בהרצאתו בקונגרס הציוני “על מצב היהודים בעולם” הכריז סוקולוב: “יהדות חיה חיים נורמאליים בגולה היא תנאי קודם ורקע לבנין ביתנו הלאומי”. דברים נכונים בהחלט. ולו שמענו רק את הדברים האלה, היינו יכולים לחשוב, כי מנהיגי ההסתדרות הציונית פנו עורף ל"שלילת הגלות" המסורתית ולכפירה באפשרות של ביצור עמדותיהם של המוני היהודים בארצות פזוריהם, כי הקיץ הקץ על הזילזול במלחמה האמיצה והעיקבית על זכויותיהם של היהודים (שהרי היא מלחמת שווא, אם אין אמונה בסיכוייה). ואולם, מלחמה זו דורשת הכרה ברורה, – על מי, על אילו כוחות, יכולים וצריכים היהודים להישען במלחמתם לחיים נורמאליים? אך לא קמה – כמובן – הרוח ב"פרלמנט היהודי" להגיד להמוני־העם היהודי ולהכריז קבל העולם כולו, כי גורל ההמונים היהודים קשור קשר בל־יינתק בגורל מלחמת־השחרור של האנושות כולה. להפך, מנהיגיה של ההסתדרות־הציונית והקונגרס כולו הפגינו שוב את ה"נייטראליות" לגבי כוחות־השחור, המשתוללים כעת.
נשיאה של ההסתדרות הציונית ראה צורך להדגיש בהרצאתו (שלא היתה הרצאת יחיד, אלא הביעה את דעת ההנהלה הציונית): “אין לנו עסק בדברנו בגרמניה בקונגרס הציוני, לטפל בה מבחינת הפוליטיקה הגרמנית הפנימית”… כאילו יש אפשרות כלשהו להפריד בין “הפוליטיקה הגרמנית הפנימית” ובין מצב היהודים, שהם קרבנות הפוליטיקה הזאת! והוא חזר והדגיש: “אין אנו מתכוונים להעמיד את הנאציזם למבחן כצורת ממשלה… עוסקים אנו במצב היהודים כשהוא לעצמו”. כאילו מצב היהודים “כשהוא לעצמו” אינו קשור קשר בלתי־נפרד עם “הנאציזם כצורת ממשלה”!
ואחרי דיבורים כאלה בא נשיאה של ההסתדרות הציונית ל"עולם הנאור", שאינו מגיב כראוי על רדיפות היהודים. “יבוא – הוא אומר – יום וילגלגו על הז’רגון הזה של האומרים, שאין להתערב בענינים הפנימיים של העמים. אין כאן שאלה של ענין פנימי או חיצוני. שאלה מוסרית־אנושית היא. כמו העבדות – כן שנאת היהודים ורדיפתם לא שאלה פנימית היא”… והרי הוא בעצמו עשה את דבריו פלסתר על־ידי הרצאתו, בה קבע שאין הקונגרס הציוני רוצה להתערב בפוליטיקה הגרמנית הפנימית. “כמו העבדות – כן שנאת היהודים”… נכון! אבל אם הקונגרס אינו רוצה להתערב בשאלת הנאציזם, שהוא כולו עבדות, הרי ממילא הוא מצדיק גם את אי־התערבותו של “העולם הנאור” לגבי רדיפת־היהודים.
הם מצדיקים את הצהרותיהם העלובות ואת שתיקתם הבזויה בצורך “להציל מה שאפשר להציל”. גם וולס1 בשעה שהצהיר – בראשית שלטונו של היטלר – על “נייטראליות” למשטר הנאצים, הצדיק את עצמו בשאיפה להציל את מוסדות הפועלים ואת שרידי הליגאליות של התנועה. ואולם, הפועלים – גם רוב מנינם של חבריו למפלגה – התייחסו בבוז ובשאת־נפש לצעדו המחפיר של וולס. הם בחרו בעינויים נוראים, מאשר לקנות את ה"הצלה" במחיר של הכרזה שפלה על נייטראליות לגבי ממשלת היטלר וגרינג.
עוד לא היתה תקופה, שבה יהיה ערך כל כך חיוני ותוכן כל כך ממשי, כמו עכשיו להכרזה הידועה: “יודען האַבען קיינע רעכטע”2 (תרתי משמע). ואילו,דווקא “השמאל”, שהטביע את חותמו על הקונגרס, ויתר על הכרזה גלויה בדבר שיתוף־גורל עם הכוחות, המתנגדים ל"רעכטע" (הימניים) – והסתפק בתביעה לפירורי “רעכטע” (זכויות).
החלטתו של הקונגרס בשאלת־גרמניה; – מפגינה את “הנייטראליות” של ההסתדרות הציונית לגבי עצם המשטר הנאצי, היא תובעת “רק” את זכויות היהודים. אין בהחלטה זו אף דבר, אף רמז קל, על עצם המשטר העקוב מדם, המחניק כל ניצוץ של רעיון חופשי, המענה במחנות־ההסגר אלפי פועלים ואנשי־רוח כנים וישרים, המוציא להורג מאות “אריים טהורים”, המעלה על המוקד את מיטב יצירות הספרות האנושית.
כמה בזויה היא “פוליטיקה” זו, וכמה הרת־סכנות היא בשביל המוני היהודים – סכנות פנימיות וחיצוניות.
פוליטיקה זו נוטעת אשליות מזיקות, שאפשר להם ליהודים בהמוניהם להציל את עצמם, מבלי לשלב את מאמציהם הם במאמציהם של הלוחמים לשחרור האנושות כולה מהעבדות והעריצות הפאשיסטית.
פוליטיקה זו מכניסה דימורליזציה לתוך הציבוריות היהודית. והתנהגותם של צירי גרמניה בקונגרס תוכיח: הם הצביעו והצהירו אפילו נגד ההחלטה העלובה של הקונגרס, שלא נגעה בעצם המשטר הנאצי ותבעה רק את זכויות היהודים. גם זה היה בשבילם “נועז” יותר מדי!…
ויכוחים רבים התנהלו מסביב לחוזה “ההעברה”. אולם לא זו השאלה – האם מותר להעביר מגרמניה לארץ־ישראל את רכושם של יהודים? עיקר־השאלה הוא בזה: מהו המחיר הפוליטי, שההסתדרות הציונית משלמת בעד האפשרות להוציא מגרמניה את ממונם של בעלי־הון יהודים? והמחיר הוא: הכרזת נייטראליות לגבי המשטר הנאצי. מבחינה זו, חוזה־ההעברה הוא מעין מחירון לצרות־היהודים. האנדקים3 בפולין יכולים לפי המחירון הזה לעשות את החשבון המדויק, בכמה מיליוני זהובים מכסף היהודים עצמם – שיורשה להם להוציא בסחורות ולהגדיל אגב כך את היצוא – יוכלו לקנות את הנייטראליות של ההסתדרות־הציונית ולסתום לכל־הפחות למחצה את פיה, אם הם, האנדקים, יעלו לשלטון ויעשו ליהודי פולין את אשר עשה היטלר ליהודי גרמניה, והוא הדין לגבי ארצות אחרות.
ולא זו בלבד. – הרי מאמינים אנו, כי בוא יבוא היום ולוחמרי־השיחרור ימגרו את שלטון הפאשיזם. ואז? או־אז יוכלו המנצחים להגיד “לנייטראליסטים”: היכן הייתם אתם – בשעה שנאבקנו קשות עם משטר הדמים, בשעה שהאויב התעלל בנו ושפך את דמנו כמים? אז התנכרתם והתכחשתם לסבלנו ולמלחמתנו, הכרזתם על “נייטראליות” והייתם מוכנים להתפשר עם מלכות־הרשע במחיר פירורי־זכויות עלובות שקיוויתם לרכוש? אם כן – אין לכם חלק בנצחוננו!
האם רצתה ההסתדרות הציונית להדריך את המוני היהודים לקראת פרספקטיבה כזו? והרי זו היא המסקנה מהשיטה, מונח אי־האמון בכוחות־השחרור של האנושות והרצון להתעלם מהמתרחש בעולם הסובב אותנו ולהסתגר בד' אמותיה של “ציונות מעשית” בלבד. “רק־ציונות” זו הופכת בהכרח ובהחלט לריאקציוניות, העלולה להתנקם בהמוני־העם.
לאות מחאה נגד רדיפת היהודים בגרמניה – הורד בלוצרן הדגל התכול־לבן עטוף־שחורים לחצי התורן… סמל לעמידתם של יוזמי “המחאה האילמת” אבל לא ציון־דרך בשביל ההמונים. גאולתם יכולה לבוא אך ורק בסימן הדגל־האדום, הנישא ברמה!
“דרך הפועל”, 13 בספטמבר 1935.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות