בכנסת, יום רביעי, כ"ו באייר תשל"ה, 7.5.75
לפני שלשים שנה, באה לקיצה מלחמת העולם השניה.
הפאשיסטים והנאצים שהציתו את אש המלחמה הובסו ונוצחו בה.
היתה זו הנוראה במלחמות האדם, שבה הופעלו כלי נשק קטלניים והרסניים, שכמותם לא ידעה האנושות מעולם.
באותה מלחמה הפעילו הנאצים, בשיטות חדישות ובאמצעים ברוטאליים ללא תקדים, מכונה אדירה של תעמולת כזב והטעייה, הטלת ארס והפחת שנאה, איומים וחירחור מדנים, בין עם לעם ובין אדם לאדם, ושילחו כל רסן מעל היצרים החייתיים ביותר של עושי דברם.
בייחוד יצא הקצף על העם היהודי – אך ורק באשר הוא יהודי – שהנאצים שָׂמו אותו מטרה לחיצי מלחמתם, העירו עליו את כל חמתם וזדון לבם והשמידו ממנו ששה מיליון גברים, נשים וטף, חסרי מגן וישע.
באותה מלחמה, שנלחמה כשש שנים, נחרבו עולמות, וניספו מיליוני בני אדם, ונגרמו סבל וחרדות לעמים רבים ולארצותיהם.
המלחמה נסתיימה בניצחונן של בנות הברית שבראשן עמדו אמריקה, ברית המועצות ובריטניה, והעולם נשם לרווחה, פרט ליהודי אירופה שלא נותרה בהם נשמה אלא כמה מאות אלפי פליטים רצוצי גוף ונפש, שארץ־ישראל היתה מפלטם.
רבים מאד קיוו והאמינו אז, שאותה מלחמה תהיה סוף וקץ למלחמות, ושמכאן ואילך יזרח על העולם אור חדש של חירות אדם וגאולת עמים חלשים ונדכאים, ובכללם עמנו, ושל יחסי שלום בין עמים ומדינות ופתרון סיכסוכים ביניהם בדרכי משא ומתן ופשרה; לשם הגשמת התקוות והציפיות הללו הוקם אז ארגון האומות המאוחדות, שחרת על דגלו מטרות נאצלות ובראשן:
“לקיים את השלום והביטחון הבינלאומיים, לנקוט אמצעים יעילים למניעתם ולסילוקם של האיומים על השלום… ולהביא בדרכי שלום לידי הסדרם או יישובם, של סכסוכים בינלאומיים, או של מצבים העלולים לגרום הפרת שלום…” (מתוך מגילת האו"ם).
מאז ועד היום עברו, כאמור, שלשים שנה.
אין כל ספק שזהו תאריך היסטורי חשוב ביותר בתולדות האנושות ובתולדות עם־ישראל, והרינו באים לציין אותו במעמד המיוחד הזה:
א) כדי להביע כבוד והערכה לבנות הברית, ובראשן בריטניה, ברית המועצות וארצות־הברית של אמריקה, שצבאותיהן ועמיהן לחמו מלחמת חרמה באוייב הנאצי והפאשיסטי עד מיגורו.
ב) כדי לציין לשבח ולתהילה את גבורתם של הלוחמים היהודים, בגיטאות וביערות, אנשי המחתרת והפרטיזנים, שלחמו בחיה הנאצית בחירוף נפש ובתנאים שקשה לתארם; את לוחמי המחתרות והמרי בארצות אירופה וכן את התנדבותם של בני הישוב היהודי לצבא הבריטי, לבריגדה היהודית, ולשליחויות עלומות ורבות סכנה אחרות, ובכך תרמו תרומה חשובה ביותר, פיזית ומוסרית, להכרעה במלחמה.
ג) כדי לזכור ולהזכיר שוב ושוב את השואה הנוראה שהביאו הנאצים וגרוריהם על עמנו ולנער מעלינו ומעל זולתנו את אבק השיכחה והיסח הדעת, ההולך ומצטבר מאז ועד היום, שכן השיכחה והיסח הדעת הם המסוכן שבאוייבי האדם, וסכנתם גדולה במיוחד לנו, בני העם היהודי, שהמלחמה ההיא עלתה לנו במחיר שאין יקר ואין כבד ואין מחריד ממנו, ושלא בכדי נצטוינו מימות עולם: זכור!
זכרון השואה אינו רק לשם אזכרת נשמות של המומתים וזעקת דמם השפוך, אלא גם לשם אזהרה וקריאת תגר נגד הגזענות והפאשיזם והשנאה ליהודים – על כל צורותיה ונוסחאותיה – עד שזו תיעקר מן העולם כליל.
במשך שלשים השנים צמח דור חדש, הן בעולם והן בעמנו, שלא חזה מבשרו מוראותיה של אותה מלחמה; אך עדיין חיים רבים מבני הדור ההוא, שחזו את המוראות והזוועות בגופם ובמו עיניהם; וכשהללו באים להזכיר, לא זו בלבד שהם נתקלים באזניים עייפות מלשמוע סיפורי הזוועה, תופעה אנושית מוכרת, אלא שכנגדם הולכים ונעשים, מדעת, מאמצים של הַשְׁכָּחָה וטישטוש והמעטת התוצאות הטרגיות של מה שקרה; וכך הולכת ומתערערת האמונה באמיתות אותם המעשים, שהם למעלה מכל דמיון, ומתעוררים ניצני ספקנות לאמור. האמנם? היתכן שאירעו דברים שכאלה? הכצעקתה עשו?
ד) כדי לזכור ולהזכיר לעמים ולמדינות, ולעם היהודי באשר הוא שם, כיצד הגיעה ובאה אותה מלחמה לעולם, מה היו הדברים והמעשים שקדמו ושגרמו לה, ולהפיק מהם לקחים לגבי דברים ומעשים המתרחשים בימינו, באזורי עולם שונים ובאזורנו, הנושאים בחובם גרעינים מאותם זנים שהצמיחו את פרי הלענה הנאצי־פאשיסטי.
ה) גם כדי לבוא חשבון אם אמנם נתקיימו, ובאיזו מידה נתקיימו, או שנתבדו, אותן תקוות וציפיות שהיו בסיום המלחמה ולעת הקמתו של ארגון האומות המאוחדות.
אין בדעתי להעסיק את הכנסת בהערכות וסיכומים של מה שהתרחש עד כה ומה שמתרחש כיום באזורים שונים בעולם. אחרים ייטיבו ממני לעשות זאת.
אולם, כיהודים וכישראלים, חובה עלינו שלא להתעלם ושלא להעלים את מה שנוגע לנו, ואת המתרחש נגדנו וסביבנו, במשך שלשים השנים עד היום הזה.
צדק וצדקה עשתה עמנו ההשגחה העליונה שקמה מדינת־ישראל, בתמיכתן הפעילה של שתי מעצמות העל, המנצחות במלחמה, ארצות הברית וברית המועצות, ובייחוד הודות למאבק, לגבורת הלוחמים ולקרבנותינו היקרים, שניספו במערכות על עצמאותנו. בכך ניתן גורל חיינו וקיומנו בידינו ומעתה הוא תלוי באומץ רוחנו, בתבונת מעשינו שאנו עושים, ושנעשה, ובצידקת התנהגותנו וטוהר מדותינו.
אולם עדיין אנחנו שרויים בתוך מלחמה קשה ומרה המתנהלת נגדנו בהפסקות מיום קיום המדינה – וגם מלפני שקמה.
מנהיגי ערב, הנלחמים בנו אינם מסתפקים באמצעי לחימה פיזיים ובשימוש בכלי קטל מן החדישים והמשוכללים ביותר, שכבר גרמו לנו, וגם לעמיהם, המון אבדות בנפש ומעשים רבים של הרס וחורבן. הקיצוניים שביניהם – והם תמיד ראשי המדברים, הכופים את דעתם על חבריהם ועל עמיהם – משתמשים נגד מדינת־ישראל, ולאחרונה גם נגד העם היהודי, באותם אמצעי תעמולה של הפצת כזבים ושיטנה, נידוי וחרם, איומים והסתה, שבהם השתמשו הנאצים, כגון הפצת ספרי התועבה הידועים לשימצה: “הפרוטוקולים של זקני ציון” ו"מלחמתי" של היטלר.
ולא עוד אלא שדבר זה נעשה לא רק מאז הקמת מדינת־ישראל, ולא רק מאז מלחמת ששת הימים, אלא גם זמן רב מלפני כן.
אין להשכיח, שהמופתי הידוע, אביהם הרוחני של ארגוני הטירור, עשה יד אחת עם הצוררים היטלר, הימלר ואייכמן, ושימש להם יועץ ומאיץ בהשמדת היהודים; וכשהתקרבו צבאות רומל למצרים רצו פארוק מלך מצרים וקצינים מצריים רבים לפתוח לפניהם שערי ארצם וכך היו עלולים הנאצים להגיע בקפיצת הדרך לארץ־ישראל ולעשות לישוב היהודי מה שעוללו לישובים היהודים בכל מקום שנפל לידם; והיה מרד ראשיד עאלי בעיראק, שבעקבותיו נפרעו פרעות ביהודי עיראק; והיו פרעות ביהודי עדן, וביהודי סוריה ולוב.
למרבה הדאבה והדאגה, חוזרת גם בימינו אותה תופעה של פייסנות וחנופה והעמדת פנים של הבנה כביכול לרוחם של הקיצוניים שבמנהיגי הערבים. את זאת ראינו בקבלת הפנים שערכו בעצרת האו"ם לרב המרצחים יאסר ערפאת, כשהוא הופיע שם חגור בנשקו; את ההחלטות האנטי־ישראליות המבוססות על עקרון האפליה, שנתקבלו בעצרת ובאונסקו ובארגונים בינלאומיים שונים, לרבות ארגוני ספורט; את החרם הכלכלי שמארגנים נגדנו, ועכשיו מנסים להפעילו גם נגד היהודים כיהודים, וכן את הדיכוי של שארית היהודים הלכודים וכלואים ב"גן העדן" שבסוריה ללא אפשרות להיחלץ משם.
ואף גם זאת: לעינינו ולעיני העולם מתרחשים הטבח והדיכוי, שעורכים העיראקים בעם הכורדי והניסיון הברוטאלי להשליט מרוחם של ארגוני המחבלים על הנוצרים בלבנון ולשלול מהם עצמאותם וחירותם, חרף נכונותם לקיים את מדינתם כמדינה חילונית רב־לאומית, שכמותה מציע גם לנו ראש ארגוני הטירור.
לפיכך, עלינו לפנות אל המתונים והנבונים שבקרב המנהיגים והעם הערבי ולהזהיר מפני השוואות חסרות שחר, מפני הטעות שעלולה לצמוח מן העידוד שמעודדים את עצמם הקיצוניים שבין הערבים, נוכח הנצחון על הכורדים וההתקדמות במאבק על הכנעת הנוצרים בלבנון, ואולי גם מתוצאות המלחמה בקמבודיה ובווייטנאם.
לפניכם, מנהיגי ערב, כמו לפנינו אנו, קיימת רק ברירה אחת בין שתי הדרכים:
או שתשלימו עם קיומנו הריבוני ותתנו ידכם לפשרה ולהתפייסות אמיתית אתנו ולטיפוח יחסי שכנות טובים ושיתוף פעולה קונסטרוקטיבי בינינו לטובת כל עמי האיזור, – או שתביאו יסורים ותגרמו לחורבן ולשפיכות דמים שלכם ושלנו, שגם אתם עתידים להצטער עליהם בדיוק כמונו, בלי שתושג שאיפתם של הקיצוניים וחמומי המוח להכחיד את מדינת־ישראל.
מדינת ישראל שקמה לאחר דורות של סבל ויסורים אין קץ של העם היהודי, היא עובדה איתנה ברוחה וחזקה ביכולתה, ומנוי וגמור עימה לחיות ולהתקיים בין בדרכי שלום – אם יותן לה – ובין תוך הגנה על עצמה אם גורל של מאבק יהיה כפוי עליה.
לאחרונה נשמעו המלים שלום עם מדינת־ישראל מפיו של מנהיג ערבי חשוב. ואעפ"י שהדברים אינם נאמרים במישרין, לנו ולעמי ערב, אלא נלחשים לאזניהם של מדינאים זרים או לעתונות שבארצות רחוקות; ואעפ"י שהמלה שלום מסווגת בכוונות שונות ובפירושים אפשריים שונים, לא נסתיר שאנחנו רואים שביבי תקווה בעצם ההזדקקות לאותו מושג ולאותה מלה.
אולם מנסיוננו רב התלאות והאכזבות, וכבני דור שראה את אימי המלחמה והחורבן, אנחנו למדים, שאין די בדיבורים כלפי חוץ בדבר הצורך בשלום. דרושים מעשים של ממש; ולשם כך להשבית חרב המלחמה, לחדול מאיומים ושיטנה וללכת בדרך של הידברות ישירה – פנים אל פנים, ללא תנאים מוקדמים ומתוך נכונות לפתור את כל הבעיות בדרכי שלום; ישראל מוכנה לכך. זו הדרך שאין בלתה, המוליכה אל חיים של כבוד, של שלום ובטחון ושל רווחה חמרית ונפשית, בכל מקום בעולם, ובמיוחד באזורנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות