משכן הכנסת, ז' באב תשל"ד 18.7.72

שמא ישאל מישהו: מה הזימון הזה לכם ומה ענין הכנסת אצל האר"י הקדוש – הריני מקדים ואומר, שהיזמה לקיום המעמד הזה יצאה מאישים חשובים ומכובדים עלינו ואני קבלתיה.

תחילה היתה המחשבה לקיים את המעמד הזה במליאת הכנסת, כדרך שקיימנו לפני מספר שנים מעמד לזכרו של הרמב"ם.

אולם נמלכתי בחברי ויחד סברנו וקיבלנו שמליאה הכנסת היא חלקת מחוקקים ואין לערוך לפניה שולחן של נושאים שאינם מעניינה.

לפיכך נתכנסנו בזימון פתוח זה, חברי כנסת ועובדיה, ואתנו הפרופ' גרשום שלום, שידיו רב לו בעסקי הקבלה בכלל ובאר"י ובקבלתו בפרט.

אמרנו נקדיש שעה של השכמה כדי להציץ אל אחת התקופות בתולדותינו, שערש הולדתה היתה העיר צפת. ואותה תקופה הקסימה והפליאה והסעירה והקרינה השפעתה על קהילות ישראל בארצות שונות ועל פני דורות ומאורעות מאז ועד היום, עד שאפשר לומר שגם מה שקרה וקורה בימינו הוא נאצל מאותם קסמים ומאותה השפעה. ומבחינה זו ראוי לנו לאמר כדברי ישעיהו הנביא: “הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם”.

הבה ננסה, אפוא, בעזרתו האדיבה של פרופ' שלום לשמוע ולתהות על אותה התקופה, ועל האישים שעמדו בה, אשר מעצמת מצוקתם החמרית, הרוחנית והלאומית, יצרו לעצמם, בתנופת אדירים, עולמות עליונים ששם חיו חיי רוממות וגאון. האומה היתה בשפל והם רוממוה אל ספירות עליונות. הם הפיחו רוח חיים אדירה בלב האומה יש מאין, ובכך הבטיחו לה את קיומה עד יעבר זעם ועד שיתקיים תקע בשופר גדול לחרותנו.

כשנשאל האר"י למה בחר לשבת בצפת ענהו צפת היא בגימטריה תקע.

ימיה של אותה תקופה היו ימי המחרת של גירוש ספרד והאינקוויזיציה. באותה התקופה עדייו היו דון יוסף נשיא ודונה גרציה עמלים בהקמת מדינה יהודית בטבריה, על שפת ים כנרת. ובאותה תקופה התלקטו ובאו אל צפת, או שגדלו באווירתה הייחודית מאורות גדולים, ביניהם ר' יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, שנתקבל על־ידי כל בית ישראל כאורים ותומים של ההלכה והמשפט. וכן המשורר ר' שלמה הלוי אלקבץ, מחבר השיר הנודע “לכה דודי”, שבמילותיו ובניגוגו הרנין מיליוני לבבות:

מקדש מלך – עיר מלוכה – קומי צאי מתוך ההפיכה –

רב לך שבת בעמק הבכא…

התנערי מעפר קומי – לבשי בגדי תפארתך עמי –

והיו למשיסה שוסיך –

ימין ושמאל תפרוצי.

וכך ר' ישראל נגארה משורר מופלא שאחד משיריו הנודעים הוא “יה ריבון עלם ועלמיא” ותכנו תחינה לאלוהים שיקום ויגאל את עמו, הסובל והנדכה.

וכן אישים אחרים שאין כאן המקום למנות אותם, שהרי זימון זה מיועד להתייחדות עם יחיד ומיוחד באותה תקופה, הלא הוא האר"י – רבי יצחק לוריא אשכנזי, שבא בסודה של תורת הקבלה ומשזכה להתגלות – ניסה לעצור בה כדי שלא תתגלגל למקום שאינה צריכה להגיע אליו, אך ככל שעצר בה כן פרצה וכבשה בסערה את העולם היהודי, וגדול כוח כיבושה אחרי מותו יותר מבחייו.

המדובר הוא במחצית השניה של המאה ה־16. האר"י נולד בירושלים בגיל שמונה נתיתם מאביו והורד למצרים אל דודו. שם למד בין השאר אצל אחד מגדולי הפוסקים – הרדב"ז, (ר' דוד בר זמרה). בגיל שלשים וחמש עלה לצפת ועשה בה כשלש שנים. בחמשה באב שנת של"ב נפטר והשאיר אחריו מורשת עצומה, שכולה רזי דרזים, והיא הלכה ונתעשרה מתוכה ועוד יותר ממה שהוסיפו עליה ושינו בה תלמידיו ומעריציו, עד שנעשתה תורת חיים בשביל המוני בית ישראל.

על מורשתו ומשנתו של האר"י נשמע מפיו של הפרופ' שלום אך ברשותכם וברשותו אציין כאן שלשה דברים, שלדעתי הם לקח טוב מבחינה אקטואלית ובהם אסיים;

אחד – ההרמוניה הנפלאה ששררה בין יוצאי גלויות שונות, אשכנזים וספרדים, וביניהם לבין ילידי הארץ. אם אינני טועה האר"י עצמו היה ממשפחה מעורבת ספרדית־אשכנזית.

שני – אהבת המולדת של האר"י, שהיה נוהג לטייל בהרי צפת ובסביבותיה והיה מתרפק וממשש כל צעד ושעל וכמי שמאזין להד פעמיהם של הדורות הקודמים, אישי התנ"ך וחכמי המשנה והתלמוד, שכאן צעדו וכאן חיו וכאן נמצאים קברותיהם. זה היה אחד הביטויים העזים לכיסופיו אל חידוש ימינו כקדם, תוך התקשרות והתחברות אל השרשים העמוקים של האבות הקדמונים באדמת המולדת

ודבר שלישי – ההנהגות שהנהיג האר"י בחבורת תלמידיו, שמהן נזכיר אחת שהיא הנהגה של מנהיג היודע את סוד האחדות שהיא סוד הקיום של כל חברה, ועל חברה אחדותית מושתת הסיכוי לקיום האומה; ולכן צריך (וכאן אני מצטט): “להיזהר עד הקצה האחרון מן הכעם וההקפדה… והגאוה, והרכילות, והליצנות, ולשון הרע, והלבנת פנים” וכו' וכו'.

לא במקרה כינו אותו האר"י הקדוש. קדם לו בכאלף שנה רבינו הקדוש, הלא הוא ר' יהודה הנשיא חותם המשנה. והנה מסופר עליו בתלמוד הסיפור הבא:

“רבי עשה סעודה לתלמידיו. הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים. התחילו בוררים ברכים ומניחים הקשים. אמר להם: דעו מה אתם עושים. כשם שאתם בוררים את הרכים ומניחים את הקשים כך יהיה לשונכם רך אלו לאלו”.

מי יתן ולמען קיום יחסים מתוקנים ביו שליחי הציבור לבין עצמם וביניהם לבין הציבור נתקדש בקדושת ההנהגות שהנהיגו אדירי הרוח, רבינו הקדוש והאר"י הקדוש.

בכנסת, י"ד בסבת תשל"ג, 19.12.72

חברי הכנסת, ביום י' בטבת השתא, מלאו מאה שנה להולדתו של גדול משוררי ישראל בדורותינו – חיים נחמן ביאליק.

האוניברסיטה העברית בירושלים נטלה יזמה להכריז על שנת ביאליק, הכינה תערוכה, והזמינה את חברי הכנסת לכבד בנוכחותם את המעמד שזימנה אשר יתקיים הערב כתום ישיבה זו.

יהיה זה לכבוד ולתפארת לתולדותינו ולתרבותנו אם גם בכנסת, בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת ישראל הריבונית, יצויין תאריך זה.

אין הכנסת, ואין מעט הזמן העומד לרשותנו, ואין הדובר אליכם מתאימים להעריך הערכה מלאה את אישיותו של ביאליק ואת יצירותיו. משוררים, סופרים ומבקרים כבד העמיקו בנושא זה וכתבו עליו ספרים, מאמרים ומחקרים רבים ועור היד נטויה.

אך אנו באים לחלוק כבוד לתופעה הנסית, רבת החסד והמשמעות, שהעניק לנו שר האומה לפני מאה שנה, כאשר באותה תקופה נולדו האישים המופלאים, שפתחו את צעדיה הראשונים של המהפכה היהודית הציונית והחלו המעשים הנועזים, שהיו לאבני פנה של הבית השלישי, ומאז ואילו הונחו והוגבהו בו נדרך על גבי נדבך עד שהגענו לשנתה הכ"ה של קוממיותנו.

בין אותם אישים בלט משכמו ומעלה בייחודו, בגדלות רוחו ובשגב שליחותו – חיים נחמן ביאליק.

בני דורו של ביאליק, הכירו בגדולתו והכתירו אותו בכתר משורר האומה. דמות דיוקנו של ביאליק נשקפת באותו תיאור נפלא שהוא תיאר ב"מגילת האש" את העלם הרך, בהיר העיניים, המביט השמימה, אשר “לפיד הישועה בידו יבער” – “ויצת לבבות ברוח פיו ובתוך עיניים כבות הדליק נרות – ואל אחיו הגולים יצא ויראם בשפלותם ובענותם ויכאב את מכאובי כולם, וישאג את שאגתם” – “ויש אשר יחריש העלם במכאוביו ותהי שאגתו דומיה – ולא היה יגון כיגונו האלם וצער כצערו החרישי”.

"ובאו רבים וכפפו בדממה את ראשם תחת קללתו וברכתו, וביקשו מפיו תוכחה ותפילה, ומעיניו רחמים ותקוה, והמה ים חמלה בלב העלם, ונזלו ניחומיו כטל בוקר על לבבות נכאים, והביט אליהם ברחמים ועפעפיו עפעפי שחר – ".

ימי ילדותו של ביאליק היו ימי עוני ומרודים. ובטרם ראו עפעפיו “עפעפי שחר” הוא ראה “רזי לילה” – הלילה הארוך והאפל של הגלות: “מחשכים, שחור דומיה וצל”. ביאליק ראה את פרעות קישינוב, אימיהן ותוצאותיהן, ובאספקלריה של אותם פַרעות־אויב ראה את כל גלי הפרָעות והגירושים וההשפלות שנתרגשו ובאו, מאז ומתמיד, על היהודים בארצות גלותם. המראות שראה ביאליק “בעיר ההריגה”, שקדמו למעשה השטן באושוויץ, טרבליגקה ובאבי־יאר, הסעירו את נפשו, ו"רתחו בקרבו כים של להבות". שירתו־קינתו “על השחיטה” היתה לחרון, לזעם רב־אונים ולתוכחה אדירה, מוחצת ומרפאה.

בדומה לנעים זמירות ישראל, ר' יהודה הלוי, היה גם ח"נ. ביאליק תנים וכנור. תנים לבכות ענות הגלות וכינור לשאיפות הגאולה, לצפרירי הבוקר ולקרני האור המנצנצים".

ביאליק הלם ומחץ כפטיש־הרים כביר־כוח ודבריו בערו כאש להבה, שליחכה על ימין ועל שמאל והציתה לבבות והדליקה נרות בתוך עיניים כבות.

ידועה האגדה, שכל צמח יש לו מלאך המכה על ראשו ואומר לו: גדל. ביאליק היה המלאך שהיכה על ראש העם כפוף הגוו, שפל הברך, רפה האונים, ואמר לו: קום, הרם ראשך וזקוף גווך.

ביאליק ראה “עפעפי שחר” מפציעים, את “פעמי האביב”, ואת “משומרים לבוקר”, את “מקראי ציון” ואת “המתנדבים בעם”. והוא זירז והאיץ ודירבן ונטע בלב כולם אמונה ביכלתם ובעתידם; בשיר “למתנדבים בעם” הוא שר: “אם הררי נשף עלינו נערמו לא דעכו כל הניצוצות, לא תמו. מהררי הנשף עוד נחצוב להבה, מנקיקי הסלעים – ספירים לרבבה, על קרקע העם ובתחתיות נשמתו עוד תגה ותנוצץ שכינתו”.

ביאליק היה גדול לא רק כמשורר, אלא גם כמורה דרך לאומה. הוא הקיף במבט עיניו את תולדות ישראל ואת נכסי תרבותו, העבר הרחוק והעתיד הקרוב; הוא היה הצופה לבית ישראל. כל פינה בחיי האומה היתה בחוג ראייתו ותשומת־לבו. הוא חיפש פתרונים למדווי העם בדורו וכל מעייניו היו נתונים למפעלי התחיה וההתחדשות. הוא ליווה כל ניצוץ של חיים חדשים, בירך פתיחת האוניברסיטה העברית, שמח לכל חלוץ, לכל עולה ולכל נקודת יישוב חדשה והיה נוטל מקלו ויוצא לבשר ליהודי הגולה את בשורת קיבוץ הגלויות ובנין הארץ.

מורי ורבותי, אם זכינו להגיע לשנת הכ"ה של קוממיותנו, אם יש לנו צבא הגנה המשיב מלחמה שערה, אם עולים מגיעים ובאים אלינו גם מארץ גזירה, אם נזקפה קומתם של היהודים בתפוצות גלותם – חלק גדול באלה לח.נ. ביאליק ולבני דורו.

שירת ביאליק פשוטה, צחה ובהירה, עזת־ביטוי ורגש, כולה אור וכולה אש; היא שואבת מבאר מים חיים של מורשת ישראל ומקורותיה העתיקים, ודולה ממנה המיית־נפש, פניני־חכמה וחמדת־לשון; כל שורה וכל מלה בשיריו נחרתת בזכרונך, מעוררת בך הלכי־רוח וזכרונות ומשמשת לו מקור והשראה.

ראוי להזכיר את “שירי העם” של ביאליק, את הזמר לשבת המלכה ואת “תחזקנה”, את שיר העבודה והמלאכה ואת השירים והסיפורים שעליהם מתחנכים ילדי ישראל; את הפרוזה ואת “ספיח”, את תרגומי המופת ואת הנאומים והמסות, המפליאים אותנו בעמקותם ובחין¹־ערכם; על נושאים נכבדים, כגון: חבלי הלשון, כינוסה של האגדה, הלכה ואגדה, כינוסה של שירת ספרד, חכמת ישראל, הספרות והשירה החדשה ועוד. בייחוד יש לציין את מפעל האדירים של ביאליק לדובב שפתי ישנים, לכנס הנידחים של תרבותנו ולקדשם מחדש כערכים חיים וכנכסים שווים לכל נפש.

“המשנה לעם” – שעליה אומר ביאליק כי בצדו של המקרא, היא לא רק “מכרה הזהב הטהור של השפה העברית הקדמונית”, אלא גם “אבן פנה ואבן שתיה של חינוך העם בכל הזמנים ומחייבת את ההשתדלות התמידית לקרב אליה את דעת העם ולבו ולהרבות בתוכו את לומדיה ושוניה”.

כינוסה של האגדה – אוסף דברי החכמה, הטעם והקישור, “הפנים השוחקות” של יצירת אבותינו, שנלקטו מתוך התלמודים והמדרשים – על־ידי ביאליק וחברו רבניצקי – היו לבני דורנו, עמוסי הטירדה וקצרי־הרוח, מה שהיתה טבילת קצה המטה ביערת הדבש על־ידי יונתן בן־שאול, שמטעימתה אורו העיניים.

במיוחד ברכנו פעלו של ביאליק בכינוס שירת ספרד ובהחייאתה כשירה־חיה לעם־חי. ביאליק פרץ את הדרך שהיתה חסומה במחסומי לשון, דרכי מחשבה ואופני ביטוי ומרחקי זמן ומקום, אל השירה האדירה של משוררי ספרד, ואל ספרי הגותם ופרשנותם, הקים אותם על נחלתם ולא זז מלחבבם.

בהקדמה לשירי ר' שלמה בן־גבירול כתב ביאליק בין השאר: “אחרי כתבי הקודש ואגדת התלמודים והמדרשים, איו ספק כי אין לך מקצוע גדול ביצירת הדורות כולם – מן השירה הספרדית, זו שעמלו בשכלולה ידי יוצריה הגדולים, אדירי־רוח ואנשי־מעלה כולם, דור אחר דור, עד היותה כארמון פלאים שגיא ונהדר, עומד בתפארתו לנס ולמופת לדור אחרון”.

ביאליק גם ניסה לעורר את חלק העם המתייחס על יהדות ספרד, ובנאומו בהסתדרות “חלוצי המזרח” המריץ אותם ליטול יזמה ולחדש נעורים כדי להמשיך את שלשלת הזהב של החכמה והיצירה הספרדית המפוארת.

הנה שתי מובאות קצרות וקולעות מאותו נאום של ביאליק:

“רואה אני את הגובה, שעמדה עליו היהדות הספרדית בראשיתה, והנני משער בזה את הגובה שהיא יכולה להגיע אליו בעתיד אם רק תזרום באותו דרך הישר שמינתה לה ההסטוריה”.

“מאמין אני באמונה שלמה – אומר ביאליק – כי תחייתכם צריכה להתחיל מחידוש הקשר של הספרדים עם עברם המפואר, עליכם להרים את הדגל של תחיית הספרדים בישראל במובן היצירה הרוחנית, במובן יקיצת הישנים בכל אוצרות הספרדים”.

אחד מידידי נפשו של ביאליק היה הסופר יהודה בורלא, לעתים קרובות אפשר היה לראותם יושבים יחד וממתיקים סודות יצירה, באחת מאגדותיו כתב ביאליק לבורלא: “אני מוקיר את כשרונך הסיפורי, שאיני יודע חבר לו במחנה מספרינו”; והיתה לי אני הזכות להכיר את ביאליק אישית, בימי נעורי, ולהיות מבאי־ביתו, ועל פי בקשתו ליוויתי אותו לבתי כנסת ולחגיגות משפחה של ספרדים, תימנים ועדות מזרח, כדי לראות את העם ולהיות עמו בהווייתו ובמנהגיו, זה היה אפייני לביאליק העממי ואוהב העם, אשר כגודל זעמו על חוסר אונים ורפיון רוח של העם כן גדולה אהבתו וחמלתו לעם ישראל כמות שהוא, על הוויותיו, שבטיו, גווני מנהגיו והליכותיו, שראה בהם כעין יפיו של פסיפס, או כתזמורת, שכל כלי וכלי ממלא בה תפקיד משלו וכולם יחד מהווים הרמוניה מוסיקלית אחת.

כזה היה ביאליק בשביל דורנו ועוד יאירו דבריו ואישיותו באור יקרות גם לדורות הבאים.

משכן הכנסת, י"ח בחשוון תשל"ה, 3.11.74

כבוד רב ועונג רב הוא לי להמנות בין המברכים במעמד הנכבד הזה, לציון מלאות 100 שנה להולדו של ד"ר חיים וייצמן ז"ל.

בשם הכנסת ובשמי אני הנני מקדם בתודה ובברכה נאמנה את כל קהל הקרואים מן הארץ ומחוץ לארץ, את אלה שיזמו וארגנו מעמד זה ואת כל חברי ועד היובל, ובראשם הגב' הדגולה והנערצת גולדה מאיר, והאדם הנמרץ ורב־הפעלים, איש הרוח והמעשה, מאיר וייסגל.

המעמד הזה, מעמד חיים וייצמן, בא להזכיר לנו את אשר לשכוח לא נוכל, את האיש החכם והמורם מעם, איש המשא והמעש שיצא אל אחיו, הנהיג את עמו ממדבר הגלות אל נחלת־האבות, ומתהום השקיעה והחדלון אל סף התחיה וההתחדשות ועשה דרך ארוכה ומופלאה, מן העיירה מוטלה עד הכסא הרם והנישא של נשיא ראשון למדינת ישראל המשוחררת.

המעמד הזה בא להזכיר לנו את חסדו וטובו של שר האומה, שבאותה תקופה, לפני כמאה שנה, נפח רוח חיים בעצמות היבשות של היהודים, וטילטל אותם לקום ולעשות מעשים שידחקו ויקרבו את קץ גלותם. ולשם כך העמיד להם שורה של אישים דגולים, חכמי־לב וחלוצים נועזים, ששינו את פני ההיסטוריה היהודית מן הקצה אל הקצה; עד אז היו חייו של העם היהודי משולים לפירמידה הפוכה, העומדת על קדקדה. היו אלה חיים של עם חפץ־חיים, אך מפוזר ומפורד על פני תבל, ללא ארץ וללא עצמאות, נכרי בארצות נכר.

אותם אישים הנהיגו המוני יהודים לקום ולהסתער על הפירמידה ההפוכה הזאת – כדי להפוך אותה ולהעמידה שוב על בסיסה, היינו, להשיב את העם אל ארצו כדי שיחיה בה חיים של כבוד ושל חרות, ככל עם בן־חורין.

המשימה הזאת, המהפכנית והכבדה מנשוא, – עלתה בידם, על אף כל המכשולים והחתחתים שעמדו בדרכם, ובזכותם הגענו אל השעה הזאת, שאנו מסובים כאן, במשכן הכנסת של מדינת ישראל, העצמאית והאמיצה, בתוככי ירושלים, קרית מלך עיר מלוכה.

ובתוך שורת האישים הללו, שכל אחד ואחד מהם זכותו עומדת לעד, – בולטים שלושה אישים שהם עמודי התווך של המהפכה היהודית הגדולה: הרצל, וייצמן ובן־גוריון.

הרצל העלה והדליק את הנרות של מנורת התחיה הציונית על ידי חזון המדינה היהודית; הוא גם יצק את בסיסה וחישל את זרועותיה על ידי פרוגרמת בזל ויצירת המסגרת המדינית והפרלמנטרית של התנועה הציונית;

וייצמן בנה את הבית היהודי הלאומי בארץ ישראל כמסד למדינת ישראל; ובן־גוריון הקים את מדינת ישראל על רגליה והרחיב צעדי הילוכה קדימה.

כל דרשנות או פרשנות של דברי הימים, לא תוכל שלא להיות כפופה לפרספקטיבה בהירה ומהירה זו של שלוש תקופות ושלשה אישים, – כשלשה רבדים של בנין אחד, על אף חילוקי הדעות וההערכות שהיו ושישנם, בדבר דרכי התפתחותה של תנועת התחיה, וכן על אף נטיות־הלב של חסידים ונאמנים של אישיות זו או זו…

בתלמוד, מסכת חגיגה, יש ויכוח מעניין בין בית שמאי ובית הלל, שבדרך כלל היו חלוקים בעניני הלכה, וזאת הפעם התווכחו ביניהם מה קדם למה בבריאת העולם: בית שמאי אומרים: ארץ נבראה תחילה ואחר כך שמים – – – אמרו להם בית הלל לבית שמאי: “לדבריכם אדם בונה עליה ואחר־כך בונה בית. אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, אדם עושה שרפרף ואחר־כך עושה כסא”.

בוויכוח הזה לא נפסקה הלכה לא כבית הלל, כרגיל, ולא כבית שמאי. עד שבאו החכמים ופסקו: זה וזה כאחד נבראו.

* * *

לא זכיתי להתוודע אל וייצמן מקרוב, אם כי עקבתי אחרי דבריו ומעשיו. אבל הייתי נוכח ב־3 הזדמנויות של הופעות נרגשות שלו, ובכל אחת מהן עשו עלי הופעתו ודבריו רושם בל־יימחה.

אחת – כאשר בקונגרס הכ"א בג’נבה, עם פרוץ מלחמת העולם, השמיע דברי נעילה, ספוג חרדה עמוקה מפני מה שצפוי, ומעוגנים באמונה שלמה בנצח קיומם של עם ישראל וארץ־ ישראל, יהיה אשר יהיה.

שניה – כאשר נאם נאום פתיחה בקונגרס הכ"ב בבזל, בו נשא קינה מרה, רבת יגון ודאבה, על האסון הנורא שפקד את קהילות ישראל באירופה.

השלישית – כאשר פתח בנאום מרגש את ישיבותיה של הכנסת הראשונה בירושלים, ובו נתן ביטוי מלבב להשקפת עולמו היהודית וההומאנית.

חיים וייצמן היה אישיות מקסימה; בהופעותיו, בהליכותיו ובאורח דיבורו – היה הדר מלכות. אפשר לומר עליו: “ויהי בישורון מלך”. ולא מלך סתם אלא מלך חכם; שרים ושליטי עולם נהגו בו כבוד והיטו אוזן לדבריו, מהם שהושפעו ממנו ונענו לו, ומהם שלא נענו לו, אך כולם ראו בו מלך היהודים, נושא כתר סבלם ודובר אמיץ של כיסופי נפשם.

שמו הלך לפניו גם בקרב בני־עמו. מהם שהושפעו ממנו, ונענו לו בהגשמת הציונות על־פי הדוקטרינה הסינטטית והאורגנית שלו, ומהם שחלקו על משנתו ועל מעשיו ואף ביקשו להורידו מגדולתו. אבל קשה מכולם, שהיהודים התמהמהו בניצול ההצלחה והתנופה מיד אחרי הצהרת בלפור.

עדייו מהדהדת בחלל ההיסטוריה קריאתו הנרגשת של וייצמן: “עם ישראל, איכה?”

ייתכן שאילו הזדרזו יהודי התפוצות להיענות לקריאתו באותה שעת רצון, שהבהיקה כקרן שמש מבין מפלשי עננים – היה אולי נמנע אסון השואה; ייתכן שמדינת היהודים היתה קמה מוקדם יותר, או שהיתה מוצאת לפניה בעת קומה, אוכלוסייה יהודית בת מיליונים. ואולי גם התנגדות ערבית חלושה יותר.

אף על פי כן זכה וייצמן לראות בתקומת מדינת ישראל, לתרום להקמתה תרומה גדולה וחשובה, ולעמוד בראשה כנשיאה הראשון.

ההיסטוריה היהודית תזכור את חיים וייצמן כאחד מהמאורות הגדולים וכאחד המיילדים החשובים של תחיית עם ישראל וחידוש קוממיותו.

י"ט בחשוון תשל"ה, 4.11.74

התכנסנו לישיבה מיוחדת זו, כדי לציין מלאת מאה שנים להולדתו של ד"ר חיים וייצמן ז"ל, הנשיא הראשון של מדינת־ישראל; גדולתו של חיים וייצמן נודעת לא רק מן הכבוד והזכות, שעלו בחלקו, להיות נשיאה הראשון של מדינת ישראל; הוא הגיע אל הכס הרם הזה, בימי זקנתו, לאחר עשרות שנות מסה ומעש, כמנהיג גדול ודגול בתנועת התחייה היהודית – התנועה הציונית שהביאה לידי הקמת המדינה;

שמו של חיים וייצמן חרות על לוח ההיסטוריה כמי שהשיג את הצהרת בלפור, בשנת 1917, שעל־פיה התחייבה בריטניה לראות בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל, והבטיחה להשתמש במיטב מאמציה כדי להקל על השגת מטרה זו; והוא עמד על ערש הולדתו של המנדט על ארץ־ישראל, שנמסר לידי בריטניה בוועידת השלום בסן־רימו בשנת 1919 ולאחר מכן אושר על־ידי חבר הלאומים.

חיים וייצמן היה אדריכל של הבית הלאומי היהודי, כשלב־ראשון וכמסד־איתן להקמת מדינת היהודים בארץ־ישראל; הוא עמד בראש המאמצים הגדולים של הגשמת הציונות, על־ידי עליית יהודים לארץ־ישראל, קליטתם בה, גאולת אדמות המולדת והקמת שרשרת רחבה ומקיפה של ישובים חקלאיים ועירוניים בכל שטח שנגאל; ואמנם מה שהושג באותה תקופה, – ובבוא העת שימש בסים להקמת המדינה, – היה פרי מנהיגותו ועמלו, על אף המכשולים והחתחתים שעמדו בדרכו, בייחוד מצד ממשלת בריטניה, שתחילה נהגה כלפי התחייבויותיה בלב ולב, ולבסוף התנכרה להם ואף התנכלה לשאיפות הציונות ולתקוותיו של העם היהודי.

חיים וייצמן היה מדען מהולל, שהשיג בתחום המדע הישגים רבי־ערך שתרמו לנצחונן של בנות הברית במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השניה, וכן הישגים נוספים אחרים.

אשר על כן הוא פתח את דרכו במנהיגות הציונית ואל המדינה היהודית על־ידי התמסרות והתמכרות לייסודה ולהקמתה של האוניברסיטה העברית בירושלים; במרוצת השנים הניח תשתית רחבה, רבת ערך והשראה, למכון וייצמן ברחובות; שני מוסדות השכלה ומדע אלה, שעליהם ועל כיוצא בהם גאוותנו, הם תפארת לזכרו ולדמותו של וייצמן.

וייצמן ראה בעיני רוחו את השואה הממשמשת ובאה. ומשבאה בכל מוראותיה, המשיך לחפש דרכים להצלה על אף שכל הדרכים נחסמו ואָבלוּ; הוא נאבק עם השלטונות הבריטיים על זכותם של היהודים בכלל, ויהודי ארץ־ישראל בפרט, להתגייס למלחמה בצורר הנאצי ולעזור למפלתו. מאבקו הוכתר בהצלחה כאשר סוף סוף הוקמה הבריגדה היהודית, שלא זו בלבד שהביאה בשורת שיחרור לשרידי השואה, אלא גם זרעה גרעינים להקמתו של צבא ההגנה לישראל.

וייצמן היה אוהב שלום ורודף שלום; ובכל לבו רצה שהבית הלאומי והמדינה היהודית יקומו בשלום ויחיו בשלום; אבל מעולם לא הסיח דעתו מך הצורך בהקמה, גיבוש, וחיזוק של כוח יהודי לוחם, כדי שהיהודים בכלל, והמפעל הציוני בפרט, יזקפו קומתם ויוכלו לעמוד על נפשם ולהשיב מלחמה שערה.

על מעורבותו הפעילה של וייצמן בתחום הזה כותב משה שרת:

“… וייצמן היה ער לגידולו של הכח העברי. ודאי רבצו עליו מגבלות קשות. הוא לא יכול להתייצב בראש ההגנה, אבל הוא יחיד בחבורתו אשר תמך בלב ונפש בקריאתו ובמאבקו של זאב ז’בוטינסקי להקמת גדודים עבריים במלחמת העולם הראשונה; ותמיד היה ער לצרכי הנשק של היישוב, ואנשי ההגנה ידעו תמיד, כי אם יש הזדמנות של רכישה, וכסף אין, – יש לקום ולנסוע אל וייצמן…”

בין מנהיגי הציונות – וייצמן היה הראשון שטרח טירחה מרובה והשתדל למצוא נתיבות אל לב העם הערבי, ובין השאר קיים פגישות היסטוריות עם חלק ממנהיגיהם החשובים, הן כדי למתן את התנגדותם לישראל, – בטרם תגבר ותשתלהב מתוכה או בסיוע מסיתים מבחוץ, – והן כדי להגיע איתם ליחסים של שכנות טובה ולשיתוף פעולה בפיתוח המזרח התיכון להיותו אזור של שפע, רווחה, קידמה ושלום לערבים בארצותיהם וליהודים בארצם.

משאת נפשו זו של וייצמן לא נתגשמה עד כה אך היא מוסיפה להיות משאת הנפש של דורנו ושל העם היהודי כולו.

חיים וייצמן צמח מתוך הקרקע הפוריה של עם ישראל, מורשתו ותרבותו, כנאמן ביתו ועושה דברו;

עם חכמה יהודית עסיסית ביד אחת ומדע צרוף ביד שניה – יצא אל זירת המדינאות. ומבחינה זו מעטים כמותו; שליטי אומות העולם נהגו בו כבוד כמלך היהודים, מלך בלתי־ מוכתר, שגלימתו, – ענות עמו, וכתרו – כיסופי הדורות לצאת מאפלה לאורה; ובכל זאת מלך, שהוד מלכות אמיתי חופף עליו. הוא דיבר אליהם ממרומי גדולה והכרת ערך עצמית ותבע מהם עשיית צדק ומשפט צדק, פעמים בדרך של שיכנוע ופעמים בדרך של הטחה וקיטרוג.

ואלו בקרב בני עמו הוא היה ראש וראשון, בין כשנשא כתר כהונה כנשיא ההסתדרות הציונית וביו כשכתר זה ניטל ממנו פעם ראשונה ב־1931, ופעם שניה ב־1946, בשל חילוקי דעות בינו לבין חבריו בהנהגת הציונות על משנתו ועל דרכי עשייתו.

חיים וייצמן היה לא רק בעל קסם אישי כביר אלא גם היתה לו עצמה של נוכחות, שאי־אפשר להתעלם ממנה ואי־אפשר שלא להתפעל ממנה, היו לו יריבים רבים והיו לו ידידים רבים ונאמנים, אך לא נמצא מי שהיה אדיש כלפיו; תרבותו היהודית, הדשנה, חוש ההומור שבו היה מחונן, אורח דיבורו האבהי והסמכותי – משכו אליו חיבתם והערצתם של הרבים.

הרבה נכתב על וייצמן, ועוד הרבה ייכתב עליו, על מנהיגותו, השקפות עולמו ופעליו המרובים;

אבל יורשה לי להביא מובאה מתוך דברים שכתב דוד בן־גוריון, על גדולתו ועל השקפותיו של וייצמן, על פעלו ועל זכויותיו בהקמת מדינת־ישראל, וזה לשונו:

"וייצמן היה השליח היהודי הגדול ביותר אל הגויים. הוא היה גדול לא רק בשטח המדיני, אבל בשטח זה היתה גדולתו ההיסטורית, בהיותו השליח לגויים, השליח המחונן והמקסים ביותר שהוציא מתוכו העם היהודי בכל הדורות.., בשנים שזכיתי להיות עוזרו של וייצמן בהנהלה הציונית נזדמנתי בכמה פגישות שבהן הופיע וייצמן. וראיתי באיזה יראת כבוד ודרך־ארץ אנשים מכל החוגים, אנשי פרלמנט, סופרים וחברי ממשלה, התייחסו אליו, להופעתו, לדבריו, הם הרגישו כי מדבר אליהם העם היהודי לדורותיו בגילויו האציל ביותר.

וייצמן היה ידוע כאיש מתון, כיועץ פשרני כביכול, ומשום כך רבים התנגדו לו בתנועה הציונית. אבל איני יודע אם ידוע להם, שמתינותו של וייצמן נתגלתה רק בדברו אלינו, אל אחיו, אל הציונים; בקונגרס שלנו, כי ידע גבול יכלתנו.

אבל וייצמן לא היה מתון ושפל רוח בדברו אל הגויים. פעמים רבות נוכחתי בדַבר וייצמן אל שרי הממשלה ואל שליטי העולם, והשתוממתי לתקיפות הפנימית, לפעמים גם לחריפות שבה דיבר; כל הכאב היהודי, כל העלבון ההיסטורי של עמנו, כל הגאון היהודי, כל האמת של סבלנו ותקוותנו דיברו מתוך גרונו…"

להלן ממשיך בן־גוריון ואומר:

“… גדולתו של וייצמן כציוני היתה שהוא הגשים ובנה והניח יסודות… וייצמן היה מגשים, ולכן נדרשה ממנו סבלנות ועקשות והבנה רבה לקשיים”,

ועוד:

“… וייצמן שוב מצא עצמו עם הקמת המדינה, רק לעתים רחוקות בהיסטוריה מקבל יוצר גמולו הראוי לו.., ההשגחה ההיסטורית של העם היהודי גמלה לוייצמן, הוא זכה לראות את פרי עמל חייו: המדינה שהניח יסודותיה ועסק כל ימיו בבניינה. והיה זה כבוד למדינת ישראל שזכתה לראות את וייצמן כנשיאה הראשון. נשיאותו של וייצמן היתה פאר למדינתנו ולעמנו, כשם שהמדינה היתה גולת הכותרת של מפעל חייו של וייצמן”.

והוא מסיים:

“… מקומו של ד”ר וייצמן בהיסטוריה העברית שמור עם גדולי המנהיגים והמלכים מימי קדם ובראש מבצעי תקומתנו הממלכתית בימינו אלה".

על המובאה הנ"ל ראוי להוסיף כי ביום הכרזת המדינה, ב־15 במאי 1948, נשלח אל וייצמן מברק בזו הלשון:

“במעמד הקמת המדינה היהודית אנו שולחים לך את ברכותינו לך, אשר עשית, יותר מכל אדם אחר החי עמנו, לשם יצירתה. עמידתך ועזרתך חיזקו את כולנו. אנו מצפים ליום בו נראה אותך עומד בראש המדינה אשר הוקמה בשלום. על החתום: דוד בן־גוריון, אליעזר קפלן, גולדה מאירסון, דוד רמז ומשה שרת”.

ואמנם, בישיבה הראשונה של מועצת המדינה הזמנית נבחר וייצמן כנשיא המועצה, על פי הצעתם של פנחס רוזן ודוד בן־גוריון, וכשנבחרה הכנסת הראשונה הוא נבחר כנשיא המדינה.

ואסיים בקריאת קטע מדבריו של וייצמן עצמו בנאום הפתיחה של הכנסת הראשונה שיש בו משום תמצית משנתו והשקפת עולמו:

"לאחר שהשתתפנו במלחמות הרוח הגדולות של המין האנושי כולו, לאחר שמסרנו נפשנו ושפכנו דמנו על שיחרור עמים רבים, – כבשנו לנו את הזכות לעמול וליצור לביטוי עצמיותנו הלאומית ולתרום תרומתנו לאוצר הרוח של העולם כולו. הבה נשקוד להגביר את כוח יצירתנו במדע ובמחקר, שהם הם יסודות ההישגים של האנושות כולה;… אך עם כל החשיבות המכרעת של המדע – לא בו בלבד ניוושע. עלינו לבנות גשר חדש בין המדע ובין רוח האדם. באין חזון – ייפרע עם….

כל ימי עמלתי לעשות את המדע והמחקר יסוד למפעלנו הלאומי, אבל, תמיד ידעתי, כי מעל למדע יש ערכים נשגבים, שרק בהם מרפא לנגעי האנושות – ערכי הצדק והיושר, השלום והאחווה".

ד' בשבט תשל"ג, 7.1.73

מלכתחילה לא הייתי נוטל על עצמי לדבר במעמד זה, לפי שבענייני ספר וסיפרות אינני אלא כמלקט אחרי הקוצרים, הן כקורא והן כסובר ומבין בהכנת ספרים ובהפצתם.

ולא עוד אלא שאני טרוד בעיסקי ציבור, וכולי עלמא יודעים שמי שטרוד בעסקי ציבור על כרחו שיהא נטרד מעל שולחנה של תורה לשמה, ושל קריאת ספר לשמה, שכן עתותיו אינן בידו ובקושי חוטף לעצמו חטיפים, בשעה שאינה לא יום ולא לילה.

מאידך מוטל עלי לקרוא הרבה כתבים של מידע ותקשורת והרבה כתבים של הערכה ופרשנות, שלחלוחיותם מועטת וממהרת להתייבש, כמו קיקיון דיונה, וכמוהם כן הקורא בהם.

אבל חזקה עלי מצוותו של ידידי אליעזר פרי לשאת ברכה למעמד זה ולעם־עובד ביובלה. וכביטוי להערכה שאני מעריך אותו ואת פעלו, וכן כביטוי לתודה שכולנו חייבים לו ולחבריו על התרומה שתרמו להצלחתה של עם־עובד – אני בא לומר דברי ברכה אך אקדים להם משאלה:

ברל כצנלסון, רבן של הוגי הדעות בבוקרה של תנועת העבודה הישראלית, ניבא וידע מה שניבא – שעתידה עם־עובד להיות הוצאת ספרים גדולה, בעלת ממדים כלל ישראליים הן במעשיה – היקף מו"לותה ומכירותיה, – והן בחתירתה אל השרשים ואל המקורות של כל הטוב והיפה, המועיל והבשל, כדי להגישו אל שולחן קוראיה במקורו העברי או בתרגומו לעברית.

כאשר עמד ברל ליילד את הוצאת עם־עובד, לא נעלם ממנו שישנן הוצאות ספרים עבריות, שכבר הספיקו לצבור ותק וזכויות לרוב בתחום המו"לות העברית.

אף על פי כן הבין בחושו החריף, שדרושה הוצאת ספרים מיוחדת של הסתדרות העובדים, שחותמו ומילוי צרכיו של הפועל העברי טבוע עליה, וכוחה יפה להגביר את זיקתו של הסופר והספר אל העם העובד. ברל שאף לכך שהוצאת ספרים זו תהיה לא רק מו"לות כפשוטה אלא גם מעבדה ובית היוצר.

בני דורו הראשונים של ברל היו בני עליה מועטים, משכילים, שמילאו כרסם בקריאת ספרים, ולא היה חסר להם אלא הספר העברי, הן מקור והן תרגום.

אבל ברל חזה, בעיני רוחו, הסתדרות עובדים גדולה, שעליה יימנו מאות אלפי חברים העובדים בכל עבודה. בתוך כך חשש מן הסכנה של התהוות פרוליטריון בור ועם־ארצי, שאופקו צר ואין לו בעולמו אלא ארבע אמות של שכרו ותנאי עבודתו. אך כל מה ששייך להגות, לעיון, למזון רוחני – יהיה כגן נעול לפניו ואין דורש ואין מבקש לפתחו.

אכן, יזמתו ומפעליו של ברל, בתחום הדאגה לנפשו, להשכלתו ולתודעתו של העובד – יזמה ומפעלים שההסתדרות היא הסדנא לעשייתם ולחישולם, ובכלל זה הוצאת עם־עובד – כוחם עמד להם, עד הנה, לשים מחסום בפני הסכנה הזאת.

יתר על כן, הודות למפעלים הכבירים שעושה מדינת־ישראל בתחום החינוך וההשכלה, מגני הפעוטות ועד לאוניברסיטאות, והודות למה שעושה ההסתדרות מצדה בתחום התרבות וההשכלה לעם, הולכים ונדחקים שטחי הבור והבערות, ואנו יכולים לציין בסיפוק כי בין מאות אלפי פועלי ישראל, מעטים ביותר האנלפבתיים.

אולם, התהליכים המהירים של התפתחותנו וגידולנו, בנפש ובנכסים, תמורות העתים וחליפות הזמנים, יצרו נסיבות חדשות ומצבים אשר לא שערנום.

בד בבד עם התרבותם של בעלי השכלה פורמלית ובעלי השכלה גבוהה – הולך ומתמעט מספרם של מה שהיינו רגילים לכנות “בעלי הכרה”, בקרב ציבור העובדים – כמו בקרב הציבור כולו. נתמעטו בעלי ההכרה בערכה של העבודה ובחשיבות ערכו של האדם העובד; מי שעובד עבודת כפיים עושה זאת כמי שכפו אותו לכך וכשמזדמנת לו דרך אחרת לפרנסתו הוא ממהר לרוץ אורח בה. היוקרה, שנרכשה בשנות השלשים והארבעים לאדם מישראל, העובד עבודת כפיים, הולכת ומתמעטת ויש חשש מצטבר, שבמרוצת הזמן תהיה אותה יוקרה – היפוכה.

אמנם עדיין יש לציבור העובדים עצמה־ארגונית, אך היא הולכת ומתפצלת יותר ויותר לתאים מקצועיים־ספציאליים ועם כך הולכת ומצטמצמת השפעתו האידיאית, החברתית והמוסרית של ציבור העובדים המאורגן.

נתמעטו ההכרה, הידע והבקיאות במושגי היסוד של הסוציאליזם בכלל ושל הסוציאליזם הציוני והישראלי בפרט. הערכים ההומאניים והחלוציים של הציונות הסוציאליסטית, שנחרתו על לוח מעשיו של הפועל בישראל, – נדחקים מן המרכז אל הצדדים.

נתמעטה גם ההכרה בערכיו ובמהותו של הרעיון הציוני, וכאילו תש כוחו בביסוס צדקתו המוסרית וההיסטורית, עד כדי כך שהחלו להיראות בקצווי המחנה ניצנים של תהייה ושל כפירה.

חוששני לומר, שגם ההכרה במהות היהודית שלנו, במהותה של יהדותנו, כל שכן ערכיה ומצוותיה – מתמעטת והולכת, ומה שיש בה יישאר נחלת מעטים.

גלוי וידוע, שכיום אנחנו עם לוחם ונוצח, קהל יוצרים חרוצים המפליאים לעשות בתחומי הכלכלה והארגון הציבורי, ובתחומי ההשכלה, המדע והמחקר.

אך דומה כאלו נושרים מעלינו, ומובאים אל בית הגניזה, הלבושים היהודיים, הציוניים והסוציאליסטיים, שעליהם היתה תפארתנו, ועוד מעט ונהיה ממש ככל הגויים.

אילו ברל היה חי אתנו היה מרים זעקה ומעכב את הקריאה ויוזם מעשים גדולים כגודל הבעיות הניצבות לפנינו כסלעי מגור.

הרינו מסובים הערב לשולחנה של הוצאת עם־עובד. ארשה לעצמי, אפוא, בכל הענווה לעורר מחשבה ולשאול שאלה: מה היה ברל רואה בזמננו זה האתגר בשביל הוצאת עם־עובד.

אחד העם בזמנו נחרד ושאל: “מאין יבוא החפץ בלב בנינו להקדיש חייהם לעבודת עמם, אם לא ידעו את רוחו ולא יבינו את ערכו”. משום כך חלם על הוצאת ספר מקיף ושימושי, שייקרא “אוצר היהדות”, אשר כדבריו – “יהיה כתוב בלשון עברית קלה ויכלול ידיעות היהדות לכל מקצועותיה” באופן ש"אדם קורא בו ויודע ממנו כל היהדות כולה".

על דרך ההשאלה מרעיונו של אחד העם הייתי אומר שנחוצים לנו עכשיו שלשה אוצרות כאלה: אוצר היהדות, אוצר הציונות והמדינה, ואוצר הסוציאליזם הציוני ותנועת העבודה הישראלית. כל אחד מן האוצרות הללו צריך להיות מועט המחזיק את המרובה, בסגנון ובצורה השווים לכל נפש, ויהיה זה כעין “סידור” קטן, שיחזיק בו כל אזרח ישראלי, קשיש או צעיר, משכיל או חסר השכלה, וכן כל פועל ישראלי בין שהוא פועל חקלאי, פועל בנין, פועל תעשיה, פקיד ומנהל או עובד אקדמי. – ברצותו יוכל לרענן את זכרונו ותודעתו וברצותו יוכל ללמוד, על רגל אחת, את מהותו של כל אחד משלשת הנושאים הנ"ל, שהינם המרכיבים העיקריים של יישותו, מהותו ותוכן חייו ומעשיו, ועל פיהם מושתתת, או צריכה להיות מושתתת ונתמכת צדקת מעשינו והשקפת עולמנו.

אנחנו יכולים לערוך על שולחנו של הקורא הישראלי, בן זמננו, מכל טוב של היצירה הכתובה. אך אם לא ניתן בידו שלשה אוצרות אלו, שיהיו לו לעיניים – נצטרך לומר לעצמנו: אם זה חסרנו – מה קנינו.

אני מעריך מאד את פרי מעשיה של הוצאת עם־עובד, כפי שהם ידועים לי. הם מרובים וטובים, עשירים ומבורכים בכל, והם מופעלים בכוח היזמה והשקידה וכשרון המעשה של ראשי עם־עובד ועובדיה.

הוצאת עם־עובד היא גוף חי, הנושא את עצמו ומקיים משימתו בכבוד ובהצלחה, ואין לי אלא לברך אותה שמספר קוראיה יגדל כהנה וכהנה ושיתקיימו בה, במלוא תוכנן והיקפן, השאיפות והמגמות והרצונות שהגה ברל בחזונו, שכן בכלל שאיפותיו ורצונותיו – שאיפותינו ורצונותינו אנו.