במהלך עשרות השנים שבהם נהגתי להסביר את פעולת היקום, ללא התייחסות לכוח אלוהי נשאלתי כמובן שוב ושוב האם אני עצמי מאמין באלוהים. זוהי שאלה מטרידה במידה מסויימת, ונסיתי לענות עליה בדרכים שונות, בתקווה לא לספק בסיס לוויכוח או להתקפה. (פעם, כשנשאלתי בתכנית טלוויזיה: “האם אתה מאמין באלהים?”, השבתי, “של מי?”)

אך ‘האמונה’ אינה משנה ולא כלום. כל מאות מיליוני האנשים שהאמינו בזמנם שהארץ שטוחה, לא הצליחו ליישר את כדוריותה אף לא בסנטימטר. מה שדרוש הוא איזה קו הגיוני של הנמקות, רצוי כזה שמתחיל בעובדות נצפות, המוביל אותנו למסקנה שאלוהים קיים.

אולי זה בכלל בלתי אפשרי. ייתכן שקיום האלהים הוא עניין הנמצא באופן מהותי מעבר ליכולתו של האדם לצפות, למדוד ולנמק, וחייב להיות מבוסס על התגלוּת ואמונה בלבד. זוהי בעצם גישתם של כמעט כל המאמינים המשתייכים לתרבות המערבית. הם מנופפים בתנ"ך (או איזו סמכות שקולה לו), וזה סוגר את הוויכוח.

אין טעם להתווכח עם דעה זו, כמובן. אינך יכול לנהל וויכוח הגיוני עם מישהו שהבסיס לטענותיו הוא שההגיון אינו נחשב.

אך מציאת המפלט בסמכות איננה בהכרח התשובה השלמה. קיימת סדרה ארוכה ומכובדת של נסיונות מצידם של אנשים דתיים ללא דופי להראות שההגיון אינו נוגד את האמונה, ואפשר להתחיל מעקרונות בסיסיים ולהוכיח בדרך לוגית שהאל קיים.

הנה, למשל, הוכחה פשוטה מאד לקיום האלהים. הוא מכונה בשם ‘הטֵעוּן האונתולוגי’ (“אונטולוגיה” הינה תורת ההכרה), והוצגה על ידי סט. אנסלם בשנת 1078. הטֵעוּן הוא שכל אחד יכל להעלות על הדעת יישות מושלמת שנוכל לקרוא לה ‘אלוהים’. אך כדי להיות מושלמת באמת, יישות כזאת חייבת להתקיים במציאות, כי אי קיומה הוא פגם בשלמות. אם כך הקביעה ‘אלוהים אינו קיים’, היא בהכרח סותרת את עצמה, כי זוהי דרך שונה לומר: ‘המושלם איננו מושלם’. לכן, אלוהים קיים.

'בריאת העולם' – קטע מציורי התיקרה של הקפלה הסיסטינית. מיכאל אנג’לו 1508–1512

מאחר ואינני תאולוג, איני מכיר שיטה מתאימה להפריך טֵעוּן זה. הדרך שלי להפריך זאת (בלתי נכונה ללא ספק), היא לומר שבתור סופר מדע־בדיוני אני מעלה על דעתי יום יום דברים שאינם קיימים במציאות, ואפילו הנחה שקיים דבר מושלם (כגון גז אידיאלי או ‘גוף שחור מושלם’) איננה מוכיחה עדיין את קיומו הממשי. עד כמה שאני יודע, אין בנמצא טֵעוּן רציונלי המשמש להוכחת קיום האלהים והמוסכם על כלל הפילוסופים והתאולוגים. כל הטעונים נשארו שנויים במחלוקת, ולמען הבטחון המוחלט לא נותר למאמינים אלא לדבוק באמונה.

קיים בכל זאת סוג מסויים של טעון להוכחת קיומו של אלהים, המעניין אותי במיוחד, והוא הטעון המבוסס על המדע.

אחרי ככלות הכל, עוד מימי קופרניקוס וגלילאו היתה תמיד תחושה כללית שהמדע והדת נמצאים בעימות ושאכן דוקטרינות רבות שהתקבלו על ידי המדע גוּנו באופן חריף על ידי המאמינים. הבולטת מבין אלו היא תורת האבולוציה באמצעות הברירה הטבעית, ומסקנתה שהחיים החלו והתפתחו כתוצאה מפעולת כוחות טבעיים בצורה אקראית. כאשר המאמינים מבססים הוכחה לקיום האל על ממצאים מדעיים, אפשר לכנות זאת ‘התגרות באוייב’. זהו מעין ‘ג’ודו פילוסופי’ – הכשרון להשתמש נגד היריב בכוחו שלו. אם כך, אם אינכם מתנגדים, אקרא לטעונים בזכות קיום האל המבוססים על המדע בשם ‘טעוני ג’ודו’. ‘טֵעוּן הג’ודו’ הראשון המוכר לי הופיע בערך בשנת 1773 כשהאנציקלופדיסט הצרפתי דניס דידרו ביקר בחצר המלכה קטרינה הגדולה ברוסיה. דידרו היה אתאיסט מוצהר שהביע את דעותיו בחפשיות. לאונרד אוילר, מתמטיקאי שוויצי מהגדולים בזמנו, התחייב להביך את דידרו בדיון פומבי, על ידי הוכחה מתמטית לקיום האלוהים.

דידרו נענה לאתגר, ואוילר אמר (בפני הפמליה המלכותית שהאזינה בעניין): “אדוני, a+b)/N=X), ועל כן אלהים קיים. הפרך זאת!”

דידרו, שלא ידע מתמטיקה, לא ידע מה להשיב, פרש במבוכה מהדיון וביקש רשות לשוב לצרפת. טעונו של אוילר היה, כמובן, שטות. לא היה זה אלא מעשה קונדס. עד היום, אין בנמצא הוכחה מתמטית לקיום האלוהים, שתתקבל על דעתו של אדם רציני.

הבה נעבור לטעוני ג’ודו רציניים יותר.

הנה טעון שניתן להביעו כדלהלן: נניח שדבר מה קיים, אך יכול היה להווצר רק תוך כדי סתירה גלויה של חוק טבע מבוסס היטב ומקובל באופן אוניברסלי. נוכל לטעון אז שעובדת קיומו של הדבר מתעלה על חוק הטבע. מכיוון שהגורם היחיד המקובל על התרבות המערבית כנעלה מעל חוקי הטבע הוא האלוהים, אנו מסיקים שהאלוהים קיים.

דוגמאות לטעון זה הופיעו במכתבי קוראים שקיבלתי (כצפוי) בעקבות מאמר שפרסמתי (בספטמבר 1974). אנשים אחדים התנגדו להסכמתי לתאוריית האבולוציה ועמדו על כך שהחיים לא היו יכולים להתפתח תוך כדי תהליכי טבע אקראיים, כי “לא ייתכן שהסֵדֶר נבע מתוך אי־הסדר”. המתוחכמים יותר אמרו משהו חזק יותר: “מושג האבולוציה מפר את החוק השני של התרמודינמיקה”.

אכן, החוק השני של התרמודינמיקה מורה שכמות ‘אי־הסדר’ (או ‘אֶנטרוֹפיה’) ביקום גדֵלה באופן מתמיד, והיא חייבת לגדול בכל תהליך ספונטני. יתרה מזאת, אין אף מדען המטיל ספק בחוק השני של התרמודינמיקה, ואם איזה ממצא מדעי נראה כאילו הוא מפר חוק זה, הרי ממצא זה דינו להזרק לפח תיכף ומייד.

כמו כן ברור שמהלך ההתפתחות מתרכובות פשוטות לתרכובות מורכבות, ומהן לאורגניזמים פשוטים ולאורגניזמים מורכבים יותר, מייצג עליה עצומה בדרגת הסדר, כלומר ירידה עצומה באנטרופיה.

ניקולאס קופרניקוס 1473–1543

אם נצרף זאת לדברי בשתי הפסקאות הקודמות, האם לא יוצא מכך שקבעתי בעצם שההתפתחות מפירה את החוק השני של התרמודינמיקה ולפיכך האלוהים קיים? מוזר, אך לא עשיתי זאת. החוק השני של התרמודינמיקה מתייחס ל’מערכת סגורה', המבודדת לחלוטין משאר היקום, ואשר אינה קולטת ואינה מאבדת אנרגיה בשום צורה שהיא. אנו יכולים לתאר לנו מערכת סגורה מושלמת ולפתח את התוצאות התאורטיות של החוק השני, או לבנות מערכת סגורה באופן כמעט מושלם, ולצפות בתוצאות הנסיוניות, המתקרבות לחישובים התאורטיים.

אולם המערכת היחידה שהיא סגורה באמת, היא היקום כולו. אם אנו מתעסקים עם כל דבר שהוא פחות מהיקום כולו, אנו מסתכנים בכך שהמערכת היא בעצם פתוחה לרווחה, ובמערכת כזו החוק השני אינו תופס כלל.

עלינו להימנע תמיד מלטעון טעונים הקשורים בחוק השני, אלא אם כן אנו בטוחים שהמערכת שלנו סגורה לפחות במידה המתקבלת על הדעת.

למשל, לפי החוק השני, כל עצם שהוא קר יותר מסביבתו חייב להתחמם, ובאותו זמן הסביבה מתקררת עד שכל המערכת (העצם וסביבתו) מגיעים לטמפרטורה אחידה. אך הרי פְּנים המקרר אינו מתחמם, אלא נשאר קר מסביבתו לאורך זמן בלתי מוגבל. בעצם החום נשאב מהמקרר באופן קבוע כך שסביבתו חמה יותר מכפי שהיתה בלעדיו.

גלילאו גליליי 1564–1642

האם פרושו של דבר הוא שהמקרר מפר את החוק השני? ומאחר שהוא מעשה ידי אדם, האם משתמע מכך שיש לאדם היכולת להפר את החוק השני? האם יכול האדם לגבור על חוק טבע ויש בידיו עוצמה אלוהית?

התשובה לכל השאלות האלו היא: לא!

שימו לב שתכנו של המקרר מתחיל להתקרר ברגע שהמנוע מופעל. בלי התחשבות במנוע, המקרר אינו מערכת סגורה ואף לא מתקרב להיות כזה. המנוע מונע באמצעות חשמל, הנוצר על ידי מתקן כלשהו. מתקן זה חייב אף הוא להכלל בתוך המערכת. אם נעשה זאת, ניווכח בברור שגידול האנטרופיה של המנוע ושל כל מה שגורם לסיבוביו, הוא גדול בהרבה מהקטנת האנטרופיה של פנים המקרר בלבד. כלומר אם אנו לוקחים מערכת סגורה באופן סביר, ושתוכו של המקרר הינו חלק ממנה, אזי החוק השני אינו מופר.

החיים עצמם אינם מערכת סגורה. תרכובות פשוטות אינן הופכות למורכבות באופן ספונטני, וכך גם צורות חיים פשוטות אינן הופכות מורכבות יותר, ללא התערבות משהו בנוסף לחיים עצמם.

התרכובות שהיו בתוך מי הים הקדמוני, שמהם החלו להיווצר החיים, היו טבולות בים של אנרגיה מצטברת שמקורה בעיקר בשמש (ובמידה קטנה יותר בחום הפנימי של כדור־הארץ, בחומרים הרדיואקטיביים שבקליפת כדור הארץ, וכו'). הצרוף של התרכובות יחד עם האנרגיה, הוא זה שהוביל להיווצרות החיים והתפתחותם, ואנרגיה זו חייבת להיכלל במערכת, אם זו אמורה להיות סגורה באופן סביר.

לפיכך, בהתייחסנו למשמעות התרמודינמית של האבולוציה, אל לנו לחשוב על החיים בלבד – עליהם החוק השני איננו חל בהכרח. עלינו לחשוב על מערכת סגורה במידה סבירה, הכוללת את הארץ והשמש. אם נעשה זאת, נראה שגידול האנטרופיה הכרוך באנרגיה שקולטים פני כדור־הארץ הינו הרבה הרבה יותר גדול מהקטנת האנטרופיה הכרוכה בשינויים האבולוציוניים. במילים אחרות, הגדלת הסֵדֶר המתגלית באבולוציה באה על חשבון הגדלה רבה יותר של אי־סדר המתרחשת בשמש עצמה. כלומר אם נתייחס לאבולוציה כאל חלק ממערכת סגורה (ואנו חייבים לעשות זאת), נראה שאין בה הפרה של החוק השני של התרמודינמיקה, ולכן ‘טֵעוּן ג’ודו’ זה אינו מוכיח את קיום האלוהים.

בעצם אני תמֵה על המאמינים, אשר בהעלותם טעון זה (בו גילו את בורותם בתרמודינמיקה), סברו שהוא יוכל להתקבל על הדעת. האם באמת נדמה להם שאנשי המדע טפשים עד כדי כך שלא היו מבחינים בסתירה הקיימת, כביכול, בין האבולוציה והחוק השני (לו אכן היתה סתירה כזו), או שבהבחינם בה היו מתעלמים ממנה בזדון רק כדי להכעיס את האלוהים?

‘טעון ג’ודו’ מסוג אחר הוא הטעון הבא:

נניח שדבר מה קיים, אך הסיכויים להיווצרותו עקב תהליכים אקראיים הינם כה קטנים (לפי חוקי הסטטיסטיקה וההסתברות), עד שלמעשה אין להניח שהדבר קיים אלא כתוצאה מהתערבות של איזו השפעה מכוונת. מאחר שההשפעה המכוונת היחידה שנוכל לתאר בדמיוננו כרוכה באינטליגנציה, ומאחר וצורת האינטליגנציה היחידה הגדולה מספיק כדי להשפיע על התופעות הראשיות ביקום הינה אלוהים, הרי המסקנה המתבקשת היא: אלוהים קיים.

אפשר לפתֵח טעון זה במונחים כלליים, אם נאמר משהו כמו: “אם אתה מכיר בקיומו של שעון, אתה חייב להניח שקיים יצרן שעונים, כי אין להעלות על הדעת שהמנגנון העדין נוצר מעצמו תוצאה מהתחברויות מקריות של אטומים. קל וחומר, אם אנו מכירים בקיומו של היקום, עלינו להכיר גם בקיומו של בורא־היקום, שאינו אלא אלוהים.”

צורה מתוחכמת יותר של טעון זה הוצגה על ידי ביוכימאי צרפתי בשם פייר לקומט דה־נווי בספרו ‘גורל האדם’ שפורסם בשנת 1947, השנה שבה נפטר. הוא חישב את הסיכוי לכך שהאטומים המרכיבים מולקולת חלבון טיפוסית יתארגנו מעצמם בצורה המתאימה, באופן אקראי לחלוטין. כמובן שהסיכוי להיווצרות מקרית של מולקולת חלבון בודדת, אפילו במשך כל זמן קיומו של היקום הינו זניח. אך עובדה היא, שמולקולות החלבון קיימות בכל זאת, בכמויות אדירות ובצורות רבגוניות. המסקנה – אלוהים קיים.

למדתי לראשונה טעון זה עשר שנים אחרי שהועלה, וכמובן ראיתי מייד את הפגם בהנמקה. הצבעתי על כך במאמר בשם ‘הפעולה הבלתי־עוורת של הסיכוי’ שהופיע בגליון אפריל 1957 של הירחון Amazing S.F"'' נתאר לנו, אמרתי, לא מולקולת חלבון מורכבת אלא מולקולת מים פשוטה, המכילה שני אטומי מימן ואטום חמצן אחד, בסדר הבא: H־O־H. נוכל לדמיין לנו קבוצה של אטומי מימן וחמצן המתקבצים לשלשות בצורה אקראית. הם עשויים להתארגן בכל אחת משמונת הצרופים הבאים:

OOO, OOH, OHO, HOO, OHH, HOH, HHO, HHH

אחרי שהתארגנו כך, ניטול מולקולה מקרית אחת. הסיכוי שהמבנה שלה הוא HOH הוא 1 ל־8. הסיכוי שכל עשרים המולקולות הראשונות שנקח באופן אקראי היו כולן במבנה HOH הוא 1 מתוך 8, או פחות מ־1 מתוך ביליון ביליונים (10¹⁸). הסיכוי יקטן בהרבה אם נרבה גם צרופים של שני אטומים, וארבעה חמישה וכן הלאה – שעשויים לקרות גם כן בסידור אקראי שכזה.

והנה, עובדה היא שאם נתחיל להוציא מולקולות מתוך מיכל שבו אטומי מימן מתחברים עם אטומי חמצן, נראה שכל הצרופים, פרט לכמות זניחה של יוצאים מהכלל, הינם H־O־H.

מה קרה לחוקי הסטטיסטיקה? מה קרה לאקראיות?

התשובה היא שלקומט דה־נווי, בלהיטותו להוכיח את קיום האל, ביסס את טעוניו על ההנחה שהאטומים מתחברים בצורה אקראית לחלוטין – אך הדבר אינו כך. הם מתחברים באופן אקראי רק במסגרת מגבלות חוקי הכימיה והפיסיקה. אטום חמצן ייצור קשר עם לא יותר משני אטומים, והוא יתקשר לאטום מימן בצורה קלה לעין שעור מאשר לאטום חמצן אחר. אטום מימן יתחבר לאטום אחד בלבד, ולא יותר. לאור חוקים אלה, הצרוף היחיד הנוצר בכמויות משמעויות הינו H־O־H.

באופן דומה נוכל לטעון שבעוד שהאטומים השונים המרכיבים את פרודת החלבון לא ייצרו לעולם מולקולה כזו בצורה אקראית טהורה – הם עשויים לעשות זאת אם יתחברו במסגרת המגבלות של תכונותיהם הפיסיקליות והכימיות. הם עשויים ליצור קודם כל חומצות אורגניות פשוטות, אחר כך חומצות אמיניות, אחרי כן פֶּפְּטידים קטנים ולבסוף – פרוטאין (חלבון).

באותו זמן שכתבתי את המאמר, הדבר אכן הודגם באופן ניסויי. ב־1955, כימאי אמריקאי בשם סטנלי לויד מילר ערך ניסוי בתערובת של חמרים פשוטים שכנראה היו מצויים באטמוספרה הקדומה של כדור הארץ. הוא סיפק את האנרגיה באמצעות ניצוץ חשמלי, ואז כעבור שבוע קיבל מהתערובת מספר חומצות אורגניות וכן שתיים מהחומצות האמיניות הקיימות בפרודות חלבון.

מאז, אִשרו חוקרים אחרים והרחיבו את ממצאיו של מילר. תרכובות מורכבות למדי יוצרו בטכניקות אקראיות לגמרי. כמובן, סביר להתחיל באותן תרכובות שהיווצרותן כבר הודגמה, ולהשתמש בהן כנקודת זינוק חדשה. כך, בשנת 1958 חימם הביוכימאי האמריקאי סידני ו. פוקס תערובת של חומצות אמינו וקיבל פרודות חלבון (אף כי לא היו זהות בדיוק לאלו הקיימות ברקמה חיה) הנה כי כן, לקומט דה־נווי טעה (למרות שאני בטוח שהמאמינים מצטטים את טעונו בכובד ראש עד עצם היום הזה).

היווצרות תרכובות מסובכות המאפיינות חומר חי אינה כה דלת סיכוי עד כי עלינו לבקש שאלוהים יחלץ אותנו מהתעלומה של קיומנו אנו. נהפוך הוא, זוהי תופעה בעלת הסתברות די גבוהה ובעצם כמעט בלתי נמנעת. בתנאים דומים לאלה של כדור הארץ, קשה לראות כיצד החיים יכולים שלא להיווצר.

דיברתי על ההכרח הבלתי נמנע שבהווצרות החיים במאמר שקראתיו ‘הכורח שבחיים’, אך אשר הופיע בגליון ביוני 1974 של Science Digest תחת הכותרת שקבע העורך: ‘הוכחה כימית לקיום חיים בחלל החיצון’. (פוי!)

הייתי מוקסם כאשר בתגובה על אותו מאמר הופיע מכתב שחלק על עמדותי תוך כדי שימוש ב’טעון ג’ודו' בזכות קיום האלוהים, טעון שהיה טוב מזה של לקומט דה־נווי.

כותב המכתב לא ניסה לדון בהיווצרות מולקולות מורכבות מאטומים. יש להניח שידיעותיו במדע היו מספיקות כדי לדעת שהמדענים הצליחו ליצור במבחנות מולקולות מורכבות למדי, במשך ימים ספורים בלבד. (תארו לכם, אם כך, מה יכול היה להעשות באוקיינוס שלם של תרכובות, במשך מאה מיליון שנים).

הכותב מניח איפוא שהאוקינוס הקדום היה מלא במולקולות מורכבות ‘שעשרה אחוזים מהן היו בצורת חומצות אמיניות’. הוא קורא לכך ‘הערכה נדיבה’, ואני מסכים עמו. מכאן הוא ממשיך ואומר:

“הבה ונניח שאותן מולקולות מתרכבות ומתפרקות, ויוצרות תרכובות חדשות בקצב המהיר ביותר המוכר בכימיה. קל להוכיח בהסתמך על תורת ההסתברות, שהסיכוי להיווצרותה של מולקולת החומצה הדיאוקסיריבונוקלאית (ד.נ.א.) הינו אפסי לחלוטין, אפילו במשך אותם מיליוני השנים.”

כמובן, אי אפשר ליצור ד.נ.א. מחומצות אמיניות בלבד; אנו זקוקים לנוקליאוטידים לשם כך. אך הבה נתעלם משגיאה קטנה זו של אדם שבקיאותו בנושא הוויכוח אינה מושלמת. נניח שאנו מתחילים ב’טרינוקלאוטידים', שהם אבני בניין די מורכבות, ושמהם יכול ה’ד.נ.א.' להיבנות בתהליך אקראי.

מולקולת ד.נ.א. (או מה שקרוי “גֶן” בגנטיקה) עשויה להיות מורכבת מכ־400 טרינוקלאוטידים, שכל אחד מהם יכול להשתייך לאחד מ־64 סוגים שונים. מספר מולקולות הד.נ.א. השונות שיכולות להיבנות מכל אלה, הוא 64, כלומר בערך… 3000000000 – וכאן עליכם לרשום בסך הכל 622 אפסים! כעת נראה כמה גנים שונים ידועים למעשה, ונכפיל מספר זה ככל שנוכל כך שנקבל כמות כזו של מולקולות שונות שנוכל לבחור מתוכה אותה גנים מופיעים בכל אחד מחמישים טריליון התאים שבגוף האדם, כלומר מספר הגנים השונים בכל הגוף נשאר 25000 בלבד. אך הבה נתעלם מכך ונניח שבכל תא יש 25000 גנים שונים מאלו שבתא אחר. אילו היה כך, היה המספר הכולל של הגנים השונים בגוף האדם מגיע ל־1.25x10¹⁸

כמו כן נניח שלכל אחד מארבעת מיליארדי בני האדם החיים על פני כדור הארץ יש מערכת שונה לחלוטין של גנים. במקרה זה, מספר הגנים (האנושיים) הכולל על פני כדור הארץ יהיה 5x10²⁷ אם נניח שמספר הגנים הלא־אנושיים גדול פי 10 מיליון, ושגם הם כולם שונים זה מזה, אזי מספרם הכולל של כל הגנים השונים בעולמנו הוא 5x10³⁴.

אם נמשיך ונניח שגנים חדשים נוצרים מדי חצי שעה ושכולם שונים, וכן שכדור הארץ היה תמיד עשיר בחיים כפי שהוא כעת, אזי במשך שלושת מיליארדי שנות החיים על פני הארץ היו צריכים להתקיים 2.5x10⁴¹ גנים שונים. אם נניח שכל זה ארע לא רק על כדור הארץ על פני כל אחד מעשר הפלנטות השונות של כל אחת ממאה מיליארדי השמשות שבגלקסיה שלנו וכך גם בכל אחת ממאה מיליארדי הגלקסיות האחרות, אזי המספר הכולל של הגנים השונים בכל היקום הינו 2.5x10⁶³.

גם זה מספר עצום, אך בהשוואה למספר הגנים האפשריים שהוא כאמור 3x10⁶²² מספר הגנים השונים ביקום הוא ממש אפסי, אפילו אחרי כל חישובנו שהיו נדיבים בצורה מוגזמת לכל הדעות.

כלומר, אם ניקח מסה אדירה של שלישיות נוקליאוטידים וניתן להם להתחבר באופן אקראי, הסיכוי שייצרו מולקולה מוכרת של ד.נ.א. אחת ויחידה, במשך ביליוני שנות קיומו של היקום, הוא באמת אפסי, כפי שקובע הכותב. אכן, זהו ‘טעון ג’ודו’ רב־עוצמה. האם נוכל להחלץ מזה בכך שנאמר שהטרינוקלאוטידים אינם יכולים להתחבר בכל הצורות אלא רק במגבלות מסויימות הגורמות להם ליצור רק את הגנים המוכרים לנו?

אבוי, לא! ככל שאנו יודעים, הטרינוקלאוטידים יכולים להתחבר בכל צורה שהיא. אם כך, האם הגענו לבסוף לאותה ‘טענת מחץ’ המוכיחה שהאלוהים קיים?

כלל וכלל לא!

אחרי הכל, ישנו פגם הגיוני בטעוני כותב המכתב. הוא מניח שרק ‘המולקולות המוכרות’ של הד.נ.א. קשורות לתופעת החיים אך אין כל הגיון בהנחה זו.

במהלך האבולוציה של בעלי החיים נוצרו כל הזמן גֶנים חדשים; גנים מסוגים שלא היו קיימים מעולם בעבר; גנים בעלי צרופי נוקלאוטידים שלא היו מצויים עד אז. גֶנים חדשים אלה היו מטיפוסים שונים – משימושיים מאד ועד לחסרי תועלת לחלוטין.

אין הגיון בהנחה שהחיים מיצו את כל הגנים המועילים לחיים. אין הגיון בהנחה שגן חסר שימוש למין מסויים של בעלי חיים, לא עשוי להיות שימושי למין אחר אולי כזה שכבר עבר מן העולם או כזה שטרם התפתח.

ייתכן שחלק ניכר ממספר הגנים העצום שיכולים להיווצר (אך מעולם לא נוצרו) יתגלו כשימושיים לצורת חיים מסויימת, במידה שייווצרו באופן מקרי.

אפשר לטעון שלכל גן מסויים היה בעצם סיכוי אפסי להיווצר באוקיינוס הקדמון, אך גנים אחדים נוצרו לבטח. ככל הנראה לא היה משנה כלל אֵלו גנים נוצרו, כל עוד אכן נוצרו גנים כלשהם.

הכיוון שבו התפתחו החיים בפועל, והעובדה הממשית של קיומנו אנו, היו תלויים בסיכוי שגנים מסויימים נוצרו ואחרים לא.

צורות החיים הארציות הינן, עקב כך, מקריות לחלוטין וכלל לא מתקבל על הדעת שהן דומות לצורות חיים על כוכבי לכת אחרים – אך קיומה של צורה כל שהיא של חיים הוא בעצם וודאי ואינו דורש את הפרת חוקי ההסתברות.

הברירה איננה, איפוא, בין גנים נבחרים בודדים שהובילו אל החיים, לבין הרוב המכריע שלא עשה זאת. זוהי רק הנחה של כותב המכתב, שלא הוזכרה במפורש. הברירה היא בין קבוצת גנים אחת שמובילה להיווצרות חיים, לבין קבוצה אחרת שמובילה לחיים שונים במקצת, ולבין עוד קבוצה אחרת – ועוד אחת – ועוד אחת – ועוד אחת –

ברגע שנוצרים גנים המבשרים את תחילתה של צורת חיים פרימיטיבית, מופיע גורם חדש. הגנים משכפלים את עצמם לא תמיד באופן זהה בדיוק, כך שגנים חדשים נוצרים בקביעות, כל אחד מהם פועל בצורה שונה במקצת. גנים שונים אלה, בודדים ובקומבינציות שונות, מתחרים זה עם זה על קיומם.

העדפת המשך הקיום והכפלתו של גן אחד לעומת אחר עשויה להיות בעיקרה עניין של סיכוי מקרי, אך להטיית הסיכוי לטובת צד זה או אחר עשוי להיות משקל רב ליעילות היחסית של גן אחד בהשוואה לשני.

הבדלי היעילות או ה’התאמה' יוליכו בהכרח להישארות בחיים של אותם גנים הפועלים בצורה הטובה ביותר בסביבתם הפרטית, וזה פרושה של ‘התפתחות על ידי ברירה טבעית’.

אחרי שהגנים נוצרו במקור באופן מקרי לחלוטין, הם נבחרים על ידי כוחות סביבתיים עיוורים הבוחרים את המתאימים יותר ויותר, עד אשר כעבור שלושה מיליארד שנים מופיע אורגניזם כה מורכב ורב צדדי כ’הומו ספיינס'. סביר מאד שמין בלתי רגיל באותה מידה היה מעוצב הודות לשלושה מיליארדי שנות ברירה טבעית, גם ללא קשר לסוג הגנים שנוצרו בהתחלה על ידי המקרה העיוור.

בכל התהליך הזה אינני רואה שום נקודה שבה חוקי הטבע מתמוטטים ושבה אנו נותרים ללא אלטרנטיבה אלא לקרוא לעזרת האלוהים.

מצד שני אין טעון זה מוכיח, כמובן, שאין אלוהים. אפילו אנו מראים שככל הידוע לנו אין צורך באלוהים, עדיין לא הֵזַמנו בכך קיומו. האלוהים עשוי להיות דרוש באיזו נקודה שטרם תפשנו אותה כהלכה, או שכלל לא התייחסנו אליה עדיין. לפיכך ייתכן ויש אלוהים אף אם קיומו אינו הכרחי.

יחד עם זאת, קיים עקרון מכובד בוויכוח, האומר שנטל ההוכחה מוטל על הטענה החיובית.

לכן, אם אשָאֵל האם אני מאמין באלוהים, אני מניח שתשובתי חייבת להיות שברגע שבו תוצג לפני ראייה לקיומו שאין עליה עוררין – אקבל אותה.