בכנסת, י"ד בסבת תשל"ג, 19.12.72

חברי הכנסת, ביום י' בטבת השתא, מלאו מאה שנה להולדתו של גדול משוררי ישראל בדורותינו – חיים נחמן ביאליק.

האוניברסיטה העברית בירושלים נטלה יזמה להכריז על שנת ביאליק, הכינה תערוכה, והזמינה את חברי הכנסת לכבד בנוכחותם את המעמד שזימנה אשר יתקיים הערב כתום ישיבה זו.

יהיה זה לכבוד ולתפארת לתולדותינו ולתרבותנו אם גם בכנסת, בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת ישראל הריבונית, יצויין תאריך זה.

אין הכנסת, ואין מעט הזמן העומד לרשותנו, ואין הדובר אליכם מתאימים להעריך הערכה מלאה את אישיותו של ביאליק ואת יצירותיו. משוררים, סופרים ומבקרים כבד העמיקו בנושא זה וכתבו עליו ספרים, מאמרים ומחקרים רבים ועור היד נטויה.

אך אנו באים לחלוק כבוד לתופעה הנסית, רבת החסד והמשמעות, שהעניק לנו שר האומה לפני מאה שנה, כאשר באותה תקופה נולדו האישים המופלאים, שפתחו את צעדיה הראשונים של המהפכה היהודית הציונית והחלו המעשים הנועזים, שהיו לאבני פנה של הבית השלישי, ומאז ואילו הונחו והוגבהו בו נדרך על גבי נדבך עד שהגענו לשנתה הכ"ה של קוממיותנו.

בין אותם אישים בלט משכמו ומעלה בייחודו, בגדלות רוחו ובשגב שליחותו – חיים נחמן ביאליק.

בני דורו של ביאליק, הכירו בגדולתו והכתירו אותו בכתר משורר האומה. דמות דיוקנו של ביאליק נשקפת באותו תיאור נפלא שהוא תיאר ב"מגילת האש" את העלם הרך, בהיר העיניים, המביט השמימה, אשר “לפיד הישועה בידו יבער” – “ויצת לבבות ברוח פיו ובתוך עיניים כבות הדליק נרות – ואל אחיו הגולים יצא ויראם בשפלותם ובענותם ויכאב את מכאובי כולם, וישאג את שאגתם” – “ויש אשר יחריש העלם במכאוביו ותהי שאגתו דומיה – ולא היה יגון כיגונו האלם וצער כצערו החרישי”.

"ובאו רבים וכפפו בדממה את ראשם תחת קללתו וברכתו, וביקשו מפיו תוכחה ותפילה, ומעיניו רחמים ותקוה, והמה ים חמלה בלב העלם, ונזלו ניחומיו כטל בוקר על לבבות נכאים, והביט אליהם ברחמים ועפעפיו עפעפי שחר – ".

ימי ילדותו של ביאליק היו ימי עוני ומרודים. ובטרם ראו עפעפיו “עפעפי שחר” הוא ראה “רזי לילה” – הלילה הארוך והאפל של הגלות: “מחשכים, שחור דומיה וצל”. ביאליק ראה את פרעות קישינוב, אימיהן ותוצאותיהן, ובאספקלריה של אותם פַרעות־אויב ראה את כל גלי הפרָעות והגירושים וההשפלות שנתרגשו ובאו, מאז ומתמיד, על היהודים בארצות גלותם. המראות שראה ביאליק “בעיר ההריגה”, שקדמו למעשה השטן באושוויץ, טרבליגקה ובאבי־יאר, הסעירו את נפשו, ו"רתחו בקרבו כים של להבות". שירתו־קינתו “על השחיטה” היתה לחרון, לזעם רב־אונים ולתוכחה אדירה, מוחצת ומרפאה.

בדומה לנעים זמירות ישראל, ר' יהודה הלוי, היה גם ח"נ. ביאליק תנים וכנור. תנים לבכות ענות הגלות וכינור לשאיפות הגאולה, לצפרירי הבוקר ולקרני האור המנצנצים".

ביאליק הלם ומחץ כפטיש־הרים כביר־כוח ודבריו בערו כאש להבה, שליחכה על ימין ועל שמאל והציתה לבבות והדליקה נרות בתוך עיניים כבות.

ידועה האגדה, שכל צמח יש לו מלאך המכה על ראשו ואומר לו: גדל. ביאליק היה המלאך שהיכה על ראש העם כפוף הגוו, שפל הברך, רפה האונים, ואמר לו: קום, הרם ראשך וזקוף גווך.

ביאליק ראה “עפעפי שחר” מפציעים, את “פעמי האביב”, ואת “משומרים לבוקר”, את “מקראי ציון” ואת “המתנדבים בעם”. והוא זירז והאיץ ודירבן ונטע בלב כולם אמונה ביכלתם ובעתידם; בשיר “למתנדבים בעם” הוא שר: “אם הררי נשף עלינו נערמו לא דעכו כל הניצוצות, לא תמו. מהררי הנשף עוד נחצוב להבה, מנקיקי הסלעים – ספירים לרבבה, על קרקע העם ובתחתיות נשמתו עוד תגה ותנוצץ שכינתו”.

ביאליק היה גדול לא רק כמשורר, אלא גם כמורה דרך לאומה. הוא הקיף במבט עיניו את תולדות ישראל ואת נכסי תרבותו, העבר הרחוק והעתיד הקרוב; הוא היה הצופה לבית ישראל. כל פינה בחיי האומה היתה בחוג ראייתו ותשומת־לבו. הוא חיפש פתרונים למדווי העם בדורו וכל מעייניו היו נתונים למפעלי התחיה וההתחדשות. הוא ליווה כל ניצוץ של חיים חדשים, בירך פתיחת האוניברסיטה העברית, שמח לכל חלוץ, לכל עולה ולכל נקודת יישוב חדשה והיה נוטל מקלו ויוצא לבשר ליהודי הגולה את בשורת קיבוץ הגלויות ובנין הארץ.

מורי ורבותי, אם זכינו להגיע לשנת הכ"ה של קוממיותנו, אם יש לנו צבא הגנה המשיב מלחמה שערה, אם עולים מגיעים ובאים אלינו גם מארץ גזירה, אם נזקפה קומתם של היהודים בתפוצות גלותם – חלק גדול באלה לח.נ. ביאליק ולבני דורו.

שירת ביאליק פשוטה, צחה ובהירה, עזת־ביטוי ורגש, כולה אור וכולה אש; היא שואבת מבאר מים חיים של מורשת ישראל ומקורותיה העתיקים, ודולה ממנה המיית־נפש, פניני־חכמה וחמדת־לשון; כל שורה וכל מלה בשיריו נחרתת בזכרונך, מעוררת בך הלכי־רוח וזכרונות ומשמשת לו מקור והשראה.

ראוי להזכיר את “שירי העם” של ביאליק, את הזמר לשבת המלכה ואת “תחזקנה”, את שיר העבודה והמלאכה ואת השירים והסיפורים שעליהם מתחנכים ילדי ישראל; את הפרוזה ואת “ספיח”, את תרגומי המופת ואת הנאומים והמסות, המפליאים אותנו בעמקותם ובחין¹־ערכם; על נושאים נכבדים, כגון: חבלי הלשון, כינוסה של האגדה, הלכה ואגדה, כינוסה של שירת ספרד, חכמת ישראל, הספרות והשירה החדשה ועוד. בייחוד יש לציין את מפעל האדירים של ביאליק לדובב שפתי ישנים, לכנס הנידחים של תרבותנו ולקדשם מחדש כערכים חיים וכנכסים שווים לכל נפש.

“המשנה לעם” – שעליה אומר ביאליק כי בצדו של המקרא, היא לא רק “מכרה הזהב הטהור של השפה העברית הקדמונית”, אלא גם “אבן פנה ואבן שתיה של חינוך העם בכל הזמנים ומחייבת את ההשתדלות התמידית לקרב אליה את דעת העם ולבו ולהרבות בתוכו את לומדיה ושוניה”.

כינוסה של האגדה – אוסף דברי החכמה, הטעם והקישור, “הפנים השוחקות” של יצירת אבותינו, שנלקטו מתוך התלמודים והמדרשים – על־ידי ביאליק וחברו רבניצקי – היו לבני דורנו, עמוסי הטירדה וקצרי־הרוח, מה שהיתה טבילת קצה המטה ביערת הדבש על־ידי יונתן בן־שאול, שמטעימתה אורו העיניים.

במיוחד ברכנו פעלו של ביאליק בכינוס שירת ספרד ובהחייאתה כשירה־חיה לעם־חי. ביאליק פרץ את הדרך שהיתה חסומה במחסומי לשון, דרכי מחשבה ואופני ביטוי ומרחקי זמן ומקום, אל השירה האדירה של משוררי ספרד, ואל ספרי הגותם ופרשנותם, הקים אותם על נחלתם ולא זז מלחבבם.

בהקדמה לשירי ר' שלמה בן־גבירול כתב ביאליק בין השאר: “אחרי כתבי הקודש ואגדת התלמודים והמדרשים, איו ספק כי אין לך מקצוע גדול ביצירת הדורות כולם – מן השירה הספרדית, זו שעמלו בשכלולה ידי יוצריה הגדולים, אדירי־רוח ואנשי־מעלה כולם, דור אחר דור, עד היותה כארמון פלאים שגיא ונהדר, עומד בתפארתו לנס ולמופת לדור אחרון”.

ביאליק גם ניסה לעורר את חלק העם המתייחס על יהדות ספרד, ובנאומו בהסתדרות “חלוצי המזרח” המריץ אותם ליטול יזמה ולחדש נעורים כדי להמשיך את שלשלת הזהב של החכמה והיצירה הספרדית המפוארת.

הנה שתי מובאות קצרות וקולעות מאותו נאום של ביאליק:

“רואה אני את הגובה, שעמדה עליו היהדות הספרדית בראשיתה, והנני משער בזה את הגובה שהיא יכולה להגיע אליו בעתיד אם רק תזרום באותו דרך הישר שמינתה לה ההסטוריה”.

“מאמין אני באמונה שלמה – אומר ביאליק – כי תחייתכם צריכה להתחיל מחידוש הקשר של הספרדים עם עברם המפואר, עליכם להרים את הדגל של תחיית הספרדים בישראל במובן היצירה הרוחנית, במובן יקיצת הישנים בכל אוצרות הספרדים”.

אחד מידידי נפשו של ביאליק היה הסופר יהודה בורלא, לעתים קרובות אפשר היה לראותם יושבים יחד וממתיקים סודות יצירה, באחת מאגדותיו כתב ביאליק לבורלא: “אני מוקיר את כשרונך הסיפורי, שאיני יודע חבר לו במחנה מספרינו”; והיתה לי אני הזכות להכיר את ביאליק אישית, בימי נעורי, ולהיות מבאי־ביתו, ועל פי בקשתו ליוויתי אותו לבתי כנסת ולחגיגות משפחה של ספרדים, תימנים ועדות מזרח, כדי לראות את העם ולהיות עמו בהווייתו ובמנהגיו, זה היה אפייני לביאליק העממי ואוהב העם, אשר כגודל זעמו על חוסר אונים ורפיון רוח של העם כן גדולה אהבתו וחמלתו לעם ישראל כמות שהוא, על הוויותיו, שבטיו, גווני מנהגיו והליכותיו, שראה בהם כעין יפיו של פסיפס, או כתזמורת, שכל כלי וכלי ממלא בה תפקיד משלו וכולם יחד מהווים הרמוניה מוסיקלית אחת.

כזה היה ביאליק בשביל דורנו ועוד יאירו דבריו ואישיותו באור יקרות גם לדורות הבאים.