כנסת, ח' בחשון תשל"ז, 1.11.76

חברי הכנסת, בחג הסוכות השתא הגיע לגיל גבורות המשורר הדגול, אורי צבי גרינברג.

על פי החלטת מוסד היושב־ראש והסגנים, מציינת הכנסת את המועד הזה בישיבה חגיגית זו.

אורי צבי גרינברג היה חבר הכנסת הראשונה, והריהו משיירי הכנסת הגדולה ההיא, כנסת המייסדים, המחוננים והמכוננים, שזכה לכהן בה כחבר, מכוח גדולתו כמשורר וחוזה וכאחד מבני היכלא דכסיפין.

בימים ההם, עדיין היו שוקדים מצרפי הצירופים בישראל לכלול בין נבחרי האומה, ומעצבי דרכה ודמותה, משוררים, סופרים, תלמידי חכמים, ורופאי חולים.

אולם לא בלבד את חברותו של אורי צבי בכנסת הראשונה באנו לציין במעמד הזה, אלא קודם כל את אורי צבי גרינברג משורר האומה, הצופה הליכותיה, אחור וקדם, וזועק מנהמת לבו על מכאוביה שבאו לה, בדורותיה ובדורותיו, מידי אחרים ומידי עצמה.

את שמו של אחד מספריו הראשונים קרא בשם “אימה גדולה ו…ירח” כהגדרה ממצה להיסטוריה ולמציאות היהודית.

הוא התבונן בתולדות ישראל והם נראו לו רצופים התנכלויות ופורענויות, בדם ואש, כשלפניהן ולאחריהן המון תקוות וציפיות לישועות שנתקיימו ושלא נתקיימו; מיום שיצא אברהם, אבי האומה, מאור כשדים, עד חורבן בית־ראשון ובית־שני, פרט לימי מלכות דוד; וממוראות הגלות הארוכה בקרב עמים ודתות עוינים ליהודים וליהדותם, דרך מאורעות תרפ"ט ותרצ"ו בארץ ישראל עצמה, שהיא ראשית ואחרית כל התקוות, ועד כבשני השואה באירופה; והוא סיכם תביעתו על דרך המיצוי לאמור: “לא קידוש השם כי אם מלחמת השם, קודש ישראל בירושלים – לגבורות, אמן”.

אורי צבי גרינברג תקע בשופר גדול לחירות ישראל ולא הניח מקום לטעות בו, שמשאת נפשו היא שהמשיח יבוא לא כעני ורוכב על חמור ולא כגולש מבין ענני שמיא אלא כגבור וחרבו שלופה בידו.

שנות גבורותיו של המשורר עברו על האומה, ועליו, כשהוא מקדים אותה והולך לפניה הלוך וזעוק, תוך הליכה במנהרה האפלה, שנקלעה האומה לתוכה בדורותינו, עד שהחלו להיראות ניצנוצי האור הראשונים בקום מדינת־ישראל. הלא כה דבריו בשירו:

דורנו זכה, שאורי צבי יקום מקרבו לעת כזאת ויפיח בו את להט־רוחו, זעם־קטרוגו ועצמת־אמונתו ותקוותו.

ואורי צבי, ששירתו רצופה התרסה והתרעה מפני החידלון והדם והאש, או כלשונו:

אורי צבי, שחרד מפני הייאוש והכליון, שראה עני ועברה, שנשא קינות והטיח תוכחות וקיטרוגים בפני הכשל והכסל וטימטום הלב, הוא זכה לראות בימיו ובחייו ראשית התגשמות כיסופיו לחירות, אדנות ומלכות, והיה לעצם מעצמם ובשר מבשרם.

חברי הכנסת, לקראת הישיבה המיוחדת הזאת הלכתי אצל כתביו של אורי צבי גרינברג, כדי לחדש את רשמי הקודמים מקריאה בשירתו ולשאוב השראה לדברים המעטים שביקשתי לומר ביום מועד זה. לאחר יגיעה מרובה מצאתי כמה מספריו, שכן אזלו מן השוק ורק אחדים מהם מצויים בספריות הציבוריות, ומן הראוי ששר החינוך ומשרד החינוך ישקדו על הוצאה עממית של כל כתבי אורי צבי גרינברג.

שבתי וקראתי את “אנקראון על קוטב העצבון”, שיצא לאור בשנת תרפ"ח בהוצאת “דבר”, שבפתחו ניתן המוטו:

ממנו עברתי לספר “כלב בית”, שיצא בשנת תרפ"ט בהוצאת “הדים”. בהקדמתו לספרו זה, המסמן מעבר מן היגון והעצב על הקיטרוג והתוכחה, על המצב בארץ ישראל של הימים ההם, אומר המשורר שהספר הוא:

ומכאן עברתי ל"ספר הקיטרוג והאמונה", שיצא לאור בשנת תשצ"ז בהוצאת “סדן”, שכותרות פרקיו מביעות את עיקרי תוכנו כגון: “רקב לבית ישראל”, “בין דמים לדמים”, “עם לבדד”, “מולדתי באש”, “קרע הברית”, “בברחי מהם” וכו' וכו'.

ומכאן הפלגתי ל"רחובות הנהר, ספר האליות והכוח", שיצא לאור בהוצאת “שוקן” בשנת תשי"ד, נוכח חשכת השואה ואימתה ולאור קוממותה של מדינת ישראל.

התבשמתי מניחוח ייחודו הפיוטי והצורני, המעלה בך דימויים מקראיים־נבואיים; וכל שכן מלשונו העברית המקורית והעשירה, שהיא שופעת ומשפעת ונשמעת לו ומתנגנת לו וכופה עלינו לרוץ אחריה בלי שאנו מספיקים להדביקה.

אך מבחינת גנזי־חזונו – מצאתי עצמי כמי שעומד לפני הר־געש אדיר, הפולט לבות־אש לכל עבר, או אולי סנה בוער באש.

ב"ספר הקיטרוג והאמונה" מזהה אורי צבי גרינברג את שירתו עם בת־קול נבואית וכך כתב:

נסיתי ללכת אל מפרשיו ומבקריו, ראשונים ואחרונים, שכתבו עליו ועל שירתו הרבה דברי פרשנות ובקורת ומצאתי שיש המשבחים ומקלסים לו ויש המבקרים אותו ואת שירתו; יש המכנים אותו נביא זעם ויש המכנים אותו נביא חזון.

יש המשווים אותו לירמיהו שנתנבא על ישראל נבואות קשות, ויש המשווים אותו ליונה הנביא שנדרש על־ידי אלקים להתנבא נבואה קשה על נינוה, אך משחזרו אנשי נינוה בתשובה, שב חרון אף השם מעליהם, והדבר גרם אכזבה ליונה הנביא.

חזרתי אפוא אל אורי צבי גרינברג, המיטיב מאין כמוהו לבטא את עצמו, והוא בבחינת תורה שצריכה לימוד. ברור שהוא נביא הגבורה והכוח, המלכות והרוממות, והוא קנא לנבואתו־אמונתו, ובעט השנון שבידו יש כוח עצום לצרף חרוזים של זעם ותוכחה כלפי כל מי שאינו מאמין במה שהוא עצמו מאמין.

אך לפני הכל ואחרי הכל רבה אמונתו בעתיד טוב יותר לישראל, ויש עמו דברי עידוד ותקווה, ואהבה גדולה לישראל ולירושלים, ולכל המקומות המזכירים קדושה, גבורה והדר מלכות.

יורשה לי להזכיר, שמחמשה נאומים שנשא בכנסת הראשונה הקדיש את הנאום הראשון לענין ירושלים שבין החומות, שאז עדיין לא נכללה במדינת ישראל כהיום הזה. ובפרוזה הוא אמר בנושא זה דברי זעם ותוכחה וביקורת בדומה למוטיבים של שירתו. בסיום הנאום הוא אמר:

“אינני נביא, אך את האמת אמרתי לירושלים ולאנשיה. וכאותו נביא (הכוונה לירמיהו) שראה יגונות ואמר להם: “לא כך הזהרתי ואמרתי לכם”, גם אני אומר: כמחצית חיי אני עובד לאמת ירושלים זו. ורובה נאמר בעתונות החלוצית בארץ ישראל. אין זה חדש. זכרו שירושלים היא בעית הבעיות ובה כל הפתרונות. בלעדיה אין גאולה, והבנין אינו בנין. אם אני מדבר כך בירושלים ואומר שהיא בעית הבעיות, הרי אינני מביע בזה את דעתי אני. זוהי הבעת דעת ההיסטוריה והמסורת. אצל שר האומה ירושלים היא הכל. כל ארץ ישראל יחד”.

אחרי אורי צבי גרינברג עלה לדוכן אברהם הרצפלד ז"ל והוא פתח דבריו לאמור: “קשה שבעתיים לדבר אחרי אורי צבי גרינברג” ואני מוסיף על דברי הרצפלד, שאם קשה שבעתיים לדבר אחרי אורי צבי גרינברג הרי שקשה שבעתיים לדבר על אורי צבי גרינברג ולהעריך אותו ואת שירתו, שכן שירתו היא אשכול של נושאים, לאומיים ואנושיים, אקטואליים וליריים, מלאי השראה ועתירי ניב. כאמור יש לאורי צבי קצב מיוחד, לשון מיוחדת וחיתוך־דיבור מיוחד. ייחוד זה מחייב לימוד ועיון מרובים.

אסיים אפוא בברכה, ברכת־הכנסת וברכת העם כולו לאורח הכבוד שלנו בגבורותיו: יהי רצון שכשם שראה ראשית הניבוט של הנחמה והגאולה, ובשיחרור ירושלים כולה, כך יזכה לראות בנחמה השלמה ובגאולה הכוללת והמלאה.