משכן הכנסת, ז' באב תשל"ד 18.7.72

שמא ישאל מישהו: מה הזימון הזה לכם ומה ענין הכנסת אצל האר"י הקדוש – הריני מקדים ואומר, שהיזמה לקיום המעמד הזה יצאה מאישים חשובים ומכובדים עלינו ואני קבלתיה.

תחילה היתה המחשבה לקיים את המעמד הזה במליאת הכנסת, כדרך שקיימנו לפני מספר שנים מעמד לזכרו של הרמב"ם.

אולם נמלכתי בחברי ויחד סברנו וקיבלנו שמליאה הכנסת היא חלקת מחוקקים ואין לערוך לפניה שולחן של נושאים שאינם מעניינה.

לפיכך נתכנסנו בזימון פתוח זה, חברי כנסת ועובדיה, ואתנו הפרופ' גרשום שלום, שידיו רב לו בעסקי הקבלה בכלל ובאר"י ובקבלתו בפרט.

אמרנו נקדיש שעה של השכמה כדי להציץ אל אחת התקופות בתולדותינו, שערש הולדתה היתה העיר צפת. ואותה תקופה הקסימה והפליאה והסעירה והקרינה השפעתה על קהילות ישראל בארצות שונות ועל פני דורות ומאורעות מאז ועד היום, עד שאפשר לומר שגם מה שקרה וקורה בימינו הוא נאצל מאותם קסמים ומאותה השפעה. ומבחינה זו ראוי לנו לאמר כדברי ישעיהו הנביא: “הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם”.

הבה ננסה, אפוא, בעזרתו האדיבה של פרופ' שלום לשמוע ולתהות על אותה התקופה, ועל האישים שעמדו בה, אשר מעצמת מצוקתם החמרית, הרוחנית והלאומית, יצרו לעצמם, בתנופת אדירים, עולמות עליונים ששם חיו חיי רוממות וגאון. האומה היתה בשפל והם רוממוה אל ספירות עליונות. הם הפיחו רוח חיים אדירה בלב האומה יש מאין, ובכך הבטיחו לה את קיומה עד יעבר זעם ועד שיתקיים תקע בשופר גדול לחרותנו.

כשנשאל האר"י למה בחר לשבת בצפת ענהו צפת היא בגימטריה תקע.

ימיה של אותה תקופה היו ימי המחרת של גירוש ספרד והאינקוויזיציה. באותה התקופה עדייו היו דון יוסף נשיא ודונה גרציה עמלים בהקמת מדינה יהודית בטבריה, על שפת ים כנרת. ובאותה תקופה התלקטו ובאו אל צפת, או שגדלו באווירתה הייחודית מאורות גדולים, ביניהם ר' יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, שנתקבל על־ידי כל בית ישראל כאורים ותומים של ההלכה והמשפט. וכן המשורר ר' שלמה הלוי אלקבץ, מחבר השיר הנודע “לכה דודי”, שבמילותיו ובניגוגו הרנין מיליוני לבבות:

מקדש מלך – עיר מלוכה – קומי צאי מתוך ההפיכה –

רב לך שבת בעמק הבכא…

התנערי מעפר קומי – לבשי בגדי תפארתך עמי –

והיו למשיסה שוסיך –

ימין ושמאל תפרוצי.

וכך ר' ישראל נגארה משורר מופלא שאחד משיריו הנודעים הוא “יה ריבון עלם ועלמיא” ותכנו תחינה לאלוהים שיקום ויגאל את עמו, הסובל והנדכה.

וכן אישים אחרים שאין כאן המקום למנות אותם, שהרי זימון זה מיועד להתייחדות עם יחיד ומיוחד באותה תקופה, הלא הוא האר"י – רבי יצחק לוריא אשכנזי, שבא בסודה של תורת הקבלה ומשזכה להתגלות – ניסה לעצור בה כדי שלא תתגלגל למקום שאינה צריכה להגיע אליו, אך ככל שעצר בה כן פרצה וכבשה בסערה את העולם היהודי, וגדול כוח כיבושה אחרי מותו יותר מבחייו.

המדובר הוא במחצית השניה של המאה ה־16. האר"י נולד בירושלים בגיל שמונה נתיתם מאביו והורד למצרים אל דודו. שם למד בין השאר אצל אחד מגדולי הפוסקים – הרדב"ז, (ר' דוד בר זמרה). בגיל שלשים וחמש עלה לצפת ועשה בה כשלש שנים. בחמשה באב שנת של"ב נפטר והשאיר אחריו מורשת עצומה, שכולה רזי דרזים, והיא הלכה ונתעשרה מתוכה ועוד יותר ממה שהוסיפו עליה ושינו בה תלמידיו ומעריציו, עד שנעשתה תורת חיים בשביל המוני בית ישראל.

על מורשתו ומשנתו של האר"י נשמע מפיו של הפרופ' שלום אך ברשותכם וברשותו אציין כאן שלשה דברים, שלדעתי הם לקח טוב מבחינה אקטואלית ובהם אסיים;

אחד – ההרמוניה הנפלאה ששררה בין יוצאי גלויות שונות, אשכנזים וספרדים, וביניהם לבין ילידי הארץ. אם אינני טועה האר"י עצמו היה ממשפחה מעורבת ספרדית־אשכנזית.

שני – אהבת המולדת של האר"י, שהיה נוהג לטייל בהרי צפת ובסביבותיה והיה מתרפק וממשש כל צעד ושעל וכמי שמאזין להד פעמיהם של הדורות הקודמים, אישי התנ"ך וחכמי המשנה והתלמוד, שכאן צעדו וכאן חיו וכאן נמצאים קברותיהם. זה היה אחד הביטויים העזים לכיסופיו אל חידוש ימינו כקדם, תוך התקשרות והתחברות אל השרשים העמוקים של האבות הקדמונים באדמת המולדת

ודבר שלישי – ההנהגות שהנהיג האר"י בחבורת תלמידיו, שמהן נזכיר אחת שהיא הנהגה של מנהיג היודע את סוד האחדות שהיא סוד הקיום של כל חברה, ועל חברה אחדותית מושתת הסיכוי לקיום האומה; ולכן צריך (וכאן אני מצטט): “להיזהר עד הקצה האחרון מן הכעם וההקפדה… והגאוה, והרכילות, והליצנות, ולשון הרע, והלבנת פנים” וכו' וכו'.

לא במקרה כינו אותו האר"י הקדוש. קדם לו בכאלף שנה רבינו הקדוש, הלא הוא ר' יהודה הנשיא חותם המשנה. והנה מסופר עליו בתלמוד הסיפור הבא:

“רבי עשה סעודה לתלמידיו. הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים. התחילו בוררים ברכים ומניחים הקשים. אמר להם: דעו מה אתם עושים. כשם שאתם בוררים את הרכים ומניחים את הקשים כך יהיה לשונכם רך אלו לאלו”.

מי יתן ולמען קיום יחסים מתוקנים ביו שליחי הציבור לבין עצמם וביניהם לבין הציבור נתקדש בקדושת ההנהגות שהנהיגו אדירי הרוח, רבינו הקדוש והאר"י הקדוש.