. "אני עצבנית מדי. איפה קיסר?''
ברוס משך בכתפיו. “לא יודע. והסברתי לך בתמונפון, היום אחר־הצהריים. כשיצאתי מן הבית, ישב קיסר בגומחת הישיבה הקבועה שלו בחדר האורחים והסתכל בתחרות שח על הקיר. לא ראיתי אצלו שום דבר מיוחד.”
“אתה סחבת אותו מכאן וזרקת אותו לאן שהוא,” האשימה אווה. היא סבה על עקבותיה ופנתה לעבר כיפת חדר השינה. “בדיוק כמו בפעמים הקודמות.”
“איזה פעמים קודמות?” שאל ברוס, פוסע בעקבותיה.
“הפעמים הקודמות שקיסר המסכן נעלם.”
“הלך לאיבוד,” תיקן ברוס, פוסע סביב גומחת הישיבה הקבועה בריצפה. “לאנדרואידים זה קורה הרבה, את יודעת. שאלתי היום את המוכר ב’סקסור בע”מ', והוא אמר לי שזה נכון."
“מה חיפשת שם?”
“רציתי לקבל הצעת מחיר על ג’יגולו חדש, למקרה ש…”
“יותר טוב שקיסר יחזור. באמת יותר טוב שקיסר יחזור.”
“את לא יכולה לסמוך על זה, אווה, אפילו כאשר מדובר באנדרואיד מתוחכם כמו קיסר. טאטמן סיפר לי…”
“שמעתי, שמעתי,” הפסיקה אותו אווה. היא התיישבה על קצה אחת הגומחות. “קיסר לא הלך לאיבוד. אתה זרקת אותו.”
“את עצבנית. כשאת עצבנית, זה הופך אותך לפאראנואידית.”
הפעם הרחיק עד מוצאפארפור, כדי להשליך שם את קיסר, ולוודא שלא יצליח לחזור. בפעמים הקודמות השאיר את האנדרואיד בקורפוס־קריסטי, טקסאס, ובג’קסונוויל אשר בפלורידה, וקיסר הצליח איכשהו להפעיל את עצמו ולחזור הביתה. הפעם אין הרבה סיכויים שיצליח.
“אתה מקנא באנדרואיד שלי,” אמרה, מנדנדת את רגליה הארוכות לכאן ולכאן. “כאילו שאני לא אוהבת אותך הכי הרבה.”
ברוס הקפיד לכבות את האנדרואיד, בהשתמשו במפסק הקטן שמתחת לבית שחיו, בכל פעם לפני שהגניב אותו לתוך תחנת הטלפורטאציה. האנדרואיד לא יכול היה לדעת איך הגיע לקורפוס קריסטי או לג’קסונוויל, אולם, נראה שבכל זאת הבינה אווה די טוב מה קרה. “אני יודע שאת אוהבת אותי,” צרח ברוס. “ואני אוהב אותך. ואני לא מקנא באיזו חתיכת מכונה. אני אדם מודרני, אני חי בשנות התשעים. נשים זקוקות לבעלים־תחליפיים שישמשו להם לחברה בזמן שבעליהן אינם בבית. אני אומר את האמת כשאני אומר לך שאני מעריץ באמת את קיסר. אני באמת מצטער שהוא שוב הלך לאיבוד.”
“בולשיט,” פלטה אווה לעברו.
“אני באמת שמח שהרשיתי לך להחזיק את האנדרואיד הזה. הוא הצליח להפוך את חיי הנישואין לשלווים יותר.”
“שלווים יותר, שלווים יותר,” חיקתה אותו אווה בלעג.
“ילדים, ילדים,” קרא קול חלק ועמוק. “אין צורך ושום סיבה לחוש במרירות. חזרתי הביתה לילדים שלי.”
גבת עינו השמאלית של ברוס התרוממה ברבע אינץ'. הוא סבב על עקביו וראה את קיסר צועד לעברם.
“קיסר, מה קרה?” קפצה אווה ממקומה, רצה לעבר האנדרואיד החבוט.
קיסר היה גבוה, בלונדי ושזוף. חליפת הסאטן שלו היתה קרועה, ידיו ומצחו היו מוכתמים. "כמה כלבי־פרא תקפו אותי.''
כנראה שלא מספיק. “קיסר, ידידי הוותיק,” גיחך ברוס. “איפה הלכת לאיבוד הפעם?”
קיסר השיב, תוך שהוא מסיט תלתל שובב אל מאחורי אזנו. “זה מוזר, ברוס. כנראה שנכנסתי בטעות לאיזה תא לטלפורטציה כשהייתי קצת מטושטש, ואיכשהו הצלחתי להפעיל אותו בלי כרטיס אשראי. התעוררתי בהודו.”
אווה חיבקה את האנדרואיד. “קיסר המסכן, היית עלול להסתבך שם באיזו מגיפה או משהו.”
“איך חזרת?” שאל ברוס.
“היה לי המון מזל,” אמר קיסר. “השגתי עזרה בקונסוליה האמריקאית בעיר. בדיוק בזמן. הגעתי לשם בדיוק כמה שניות לפני שהילידים העלו אותה באש.”
“אל תנסה לסדר אותי,” אמר ברוס. “אין שום קונסוליה אמריקאית במ…”
“מה?” שאלה אווה בקימוט מצח.
“שום דבר,” אמר ברוס. “אני כל כך מאושר שקיסר חזר, עד שאני לא יודע מה אני אומר.”
“אגש איתך לחדר שלך, קיסר ואעזור לך ללבוש חליפה חדשה,” אמרה אווה.
“לא צריך, אווה,” אמר האנדרואיד, מלטף את ידה. “אני יכול להסתדר. אני אתרענן, ואחר כך אכבה את עצמי. כשתרצו אותי שוב, פשוט תלחצו על המפסק.”
“את יכולה ללכת איתו ולנקות אותו, אווה,” אמר ברוס בחיוך. “מצידי זה בסדר.”
“אם אתה בטוח בזה…” אמר האנדרואיד יפה התואר.
“ככלות הכל, אין זה מתפקידי להיות גלגל חמישי.”
אווה נטלה את זרועו והובילה אותו משם, “קיסר המסכן.”
ברוס גיחך שוב, ונכנס לגומחת ישיבה, אך במקום לשבת פסע בה הלוך ושוב.
שבוע אחר כך ישב ברוס בגומחת השינה שלו, בשעה שלוש לפנות בוקר. אותו אחר־צהריים הספיק להיות בסוסנוביץ, פולין, וביאוָואטָה שביפן, ובשני המסעות נטל עימו את הדוגמאות הלא נכונות. הוא הגיע לגן החיות של סוסנוביץ' עם תקליטים שתוכנתו להנחות סיור מודרך במוזיאון הבוקרים של יאוואטה, והגיע ליפן עם תקליטים שלא עשו כלום פרט לקריאות ‘יוּדְל’. טעויות אלה עלו לו בארבע טלפורטציות מיותרות. מי שאמר שלטלפורטציה אין תופעות לוואי היה סתם אידיוט שניסה לעבוד על כולם. הנסיעות המיותרות הללו הפכו אותו לעצבני ומלא ערנות.
ברוס הניף את רגליו מעבר לשפת מיטת־ההידרו שלו ופיהק. לפהק הוא יכל, אבל לא לישון. הוא שלח ידו והרים את מיקרופון הלילה. מוטב שיתקשר לגומחת השינה של אווה. היא לא היתה שם.
''היא סידרה אותי," אמר ברוס לעצמו. “היא אמרה לי שהיא עייפה.”
לאחר שניצב זמן מה בקצה הגומחה, מתנודד לאיטו, פנה בזהירות לעבר קשת היציאה. ממקום אחר בבית הגיע לאזניו צליל עמום.
זה היה הקול האופייני לפקק פלסטיק הנשלף מבקבוק. ברוס נע לאיטו, בדממה.
ליד חדר האנדרואיד שמע קול צחוק, מעומעם, וצליל נקישת כוסות.
“לחייך, אווה,” מלמל קיסר בחדר המואר באור רך.
“אז גם בזה היא סידרה אותי,” מילמל ברוס לעצמו. “היא אמרה שקיבלה הודעה מהמחשב הרפואי שהיא אלרגית ליין ואלכוהול. אפילו לא רצתה לנגוע באותו ארגז שמפניית־סוֹיָה שהבאתי בשבוע שעבר מניגריה.”
קולות הצחוק ונקישת הכוסות נמשכו במשך זמן מה. ברוס עמד, שקט ודומם, מחוץ לחדר והאזין.
“היא היתה אמורה להשתמש בו רק כתחליף, כאשר אני אינני בבית. עכשיו היא מתגנבת לכאן ומפעילה את קיסר בכל שעות היום והלילה.”
קולות הצחוק דעכו לבסוף והתחלפו בקולות חריקה נמרצים ביותר של קפיצי המיטה. ברוס נשם נשימה עמוקה אחת וחזר לכיפת השינה. הוא קפץ לתוך הגומחה שלו, תוך שהוא מתעלם מן הסולם. “אוקיי,” אמר לעצמו, מעסה את רגלו הנקועה. “שתמשיך לחשוב שסידרה אותי. אני אהיה בשקט. אין מה להתווכח, כפי שציוה המחשב הפסיכולוגי אצלנו בחברה. לא, מה שצריך לעשות זה להיפטר מקיסר אחת ולתמיד. כשהוא יעלם, יחזור הכל להיות שפיר.”
הוא התמתח על מיטת־ההידרו. “אם היא תתעקש על ג’יגולו חדש, אקנה לה אחד מאלה שלא עושים כלום חוץ מלנגן באקורדיון.”
הוא התכוון לעשות זאת קרוב לבית. כך לא תוכל אווה להאשים אותו שהוא זרק את האנדרואיד לאן שהוא בסוף העולם. מוזר לציין, כי על אף שמגדל נורמן רוקוול נמצא ‘במרחק יריקה’ מביתו, שמע עליו ברוס לראשונה דווקא בצפון קליפורניה, לשם הגיע כדי להדגים תקליטים לקבלן פטריוטי שבנה גַלְעֵד לזכר עצי הסקויה. הפעם הביא עימו ברוס את הדוגמאות הנכונות אבל העיקוף שעשה בדרך, לעיר פלובדיה, בולגריה, גרם לכך שהתקליטים היו מסוגלים לשיר רק את ‘אמריקה היפה’ אחורנית, ולא יותר.
הקבלן, סיני עליו שהתלבש כמו בנג’מין פרנקלין, הזמין בכל זאת מאתיים תקליטים. "הם יתאימו מאד למפעל שלי לזכר מה שהיה פעם ‘יער הסקויה העצום של קליפורניה’, " הפטיר, תוך שהוא חותם על טפסי ההזמנה. “הצלחתי להשיג את חמש מאות הסקויות האחרונות שיש, ואני בונה את המגדל העצום הזה לזכר הרס אחד מאוצרות הטבע הגדולים ביותר שלנו. מגדל זה יהיה גדול בהרבה מהמגדל שלי בווסטפורט, קונטיקאט.”
“יש לך גם מגדל בקונטיקאט?”
“לא כל כך גדול כמו מגדל הסקויה. הצבתי אותו במקום שבו היה פעם בית הספר לאומנות.”
“לא ראיתי אותו שם.”
“הקמנו אותו שם רק אתמול. הרכיבו אותו בקנדהאר, אפגניסטן, כי כוח העבודה שם הרבה יותר זול. משהו יפהפה, מקושט ברפרודוקציות מעבודות של רוקוול, מלמעלה עד למטה. צופים, רוקחים אדיבים, סבתות זקנות ומתוקות, קוקר־ספניאלים, נערים מתבגרים, כולם מתרוממים עד לשמיים.”
“עד לאיזה גובה?”
'שלוש מאות רגל. מלמעלה אתה יכול לראות את מה שהיה פעם נהר־סאוּגְסטוֹק האגדי."
''אני חייב לעלות לשם."
“חכה כמה ימים,” הזהירו הסיני הפטריוטי. “עוד לא התקינן שם את חומת המגן השקופה. אתה עלול ליפול.”
בלילה הבא, כאשר רבץ בדממה ליד חדרו של האנדרואיד, מקשיב לו ולאישתו, החליט ברוס להשתמש במגדל רוקוול. בשעה ארבע לפנות בוקר, כאשר חזרה אווה לכיפת השינה שלהם, היה ברוס שרוע על מיטתו, בגומחת השינה שלו, מעמיד פנים כאילו הוא ישן שינה טרופה. “נורקופינג, שבדיה,” מילמל, מעמיד פנים שהוא חולם על העבודה הצפויה לו למחרת.
מייד כשהיה בטוח שאווה ישנה, קם ברוס, לבוש בתלבושתו הכהה, וטיפס החוצה מן הגומחה. היא כבר לא הצליחה לסדר אותו בקשר לשינה שלה… הוא כבר ידע להבדיל בין נשימת שינה אמיתית למזויפת.
הוא פנה לעבר חדר האנדרואיד. הוא שלח ידו לעבר בגדי האנדרואיד השרוע, בדק את המפסק שבבית השחי ווידא שזה סגור. קיסר נשאר דומם וחסר תנועה, אם כי חזהו עלה וירד באותה תנועת נשימה קלילה המאפיינת אנדרואידים ממודל זה.
ברוס נטל סליל חבל וויניל שהחביא בחדר האנדרואיד בלילה שעבר. הוא קשר אותו בקפידה סביב האנדרואיד השוכב. “מזה כבר לא תחזור,” הבטיח, כשהוא מהדק את הקשרים על רגלי האנדרואיד.
הם הגיעו למגדל בשעה חמש לפנות בוקר, כשקיסר מוטל ארוז, בספסל האחורי של מכונית היבשה שלו. התקליטים במזוודת ההדגמה שלו שרו מדריגלים שבדיים. הלילה עמד להגיע לקיצו, וערפל היה תלוי עדיין בכבדות סביב אתר הבנייה. לא היתה שם נפש חיה.
ברוס חנה ליד קבוצת פסאודו־עצים ליד המגדל ומשך את האנדרואיד העקוד החוצה, אל האויר הקר. אפילו בערפל כבד זה, הצליח ברוס לראות את הנערות הצעירות וורודות הפנים, ואת האיכרים מיובלי הידיים והסבתות הזקנות המתוקות שקישטו את קירות המגדל. ראש המגדל נראה כמו כיפה, לא – כמו פקק שמפניה פלסטי שתקוע שם למעלה, בגובה שלש מאות רגל.
למיטב ידיעתו, היוותה גרימת נזק לאנדרואיד עבירה טכנית בלבד, כמו חנייה, עד כמה שהדבר נוגע למשפט הפלילי. אך בכל זאת העדיף להיזהר. אפילו חבש זוג כפפות מטבח כחולות. אחרי שיזרוק את קיסר, יסע לתחנת הטלפורטציה הקרובה ביותר ויקפוץ לשבדיה, ומשם לבַּאטָאמבְּשוֹנְג, קמבודיה, ומשם חזרה לסטאמפורד, לארוחת־צהריים. עד אז כבר תשמע אווה לבטח אודות התאונה שארעה לקיסר. האנדרואיד שוב הלך לאיבוד, ראה את המגדל וטיפס למעלה כדי להסתכל מסביב. הוא החליק על רצפת הפלאסטיק הלחה מטל ונפל למטה. זה נשמע מתקבל על הדעת.
ברוס טרק את הדלת וניתק בכך את קול התקליטים. את האנדרואיד הכבד נשא על כתפו, על מנת להימנע מהשארת סימני גרירה.
כאשר גרר את האנדרואיד במעלה המדרגות הלולייניות שבתוך המגדל, אמר בקול רם, "זה יראה כמו תאונה, בטח, אין ספק. טאטמן אמר לי שאנדרואידים מסתבכים בכל מיני צרות. זה מתקבל על הדעת. ואחרי נפילה כזאת אי אפשר יהיה לתקן את קיסר.''
''חכה רגע, ברוס." החל האנדרואיד להיאבק.
ברוס מצמץ בעיניו והוריד את האנדרואיד על גבי המדרגה. ''איך הפעלת את עצמך?"
“בוא נחזור למטה ונשוחח על המצב, ברוס. זה קצת שונה ממה שעשית עד היום.”
ברוס שלח ידו מבעד לחבלים ואל בית שחיו של האנדרואיד. “המפסק המחורבן עדיין מנותק.” הוא עקף את קיסר והחל למשוך אותו במעלה חמישים המדרגות הנותרות עד למעלה. “מאחורי כל זה יש סיפור מעניין, ברוס. מוטב שנשוחח על כך.”
“לא, גמרנו עם השיחות,” אמר ברוס, ונשימתו קצרה עליו. ''הפעם אהיה בטוח שלא תוכל לחזור."
“טוב, תשמע,” אמר האנדרואיד הקשור כאשר גרר אותו ברוס על פני המדרגה האחרונה, ואל המשטח הערפילי. “יש סיבה למה אני מצליח לחזור. ברוס, זה… ובכן, זה בגלל שאני לא אנדרואיד.”
ברוס עצר כשקיסר נמצא ארבעה רגל מקצה המשטח.
''הא!''
“ובכן, אני מקווה שלא תרגיש טמבל,” אמר קיסר מנסה להתגלגל ולהתרחק מהתהום. “אני משער שהיינו צריכים לגלות לך יותר מוקדם, אבל אתה יודע איך הדברים האלה קורים. שקר קטן אחר גורר שקר שני.”
“אם אתה לא אנדרואיד,” שאל ברוס, כורע ברך לידו, “מי אתה?”
“אני מרצה למָקרמֶה במשרה חלקית,” הסביר קיסר. “פגשתי את אווה לפני שנתיים בהרצאה שנשאתי בווסט רידינג.”
“אווה הולכת להמון הרצאות.”
“טוב, דבר אחד הוביל לדבר אחר ותוך זמן קצר מצאנו עצמנו מתכננים דרך לראות זה את זו לעתים קרובות יותר,” אמר קיסר. “היתה זאת אווה – יש לה הרבה יותר דמיון ממה שאתה חושב – שהעלתה את רעיון האנדרואיד הג’יגולו. היא נסתה כבר הרבה זמן לעבוד עליך שתקנה אחד עבורה, ואתה כמעט השתכנעת. אז עברתי ניתוח והשתילו לי את המפסק הזה. רצינו את כל התרגיל הזה רק לכמה שבועות, אבל אתה מכיר את הצורה שדברים כאלה מתגלגלים.”
ברוס קימט את מצחו ואחר הזדקף וגיחך. “הו, ניסיון יפה, קיסר ידידי הוותיק,” אמר. “אתה יודע עד כמה אני מאמין לכל דבר, ואתה מנסה שוב לסדר אותי. לא תוכל לשכנע אותי שביליתי במחיצתך שנתיים, ולא הרגשתי שאתה אדם. לא, לזה אני לא מאמין.” הוא התכופף לפתע והניף את קיסר אל מעבר לקצה המשטח.
לאחר הנחיתה הוא יקח את החבלים ויסתלק.
קיסר צרח בדרך למטה והשמיע קול מוזר מאד בנחיתתו. ברוס היסס, אחר כך קרב בזהירות אל קצה המשטח. הוא הציץ למטה לעבר מה שנשאר מקיסר.
“לכל הרוחות והשדים,” אמר. “שוב סידרו אותי.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות