ביה"ס הלאומי, יום א', י"ב באב תשל"ה, 20.7.75

ביראת כבוד ובלב נפעם הנני בא לפתוח את התערוכה לציון מלאת שלש מאות שנה לחנוכת בית הכנסת הספרדי באמסטרדאם.

בניין בית הכנסת הנזכר הושלם ביום העשירי של חודש מנחם אב, שנת התל"ה, 2 באוגוסט 1675 למנינם, ומאז מתקיימת בו כל שנה, בשבת “נחמו”, חגיגה גדולה לזכר המאורע. אתמול היה שבת “נחמו”.

לפני יותר מעשרים שנה נסעתי לאמסטרדאם והתפללתי בימי ראש השנה באותו בית הכנסת וכשם שהתרשמתי מיופיו הארכיטקטוני כ"מקדש מעט", כן עגמה עלי נפשי בראותי המספר המועט של מתפללים, והעדר כמעט מוחלט של ילדים. היה זה שנים מספר לאחר השואה.

אולם עניין בית הכנסת הוא רק פרט אחד מתוך נושאים רבים ומגוונים, שהתערוכה הזאת באה להציג ולייצג. זאת היא תערוכה, הפורשת לעינינו תקופה גדולה של היסטוריה יהודית־הולנדית מעניינת ומאלפת, שיש בה פרקים נוראי־הוד של מאבקים ומלחמות, הן של ההולנדים והן של היהודים, נגד שלטון העריצות ולמען חרות רוחנית, דתית ותרבותית; ויש בה גילויים של יחסי אנוש מתוקנים בין יהודים לשאינם יהודים, כשמסביב השתוללה העריצות ורתחה השנאה ליהודים; ויש בה פרקים של עושר־מעשים בתחום הכלכלי והמדיני ותפארת יצירה בתחום הרוחני והאידיאי.

במשך כל התקופה של שלש מאות השנים נשתלבו ונשתזרו תולדותיהם, מעשיהם ויצירותיהם של היהודים ושל העם ההולנדי, שילוב מופלא ומרנין: 

מימי וילהלם מאורניה ועד המימשל המלכותי הדימוקרטי הנאור של ימינו.

מתקופת מלחמת שמונים השנים והמרד של ברית אוטרכט נגד משטר האימים, הקנאות הדתית והאינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל (בשנים 1579–1648), שבהן שימשה הולנד לוחמת החירות, מקום מפלט והצלה ליהודים אנוסים ונרדפים, ועד מלחמת העולם השניה והכיבוש האכזרי של הולנד על־ידי משטר האימים והעריצות הנאצי, שגזר, וגם ביצע, כלייה על יהודי אירופה, ובכללם למעלה ממאה אלף יהודי הולנד;

מימי מתן המקלט ליהודים פליטי פרעות חמלניצקי, בשנות ת"ח ות"ט, ועד להסתרת אנה פרנק, ועוד רבים כמותה, על ידי הולנדים חסידי אומות העולם;

מימי הרב מאיר הלוי, המתנדב ומסתכן כדי להחזיר יהודים אנוסים למקור מחצבתם, והחכם, המנהיג והמדפיס המהולל מנשה בן ישראל, הם ורבים כמותם, ששמותיהם מפארים תערוכה זו, עד המנהיג הציוני נחמיה דה־לימה, ועד יואכים סימון (היהודי) וחברו וסטרויל (הולנדי שאינו יהודי), שהומתו בידי הנאצים בגלל פעילותם בהברחת יהודים מהולנד דרך בלגיה וצרפת לספרד ומשם לארץ־ישראל;

הולנד בכלל, ואמסטרדאם בפרט, היו ליהודים לא רק מקום מקלט ומפלט בעתות מצוקה, אלא גם קרקע פוריה ואקלים נוח לפריחה תרבותית, לתסיסה רוחנית וליצירה ספרותית עשירה.

העיר אמסטרדאם, שמלאו כמעט שבע מאות שנה למיום שהוכרזה כעיר, היתה ליהודים עיר ואם בישראל במלוא משמעותו של תואר זה. ואמנם היא נקראה בפי היהודים “ירושלים החדשה והגדולה”.

והנה אנחנו זוכרים ומזכירים, כמעט בנשימה אחת, את הפילוסוף היהודי הנודע ברוך שפינוזה ואת האמן הגדול רמברנדאט, שמקום מגוריו היה בשכונת היהודים, שאב השראה מחייהם ומתרבותם והעניק לעולם, ובכלל זה ליהודי הולנד, את תפארת יצירתו.

העם ההולנדי נשאר נאמן לעצמו וכאז כן עתה הוא שומר אמונים לעם היהודי ולמדינת ישראל ואינו נרתע מן העמידה לימין צידקתם וזכויותיהם של עם־ישראל ומדינת־ישראל, גם כאשר הדבר גורם לו, או עלול לגרום לו, הפסד ממון וסכנת בדידות.

לא מכבר היינו עדים לעמידת הכבוד של הולנד נגד הסחטנות הערבית, שברוב שחצנותה היא מנסה לכפות על עמי אירופה, – נקיטת עמדה נגד זכות קיומה של מדינת ישראל".

התערוכה הזאת היא כחותם על מגילת הברית והחסד שבין הולנד ועם ישראל, שנשמרה ונתקיימה מאות בשנים, ומובטח לה להוסיף ולהתקיים גם בעתיד.

מי שיתבונן בתערוכה הזאת אי־אפשר לו להימלט מהשתוממות ומתהייה על גורלו של העם היהודי, שנגזרו עליו גלות ונדודים, כפייה ואונס, עושק והשפלה, קנאה ומשטמה, גירושים ורציחות, שכמוהם לא ידע שום עם בעולם.

מי שיתבונן בתערוכה הזאת אי־אפשר שלא יתפעם לבו ויתלהב דמיונו מן העם היהודי, שסירב להיטמע ומאן להיכנע, וככל שעינו אותו כן גברו עקשנותו ודבקותו ביהדותו ובמוצאו ונתחזק בו יצר החיים והקיום; גם פעילותו הרוחנית והיצירתית לא שבתה מעולם, על אף התנאים הקשים והנסיבות הנוראות שהיה שרוי בהן, בכל המקומות ובכל הזמנים.

התערוכה הזאת היא, לכאורה, תצוגה של עולם שהיה ואיננו עוד. עולם, שהתכנים של חייו ודרכי החשיבה והעשייה שלו, הם כבר מיושנים.

אבל לאמיתו של דבר זהו עולם העשוי לתת לנו מלוא חפניים מוסר השכל וחכמת ניסיון ופשר חידות בחיי עמים ומדינות בכלל ובחיי העם היהודי בפרט.

משל למה הדבר דומה? לגזע של אילן עתיק יומין, שמשרשיו נובטים חוטרים ונצרים, חדשים ורעננים, וסופם שצומחים ומקיפים אותו, כשהוא בטבורם והם כרוכים מסביבו, וצמיחתם כמוה כחידוש חייו וקיומו.

בדרך ציורית שכזאת מדמה הנביא את ביאת הגואל: ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה.

אפשר שזהו מה שקורה לעם היהודי בימינו. לא בכדי אומרים על מדינת־ישראל, שהיא ראשית צמיחת גאולתנו ואנו מקווים שיתקיים בנו: “והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד”.