ד' בשבט תשל"ג, 7.1.73

מלכתחילה לא הייתי נוטל על עצמי לדבר במעמד זה, לפי שבענייני ספר וסיפרות אינני אלא כמלקט אחרי הקוצרים, הן כקורא והן כסובר ומבין בהכנת ספרים ובהפצתם.

ולא עוד אלא שאני טרוד בעיסקי ציבור, וכולי עלמא יודעים שמי שטרוד בעסקי ציבור על כרחו שיהא נטרד מעל שולחנה של תורה לשמה, ושל קריאת ספר לשמה, שכן עתותיו אינן בידו ובקושי חוטף לעצמו חטיפים, בשעה שאינה לא יום ולא לילה.

מאידך מוטל עלי לקרוא הרבה כתבים של מידע ותקשורת והרבה כתבים של הערכה ופרשנות, שלחלוחיותם מועטת וממהרת להתייבש, כמו קיקיון דיונה, וכמוהם כן הקורא בהם.

אבל חזקה עלי מצוותו של ידידי אליעזר פרי לשאת ברכה למעמד זה ולעם־עובד ביובלה. וכביטוי להערכה שאני מעריך אותו ואת פעלו, וכן כביטוי לתודה שכולנו חייבים לו ולחבריו על התרומה שתרמו להצלחתה של עם־עובד – אני בא לומר דברי ברכה אך אקדים להם משאלה:

ברל כצנלסון, רבן של הוגי הדעות בבוקרה של תנועת העבודה הישראלית, ניבא וידע מה שניבא – שעתידה עם־עובד להיות הוצאת ספרים גדולה, בעלת ממדים כלל ישראליים הן במעשיה – היקף מו"לותה ומכירותיה, – והן בחתירתה אל השרשים ואל המקורות של כל הטוב והיפה, המועיל והבשל, כדי להגישו אל שולחן קוראיה במקורו העברי או בתרגומו לעברית.

כאשר עמד ברל ליילד את הוצאת עם־עובד, לא נעלם ממנו שישנן הוצאות ספרים עבריות, שכבר הספיקו לצבור ותק וזכויות לרוב בתחום המו"לות העברית.

אף על פי כן הבין בחושו החריף, שדרושה הוצאת ספרים מיוחדת של הסתדרות העובדים, שחותמו ומילוי צרכיו של הפועל העברי טבוע עליה, וכוחה יפה להגביר את זיקתו של הסופר והספר אל העם העובד. ברל שאף לכך שהוצאת ספרים זו תהיה לא רק מו"לות כפשוטה אלא גם מעבדה ובית היוצר.

בני דורו הראשונים של ברל היו בני עליה מועטים, משכילים, שמילאו כרסם בקריאת ספרים, ולא היה חסר להם אלא הספר העברי, הן מקור והן תרגום.

אבל ברל חזה, בעיני רוחו, הסתדרות עובדים גדולה, שעליה יימנו מאות אלפי חברים העובדים בכל עבודה. בתוך כך חשש מן הסכנה של התהוות פרוליטריון בור ועם־ארצי, שאופקו צר ואין לו בעולמו אלא ארבע אמות של שכרו ותנאי עבודתו. אך כל מה ששייך להגות, לעיון, למזון רוחני – יהיה כגן נעול לפניו ואין דורש ואין מבקש לפתחו.

אכן, יזמתו ומפעליו של ברל, בתחום הדאגה לנפשו, להשכלתו ולתודעתו של העובד – יזמה ומפעלים שההסתדרות היא הסדנא לעשייתם ולחישולם, ובכלל זה הוצאת עם־עובד – כוחם עמד להם, עד הנה, לשים מחסום בפני הסכנה הזאת.

יתר על כן, הודות למפעלים הכבירים שעושה מדינת־ישראל בתחום החינוך וההשכלה, מגני הפעוטות ועד לאוניברסיטאות, והודות למה שעושה ההסתדרות מצדה בתחום התרבות וההשכלה לעם, הולכים ונדחקים שטחי הבור והבערות, ואנו יכולים לציין בסיפוק כי בין מאות אלפי פועלי ישראל, מעטים ביותר האנלפבתיים.

אולם, התהליכים המהירים של התפתחותנו וגידולנו, בנפש ובנכסים, תמורות העתים וחליפות הזמנים, יצרו נסיבות חדשות ומצבים אשר לא שערנום.

בד בבד עם התרבותם של בעלי השכלה פורמלית ובעלי השכלה גבוהה – הולך ומתמעט מספרם של מה שהיינו רגילים לכנות “בעלי הכרה”, בקרב ציבור העובדים – כמו בקרב הציבור כולו. נתמעטו בעלי ההכרה בערכה של העבודה ובחשיבות ערכו של האדם העובד; מי שעובד עבודת כפיים עושה זאת כמי שכפו אותו לכך וכשמזדמנת לו דרך אחרת לפרנסתו הוא ממהר לרוץ אורח בה. היוקרה, שנרכשה בשנות השלשים והארבעים לאדם מישראל, העובד עבודת כפיים, הולכת ומתמעטת ויש חשש מצטבר, שבמרוצת הזמן תהיה אותה יוקרה – היפוכה.

אמנם עדיין יש לציבור העובדים עצמה־ארגונית, אך היא הולכת ומתפצלת יותר ויותר לתאים מקצועיים־ספציאליים ועם כך הולכת ומצטמצמת השפעתו האידיאית, החברתית והמוסרית של ציבור העובדים המאורגן.

נתמעטו ההכרה, הידע והבקיאות במושגי היסוד של הסוציאליזם בכלל ושל הסוציאליזם הציוני והישראלי בפרט. הערכים ההומאניים והחלוציים של הציונות הסוציאליסטית, שנחרתו על לוח מעשיו של הפועל בישראל, – נדחקים מן המרכז אל הצדדים.

נתמעטה גם ההכרה בערכיו ובמהותו של הרעיון הציוני, וכאילו תש כוחו בביסוס צדקתו המוסרית וההיסטורית, עד כדי כך שהחלו להיראות בקצווי המחנה ניצנים של תהייה ושל כפירה.

חוששני לומר, שגם ההכרה במהות היהודית שלנו, במהותה של יהדותנו, כל שכן ערכיה ומצוותיה – מתמעטת והולכת, ומה שיש בה יישאר נחלת מעטים.

גלוי וידוע, שכיום אנחנו עם לוחם ונוצח, קהל יוצרים חרוצים המפליאים לעשות בתחומי הכלכלה והארגון הציבורי, ובתחומי ההשכלה, המדע והמחקר.

אך דומה כאלו נושרים מעלינו, ומובאים אל בית הגניזה, הלבושים היהודיים, הציוניים והסוציאליסטיים, שעליהם היתה תפארתנו, ועוד מעט ונהיה ממש ככל הגויים.

אילו ברל היה חי אתנו היה מרים זעקה ומעכב את הקריאה ויוזם מעשים גדולים כגודל הבעיות הניצבות לפנינו כסלעי מגור.

הרינו מסובים הערב לשולחנה של הוצאת עם־עובד. ארשה לעצמי, אפוא, בכל הענווה לעורר מחשבה ולשאול שאלה: מה היה ברל רואה בזמננו זה האתגר בשביל הוצאת עם־עובד.

אחד העם בזמנו נחרד ושאל: “מאין יבוא החפץ בלב בנינו להקדיש חייהם לעבודת עמם, אם לא ידעו את רוחו ולא יבינו את ערכו”. משום כך חלם על הוצאת ספר מקיף ושימושי, שייקרא “אוצר היהדות”, אשר כדבריו – “יהיה כתוב בלשון עברית קלה ויכלול ידיעות היהדות לכל מקצועותיה” באופן ש"אדם קורא בו ויודע ממנו כל היהדות כולה".

על דרך ההשאלה מרעיונו של אחד העם הייתי אומר שנחוצים לנו עכשיו שלשה אוצרות כאלה: אוצר היהדות, אוצר הציונות והמדינה, ואוצר הסוציאליזם הציוני ותנועת העבודה הישראלית. כל אחד מן האוצרות הללו צריך להיות מועט המחזיק את המרובה, בסגנון ובצורה השווים לכל נפש, ויהיה זה כעין “סידור” קטן, שיחזיק בו כל אזרח ישראלי, קשיש או צעיר, משכיל או חסר השכלה, וכן כל פועל ישראלי בין שהוא פועל חקלאי, פועל בנין, פועל תעשיה, פקיד ומנהל או עובד אקדמי. – ברצותו יוכל לרענן את זכרונו ותודעתו וברצותו יוכל ללמוד, על רגל אחת, את מהותו של כל אחד משלשת הנושאים הנ"ל, שהינם המרכיבים העיקריים של יישותו, מהותו ותוכן חייו ומעשיו, ועל פיהם מושתתת, או צריכה להיות מושתתת ונתמכת צדקת מעשינו והשקפת עולמנו.

אנחנו יכולים לערוך על שולחנו של הקורא הישראלי, בן זמננו, מכל טוב של היצירה הכתובה. אך אם לא ניתן בידו שלשה אוצרות אלו, שיהיו לו לעיניים – נצטרך לומר לעצמנו: אם זה חסרנו – מה קנינו.

אני מעריך מאד את פרי מעשיה של הוצאת עם־עובד, כפי שהם ידועים לי. הם מרובים וטובים, עשירים ומבורכים בכל, והם מופעלים בכוח היזמה והשקידה וכשרון המעשה של ראשי עם־עובד ועובדיה.

הוצאת עם־עובד היא גוף חי, הנושא את עצמו ומקיים משימתו בכבוד ובהצלחה, ואין לי אלא לברך אותה שמספר קוראיה יגדל כהנה וכהנה ושיתקיימו בה, במלוא תוכנן והיקפן, השאיפות והמגמות והרצונות שהגה ברל בחזונו, שכן בכלל שאיפותיו ורצונותיו – שאיפותינו ורצונותינו אנו.