מוגש כאן סיפור נוסף של רוברט שאקלי, אחד הסופרים הבולטים בז’אנר המד"ב. שלא כברבים אחרים מסיפוריו הקצרים, אין בסיפור זה אותו הומור שחור המאפיין את הסופר.
לעומת זאת, נוכל למצוא סממנים דומים לאחד הנושאים החביבים עליו (מספרו ''אלמוות בע"מ') – ‘משחק החלפת נשמות’
* * *
היו אחד עשר כוכבי־לכת במערכת, ודילון מצא שבחיצוניים שבהם לא ייתכנו כל חיים. הכוכב הרביעי מהשמש היה מאוכלס פעם, והשלישי, אל נכון – יהיה בעתיד. אך על זה השני, עולם כחול בעל ירח אחד, היו חיים אינטליגנטיים גם עכשיו, ולכוכב זה כיוון איפוא את ספינתו.
הוא נע בחשאי, גולש דרך האטמוספירה תחת מעטה החשיכה, יורד דרך ענני גשם כבדים, דומה מרחוק לאחד העננים האלה.
כשנחתה ספינתו לבסוף היתה זו שעה אחת לפני עלות השחר, השעה הבטוחה, השעה בה מרבית היצורים, בלא הבדל מהו עולם מחייתם, ערים פחות ככל האפשר. או כך, לפחות, טען אביו לפני שנטש את הארץ. פלישה לפנות שחר, זו היתה תכונת בני־ארץ שנרכשה במלחמת קיום קשה, על הרבה עולמות עוינים.
“אך עליך לזכור, שידיעה זו כולה פתוחה לטעות,” הזכיר לו אביו. “שכן היא עוסקת באותו גורם שהוא פחות בר־צפייה מכל גורם אחר – החיים האינטליגנטיים.” האיש הזקן נד בראשו, מהורהר, שעה שהצהיר פסוקו זה. “זכור, נערי,” הוסיף ואמר. “אתה יכול להתחכם למטאור, לצפות עידן קרח חדש, להיות פיקח יותר מנובה, אך מה באמת יכול אתה לדעת בוודאות על ישויות חמקמקות לנצח אלו, אשר התברכו בבינה?”
לא כלום, או כמעט לא כלום, הודה דילון. אך היה לו אמון בנעוריו, בלהט שבו, בעורמה, ובטחון בטכניקת הפלישה הארצנית. עימה יוכל בן־ארץ לכבוש את דרכו לפיסגתו של כל עולם שהוא, בלי הבדל עד כמה הוא זר. בלי הבדל עד כמה הוא עויין.
מהיום בו נולד, לימדו את דילון שהחיים הם מאבק בלתי פוסק. הוא למד להכיר, שהגלקסיה היא רחבת־ידיים ומעוטת־רעוּת, שרובה שמשות בלתי מושגות ומרחבים שוממים. אך לעתים יש בה כוכבי־לכת, ובהם מצוים גזעים, כה שונים בצורתם, גדלם, הוויתם, אך דומים כולם בדבר אחד: שינאתם לכל מה שזר להם. לא תיתכן שום הידברות בין שני גזעים. על מנת שיחיה בן־ארץ ביניהם, זקוק הוא למירב עורמתו, ואפילו אז תהיה הישרדותו דבר שלא יתכן, בלעדי טכניקת הפלישה הארצנית.
דילון היה תלמיד מוכשר, להוט לקבוע את גורלו בגלקסיה האדירה. הוא התגייס לאקסודוס, בלי להמתין לשעה בה היו מגייסים אותו, ואז, כמיליוני צעירים לפניו, ניתנה לו ספינה משלו, בה פנה אל כוכבים רחוקים, וכדור־הארץ הקטן, על אוכלוסייתו המתפוצצת, נותר הרחק מאחוריו, לנצח. הוא נע עד שכָּלה דלק הספינה. ועכשיו המתין לו גורלו.
ספינתו נחה בתוך מעבה של ג’ונגל, בסמוך לכפר עקום־גגות, כמעט בלתי נראית בסבך הצמחיה. הוא המתין דרוך מאחורי מחווני הפיקוח, עד שהשחר עלה לבן, עם נימים אדומות של זריחה בתוכו. אך דבר לא קרב אליו, פצצות לא נפלו, פגזים לא התפוצצו. היה עליו להסיק שנחת בלי שיבחינו בו.
כשנגעה שמשו הצהובה של הכוכב בפאתי האופק, יצא דילון וצפה בסביבתו הפיסית. הוא ריחרח באויר, חש בכבידה, העריך את הספקטרום והעוצמה של השמש, ובעצבות נד בראשו. כוכב זה, כמרביתם בגלקסיה, לא יוכל לשמש משען לחיים אנושיים. יש לו שעה אחת בלבד להשלים את פלישתו.
הוא נגע בכפתור על לוח המכשירים שלו, והתרחק בריצה. מאחוריו נתפוררה הספינה לאפר כהה. האפר נפוץ ברוח הבוקר, ועתה לא נשארה עוד לדילון דרך חזרה. הוא נע לעבר הכפר.
כשהתקרב דיו, הבחין שביקתות הזרים הן גבבים של עץ וקש, רק מעטות מהן בנויות אבן. הן נראו עמידות ומספקות באקלים זה. לא היה כל סימן לכבישים – רק שביל בודד המוליך אל תוך הג’ונגל. לא נראו כל תחנות כוח, שום מכשירים מורכבים. זו הינה תרבות קדומה, הירהר, אחת שיוכל להשתלט עליה בלא כל קושי.
בבטחון רב צעד קדימה, וכמעט התנגש בחַיזָר.
הם הביטו זה בזה. החיזר היה דו־רגלי, גבוה בהרבה מאיש הארץ, ונפח ראשו גדול. הוא עטה מלבוש רצועות יחיד שהיה כרוך סביב חזהו. עורו היה חום בהיר מתחת לפרווה אפורה. הוא לא הראה כל נטיה לברוח. “איר טאי!” אמר היצור, בצליל שדילון פיענח כקריאת הפתעה. בהתבוננו בחפזה סביב לא הבחין דילון בשום יצור אחר. הוא מתח את גופו וזינק…
"קטאי, אי א – "
דילון דילג קדימה כקפיץ גדול שהשתחרר. החיזר ניסה לחמוק, אך דילון התפתל באויר בדומה לחתול, והצליח ללפות בידו אחת מגפיו של החיזר.
זה כל מה שהיה דרוש לו. עתה, משנוצר מגע פיסי, כל השאר יהיה קל ביותר.
במשך מאות בשנים, גרמה התפוצצות אוכלוסין מתמדת לתושבי הארץ להגר מעולמם, במספרים הולכים ורבים. אך גם כוכב אחד בתוך עשרת אלפים לא התאים לחיי אדם. היו שתי ברירות: להתאים את הסביבה עד שתיסכון עבור האדם, או את האדם – כך שיתאים לסביבה. היתה, למעשה, גם אפשרות שלישית, שהיתה צפויה בה התשואה הגדולה ביותר תמורת המאמץ הקטן ביותר: לפתח את נטיות הטלת־הנפש, שקיימות, סמויות, בכל יצור אינטליגנטי.
הארץ טיפחה אותו, פיתחה אותו. התרכזה בו. עתה, בעל כושר חדש זה, צריך היה האדם, בפשטות, לכבוש את נפשו את1 אחד היצורים; עתה התאימה לו כל סביבה. הוא זכה בגוף מתאים, הולם ככסיה ליד, לסביבה החדשה, קולט כל מידע שיש בו צורך. ומשפסע בן הארץ לתוך גופו של הזר, יצר התחרות שלו דחק בו בדרך כלל לכבוש לו עמדת שליטה בכוכבו החדש, הכוכב אליו פלש.
היתה בזאת רק מיגרעת קטנה אחת: החיזר תיעב, בדרך כלל, את הפלישה לתוך נפשו. ולעתים היה גם מסוגל לעשות משהו בנוגע לכך.
ברגע החדירה הראשון חש דילון, ורגש חרטה לוהט בקרבו, את גופו הקודם מתפורר ונעלם. לא ישאר ממנו כל שריד. רק הוא והפונדקאי שלו יֵדעו שהתבצעה כאן פלישה.
ובסופו של חשבון – רק אחד מהם ידע.
שרוי עתה בתוככיה של נפש זרה, התרכז דילון כולו במלאכה שלפניו. המחסומים נתנפצו אחד אחרי השני, שעה שחתר קדימה לתוך המרכז, מקום משכנו של האני הנני אני. שעה שיבקיע את המחסום האחרון לפני מבצר זה תהיה לו נפשו של הזר לשלל, וגופו ישתייך לו.
מנגנוני הגנה שנתייצבו בחפזה נתנפצו לפניו. לרגע סבור היה שהבקעתו הראשונית קדימה תספיק לגררו את כל הדרך. ואז, לפתע, הרגיש אובדן כיוון מוחלט, רוחו שוטטה דרך ארץ חסרת מצפן, אפורה ומבולבלת.
החיזר התאושש ממכת ההלם הראשונה. דילון חש זרמי אנרגיה מתעצמים סביב לו.
עתה צפוי היה לו מאבק אמיתי.
ואז נוצר מגע בחצי הדרך, ודילון שמע:
"מי אתה?''
“אדוארד דילון, מכוכב הלכת ארץ. ואתה?”
“ארק. אנו קוראים כוכב זה קאגרא. מה רצונך כאן, דילון?”
“מקום מחיה קטן, ארק,” השיב דילון, מתחייך. “האם תוכל לנדבו לי?”
“בכן, אהיה ארור! צא מתוך מוחי!”
“איני יכול,” אמר דילון. “אין לי כל מקום אחר ללכת אליו.”
“אני רואה,” הרהר ארק. “ואף על פי כן, הרי הינך בלתי מוזמן. ומשהו אומר לי, שאתה רוצה הרבה יותר מסתם מקום מחיה קטן. אתה רוצה הכל. האם לא כן?”
“אני חייב לשלוט,” הודה דילון. “אין כל דרך אחרת. אך אם תימנע ממאבק, יתכן ואוכל להשאיר מקום גם עבורך, אף כי אין זה מן המנהג.”
“האמנם כך?”
“ודאי,” אמר דילון. “גזעים שונים אינם יכולים לחיות זה לצד זה, הרי זה חוק טבע ידוע. החזק יותר מכלה את החלש. אך יתכן ואהיה מוכן לנסות זאת לפרק זמן מה.”
“אין לי חפץ בחסדיך,” אמר ארק, וניתק מגע.
האפרוריות של תחום הבינים כהתה, ודילון, ממתין לגלי המאבק הקרבים, חש במלתעות הראשונים של הסָפֵק. ארק היה פרימיטיבי. לא ייתכן שהיה לו אותו אימון במאבק־נפשי, ממנו נהנה הוא. ואף על פי כן תפס את המצב בין־רגע, הסתגל אליו, ועתה הכין עצמו לטפל בו. קרוב לודאי שמאמציו לא יהיו עזים ביותר, ולמרות זאת…
איזה סוג יצור הוא זה?
הוא ניצב על גבעה מסולעת, מוקף צוקים שנונים. הרחק לפניו היתמר ערפל קליל מתוך הרים אבניים. השמש היכתה בעיניו, מסמאת ויוקדת. כתם שחור טיפס על צלע ההר, נע לקראתו. דילון בעט באבן הלאה מדרכו, וחיכה לכתם שיימוג. זה היה דפוסו הקבוע של מאבק מנטלי, שבו כל מחשבה התגשמה, והרעינות הפכו דברים שאתה יכול לגעת בם.
הכתם הפך לקגראן. לפתע היתמר מעל דילון, עצום מימדים, מפותל שרירים, מזויין בפגיון וחרב. דילון זז אחורנית, חומק מהמכה הראשונה. המאבק התקדם בתבנית בת־זיהוי וצפויה מראש. בדרך כלל הטילו החיזרים תמונה מופרזת של גזעם, עם תכונותיו מוגדלות מעבר לכל מידה. הדמות, בדרך קבע, היתה מטילת מורא, על־אנושית, בלתי מנוצחת. ועם זאת, תמיד היה בה איזה פגם דק. דילון החליט להמר על מיקומו. הקגראן זינק מעליו. דילון, מתכופף, הטיל עצמו לאדמה חושף לרגע את גופו למהלומה. הקגראן ניסה להגיב, אך תנועתו היתה איטית. מהלומת רגלו הנעולה של דילון ניחתה בחוזק רב בקיבתו.
דילון חזר והתייצב; הצדק היה עימו, כאן נקודת התורפה! הוא רץ שפוף תחת לאיבחת החרב, ושעה שהקגראן ניסה להגן על עצמו, כמעט ושבר את צוארו בשתי מהלומות מקצה ידו. הקגראן קרס, מזעזע את האדמה. דילון התבונן במותו מתוך תחושת אהדה. דימוי הגזע הלוחם, היה תמיד גדול מן החיים, חזק יותר, אמיץ יותר, אך תמיד נילוית היתה לכך איזו גדלות מעוררת חמלה. הוא לא התאים מעולם לשמש כמכונת מלחמה, אלא עשוי היה לציין את הגזע בעיני עצמו. תמיד היה פרושו של דבר איטיות בזמן התגובה, ופרושו של זה – מוות.
הענק המת התפוגג וגז. דילון חשב לרגע כי זכה בקרב. אזי שמע לחישה מאחוריו. הוא סב, וראה מפלצת נמוכה, ארוכה ושחורה, דמויית פנתר, אוזניה משוכות אחורה ושיניה חשופות.
אם כך, היו לו לארק כוחות מילואים. אך דילון ידע מה רב המאמץ שצורה זו של קרב דורשת. ולא היה לו ספק שעוד מעט תיכלה האנרגיה של היצור. ואז…
הוא הרים את חרבו של הענק המת, ונסוג אחורה, הפנתר מתקדם לעברו, עד שגבו נשען אל כותל; לפניו היה סלע שגובהו מגיע עד חזהו, הפנתר יצטרך לזנק מעליו, ודילון כיוון את חרבו ברוב תבונה. במשך שעתיים איטיות פגע דילון והשמיד מידגם מושלם של היצורים היותר אכזריים שיכול היה קגראן להציג, והוא טיפל בהם כשם שהיה מטפל ביצורים דומים על פני הארץ. הקרנף, או מכל מקום, יצור שדמה מאוד לקרנף, לא היה משימה קשה במיוחד; הוא פיתה אותו עד לגדתה של תהום, וגרם לו לזנק פנימה. הקוברה היה מסוכן יותר, כמעט והצליח להתיז את ארסו בעיניו, לפני שגזרו לשנים. הגורילה הוכיח עצמו כמלא עוצמה, ומהיר כשד, אך מעולם לא הצליח ללפוף בטלפיו המוחצות את גופו של דילון, אשר ריקד קדימה ואחורה, קורעו לגזרים. לאחר מכן חדל לספור. אך לבסוף, חולה מחמת עייפות, חרבו מעוקמת מעמל, היה לבדו.
“די לך בזה, דילון?” שאל ארק.
“בשום אופן,” השיב דילון, דרך שפתים שחורות מחמת צמא. “לא תוכל להמשיך בכך לנצח, ארק. יש גבול אפילו לחיוניות שלך.”
“באמת?” שאל ארק.
“לא יתכן שנישאר לך הרבה,” אמר דילון, מנסה להתחזות כבוטח בבטחון שחלף מכבר. “מדוע לא נהיה הגיוניים? אני אשאיר עבורך מקום, ארק, באמת, אעשה זאת, אני… ובכן, אני מניח שאני מכבד אותך.”
“רב תודות, דילון,” אמר ארק. “תחושה זו היא בערך הדדית. אי לכך, אם תכנע…”
“לא,” אמר דילון. “אני הוא שאציב תנאים.”
“אוקיי,” אמר ארק. “אתה ביקשת זאת!”
“קדימה, אני מוכן ומזומן.” מילמל דילון.
במפתיע, ההר המסולע התנדף.
הוא עמד שקוע עד ברכיו במי ביצה אפרוריים. גזעי עצים מעוקמים עטורי אזוב ביצבצו מתוך המים הירוקים שלא זעו. חבצלות, שלבנוניתן הבהיקה ככרסו של דג, זעו ונעו, אף כי לא נשבה כל רוח. אד לבן של מוות ריחף מעל המים, מטפס סביב לאמירי העצים. לא נשמעה כל בת קול סביב, אף כי דילון הרגיש שחיים שוקקים ורוחשים בביצה.
הוא המתין, סב לאיטו. הוא ריחרח באויר הרקבובי, דישדש ברגליו בבוץ הדביק, מביט בשברירותן הנירקבת של החבצלות. והתודעה הכתה בו כברק.
ביצה זו אינה נמצאת על פני קגראן!
הוא ידע זאת בודאותו של בן־ארץ החש בעולמות עוינים. הכבידה היתה שונה, והאויר היה שונה. אפילו הבוץ שתחת רגליו לא היה בוצה של קגרא.
המסקנות אצו לקראתו, מיצבור מהיר מכדי להיות מסווג. האם יש אפוא בקגרא מסעות חלל? בלתי אפשרי! אם כך – כיצד יכול ארק להכיר במוחשות כזו כוכב אחר משלו? האם קרא אודותיו, דמיין אותו, או… משהו מוצק נשמע בכבדות ליד כתפו. בשקעו בהירהוריו נתפס דילון לא מוכן.
הוא ניסה לזוז, אך הבוץ לפת את רגליו. ענף גדול נבקע מאחד מעצי הענק הקורסים מעל למים. שעה שהביט בו החלו העצים האחרים זעים וקולות נפץ בקעו סביב, זמורות התכופפו ונסדקו, ממטירות גשם של שבבים על ראשו. אך לא נשבה כל רוח.
נדהם למחצה כבש דילון את דרכו במי הביצה, משתדל לאתר חלקת אדמה מוצקה יותר, הרחק מהעצים. אך הגזעים הכבירים נמצאו בכל מקום, ולא היתה כל חלקת אדמה מוצקה מתחת למים. גשם הענפים הלך וגבר, ודילון התפתל לכל כיוון, מחפש משהו ללחום בו. אך סביבו היתה רק הביצה השקטה.
“צא ולחום!” זעק דילון. הוא הוכה על ברכיו, נפל, התייצב שוב, נפל שנית. ואז, מעולף לחצאין, הבחין במקום מקלט.
הוא פילס דרכו אל עץ גדול, וניצמד הדוקות לשרשיו. ענפים קרסו, הצליפו ושרקו באויר, אך העץ לא יכל להגיע אליו. הוא ניצל!
אך אז ראה, מתוך חרדה איומה, שהחבצלות שלצד גזע העץ נילפתו סביב קרסוליו, מותחות קדימה את גבעוליהן הארוכים. הן שחו, כנחשים חיורים, וניצמדו חזק יותר. הוא קרע אותן בחוזקה וברח מתוך המקלט. “בוא והילחם!” התחנן דילון, שעה שהענפים ניתכו סביבו. לא היתה תשובה.
החבצלות זעו והתפתלו, מנסות לכרוך עצמן סביבו. מעל ראשו נשמע הרחש של כנפיים זועמות. עופות הביצה נתחשרו למעלה, עורבים שחורים, מצפים לסוף. ושעה שדילון כשל על רגליו, חש במשהו חם ומזוויע נוגע בהן. באותו רגע התברר לו מה עליו לעשות.
היה זקוק לרגע כדי לגייס את עוז רוחו. ואז צלל, ראשו קדימה, בתוך המים הירוקים.
באותו רגע נשתתקה הביצה. עצי הענק קפאו במקומם כנגד השמים המעורפלים. החבצלות אבדו את פראות תנועתן, ונתלו דמומות מגבעוליהן. האד הלבן אפף את העצים חסר תנועה, ועופות הטרף דאו חרש באויר הסמיך. לרגעים אחדים טרדו בועות אויר את שלוות המים. לאחר מכן חדלו.
דילון צף למעלה, שואף מלוא לוגמיו, צלקות ארוכות רוצעות את צוארו וכתפיו. בידיו החזיק את היצור חסר הצורה, השקוף, שמשה במעמקי הביצה.
הוא שחה אל עץ והטיח את היצור השמנוני כנגד הגזע, מרטשו ללא הכר. אזי התיישב לנוח.
מעולם לא היה כה יגע, כה חולה, כה משוכנע בחוסר הישע האינסופי. על מה הוא נאבק, מדוע מלחמה זו לחיים, כשהחיים תופסים חלק כה בלתי־נחשב בתכנית הדברים השלמה? איזו חשיבות יש להרף רגע זה של חיים, כשהוא נמדר מול אין־קיצן של הפלנטות, מול התנועה הנצחית של כוכבים? ודילון היה נדהם נוכח שפל המדרגה אליו הגיע במאבק חסר תכלית זה לחיות.
המים החמימים נשקו לחזהו. החיים, אמר דילון לעצמו, רדום, אינם אלא גרוי סתמי על פניו של המוות, טפיל של החומר. הכמות היא החשובה, אמר לעצמו, שעה שהמים ליטפו את צוארו. מה פרושה של צנימות החיים מול הנרחבות חובקת זרועות העולם של הלא־חי? אם הלא־חי הוא הטבע, הירהר מנומנם, המים נוגעים־לא־נוגעים בסנטרו, אזי לחיות פרושו להיות נגוע מחלה. והמחשבה הבריאה האחת שיכולים החיים להגיש לך, היא מחשבה המוות.
המוות היא מחשבה רבת עונג באותו רגע, שעה שהגלים חמקו ליד פיו. היתה בו לאות שמעבר לכל מנוחה אפשרית, עגמומיות שמן הנמנע למצא לה מרפא. עכשיו יהיה זה כה קל לשקוע, לשקוע, לשכוח…
“טוב מאד!” לחש דילון, מתרומם על רגליו. “באמת, נסיון ראוי לכל שבח, ארק. האם אינך עייף, גם אתה? אולי לא נישאר בך עוד הרבה פרט למעט רגש?”
האפלולית הפכה לעלטה כבדה, ומתוכה לחש משהו לעברו, משהו שנראה בדיוק בתמונת זעיר אנפין שלו, משהו שהתפתל בחמימות מול שכמו.
“ישנם דברים גרועים מן המוות,” אמרה המיניאטורה שלו.
“ישנם דברים שאין החיים יכולים לעמוד מולם, הכרה באשמה, החבויה עמוק בתחתית הנפש, ניסלדת, נידחית, אך הכרה, ידיעה שאי אפשר להתכחש לה. המוות טוב לאין־ערוך מידיעה זו, דילון. המוות הופך יקר, יקר לאין־שעור. המוות הופך לתחינה, לישועה, כשאתה צריך להכיר בשקרים שבנבכי הנפש.”
דילון השתדל שלא להאזין, אך המיניאטורה, שכה דמתה לו, נצמדה לכתפו והצביעה קדימה. ודילון ראה למולו משהו המתהווה באפילה, וזיהה את צורתו.
“רק לא זה,” התחנן הכפיל שלו. “רק לא זה, דילון. היה אמיץ. בחר במוות. עליך לדעת כיצד למות בזמן הנכון.”
דילון זיהה את התבנית שהתקדמה לעברו, וחש חרדה שמעודו לא העלה על הדעת שאפשרית כמותה. שכן, מה שנע לקראתו היתה ההכרה שמתוך מעמקי הנפש, ההכרה המיוסרת של עצמו וכל מה שרצה, וכל מה שייצג.
“מהר, דילון!'” כפילו זעק. “היה חזק, היה אמיתי! מוּת, כל עוד הנך יודע מה אתה!”
ודילון השתוקק למות. באנחת רווחה כבדה החל לשמוט את אחיזתו. הוא הניח להוויה שלו לחמוק הצידה… והדבר לא עלה בידו.
“עזור לי!” צעק.
“איני יכול,” צעקה המיניאטורה חזרה. “עליך לבצע זאת לבד!”
ודילון ניסה שנית, ושעה שהידיעה לחצה קרוב יותר ויותר אליו, הוא התחנן למוות, ביקשו, ולא יכול למצוא אותו. על כן היה רק דבר אחד לעשות. הוא אזר את כוחותיו האחרונים והטיל עצמו ברוב יאושו קדימה, לעבר הדמות שחוללה לפני עיניו.
היא נעלמה.
לאחר רגע הבין דילון שהאיום חלף. הוא ניצב בדד בתחום שכבש לעצמו. למרות הכל, ניצח! לפני עיניו התנוססה המצודה, מייחלת לו. הוא חש בגל של צער שוטף אותו על ארק המסכן. הוא היה לוחם טוב, יריב ראוי לשמו. יתכן והיה עשוי לנדב לו מקום קטן, לולא ניסה ל…
“זה מאוד יפה מצדך, דילון,” קרע קול את הדממה.
לא היתה לו כל אפשרות להגיב. הוא ניתפס באחיזה כה חזקה, שכּל מחשבת התנגדות בטלה מאליה. רק אז חש בכוחם האמיתי של בני קגרא.
“פעלת כהלכה, דילון,” אמר ארק. “אל לך להתבייש במלחמה שנלחמת.”
“אך מעולם לא היה לי סיכוי.”
“לא. מעולם.” אמר ארק בעדינות. “אתה סברת שתכנית הפלישה של הארץ היתה יחידה במינה, כשם שסבורים תמיד הגזעים הצעירים. אך קגרא הוא עולם עתיק, דילון, עולם שבע פלישות, פיסיות ומנטליות גם יחד. על כן אין בזה, באמת, כל חידוש עבורנו.”
“אתה השתעשעת בי!” קרא דילון.
“רציתי רק לגלות מה הינך באמת,” אמר ארק.
“כמה פיקח חשת עצמך מן הסתם!” אמר דילון במרירות. “כל זה היה רק משחק עבורך. בסדר גמור זאת!”
“לגמור מה?”
"הרוג אותי!''
“מדוע אהרוג אותך?” חקר ארק בהישתוממות.
"משום, משום שאין לך כל דבר אחר לעשות בי. מה תוכל לעשות? מדוע עלי לזכות בטיפול שונה מכל אחד אחר?''
"הרי פגשת בכמה מהאחרים, דילון. נאבקת עם אתאן, ששכן בביצה של מקום הולדתו, לפני שנחה עליו רוח מסעות.
והצֶלֶם שלחש באופן כה משכנע באוזניך הינו אולרמיק, שבא הנה לפני זמן לא רב, כולו אש להבה, די בדומה לך."
“אבל…”
“קיבלנו אותם כולם כאן, פינינו להם מקום, השתמשנו בסגולותיהם להשלים את אלה שלנו. ביחד אנו מהוים משהו גדול יותר ממה שהיינו כל אחד מאיתנו לחוד.”
“אתם חיים יחד?” לחש דילון, “בגופים שלכם?”
“כמובן. גופים טובים נדירים הם בגלקסיה, ואין בה מקום רב לחיים. דילון, פגוש את שותפי.”
ודילון ראה את היצור חסר הדמות שוב, ואת אולרמיק קטן הדמות, ותריסר אחרים.
“אך זה לא יכול להיות!” קרא דילון. “גזעים זרים אינם מסוגלים לחיות בצוותא! החיים הם מאבק ומוות! שזהו חוק יסוד של הטבע!”
“חוק ארצי,” אמר ארק. “לפני עידן ועידנים גילינו שעבודת צוות פרושה הצלה עבור כולם, ובתנאים טובים יותר. אבל עוד תתרגל לכך. ברוך הבא לקונפדרציה, דילון.”
ודילון, עדיין נדהם, ניכנס לתוך המצודה, לשבת בה מתוך רעות ואחווה, לצד גזעיה הרבים של הגלקסיה.
-
כך במקור. כנראה: “לכבוש את נפשו של אחד היצורים”. הערת פב"י. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות