בכנסת, כ"ז בניסן תשל"ג, 29.4.73

עברו כשלשים שנה מאז המרד בגטו ורשה ואנו מתוועדים היום כדי להתייחד עם זכרון השואה והגבורה, עם זכרון הזוועה הגדולה והנוראה, שפקדה את עמנו בדור הזה, כאשר ששה מיליון נפש, כשליש מכלל העם היהודי – בהם למעלה ממיליון ילדים תמימים וטהורים ויתרם נשים וגברים לא חמושים ולא לוחמים, שחיו את חייהם במשך דורות רבים ביבשת אירופה, בקרב עמים ומדינות שונות – נתפשו והומתו בכל מיני מיתות משונות ביד החיה הנאצית שהסתערה עליהם לכלותם לעיני השמש, ואין מציל מידה; היתה זו זוועה מחרידה ומדהימה, שכמוה לא ידעה האנושות מעודה וגם עמנו, למוד הזוועות והפורענויות, לא ידע כמותה, ואילו לא הובסו קלגסי הנאצים הגרמנים במלחמה הם היו מספיקים להגיע, ואף חישבו להגיע, אל כל מקום בעולם שהיהודים מצויים שם, כדי לבצע את זממם, שהוגדר על־ידם בשם “הפתרון הסופי של בעיית היהודים”.

*

עם ישראל, משחר נעוריו, מצווה ועומד על הזכירה. הננו עם שעל תולדותיו, תורתו, מוסרו וצווי־עשה ולא־תעשה של קיומו, טבוע כחותם הצו: זכור! אחד הצווים האלה הוא “זכור את אשר עשה לך עמלק”;

*

ואולם, אנו מתוועדים ומתייחדים היום לא רק כדי לזכור את מה שאי־אפשר לשכוח. הממדים המבעיתים של השואה; הזדון והשטניות בביצועה; צאן קדשים, זיו העלומים ותפארת האדם שניספו בה, אינם בני שכחה ולא יישכחו מפינו ומפי זרענו עד עולם.

כן חזקה עלינו שלא נשכח שאמנם נמצאו מעטים, חסידי אומות העולם, שחרפו את נפשם כדי להציל ולמלט יהודים מן הטרף. כל שכן שנזכור, בהערצה וברטט, את הניצוצות שהבהיקו באפלה. אותם פרטיזנים יהודים שפשטו ביערות, שימשו מחסה לנימלטים, הטרידו משם את האויב בערפו ושיבשו גייסותיו; ועל הכל אותו קומץ מגינים־מורדים, אמיצי־לב, בגטו ורשה ובגטאות אחרים, שהשיבו מלחמה שערה והפילו באויב חללים, במעט האפשרויות שעמדו לרשותם ובלי שהיה להם סיכוי כלשהו לנצח; הם הניפו את נס המרד נגד מעשה הרשע והזדון של המרצחים; הם שיחררו את נס החרות מקלונו ואת כבוד האדם מעלבונו, הם הדהימו את המרצחים ונטלו מהם את ההנאה הטמאה שבהתפארות שזוהי מלאכה קלה להשמיד יהודים, שהשחיטה קלה וחלקה, ושהיהודים הלכו כצאן לטבח; החזיון של גבורת נואשים ואומץ הלב של מעטים, נצורים, עייפים ורדופים, דלי נשק וחסרי מזון – מול צבא אדיר, הצועה ברב כוחו – היה חיזיון נורא־הוד, שעוד יושר ועוד יסופר בדור הזה ובדורות הבאים.

המשורר יצחק קצנלסון ז"ל, שגם הוא ומשפחתו ניספו בשואה, כתב על המגינים־המורדים ההם בקינתו “השיר על העם היהודי שנהרג”, לאמור: "… הם (הגרמנים) לא ידעו, לא שיערו – “היהודים יורים”… "… תמהון לבב משמים ומשונה, אך תדהמה רבה: “היהודים יורים”… " והוא הוסיף ואמר בזעם אין אונים: “לא, לא, לעולם אין מאוחר! יהודי אחרון בהמיתו רוצח את עמו גאל!”; אף על פי כן, גם בשעה שסכנת מוות ודאית ומיידית ריחפה עליו, לא שכח את המוסר היהודי, מוסר אבותיו, ומנהמת לבו זעק:

עד כאן דברים שאינם ניתנים לשיכחה.

*

אך דוקא ביום זכרון מקודש זה חובה עלינו להצביע גם על דברים הנמצאים בין זכירה לשיכחה ולהתריע על דברים העלולים להישכח.

יש מקום לחשש מפני הנטיה לשכוח את הלקח העיקרי של כל הפורענויות, שבאו עלינו כיהודים, לפני השואה, עד השואה ועד בכלל, והוא - שמאז גלינו מארצנו ונתפזרנו בין אומות העולם, רבצה עלינו המארה של היותנו נכרים בארצות נכר; השנאה ליהודים, שמשום מה קראו לה אנטישמיות, ימיה כימי היות היהודים עם מפוזר בגויים;

היתה זו שנאה ליהודים בשל יהדותם, בשל דתם, בשל ייחודם, בשל כשרונותיהם ועליונותם הרוחנית, ובמיוחד בשל נכריותם והיותם שונים – על אף כל נסיון ומאמץ מצדם להסתגל לסביבתם; גם אותם יהודים שערקו ממחנה עמם והתבוללו בגויים – עריקתם והתבוללותם לא עמדו להם ביום עברה;

דפי ההיסטוריה שלנו מעידים שלא היה מקום בעולם, שבו ישבו יהודים, ולא היתה תקופה, שבה לא עברו עליהם פורענויות, השפלות, גזירות, גירושים ופרעות־דמים, פעם בקיבוץ יהודי אחד ופעם בקיבוץ יהודי אחר; ואלו השואה היתה שיא השיאים של הפורענויות שבאו על עמנו, קוּבַּעַת, משמע התמצית המרוכזת והקטלנית ביותר, של כוס התרעלה, שעם ישראל שתה ממנה במשך כל הדורות, מאז גלה מעל אדמתו.

משום כך, מוטלת עלינו חובה, שהיא צו־חיים לעמנו, לזכור ולהזכיר לעצמנו, לבנינו ולכל היהודים באשר הם שם את הלקח הבסיסי הזה, בבחינת “אם אשכחך גולה”, לא כדי להלך אימים על יהודים החיים בשלווה וברווחה אלא כדי שהוא יהיה נקודת מוצא וקו־מנחה לכל מחשבה ולכל מעשה שלנו ושל כל יהודי באשר הוא שם;

וישנם מספר לקחים מן השואה, שאורבת להם סכנה ממשית של שיכחה, בין מתוך היסח הדעת שלנו ובין משום שיש אחרים, שאינם בני ברית, הרוצים לשכוח, ואולי אף להשכיח אותם, ומחובתנו להתריע על כך.

אזכיר שלשה מהם:

א) שבהתחולל השואה, היו רבים, עמים וממשלות, שעמדו מנגד, וביניהם כאלה שבסתר לבם היו מרוצים.

ב) שזרע הפורענות של השואה נזרע לעיני העולם הגדול, במשך זמן רב, על־ידי השנאה ליהודים, השנאתם, הקנאה בהם והדעות הקדומות עליהם. וגם אז העולם הגדול לא נע ולא זע. היטיב להגדיר זאת חבר־הכנסת גדעון האוזנר בנאום התביעה שנשא במשפט אייכמן לאמר:

“הנאצים הפכו את האנטישמיות לשנאה, שראשיתה איבה וסופה רצח. זו היתה התפתחות סטיכית. מי שהתיר שנאת יהודים עלה לנתיב המידרדר ל”יום החרם" נגד היהודים ב־1 באפריל 1933, אל “ליל הבדולח” ב־10 בנובמבר 1938, ואל החלטת “ההשמדה הפיזית” ב־20 בינואר 1942. זו היתה דיאלקטיקה של מאורעות, שכל אחד מהם השתלשל מקודמו וכל אחד גרר את הבא אחריו. דרך האנטישמיות הובילה אל פתחה של אושביץ" (סוף ציטוט)

ג) השנאה שהמנהיגים הערבים מפיחים נגדנו, בקרב עמיהם, ברחבי העולם ובזירת האומות המאוחדות, אינה רק חיקוי לנאציזם אלא היא שואבת את השראתה במישרין ממנו וממה שעשה ליהודים; הנאציזם הגרמני הובס על־ידי בנות הברית, אך הוא הניח אחריו יורשים וממשיכים מקרב המנהיגים הערביאים. אין לשכוח ולהשכיח שהמופתי לשעבר, חאג' אמין אלחוסיני, היה ראשון משנאינו ברחבי אסיה ואבי־אבות המלחמה ושפיכות הדמים בין ערבים ויהודים; הוא אביהם הרוחני של ה"פתח" ו"ספטמבר השחור"; היה ידידם האישי של היטלר ואייכמן ושותף פעיל, ממריץ ומדרבן, במסע הנאצי להשמדת יהודי אירופה, והוא ציפה ופעל שלא רק יהודי אירופה אלא גם יהודי ארץ־ישראל יובלו לטבח בהמוניהם.

וכאשר אנו מתריעים עכשיו נגד מבול דברי השיטנה, – המכוונים להשניא את הציונות, את ישראל ואת היהודים, והמופצים על־ידי הערבים – ובשנים האחרונות גם על־ידי ברית־המועצות, באמצעות מערכת אדירה של כלי התקשורת – אין משגיחים בנו ומתעלמים מן הסכנה, אדרבה, מדינות אירופה, שלא זו בלבד שראו בעיניהן את אשר עולל הנאציזם ליהודים, אלא גם חשו על בשרן את נחת זרועו, כתוצאה ישירה מאדישותן וסלחנותן כלפיו בעודו באבו, והנה הן פותחות עכשיו את שערי הבנתן, כביכול, וכמובן את השערים של כלי התקשורת והדיפלומטיה, לפני תעמולת הארס של מנהיגי הערבים וידידיהם הסובייטים; ולא עוד אלא שהן נכנעות בפני איומיהם והשתוללותם של הטירוריסטים והערבים – כפי שקרה במינכן, בזאגרב, בלונדון ובמקומות אחרים – ואף משתדלות, פה ושם, למצוא צידוקים למעשיהם הנפשעים.

*

חלק ממנהיגיה המדיניים והתרבותיים של אירופה, שרק לפני שלשים שנה היתה גיא הריגה לבני עמנו, נמצאים בתהליך מתקדם של שיכחה ושל נסיגה מן החרטה ומנקיפות המצפון. קשישים שבהם רודפי שלווה, רווחה ונהנתנות ולכן הם מחניפים לעתירי הממון והדלק שבמזרח התיכון. ואלו הצעירים שבהם, הנראים כמחפשים אתגרים חדשים של קידמה חברתית, אהדתם נוטה דווקא לצד המשטרים הרודניים, המלחמתיים, של מדינות ערב, ולצד שליחיהם לפעולות טירור. הדברים אמורים במנהיגים צעירים באירופה, ובכללם, לא בשורה האחרונה, אי־אלה מנהיגים צעירים של גרמניה אשר קווינו שהבנים יהיו שונים מאבותיהם, והנה גם הם חוזרים אל מעיין התהומיות שממנו שאבו הוריהם, אלא שהם מתקרבים אליו מצדו השמאלי, שלא כהוריהם שהגיעו אליו מצדו הימני.

*

אומרים כי ניכר בנו תסביך מצדה. ולא היא! מלחמתם הנואשת של מורדי הגיטאות לא היתה “מצדה”. היא לא היתה סוף המערכה אלא פתיחתה; לא הורדת מסך אלא הרמת מסך; לא נר שהבהב וכבה אלא לפיד שנדלק והצית להבות ולבבות; אכן, רובצת עלינו טראומה כבדה של השואה, שלא במהרה ולא בדור אחד ינוסו צלליה. ודווקא עצמתה של הטראומה הזאת ועוז הגבורה וההקרבה של מורדי הגיטאות, האירו ופילסו את הדרך להקמת מדינת־ישראל; בתולדותיו ידועות הסבל, הרדיפות והפורענויות, הגיע עמנו לנקודת הכרעה שלא היה מנוס ממנה; או שתקום מדינת היהודים או שהשואה הנוראה באירופה לא תהיה סוף פסוק במגילת הפורענויות של העם היהודי.

*

כך התחוללה מהפכה עצומה ברוחו ובמושגיו של הדור היהודי שלאחר השואה; היפלא שקם לישראל דור של לוחמים עזי־נפש היוצאים לקרב, כשפניהם של ששה מיליון קרבנות השואה הולכים אתם? היפלא, שאמהות יהודיות, שבעבר היו משתדלות להרחיק ילדיהן מכל דבר שנודף ממנו ריח של מלחמה ואלימות, שהחביאו את הגברים מפני פורעים שהתנפלו עליהם – עכשיו הן נושקות גם את הבן וגם את הבת ומלוות אותם בברכה ובתפלה בצאתם אלי קרב?

*

השואה היתה איומה ומחרידה; אך מחריד גם לחשוב, כיצד היה נראה העם היהודי אחרי השואה אלו לא התמרדו קרבנותיה ועמדו על נפשם כיכלתם?

מה היה קורה אילו אחרי השואה האיומה לא היתה קמה מדינת־ישראל? כיצד היו מרגישים את עצמם היהודים בכל אחת מארצות פזוריהם? כיצד היו יכולים להראות את פניהם? כיצד היו מתייחסים אליהם העמים שהם יושבים בקרבם?

ברור, שבמקרה הטוב היו מרחמים עליהם ומתייחסים אליהם כאל מסכנים; ובמקרה הרע היו בזים להם בלבם, ואולי גם בפיהם, ורואים אותם כיצורים שנמלטו מבית השחיטה, שמותר לשחוט אותם בכל מקום ובכל זמן; נמצא שהודות לאומץ לבם של המגינים והמורדים בגיטאות, והודות להקמת מדינת־ישראל כתשובה ניצחת לשואה, ולכל הפורענויות שקדמו לה, יכול העם היהודי כיום לחיות את חייו בכל אתר ואתר כמוהו ככל שאר בני־אדם;

כל שכן שמדינת־ישראל נתנה בית ומקלט לניצולי השואה, שאחדים מהם זכו וזכינו שהם יושבים בינינו כחברי כנסת, ובכללם אחת מראשי המגינים־המורדים; מדינת ישראל נתנה בית ומקלט למאות אלפי היהודים, שהיו מדוכאים בארצות ערב, וגם מהם יושבים אחדים בכנסת; והיא נותנת ותתן בית ומקלט לכל יהודי, בין שהוא חסר מולדת ובין שנפשו צמאה להשתתף בתחיית מדינת־ישראל; היא בסיס איתן לחיי־עולם בשביל עם־עולם, בזכות ולא בחסד, מתוך חירות, זקיפות קומה ושאיפה כנה לחיים של שלום, ומתוך בטחון שלא עוד תאונה אלינו רעה;

נתקיים בנו בכל אכזריותו, אימתו ותוחלתו, הפסוק שבנבואת יחזקאל:

בסיום דברי הנני קורא מן הדוכן הרם הזה של כנסת מדינת־ישראל אל כל יהודי, באשר הוא שם: זכור!