1.    🔗

אל לנו להתעלם מהאמת: שביתת־הרעב בבתי־הסוהר בא"י, והמלחמה הציבורית שהתנהלה מסביב לשביתה זו, נגמרה בכישלון. כי הרי לא זו היתה השאלה, אם אסיר פלוני ישוחרר בערבות ולאלמוני תינתן אפשרות להגיש עירעור על החלטת בית־הדין ולבקש “יחס מיוחד” לעצמו. השאלה היתה: היכיר השלטון בזכויותיהם של האסירים הפוליטיים בדרך־כלל, מבלי שכל אחד ואחד יצטרך לחוד, באופן פרטי, לבקש חסד “מיוחד” מיד השופטים. וזה לא הושג. הזכויות, שנרכשו על ידי האסירים הפוליטיים אחרי שביתות־רעב בשנים קדומות, ושנשללו מהם בתוקף התקנות החדשות, לא הוחזרו להם.

יתר־על־כן: עצם המלחמה הציבורית על זכויות האסירים הפוליטיים – לא זה בלבד היה תוכנה, אם יורשה לאסירים ללבוש בגדים אזרחים או לאו. כל היאבקות שכזו בין החלק המתקדם של הציבור ובין השלטונות, כיוון שהיא מתלקחת, היא מקבלת הוראה יותר עמוקה, רצינית, עקרונית – גם אם שלא־מדעת כל המשתתפים במערכה (על כל פנים צד אחד, השלטון, תופס זאת היטב, ולכן הוא עומד בכל התוקף על דברים, שלכאורה הם דברים של־מה־בכך). השאלה היא: אם יוכל השלטון לבצע את כל העולה על רוחו, אם יוכל לעשות את כל הטוב בעיניו, או – היש בכוחו של הציבור להציב גבולות לשרירות לבו של השלטון. מבחינה זו היתה הפעם למלחמה הזאת על זכויות האסירים – ומחר ומחרתיים למלחמות אחרות על ענינים אחרים – חשיבות רבה של מערכה פוליטית. ובתור שכזו – היא נכשלה. וזהו העיקר.

2.    🔗

מי אשם בכשלון? אם גם למפלה יש – ואמנם: – יש – ערך בשביל הציבור, הרי ערכה בלקח שהוא לומד ממנה. בראש־וראשונה חייב ציבור־הפועלים להבהיר לעצמו את צירופי־הכוחות – למען דת: על מי הוא יכול לסמוך ומי בעוכריו.

עלינו להגיד ברורות: גרמו לכשלון מנהיגי מפא"י, השליטים בהסתדרות. ציבור הפועלים וחוגים רחבים של האינטליגנציה הזדעזעו. היתה התעוררות. אולם המפתח היה בידי ההסתדרות, שיכלה – וצריכה היתה – לתת ביטוי מאורגן וממשי לתגובה ולדרישה של ציבור העובדים. ואולם, מה עשו קברניטי־ההסתדרות? הם השתמשו במלוא כוחו של המנגנון, כדי לבלום את מחאת הפועלים, שלא תתפרץ החוצה. “אזהרות” לגבי “אזהרות” בעיתון הסתדרות, ורצים יצאו דחופים ומבוהלים לכל מקומות העבודה ובידיהם חוזרים מיוחדים לוועדי־הפועלים, שישגיחו בשבע־עינים על הפועלים לבל “ייגררו” חלילה אחרי תנועת־המחאה. אמנם, דבר זה אופייני מאד להלך הרוחות בקרב ציבור־הפועלים. לכתחילה לא העיזו המנהיגים לומר לפועלים, שאין בכלל צורך לנקוף אצבע, אלא הבטיחו שהוועד־הפועל “עומד על המשמר” והוא “אוחז באמצעים”, בעוד שבאמת עמדו האנשים האלה וחיכו להזדמנות, כדי לעבור בגלוי לצדו של השלטון ולעמוד לימינו.

3.    🔗

אל נשכח את המאמרים “ההגונים” שפורסמו ב"דבר" עוד בטרם נתפרסמה הודעת הממשלה! הפעם היו הדברים דברי־חנופה, דברי “מה־יפית”. הנה דוגמה: “כבוד הוא לחזק לסוג אחור, לא מתוך לחץ (חלילה! – י. ר.), אלא מתוך רוחב־לב מפני החלש. למה ירצה השלטון למנוע מעצמו את הכבוד הזה?”… פעם היו דבריהם דברי “הסברה” של שותף, הרוצה להעמיד את שותפו על טעות בהנהלת העסק־המשותף: “הנעשה עתה בבתי־הסוהר הוא להם (לכותבי המאמרים ההגונים האלה – י. ר.) מעמסה, הכבדה, מכשול במלחמתם בקומוניזם”…

והם חיכו בקוצר־רוח לאות – ומשניתן האות מארמון־הממשלה, נשמו לרווחה והרחיבו את פיהם ויצאו להגן על השלטון בחריצות ובנאמנות, הראויה לתהילה. מה אמרה – בעצם – הודעת־הממשלה, שנתפרסמה ביום ה־17 לשביתת־הרעב? היא הודתה, כי “אין בפלשתינה יחס מיוחד לאסירים פוליטיים”. היא הודתה, כי קודם היו לאסירים הפוליטיים אי־אלו זכויות ועכשיו בתוקף התקנות החדשות הן נשללו מהם, כי הרי בהודעה נאמר שאלה מן האסירים שתקופת ענשם התחילה לפני הנהגת התקנות החדשות – “בני חורין הם ללבוש את בגדיהם”. אלא מה? בהודעתה מסתתרת הממשלה מאחורי החוק. והנה עמדו כבר אחרים על זה, כמה משונה הוא הנימוק הזה בפי שלטון בלתי־מוגבל, שהחוק הוא בידיו כחומר־ביד־היוצר. שימו־נא לב: השלטון הוא הוא המחוקק את החוקים מבלי לשאול את פי הציבור, הוא משנה את החוקים לפי ראות עיניו, ואחר כך הוא בא וטוען – מה לעשות? אין עצה נגד החוק.

4.    🔗

ובהודעה זו נאחזו עורכי “דבר” כדי להוכיח לציבור הפועלים, שאין טעם ואין צורך ואין יסוד לתגובה ציבורית על שביתת־הרעב. להיפך, אנו חייבים להודות ולהלל ולשבח את השלטון על הצדקה אשר עשה עימנו כי הרי השינויים בבתי־הסוהר באו – “בתוקף החוק הכללי, המבטל את זכויות־היתר של נתיני־חוץ והמשווה אותם לאזרחי א”י. את עצם החוק הזה ראו הכל(?) כתיקון המעוות, כביטול נחיתות אשר במעמד אזרחי הארץ לעומת אזרחי־החוץ. איך נוכל להתקומם נגד המסקנה מהחוק הזה? איך נוכל לדרוש שיוסיפו להרשות לנתין פולני או אמריקאי ללבוש בגדים פרטיים בשעה שהאזרח הא"י לובש בגדי אסיר?“… מה תגידו למושגים האלה של “שוויון”? לא שמענו עדיין, כי בטלה – למשל – וכוח־היתר של הפקידים הפרטיים, או השוטרים הבריטיים, לקבל משכורת פי כמה מהפקידים והשוטרים המקומיים. זה לא! אבל למנהיגי מפא”י ניחא ב"השוואה" שבבתי־הסוהר, המתבטאת לא חלילה בזה, שהעניקו גם לאזרחי א"י את מעט הזכויות העלובות שהיו לנתיני־חוץ, אלא בזה ששללו את הזכויות “מהנתינים הפולניים והאמריקאיים”. בזה הם רואים את “ביטול הנחיתות”. ומתוך חריצות יתרה בלימוד סניגוריה על השלטון הם פולטים דיבורים כאלה: “כלום כה איומה היא “הכפיה” (שימו לב למרכאות הכפולות, שעורכי “דבר” טורחים להקיף בהן את המלה “כפיה”! – י. ר.) הזאת, שכדאי בגללה לסכן חיי אנשים ולאסור מלחמה ציבורית כבדה ומסובכת?… האומנם תלוי כבוד האדם בבגדים אלה או אלה?… האומנם מהווה צורת התלבושת ענין שעליו חייבים אנו להגן?”… יש לקוות, כי בהתפתח עסק ה"העברה" (טראנספר² בלע"ז), ובינתיים יכריח שטרייכר³ את יהודי גרמניה לשים טלאי צהוב על בגדיהם – נזכה לקרוא על דפי “דבר”: “כלום כה איומה היא “הכפייה” הזאת? האומנם תלוי כבוד האדם בטלאי זה או אחר, שעל גבו?”…

היו ימים ובבתי־סוהר בארצות אחרות היו התנגשויות קשות, עד לידי שפיכת־דמים, בגל “שטויות” כאלה, למשל: על אשר אסירים פוליטיים סרבו לקום ממקומותיהם בהיכנס המפקח אל תאם. אולם אז עוד לא היו לשליטים מלאכי־שרת כאלה במחנה־הפועלים.

המסקנה שהוציאו עורכי “דבר” מהודעת הממשלה היתה: “אותה תמיכה ערה ורגשנית, שניתנה לשביתה עוד אתמול על ידי הציבור, אין לה היום על מה להתבסס”… והעצה היעוצה לשובתי־הרעב: “עליהם להסתלק מהנשק הנואש, בו אחזו, וללכת בדרך אשר הודעת הממשלה מראה להם: תביעת זכויותיהם במשפט”… יבקש כל אחד לחוד “יחס מיוחד” לעצמו – זאת היא הדרך שהראתה הממשלה, היא גם הדרך שמראים אותה ומצדיקים מנהיגי־ההסתדרות!

5.    🔗

בזאת עוד לא אמרו די. אחרי ששובתי־הרעב לא עצרו עוד כוח והשביתה הופסקה, יצאה מערכת “דבר” להתקיף את אלה, אשר “השתעשעו(!) בפטיציות ובתזכירים ובטלגרמות מכל מקום ומקום, מכל נקודה ונקודה”… עד היכן מגיעה החוצפה! שביתת־הרעב נמשכה עשרים יום, ואם נמצאו אנשים שאינם ערלי־לב וחסרי־מצפון והם הרימו את קולם להגנת שובתי־הרעב, הרי שהם “השתעשעו” בלבד! עורכי “דבר” לא נמנעו מלירוק בפני חבריהם (הלא גם מ. אסף, א. שטיינמן, רגלסון, לובראני היו בין אלה “שהשתעשעו בפטיציות ובתזכירים”) ובפני כל הסופרים והאמנים והרופאים הבלתי־מפלגתיים וכל אותם חברי מפא"י מן השורה וחברי ההסתדרות הבלתי־מפלגתיים, שהצטרפו להגנת שובתי־הרעב! האם כל אלה “ביקשו להיבנות מהמחזה המחריד”, או שהם – לפי דעת עורכי “דבר” – טיפשים ואידיוטים גמורים, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם וכל הרוצה יכול להוליך אותם שולל?

אכן, יודעים אנו, כי גם בין הפועלים הבלתי־מפלגתיים וגם במחנה מפא"י עצמו לא מעטים הם אלה, אשר מאמרי “דבר” עוררו בהם רגשי בושה והתמרמרות. יודעים אנו, כי כלימה כיסתה את פניהם בראותם את מנהיגיהם בחזית אחת עם הממשלה ועם הריאקציה הבורגנית נגד החלק הישר והמתקדם של הציבור. אולם, זאת היא השאלה: עד מתי ישאו את כלימתם ויסבלו – אם גם מתוך חריקת שיניים – את מעשיהם, הנעשים בשמם, והעלולים להעטות רק חרפה וקלון על ציבור הפועלים המאורגן?

6. ומאידך גיסא    🔗

ניהלנו את המלחמה לזכויות האסירים הפוליטיים לא מפני ששובתי־הרעב היו “פרקציונרים”, אלא למרות היותם “פרקציונרים”, על אף התנגדותנו הנמרצת, ללא כל פשרה, לעמדתה ותכסיסיה המחפירים של פק"פ. אולם, צריך להדגיש בכל־תוקף: אם עלה בידי מנהיגי מפא"י, במידה מרובה, לסלף את דמות המערכה, לטשטש את ערכה הפוליטי ולהסיח ממנה את דעתו של חלק גדול בציבור הפועלים – הרי פק"פ היא היא שאיפשרה להם זאת.

עמדתה הפושעת של פק"פ בשאלת העליה – עמדה אשר צבור הפועלים כולו, מלבד לכנופיא הקטנה של “הפרקציה”, אינו רשאי ואינו יכול להשלים אתה ולא ישלים לעולם; ההתנקשות הזדונית בזכויות האלימנטריות של העובד היהודי לעבוד ולהשתרש בארץ; ההערצה הבזויה של שחיטות צפת וחברון בתור “התקוממות מהפכנית”, הפחת השוביניזם בין העמלים הערבים ותעמולת־השנאה נגד הפועל היהודי במקום הטפה כנה לסולידריות פרוליטארית בין־לאומית, – כל זה יוצק מים על טחנת מנהיגי מפא"י, כל זה מרעיל את האווירה במחנה הפועלים, מסיח את דעתם של הפועלים מהמלחמה באופורטוניזם של מפא"י, מטשטש את הגבולות בין סוציאליזם מהפכני שפק"פ מתיימרת לדבר בשמו – ובאמת היא רק מחללת את שמו – ובין מעשי פראות ופרעות.

גם במערכה הזאת, שעמדנו בה זה עתה, ראינו שוב בעליל את הנזק הרב, אשר עמדת פק"פ מביאה גם מבחינה זו, מלבד ערכה הנפסד בעצם יסודה: מה קל היה למנהיגי מפא"י להאחז ולהעזר בהתנגדות ובהתמרמרות הצודקת של צבור הפועלים נגד ההסתה הפוגרומית של פק"פ, ועל ידי כך לסלף את דמותה הפוליטית של המערכה ולחפות על מעשיהם הם.

ידעו נא התועים בדרכי ה"פרקציה", כי הם מסייעים בידי כנופיה, הממלאה בארץ – למעשה – תפקיד קונטר־ריבולוציוני, באשר היא מחללת את דגל הסוציאליזם המהפכני ושמה אותו לשימצה ולקלס.

“דרך הפועל”, 16 באוגוסט, 1935.