י"ט בחשוון תשל"ה, 4.11.74

התכנסנו לישיבה מיוחדת זו, כדי לציין מלאת מאה שנים להולדתו של ד"ר חיים וייצמן ז"ל, הנשיא הראשון של מדינת־ישראל; גדולתו של חיים וייצמן נודעת לא רק מן הכבוד והזכות, שעלו בחלקו, להיות נשיאה הראשון של מדינת ישראל; הוא הגיע אל הכס הרם הזה, בימי זקנתו, לאחר עשרות שנות מסה ומעש, כמנהיג גדול ודגול בתנועת התחייה היהודית – התנועה הציונית שהביאה לידי הקמת המדינה;

שמו של חיים וייצמן חרות על לוח ההיסטוריה כמי שהשיג את הצהרת בלפור, בשנת 1917, שעל־פיה התחייבה בריטניה לראות בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל, והבטיחה להשתמש במיטב מאמציה כדי להקל על השגת מטרה זו; והוא עמד על ערש הולדתו של המנדט על ארץ־ישראל, שנמסר לידי בריטניה בוועידת השלום בסן־רימו בשנת 1919 ולאחר מכן אושר על־ידי חבר הלאומים.

חיים וייצמן היה אדריכל של הבית הלאומי היהודי, כשלב־ראשון וכמסד־איתן להקמת מדינת היהודים בארץ־ישראל; הוא עמד בראש המאמצים הגדולים של הגשמת הציונות, על־ידי עליית יהודים לארץ־ישראל, קליטתם בה, גאולת אדמות המולדת והקמת שרשרת רחבה ומקיפה של ישובים חקלאיים ועירוניים בכל שטח שנגאל; ואמנם מה שהושג באותה תקופה, – ובבוא העת שימש בסים להקמת המדינה, – היה פרי מנהיגותו ועמלו, על אף המכשולים והחתחתים שעמדו בדרכו, בייחוד מצד ממשלת בריטניה, שתחילה נהגה כלפי התחייבויותיה בלב ולב, ולבסוף התנכרה להם ואף התנכלה לשאיפות הציונות ולתקוותיו של העם היהודי.

חיים וייצמן היה מדען מהולל, שהשיג בתחום המדע הישגים רבי־ערך שתרמו לנצחונן של בנות הברית במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השניה, וכן הישגים נוספים אחרים.

אשר על כן הוא פתח את דרכו במנהיגות הציונית ואל המדינה היהודית על־ידי התמסרות והתמכרות לייסודה ולהקמתה של האוניברסיטה העברית בירושלים; במרוצת השנים הניח תשתית רחבה, רבת ערך והשראה, למכון וייצמן ברחובות; שני מוסדות השכלה ומדע אלה, שעליהם ועל כיוצא בהם גאוותנו, הם תפארת לזכרו ולדמותו של וייצמן.

וייצמן ראה בעיני רוחו את השואה הממשמשת ובאה. ומשבאה בכל מוראותיה, המשיך לחפש דרכים להצלה על אף שכל הדרכים נחסמו ואָבלוּ; הוא נאבק עם השלטונות הבריטיים על זכותם של היהודים בכלל, ויהודי ארץ־ישראל בפרט, להתגייס למלחמה בצורר הנאצי ולעזור למפלתו. מאבקו הוכתר בהצלחה כאשר סוף סוף הוקמה הבריגדה היהודית, שלא זו בלבד שהביאה בשורת שיחרור לשרידי השואה, אלא גם זרעה גרעינים להקמתו של צבא ההגנה לישראל.

וייצמן היה אוהב שלום ורודף שלום; ובכל לבו רצה שהבית הלאומי והמדינה היהודית יקומו בשלום ויחיו בשלום; אבל מעולם לא הסיח דעתו מך הצורך בהקמה, גיבוש, וחיזוק של כוח יהודי לוחם, כדי שהיהודים בכלל, והמפעל הציוני בפרט, יזקפו קומתם ויוכלו לעמוד על נפשם ולהשיב מלחמה שערה.

על מעורבותו הפעילה של וייצמן בתחום הזה כותב משה שרת:

“… וייצמן היה ער לגידולו של הכח העברי. ודאי רבצו עליו מגבלות קשות. הוא לא יכול להתייצב בראש ההגנה, אבל הוא יחיד בחבורתו אשר תמך בלב ונפש בקריאתו ובמאבקו של זאב ז’בוטינסקי להקמת גדודים עבריים במלחמת העולם הראשונה; ותמיד היה ער לצרכי הנשק של היישוב, ואנשי ההגנה ידעו תמיד, כי אם יש הזדמנות של רכישה, וכסף אין, – יש לקום ולנסוע אל וייצמן…”

בין מנהיגי הציונות – וייצמן היה הראשון שטרח טירחה מרובה והשתדל למצוא נתיבות אל לב העם הערבי, ובין השאר קיים פגישות היסטוריות עם חלק ממנהיגיהם החשובים, הן כדי למתן את התנגדותם לישראל, – בטרם תגבר ותשתלהב מתוכה או בסיוע מסיתים מבחוץ, – והן כדי להגיע איתם ליחסים של שכנות טובה ולשיתוף פעולה בפיתוח המזרח התיכון להיותו אזור של שפע, רווחה, קידמה ושלום לערבים בארצותיהם וליהודים בארצם.

משאת נפשו זו של וייצמן לא נתגשמה עד כה אך היא מוסיפה להיות משאת הנפש של דורנו ושל העם היהודי כולו.

חיים וייצמן צמח מתוך הקרקע הפוריה של עם ישראל, מורשתו ותרבותו, כנאמן ביתו ועושה דברו;

עם חכמה יהודית עסיסית ביד אחת ומדע צרוף ביד שניה – יצא אל זירת המדינאות. ומבחינה זו מעטים כמותו; שליטי אומות העולם נהגו בו כבוד כמלך היהודים, מלך בלתי־ מוכתר, שגלימתו, – ענות עמו, וכתרו – כיסופי הדורות לצאת מאפלה לאורה; ובכל זאת מלך, שהוד מלכות אמיתי חופף עליו. הוא דיבר אליהם ממרומי גדולה והכרת ערך עצמית ותבע מהם עשיית צדק ומשפט צדק, פעמים בדרך של שיכנוע ופעמים בדרך של הטחה וקיטרוג.

ואלו בקרב בני עמו הוא היה ראש וראשון, בין כשנשא כתר כהונה כנשיא ההסתדרות הציונית וביו כשכתר זה ניטל ממנו פעם ראשונה ב־1931, ופעם שניה ב־1946, בשל חילוקי דעות בינו לבין חבריו בהנהגת הציונות על משנתו ועל דרכי עשייתו.

חיים וייצמן היה לא רק בעל קסם אישי כביר אלא גם היתה לו עצמה של נוכחות, שאי־אפשר להתעלם ממנה ואי־אפשר שלא להתפעל ממנה, היו לו יריבים רבים והיו לו ידידים רבים ונאמנים, אך לא נמצא מי שהיה אדיש כלפיו; תרבותו היהודית, הדשנה, חוש ההומור שבו היה מחונן, אורח דיבורו האבהי והסמכותי – משכו אליו חיבתם והערצתם של הרבים.

הרבה נכתב על וייצמן, ועוד הרבה ייכתב עליו, על מנהיגותו, השקפות עולמו ופעליו המרובים;

אבל יורשה לי להביא מובאה מתוך דברים שכתב דוד בן־גוריון, על גדולתו ועל השקפותיו של וייצמן, על פעלו ועל זכויותיו בהקמת מדינת־ישראל, וזה לשונו:

"וייצמן היה השליח היהודי הגדול ביותר אל הגויים. הוא היה גדול לא רק בשטח המדיני, אבל בשטח זה היתה גדולתו ההיסטורית, בהיותו השליח לגויים, השליח המחונן והמקסים ביותר שהוציא מתוכו העם היהודי בכל הדורות.., בשנים שזכיתי להיות עוזרו של וייצמן בהנהלה הציונית נזדמנתי בכמה פגישות שבהן הופיע וייצמן. וראיתי באיזה יראת כבוד ודרך־ארץ אנשים מכל החוגים, אנשי פרלמנט, סופרים וחברי ממשלה, התייחסו אליו, להופעתו, לדבריו, הם הרגישו כי מדבר אליהם העם היהודי לדורותיו בגילויו האציל ביותר.

וייצמן היה ידוע כאיש מתון, כיועץ פשרני כביכול, ומשום כך רבים התנגדו לו בתנועה הציונית. אבל איני יודע אם ידוע להם, שמתינותו של וייצמן נתגלתה רק בדברו אלינו, אל אחיו, אל הציונים; בקונגרס שלנו, כי ידע גבול יכלתנו.

אבל וייצמן לא היה מתון ושפל רוח בדברו אל הגויים. פעמים רבות נוכחתי בדַבר וייצמן אל שרי הממשלה ואל שליטי העולם, והשתוממתי לתקיפות הפנימית, לפעמים גם לחריפות שבה דיבר; כל הכאב היהודי, כל העלבון ההיסטורי של עמנו, כל הגאון היהודי, כל האמת של סבלנו ותקוותנו דיברו מתוך גרונו…"

להלן ממשיך בן־גוריון ואומר:

“… גדולתו של וייצמן כציוני היתה שהוא הגשים ובנה והניח יסודות… וייצמן היה מגשים, ולכן נדרשה ממנו סבלנות ועקשות והבנה רבה לקשיים”,

ועוד:

“… וייצמן שוב מצא עצמו עם הקמת המדינה, רק לעתים רחוקות בהיסטוריה מקבל יוצר גמולו הראוי לו.., ההשגחה ההיסטורית של העם היהודי גמלה לוייצמן, הוא זכה לראות את פרי עמל חייו: המדינה שהניח יסודותיה ועסק כל ימיו בבניינה. והיה זה כבוד למדינת ישראל שזכתה לראות את וייצמן כנשיאה הראשון. נשיאותו של וייצמן היתה פאר למדינתנו ולעמנו, כשם שהמדינה היתה גולת הכותרת של מפעל חייו של וייצמן”.

והוא מסיים:

“… מקומו של ד”ר וייצמן בהיסטוריה העברית שמור עם גדולי המנהיגים והמלכים מימי קדם ובראש מבצעי תקומתנו הממלכתית בימינו אלה".

על המובאה הנ"ל ראוי להוסיף כי ביום הכרזת המדינה, ב־15 במאי 1948, נשלח אל וייצמן מברק בזו הלשון:

“במעמד הקמת המדינה היהודית אנו שולחים לך את ברכותינו לך, אשר עשית, יותר מכל אדם אחר החי עמנו, לשם יצירתה. עמידתך ועזרתך חיזקו את כולנו. אנו מצפים ליום בו נראה אותך עומד בראש המדינה אשר הוקמה בשלום. על החתום: דוד בן־גוריון, אליעזר קפלן, גולדה מאירסון, דוד רמז ומשה שרת”.

ואמנם, בישיבה הראשונה של מועצת המדינה הזמנית נבחר וייצמן כנשיא המועצה, על פי הצעתם של פנחס רוזן ודוד בן־גוריון, וכשנבחרה הכנסת הראשונה הוא נבחר כנשיא המדינה.

ואסיים בקריאת קטע מדבריו של וייצמן עצמו בנאום הפתיחה של הכנסת הראשונה שיש בו משום תמצית משנתו והשקפת עולמו:

"לאחר שהשתתפנו במלחמות הרוח הגדולות של המין האנושי כולו, לאחר שמסרנו נפשנו ושפכנו דמנו על שיחרור עמים רבים, – כבשנו לנו את הזכות לעמול וליצור לביטוי עצמיותנו הלאומית ולתרום תרומתנו לאוצר הרוח של העולם כולו. הבה נשקוד להגביר את כוח יצירתנו במדע ובמחקר, שהם הם יסודות ההישגים של האנושות כולה;… אך עם כל החשיבות המכרעת של המדע – לא בו בלבד ניוושע. עלינו לבנות גשר חדש בין המדע ובין רוח האדם. באין חזון – ייפרע עם….

כל ימי עמלתי לעשות את המדע והמחקר יסוד למפעלנו הלאומי, אבל, תמיד ידעתי, כי מעל למדע יש ערכים נשגבים, שרק בהם מרפא לנגעי האנושות – ערכי הצדק והיושר, השלום והאחווה".