בכנסת, כ"ז בניסן תשל"ג, 29.4.73

עברו כשלשים שנה מאז המרד בגטו ורשה ואנו מתוועדים היום כדי להתייחד עם זכרון השואה והגבורה, עם זכרון הזוועה הגדולה והנוראה, שפקדה את עמנו בדור הזה, כאשר ששה מיליון נפש, כשליש מכלל העם היהודי – בהם למעלה ממיליון ילדים תמימים וטהורים ויתרם נשים וגברים לא חמושים ולא לוחמים, שחיו את חייהם במשך דורות רבים ביבשת אירופה, בקרב עמים ומדינות שונות – נתפשו והומתו בכל מיני מיתות משונות ביד החיה הנאצית שהסתערה עליהם לכלותם לעיני השמש, ואין מציל מידה; היתה זו זוועה מחרידה ומדהימה, שכמוה לא ידעה האנושות מעודה וגם עמנו, למוד הזוועות והפורענויות, לא ידע כמותה, ואילו לא הובסו קלגסי הנאצים הגרמנים במלחמה הם היו מספיקים להגיע, ואף חישבו להגיע, אל כל מקום בעולם שהיהודים מצויים שם, כדי לבצע את זממם, שהוגדר על־ידם בשם “הפתרון הסופי של בעיית היהודים”.

*

עם ישראל, משחר נעוריו, מצווה ועומד על הזכירה. הננו עם שעל תולדותיו, תורתו, מוסרו וצווי־עשה ולא־תעשה של קיומו, טבוע כחותם הצו: זכור! אחד הצווים האלה הוא “זכור את אשר עשה לך עמלק”;

*

ואולם, אנו מתוועדים ומתייחדים היום לא רק כדי לזכור את מה שאי־אפשר לשכוח. הממדים המבעיתים של השואה; הזדון והשטניות בביצועה; צאן קדשים, זיו העלומים ותפארת האדם שניספו בה, אינם בני שכחה ולא יישכחו מפינו ומפי זרענו עד עולם.

כן חזקה עלינו שלא נשכח שאמנם נמצאו מעטים, חסידי אומות העולם, שחרפו את נפשם כדי להציל ולמלט יהודים מן הטרף. כל שכן שנזכור, בהערצה וברטט, את הניצוצות שהבהיקו באפלה. אותם פרטיזנים יהודים שפשטו ביערות, שימשו מחסה לנימלטים, הטרידו משם את האויב בערפו ושיבשו גייסותיו; ועל הכל אותו קומץ מגינים־מורדים, אמיצי־לב, בגטו ורשה ובגטאות אחרים, שהשיבו מלחמה שערה והפילו באויב חללים, במעט האפשרויות שעמדו לרשותם ובלי שהיה להם סיכוי כלשהו לנצח; הם הניפו את נס המרד נגד מעשה הרשע והזדון של המרצחים; הם שיחררו את נס החרות מקלונו ואת כבוד האדם מעלבונו, הם הדהימו את המרצחים ונטלו מהם את ההנאה הטמאה שבהתפארות שזוהי מלאכה קלה להשמיד יהודים, שהשחיטה קלה וחלקה, ושהיהודים הלכו כצאן לטבח; החזיון של גבורת נואשים ואומץ הלב של מעטים, נצורים, עייפים ורדופים, דלי נשק וחסרי מזון – מול צבא אדיר, הצועה ברב כוחו – היה חיזיון נורא־הוד, שעוד יושר ועוד יסופר בדור הזה ובדורות הבאים.

המשורר יצחק קצנלסון ז"ל, שגם הוא ומשפחתו ניספו בשואה, כתב על המגינים־המורדים ההם בקינתו “השיר על העם היהודי שנהרג”, לאמור: "… הם (הגרמנים) לא ידעו, לא שיערו – “היהודים יורים”… "… תמהון לבב משמים ומשונה, אך תדהמה רבה: “היהודים יורים”… " והוא הוסיף ואמר בזעם אין אונים: “לא, לא, לעולם אין מאוחר! יהודי אחרון בהמיתו רוצח את עמו גאל!”; אף על פי כן, גם בשעה שסכנת מוות ודאית ומיידית ריחפה עליו, לא שכח את המוסר היהודי, מוסר אבותיו, ומנהמת לבו זעק:

עד כאן דברים שאינם ניתנים לשיכחה.

*

אך דוקא ביום זכרון מקודש זה חובה עלינו להצביע גם על דברים הנמצאים בין זכירה לשיכחה ולהתריע על דברים העלולים להישכח.

יש מקום לחשש מפני הנטיה לשכוח את הלקח העיקרי של כל הפורענויות, שבאו עלינו כיהודים, לפני השואה, עד השואה ועד בכלל, והוא - שמאז גלינו מארצנו ונתפזרנו בין אומות העולם, רבצה עלינו המארה של היותנו נכרים בארצות נכר; השנאה ליהודים, שמשום מה קראו לה אנטישמיות, ימיה כימי היות היהודים עם מפוזר בגויים;

היתה זו שנאה ליהודים בשל יהדותם, בשל דתם, בשל ייחודם, בשל כשרונותיהם ועליונותם הרוחנית, ובמיוחד בשל נכריותם והיותם שונים – על אף כל נסיון ומאמץ מצדם להסתגל לסביבתם; גם אותם יהודים שערקו ממחנה עמם והתבוללו בגויים – עריקתם והתבוללותם לא עמדו להם ביום עברה;

דפי ההיסטוריה שלנו מעידים שלא היה מקום בעולם, שבו ישבו יהודים, ולא היתה תקופה, שבה לא עברו עליהם פורענויות, השפלות, גזירות, גירושים ופרעות־דמים, פעם בקיבוץ יהודי אחד ופעם בקיבוץ יהודי אחר; ואלו השואה היתה שיא השיאים של הפורענויות שבאו על עמנו, קוּבַּעַת, משמע התמצית המרוכזת והקטלנית ביותר, של כוס התרעלה, שעם ישראל שתה ממנה במשך כל הדורות, מאז גלה מעל אדמתו.

משום כך, מוטלת עלינו חובה, שהיא צו־חיים לעמנו, לזכור ולהזכיר לעצמנו, לבנינו ולכל היהודים באשר הם שם את הלקח הבסיסי הזה, בבחינת “אם אשכחך גולה”, לא כדי להלך אימים על יהודים החיים בשלווה וברווחה אלא כדי שהוא יהיה נקודת מוצא וקו־מנחה לכל מחשבה ולכל מעשה שלנו ושל כל יהודי באשר הוא שם;

וישנם מספר לקחים מן השואה, שאורבת להם סכנה ממשית של שיכחה, בין מתוך היסח הדעת שלנו ובין משום שיש אחרים, שאינם בני ברית, הרוצים לשכוח, ואולי אף להשכיח אותם, ומחובתנו להתריע על כך.

אזכיר שלשה מהם:

א) שבהתחולל השואה, היו רבים, עמים וממשלות, שעמדו מנגד, וביניהם כאלה שבסתר לבם היו מרוצים.

ב) שזרע הפורענות של השואה נזרע לעיני העולם הגדול, במשך זמן רב, על־ידי השנאה ליהודים, השנאתם, הקנאה בהם והדעות הקדומות עליהם. וגם אז העולם הגדול לא נע ולא זע. היטיב להגדיר זאת חבר־הכנסת גדעון האוזנר בנאום התביעה שנשא במשפט אייכמן לאמר:

“הנאצים הפכו את האנטישמיות לשנאה, שראשיתה איבה וסופה רצח. זו היתה התפתחות סטיכית. מי שהתיר שנאת יהודים עלה לנתיב המידרדר ל”יום החרם" נגד היהודים ב־1 באפריל 1933, אל “ליל הבדולח” ב־10 בנובמבר 1938, ואל החלטת “ההשמדה הפיזית” ב־20 בינואר 1942. זו היתה דיאלקטיקה של מאורעות, שכל אחד מהם השתלשל מקודמו וכל אחד גרר את הבא אחריו. דרך האנטישמיות הובילה אל פתחה של אושביץ" (סוף ציטוט)

ג) השנאה שהמנהיגים הערבים מפיחים נגדנו, בקרב עמיהם, ברחבי העולם ובזירת האומות המאוחדות, אינה רק חיקוי לנאציזם אלא היא שואבת את השראתה במישרין ממנו וממה שעשה ליהודים; הנאציזם הגרמני הובס על־ידי בנות הברית, אך הוא הניח אחריו יורשים וממשיכים מקרב המנהיגים הערביאים. אין לשכוח ולהשכיח שהמופתי לשעבר, חאג' אמין אלחוסיני, היה ראשון משנאינו ברחבי אסיה ואבי־אבות המלחמה ושפיכות הדמים בין ערבים ויהודים; הוא אביהם הרוחני של ה"פתח" ו"ספטמבר השחור"; היה ידידם האישי של היטלר ואייכמן ושותף פעיל, ממריץ ומדרבן, במסע הנאצי להשמדת יהודי אירופה, והוא ציפה ופעל שלא רק יהודי אירופה אלא גם יהודי ארץ־ישראל יובלו לטבח בהמוניהם.

וכאשר אנו מתריעים עכשיו נגד מבול דברי השיטנה, – המכוונים להשניא את הציונות, את ישראל ואת היהודים, והמופצים על־ידי הערבים – ובשנים האחרונות גם על־ידי ברית־המועצות, באמצעות מערכת אדירה של כלי התקשורת – אין משגיחים בנו ומתעלמים מן הסכנה, אדרבה, מדינות אירופה, שלא זו בלבד שראו בעיניהן את אשר עולל הנאציזם ליהודים, אלא גם חשו על בשרן את נחת זרועו, כתוצאה ישירה מאדישותן וסלחנותן כלפיו בעודו באבו, והנה הן פותחות עכשיו את שערי הבנתן, כביכול, וכמובן את השערים של כלי התקשורת והדיפלומטיה, לפני תעמולת הארס של מנהיגי הערבים וידידיהם הסובייטים; ולא עוד אלא שהן נכנעות בפני איומיהם והשתוללותם של הטירוריסטים והערבים – כפי שקרה במינכן, בזאגרב, בלונדון ובמקומות אחרים – ואף משתדלות, פה ושם, למצוא צידוקים למעשיהם הנפשעים.

*

חלק ממנהיגיה המדיניים והתרבותיים של אירופה, שרק לפני שלשים שנה היתה גיא הריגה לבני עמנו, נמצאים בתהליך מתקדם של שיכחה ושל נסיגה מן החרטה ומנקיפות המצפון. קשישים שבהם רודפי שלווה, רווחה ונהנתנות ולכן הם מחניפים לעתירי הממון והדלק שבמזרח התיכון. ואלו הצעירים שבהם, הנראים כמחפשים אתגרים חדשים של קידמה חברתית, אהדתם נוטה דווקא לצד המשטרים הרודניים, המלחמתיים, של מדינות ערב, ולצד שליחיהם לפעולות טירור. הדברים אמורים במנהיגים צעירים באירופה, ובכללם, לא בשורה האחרונה, אי־אלה מנהיגים צעירים של גרמניה אשר קווינו שהבנים יהיו שונים מאבותיהם, והנה גם הם חוזרים אל מעיין התהומיות שממנו שאבו הוריהם, אלא שהם מתקרבים אליו מצדו השמאלי, שלא כהוריהם שהגיעו אליו מצדו הימני.

*

אומרים כי ניכר בנו תסביך מצדה. ולא היא! מלחמתם הנואשת של מורדי הגיטאות לא היתה “מצדה”. היא לא היתה סוף המערכה אלא פתיחתה; לא הורדת מסך אלא הרמת מסך; לא נר שהבהב וכבה אלא לפיד שנדלק והצית להבות ולבבות; אכן, רובצת עלינו טראומה כבדה של השואה, שלא במהרה ולא בדור אחד ינוסו צלליה. ודווקא עצמתה של הטראומה הזאת ועוז הגבורה וההקרבה של מורדי הגיטאות, האירו ופילסו את הדרך להקמת מדינת־ישראל; בתולדותיו ידועות הסבל, הרדיפות והפורענויות, הגיע עמנו לנקודת הכרעה שלא היה מנוס ממנה; או שתקום מדינת היהודים או שהשואה הנוראה באירופה לא תהיה סוף פסוק במגילת הפורענויות של העם היהודי.

*

כך התחוללה מהפכה עצומה ברוחו ובמושגיו של הדור היהודי שלאחר השואה; היפלא שקם לישראל דור של לוחמים עזי־נפש היוצאים לקרב, כשפניהם של ששה מיליון קרבנות השואה הולכים אתם? היפלא, שאמהות יהודיות, שבעבר היו משתדלות להרחיק ילדיהן מכל דבר שנודף ממנו ריח של מלחמה ואלימות, שהחביאו את הגברים מפני פורעים שהתנפלו עליהם – עכשיו הן נושקות גם את הבן וגם את הבת ומלוות אותם בברכה ובתפלה בצאתם אלי קרב?

*

השואה היתה איומה ומחרידה; אך מחריד גם לחשוב, כיצד היה נראה העם היהודי אחרי השואה אלו לא התמרדו קרבנותיה ועמדו על נפשם כיכלתם?

מה היה קורה אילו אחרי השואה האיומה לא היתה קמה מדינת־ישראל? כיצד היו מרגישים את עצמם היהודים בכל אחת מארצות פזוריהם? כיצד היו יכולים להראות את פניהם? כיצד היו מתייחסים אליהם העמים שהם יושבים בקרבם?

ברור, שבמקרה הטוב היו מרחמים עליהם ומתייחסים אליהם כאל מסכנים; ובמקרה הרע היו בזים להם בלבם, ואולי גם בפיהם, ורואים אותם כיצורים שנמלטו מבית השחיטה, שמותר לשחוט אותם בכל מקום ובכל זמן; נמצא שהודות לאומץ לבם של המגינים והמורדים בגיטאות, והודות להקמת מדינת־ישראל כתשובה ניצחת לשואה, ולכל הפורענויות שקדמו לה, יכול העם היהודי כיום לחיות את חייו בכל אתר ואתר כמוהו ככל שאר בני־אדם;

כל שכן שמדינת־ישראל נתנה בית ומקלט לניצולי השואה, שאחדים מהם זכו וזכינו שהם יושבים בינינו כחברי כנסת, ובכללם אחת מראשי המגינים־המורדים; מדינת ישראל נתנה בית ומקלט למאות אלפי היהודים, שהיו מדוכאים בארצות ערב, וגם מהם יושבים אחדים בכנסת; והיא נותנת ותתן בית ומקלט לכל יהודי, בין שהוא חסר מולדת ובין שנפשו צמאה להשתתף בתחיית מדינת־ישראל; היא בסיס איתן לחיי־עולם בשביל עם־עולם, בזכות ולא בחסד, מתוך חירות, זקיפות קומה ושאיפה כנה לחיים של שלום, ומתוך בטחון שלא עוד תאונה אלינו רעה;

נתקיים בנו בכל אכזריותו, אימתו ותוחלתו, הפסוק שבנבואת יחזקאל:

בסיום דברי הנני קורא מן הדוכן הרם הזה של כנסת מדינת־ישראל אל כל יהודי, באשר הוא שם: זכור!

בכנסת, יום רביעי, כ"ו באייר תשל"ה, 7.5.75

לפני שלשים שנה, באה לקיצה מלחמת העולם השניה.

הפאשיסטים והנאצים שהציתו את אש המלחמה הובסו ונוצחו בה.

היתה זו הנוראה במלחמות האדם, שבה הופעלו כלי נשק קטלניים והרסניים, שכמותם לא ידעה האנושות מעולם.

באותה מלחמה הפעילו הנאצים, בשיטות חדישות ובאמצעים ברוטאליים ללא תקדים, מכונה אדירה של תעמולת כזב והטעייה, הטלת ארס והפחת שנאה, איומים וחירחור מדנים, בין עם לעם ובין אדם לאדם, ושילחו כל רסן מעל היצרים החייתיים ביותר של עושי דברם.

בייחוד יצא הקצף על העם היהודי – אך ורק באשר הוא יהודי – שהנאצים שָׂמו אותו מטרה לחיצי מלחמתם, העירו עליו את כל חמתם וזדון לבם והשמידו ממנו ששה מיליון גברים, נשים וטף, חסרי מגן וישע.

באותה מלחמה, שנלחמה כשש שנים, נחרבו עולמות, וניספו מיליוני בני אדם, ונגרמו סבל וחרדות לעמים רבים ולארצותיהם.

המלחמה נסתיימה בניצחונן של בנות הברית שבראשן עמדו אמריקה, ברית המועצות ובריטניה, והעולם נשם לרווחה, פרט ליהודי אירופה שלא נותרה בהם נשמה אלא כמה מאות אלפי פליטים רצוצי גוף ונפש, שארץ־ישראל היתה מפלטם.

רבים מאד קיוו והאמינו אז, שאותה מלחמה תהיה סוף וקץ למלחמות, ושמכאן ואילך יזרח על העולם אור חדש של חירות אדם וגאולת עמים חלשים ונדכאים, ובכללם עמנו, ושל יחסי שלום בין עמים ומדינות ופתרון סיכסוכים ביניהם בדרכי משא ומתן ופשרה; לשם הגשמת התקוות והציפיות הללו הוקם אז ארגון האומות המאוחדות, שחרת על דגלו מטרות נאצלות ובראשן:

מאז ועד היום עברו, כאמור, שלשים שנה.

אין כל ספק שזהו תאריך היסטורי חשוב ביותר בתולדות האנושות ובתולדות עם־ישראל, והרינו באים לציין אותו במעמד המיוחד הזה:

א) כדי להביע כבוד והערכה לבנות הברית, ובראשן בריטניה, ברית המועצות וארצות־הברית של אמריקה, שצבאותיהן ועמיהן לחמו מלחמת חרמה באוייב הנאצי והפאשיסטי עד מיגורו.

ב) כדי לציין לשבח ולתהילה את גבורתם של הלוחמים היהודים, בגיטאות וביערות, אנשי המחתרת והפרטיזנים, שלחמו בחיה הנאצית בחירוף נפש ובתנאים שקשה לתארם; את לוחמי המחתרות והמרי בארצות אירופה וכן את התנדבותם של בני הישוב היהודי לצבא הבריטי, לבריגדה היהודית, ולשליחויות עלומות ורבות סכנה אחרות, ובכך תרמו תרומה חשובה ביותר, פיזית ומוסרית, להכרעה במלחמה.

ג) כדי לזכור ולהזכיר שוב ושוב את השואה הנוראה שהביאו הנאצים וגרוריהם על עמנו ולנער מעלינו ומעל זולתנו את אבק השיכחה והיסח הדעת, ההולך ומצטבר מאז ועד היום, שכן השיכחה והיסח הדעת הם המסוכן שבאוייבי האדם, וסכנתם גדולה במיוחד לנו, בני העם היהודי, שהמלחמה ההיא עלתה לנו במחיר שאין יקר ואין כבד ואין מחריד ממנו, ושלא בכדי נצטוינו מימות עולם: זכור!

זכרון השואה אינו רק לשם אזכרת נשמות של המומתים וזעקת דמם השפוך, אלא גם לשם אזהרה וקריאת תגר נגד הגזענות והפאשיזם והשנאה ליהודים – על כל צורותיה ונוסחאותיה – עד שזו תיעקר מן העולם כליל.

במשך שלשים השנים צמח דור חדש, הן בעולם והן בעמנו, שלא חזה מבשרו מוראותיה של אותה מלחמה; אך עדיין חיים רבים מבני הדור ההוא, שחזו את המוראות והזוועות בגופם ובמו עיניהם; וכשהללו באים להזכיר, לא זו בלבד שהם נתקלים באזניים עייפות מלשמוע סיפורי הזוועה, תופעה אנושית מוכרת, אלא שכנגדם הולכים ונעשים, מדעת, מאמצים של הַשְׁכָּחָה וטישטוש והמעטת התוצאות הטרגיות של מה שקרה; וכך הולכת ומתערערת האמונה באמיתות אותם המעשים, שהם למעלה מכל דמיון, ומתעוררים ניצני ספקנות לאמור. האמנם? היתכן שאירעו דברים שכאלה? הכצעקתה עשו?

ד) כדי לזכור ולהזכיר לעמים ולמדינות, ולעם היהודי באשר הוא שם, כיצד הגיעה ובאה אותה מלחמה לעולם, מה היו הדברים והמעשים שקדמו ושגרמו לה, ולהפיק מהם לקחים לגבי דברים ומעשים המתרחשים בימינו, באזורי עולם שונים ובאזורנו, הנושאים בחובם גרעינים מאותם זנים שהצמיחו את פרי הלענה הנאצי־פאשיסטי.

ה) גם כדי לבוא חשבון אם אמנם נתקיימו, ובאיזו מידה נתקיימו, או שנתבדו, אותן תקוות וציפיות שהיו בסיום המלחמה ולעת הקמתו של ארגון האומות המאוחדות.

אין בדעתי להעסיק את הכנסת בהערכות וסיכומים של מה שהתרחש עד כה ומה שמתרחש כיום באזורים שונים בעולם. אחרים ייטיבו ממני לעשות זאת.

אולם, כיהודים וכישראלים, חובה עלינו שלא להתעלם ושלא להעלים את מה שנוגע לנו, ואת המתרחש נגדנו וסביבנו, במשך שלשים השנים עד היום הזה.

צדק וצדקה עשתה עמנו ההשגחה העליונה שקמה מדינת־ישראל, בתמיכתן הפעילה של שתי מעצמות העל, המנצחות במלחמה, ארצות הברית וברית המועצות, ובייחוד הודות למאבק, לגבורת הלוחמים ולקרבנותינו היקרים, שניספו במערכות על עצמאותנו. בכך ניתן גורל חיינו וקיומנו בידינו ומעתה הוא תלוי באומץ רוחנו, בתבונת מעשינו שאנו עושים, ושנעשה, ובצידקת התנהגותנו וטוהר מדותינו.

אולם עדיין אנחנו שרויים בתוך מלחמה קשה ומרה המתנהלת נגדנו בהפסקות מיום קיום המדינה – וגם מלפני שקמה.

מנהיגי ערב, הנלחמים בנו אינם מסתפקים באמצעי לחימה פיזיים ובשימוש בכלי קטל מן החדישים והמשוכללים ביותר, שכבר גרמו לנו, וגם לעמיהם, המון אבדות בנפש ומעשים רבים של הרס וחורבן. הקיצוניים שביניהם – והם תמיד ראשי המדברים, הכופים את דעתם על חבריהם ועל עמיהם – משתמשים נגד מדינת־ישראל, ולאחרונה גם נגד העם היהודי, באותם אמצעי תעמולה של הפצת כזבים ושיטנה, נידוי וחרם, איומים והסתה, שבהם השתמשו הנאצים, כגון הפצת ספרי התועבה הידועים לשימצה: “הפרוטוקולים של זקני ציון” ו"מלחמתי" של היטלר.

ולא עוד אלא שדבר זה נעשה לא רק מאז הקמת מדינת־ישראל, ולא רק מאז מלחמת ששת הימים, אלא גם זמן רב מלפני כן.

אין להשכיח, שהמופתי הידוע, אביהם הרוחני של ארגוני הטירור, עשה יד אחת עם הצוררים היטלר, הימלר ואייכמן, ושימש להם יועץ ומאיץ בהשמדת היהודים; וכשהתקרבו צבאות רומל למצרים רצו פארוק מלך מצרים וקצינים מצריים רבים לפתוח לפניהם שערי ארצם וכך היו עלולים הנאצים להגיע בקפיצת הדרך לארץ־ישראל ולעשות לישוב היהודי מה שעוללו לישובים היהודים בכל מקום שנפל לידם; והיה מרד ראשיד עאלי בעיראק, שבעקבותיו נפרעו פרעות ביהודי עיראק; והיו פרעות ביהודי עדן, וביהודי סוריה ולוב.

למרבה הדאבה והדאגה, חוזרת גם בימינו אותה תופעה של פייסנות וחנופה והעמדת פנים של הבנה כביכול לרוחם של הקיצוניים שבמנהיגי הערבים. את זאת ראינו בקבלת הפנים שערכו בעצרת האו"ם לרב המרצחים יאסר ערפאת, כשהוא הופיע שם חגור בנשקו; את ההחלטות האנטי־ישראליות המבוססות על עקרון האפליה, שנתקבלו בעצרת ובאונסקו ובארגונים בינלאומיים שונים, לרבות ארגוני ספורט; את החרם הכלכלי שמארגנים נגדנו, ועכשיו מנסים להפעילו גם נגד היהודים כיהודים, וכן את הדיכוי של שארית היהודים הלכודים וכלואים ב"גן העדן" שבסוריה ללא אפשרות להיחלץ משם.

ואף גם זאת: לעינינו ולעיני העולם מתרחשים הטבח והדיכוי, שעורכים העיראקים בעם הכורדי והניסיון הברוטאלי להשליט מרוחם של ארגוני המחבלים על הנוצרים בלבנון ולשלול מהם עצמאותם וחירותם, חרף נכונותם לקיים את מדינתם כמדינה חילונית רב־לאומית, שכמותה מציע גם לנו ראש ארגוני הטירור.

לפיכך, עלינו לפנות אל המתונים והנבונים שבקרב המנהיגים והעם הערבי ולהזהיר מפני השוואות חסרות שחר, מפני הטעות שעלולה לצמוח מן העידוד שמעודדים את עצמם הקיצוניים שבין הערבים, נוכח הנצחון על הכורדים וההתקדמות במאבק על הכנעת הנוצרים בלבנון, ואולי גם מתוצאות המלחמה בקמבודיה ובווייטנאם.

לפניכם, מנהיגי ערב, כמו לפנינו אנו, קיימת רק ברירה אחת בין שתי הדרכים:

או שתשלימו עם קיומנו הריבוני ותתנו ידכם לפשרה ולהתפייסות אמיתית אתנו ולטיפוח יחסי שכנות טובים ושיתוף פעולה קונסטרוקטיבי בינינו לטובת כל עמי האיזור, – או שתביאו יסורים ותגרמו לחורבן ולשפיכות דמים שלכם ושלנו, שגם אתם עתידים להצטער עליהם בדיוק כמונו, בלי שתושג שאיפתם של הקיצוניים וחמומי המוח להכחיד את מדינת־ישראל.

מדינת ישראל שקמה לאחר דורות של סבל ויסורים אין קץ של העם היהודי, היא עובדה איתנה ברוחה וחזקה ביכולתה, ומנוי וגמור עימה לחיות ולהתקיים בין בדרכי שלום – אם יותן לה – ובין תוך הגנה על עצמה אם גורל של מאבק יהיה כפוי עליה.

לאחרונה נשמעו המלים שלום עם מדינת־ישראל מפיו של מנהיג ערבי חשוב. ואעפ"י שהדברים אינם נאמרים במישרין, לנו ולעמי ערב, אלא נלחשים לאזניהם של מדינאים זרים או לעתונות שבארצות רחוקות; ואעפ"י שהמלה שלום מסווגת בכוונות שונות ובפירושים אפשריים שונים, לא נסתיר שאנחנו רואים שביבי תקווה בעצם ההזדקקות לאותו מושג ולאותה מלה.

אולם מנסיוננו רב התלאות והאכזבות, וכבני דור שראה את אימי המלחמה והחורבן, אנחנו למדים, שאין די בדיבורים כלפי חוץ בדבר הצורך בשלום. דרושים מעשים של ממש; ולשם כך להשבית חרב המלחמה, לחדול מאיומים ושיטנה וללכת בדרך של הידברות ישירה – פנים אל פנים, ללא תנאים מוקדמים ומתוך נכונות לפתור את כל הבעיות בדרכי שלום; ישראל מוכנה לכך. זו הדרך שאין בלתה, המוליכה אל חיים של כבוד, של שלום ובטחון ושל רווחה חמרית ונפשית, בכל מקום בעולם, ובמיוחד באזורנו.

א. לכבוד נציגי פרלמנטים ידידי ישראל מאירופה

הכנסת, ג' באב תשל"ד, 22 ביולי 1974

ביציע האורחים החשובים יושבים היום ידידי ישראל, חברי פרלמנט משתים־עשרה ארצות באירופה. שבאו כדי להביע אהדתם, הזדהותם ותמיכתם במאבקה של ישראל על זכותה להתקיים בכבוד ובשלום.

הם קיימו כאן, במשכן הכנסת, כינוס רב־רושם ורב־חשיבות, שבו דנו על הדרכים שבהן יממשו אהדתם ותמיכתם. הכינוס המכובד הזה, הדברים שנאמרו בו, הסיכומים המתקבלים בסיומו והמיפגש הנלבב בינינו לבין למעלה מ־130 חברי פרלמנטים מכל ארצות אירופה המערבית, וחברי מפלגות שונות – מהן הנמצאות בממשלה ומהן הנמצאות באופוזיציה – הינו הפגנה אמיצה ונלבבת, בעלת ערך מוסרי וחשיבות מדינית ממדרגה ראשונה. זוהי הוכחה מובהקת כי “לא פסו אמונים מבני אדם”, כי יש מצפון בעולם והוא גם ער וקשוב והוא מפלס ויפלס דרכו בין הסלעים והדרכים העקלקלות של מדיניות קצרת רואי ואגואיסטית, המעדיפה אינטרסים בני חלוף על מידות של הגינות, צדק ותיקון העולם. תקוות אדם ותקוות עמים לא ינחלו אכזבה כל עוד נמצאים בעולם אישים, מנהיגים ושליחי ציבור כאלה היושבים במחיצתנו היום, אשר באו לעמוד לימיננו.

חברי הכנסת, אורחינו־ידידינו באו כולם מן הפרלמנטים של אירופה המערבית והדמוקרטית. וראוי איפוא להזכיר במעמד זה שההיסטוריה של אירופה וההיסטוריה של העם היהודי שלובות ומעורבות זו בזו, שאין להפריד ביניהן. באותה היסטוריה ישנם דפים שחורים של דם ודמעות, ויש דפים מזהירים של תפארת יצירה והישגי מדע ותרבות דשנה ומשובחת, שהם תולדה של הזיווג ההיסטורי הזה בין אירופה והיהודים מאז הוגלו על ידי הכובשים הרומאים מן הארץ הזאת לאירופה. לא תתואר תרבות אירופה ללא העם היהודי ולא יתואר העם היהודי ללא תרבות אירופית, אף על פי שמוצאו הוא שמי ומזרחי. עם שיבת היהודים לארץ הזאת והקמת מדינת ישראל הולך ונוצר שוב מוקד של תרבות־אדם ותרבות־עם על פי מיטב הערכים והמורשת של תרבות יהודית־אירופית, ויש מקום לצפות שיופק ממנה חום ואור גם על סביבתנו.

ידידי המכובדים, העובדה שאתם ואנחנו יושבים היום יחד באולם המליאה, בישיבה רגילה של הכנסת – לעת נעילת כינוסכם – עובדה זו מסמלת ומבטאה את המשותף בינינו וביניכם לא רק בתחום הבעיות והמאבקים של ישראל אלא גם מבחינת הערכים הנצחיים והאידיאלים האנושיים של החיים הדמוקרטיים. אנחנו קיימנו ומקיימים בישראל, כדבר טבעי ומובן מאליו שאינו מאולץ ואינו לראווה, משטר דמוקרטי, חופשי ואמיתי, וזאת על אף שאנחנו שרויים במלחמות כל השנים ומטופלים בבעיות כלכליות, משקיות וחברתיות כבדות, הנובעות מן המלחמות, וכן, כמובן, גם כתוצאה ממפעלי הפיתוח וקליטת העליה, שאנחנו שוקדים עליהם.

ידידים יקרים, אנחנו אסירי־תודה לכם על העוז והמרץ שגיליתם, והנכם מגלים, בדבריכם ובמעשיכם למעננו. עם שומר זכרון אנחנו. היו בטוחים כי נזכור לכם את אשר היטבתם עמנו. אנחנו שואבים עידוד רב ואמונה גדולה מביקורכם זה, מדבריכם, ממעשיכם ומאישיותו של כל אחד ואחד מכם. מי יתן ולא ירחק היום שבו נזכה לכינוס נוסף שלכם, כאן בירושלים, שבו ישתתפו גם ידידים לישראל, חברי פרלמנטים דמוקרטיים שיקומו בארצות ערב שכנותינו. קחו נא עמכם מיטב תודתנו וברכותינו ושובו לשלום אל ארצותיכם ואל פעלכם.

ב. באזני כנס הפרלמנטרים ידידי ישראל מאירופה

משכן הכנסת, ב' באב תשל"ד, 21 ביולי 1974

ידידים יקרים,

כבוד גדול ועונג רב הוא לי להקביל את פניכם, לעת בואכם בשערי ירושלים בירת־ישראל, העיר שהיא ערש הולדתן של הדתות והתורות המקודשות, שבה נתנבאו הנביאים וחזו החוזים את חזון הצדק, המוסר האנושי, האמונה הטהורה והשלום הנצחי.

והריני נושא ברכתי הלבבית, ברכת שלום נאמנה, לכם ולכינוסכם החשוב והנעלה הזה, המתקיים במשכן הכנסת, בית הפרלמנט של מדינת ישראל, המסמל והמבטא את ריבונותה ואת משטרה הדימוקרטי.

אל הכינוס הזה נקבצתם ובאתם משנים־עשר פרלמנטים של מדינות חפשיות ודימוקרטיות באירופה, כדי להפגין הזדהותכם עם מדינת ישראל וכדי לדון על הדרכים בהם תמומש הידידות שאתם, וחבריכם התומכים בכם, רוחשים למדינה הזאת ולעם היושב בה.

אנו מעריכים הערכה עמוקה את המעשה הזה שלכם, ורואים בו צעד אמיץ ומיבצע חלוצי, שיילך ויתרחב, ביטוי מחודש לטובים שבאידיאלים ולנפלאים שבמעשים, שאותם הגו טובי ההוגים ועליהם לחמו טובי הלוחמים, כשהם שואבים ממקורות תרבותה רבת הנסיון ועמוקת השרשים של אירופה.

באתם אלינו כידידים אל ידידים. כל אדם וכל עם זקוקים לידידות כאוויר לנשימה. הידידות נותנת טעם לחיי אדם ולחיי עם, והיא גם כעין חגורת בטחון שכל אדם זקוק לה, מפני הפחדים המקננים בחדרי נפשו, בין שהם ממשיים ובין שהם מדומים. המשורר האמריקני אמרסון, בן המאה ה־19, קבע ש"הידידות היא יצירת מופת של הטבע".

כל שכן שבואכם אלינו אינו לעת חג ושמחה אלא דוקא לעת עצב, תהיות ומצוקה. וזהו המבחן הנעלה ביותר של כל ידידות. הפתגם העממי השגור בלשונותיהם של עמים רבים אומר: בעברית – “ניכר ידיד ביום פיד”. באנגלית – “אי פרנד אין ניד – איז א פרנד אינדיד”. ובערבית – “מה צטיק אלא סאעת אלמצ’יק”.

ידידינו היקרים, מראש הנני מבקש סליחתכם שביחד עם דברי ברכתי, לא אשמיע באזניכם דברים חגיגיים כפי שראוי למעמד זה אלא דוקא אשיח לפניכם את אשר עם לבי, כפי שהישראלי הממוצע היה רוצה לספר באזני ידידיו.

אנחנו עצובים על קרבנותינו, מיטב בנינו שנפלו בסידרת המלחמות שניכפו עלינו החל מנובמבר 1947, כשעצרת האומות המאוחדות החליטה על הקמת מדינת ישראל, ומאז ועד הקשה והאכזרית שבכולן, – מלחמת יום הכיפורים.

אנחנו עצובים על הדם הנקי של נשים וילדים, ואזרחים החיים לתומם, שנרצחו על־ידי טירוריסטים, לא רק מזמן שקמה מדינת ישראל אלא גם במשך עשרות שנים לפני קומה.

יתר על כן, עדין אורבות לנו סכנות גלויות ונסתרות, הן של מלחמה והן של טירור, ואנחנו לא יכולים להניח ראשינו על הכר לשינה בלילה בלי חרדה. מה ילד יום, מה ילד לילה.

אנחנו תוהים על התנהגותן של חלק מממשלות אירופה, באותה שעה שהותקפנו התקפת פתע אכזרית, בדומה להתקפה של היטלר על רוסיה ב־1941, אך בעצמה צבאית גדולה יותר, ובנשק מתוחכם הרבה יותר ממה שהיה בימי היטלר, חלק מממשלות אירופה התנהגו כמי שמזדרז לנעול את תריסי חלונו, שעה שבריונים מתנפלים על שכנו, כדי שהבריונים לא יכעסו עליו.

אפילו ממשלה, שעל־פי היושר, והחובה המוסרית הכבדה הרובצת עליה, היתה צריכה לחשוש מפני הסכנה של השמדת פליטי השואה, התנהגה כאותו אדם המשאיל לידידו מטריה בימי הקיץ ונוטלה ממנו בימי הגשם. כיוצא בזה היחס אל הטירור ואל הטירוריסטים. הם מתקיפים מטוסים, חוטפים והורגים, בתוך לבה של אירופה, נתפשים עם נשקם ומובאים למשפט, ותוך זמן קצר הם נהנים משיחרור וחוזרים לארצות ערב שם הם מתקבלים על־ידי ההמונים כגבורים. וכשהמרצחים מתגנבים לתוך ישובים שלנו, באישון לילה, ורוצחים נשים וילדים החיים לתומם, ואנחנו נאלצים להילחם בהם – מתייצבים נגדנו ומגנים אותנו מוסדות האומות המאוחדות, שהיו צריכים להיות מצפון העולם ושוחרי שלומם וטובתם של כל העמים ללא כל אפלייה ומשוא פנים ונמצא שעלינו לספוג את הרציחות הנתעבות ביותר ולהמתין בהכנעה לרציחות הבאות.

אנחנו כאן, בני העם היהודי, שבע התלאות והרדיפות, רצינו להקים לעצמנו בית משלנו, שקט ועומד ברשות עצמו, כדי שנחדל להיות מטרה לחיצים של צרות־עין ושל סתם שנאת־חנם. שלא עוד נהיה נושא לרחמים ולמנוד ראש; כדי שנוכל לחיות בשלום ובשלווה, לפתח את יכולתנו ואת כשרוננו, למען נחיה את חיינו בכבוד, ולהנחיל לבנינו אחרינו סיכוי של חיים שקטים יותר מאשר אלה שחיו אבותינו ושחיינו אנחנו.

אף שאפנו, והננו שואפים בכל הענווה, להיות אור לגויים, עם שנטפח דוגמה של סדרי חברה מתוקנים ומתקדמים.

מן הראוי לציין, שהמאמץ הזה שלנו, בהקמת ביתנו, לא החל לפני 26 שנים עם ייסוד מדינת ישראל. הוא נמשך דורות על גבי דורות. אולם, זה למעלה ממאה שנה, שהעם היהודי עמל בדבקות, במסירות וברציפות בבנין הבית הזה; ומאז ועד היום הושקעו בו הרבה עמל וזיעה, והרבה דם, יסורים וכסף, כדי להפוך ארץ שממה וחרבה לארץ נושבת ופוריה. וכיום, כל שטח בנוי או מעובד בארץ הזאת, לרבות מפעלי התעשיה, מפעלי הפיתוח, השירותים הציבוריים ומפעלי החינוך והתרבות – הינם פרי עמלם המצטבר של היהודים.

לא כזרים אל ארץ זרה באנו, כדי להקים בה את ביתנו, אלא אל ארץ עתיקת יומין, שהקשר הנפשי והפיזי, האידיאי והמעשי, בינינו לבינה לא פסק מעולם; בכל סנטימטר של אדמת הארץ הזאת, שתנסו לתפור, תמצאו בכל רובד מרבדיה עקבות לאין־סוף של חיים יהודיים, ותרבות יהודית, ועצמאות יהודית, ויתגלו לעיניכם תולדות הקשר החי והמופלא, שבין הארץ הזאת לבין העם היהודי.

ואם לא ישב העם היהודי כולו, או רובו, על אדמה זו, הרי זה משום שהדבר לא ניתן לו. לא זו ההזדמנות לפרט את כל המאבקים של היהודים על זכותם לשוב אל ארץ אבותיהם כדי לחיות בה. רק אחת יש להדגיש: מאז הובסה מלכות היהודים על־ידי הרומאים, לפני 1906 שנים, הארץ הזאת לא נעשתה יחידה מדינית ברשות עצמה ויושביה לא היו אומה בפני עצמה. היא היתה תמיד פלך של טריטוריה מדינית גדולה יותר, ויושביה התייחסו אל האומה השלטת, בין שהאומה השלטת היו הרומאים, הערבים, הממלוכים או התורכים, רק היהודים ראו בה תמיד יחידה אחת ששמה ארץ־ישראל. היא נעשתה יחידה מדינית אחרי מלחמת העולם הראשונה כשהאנגלים קיבלו מנדט עליה. וגם אז היתה מסונפת לאימפריה הבריטית כאחת ממושבותיה. היא כללה אז את השטח שמשני עברי הירדן. לאחר מכן האנגלים חילקו את השטח לשתי יחידות, שאחת נקראה ממלכת ירדן והשניה נקראה פלשתינה ארץ־ישראל.

למרבה הצער קם נגדנו בכל עצמתו העם הערבי העם הזה, שהשטח שברשותו הוא 8% מכלל כדור הארץ, היינו כחמשה מיליון מיל מרובע של אדמה, שחלקים גדולים ממנה הם דלי אוכלוסין או שאינם מיושבים כלל; עם המונה 134 מיליון נפש, שיש לו 19 מדינות, שכולן קמו בעשרות השנים האחרונות; שעכשיו זורם אל כיסו ממון העולם, כתשלום בעד הנפט שברשותו, העם הזה עינו צרה בחלקה הקטנה הזאת שלנו, אשר בשנת 1967 היה שיטחה 8 אלפים מיל מרובע, והוא מבקש לעקור אותנו ממנה עקירה גמורה, על־ידי גירוש, או על־ידי השמדה פיסית, או בשתי הדרכים כאחת.

אנחנו מונים בסך הכל כשלשה מיליון נפש; מהם כמיליון נפש – ילידי הארץ, מיליון שני – הם יהודים פליטי מחנות ההשמדה באירופה, ומיליון שלישי – יהודים שנמלטו מן הגיטאות בארצות ערב, אותו גיהנום המתואר בפי כמה מן הדוברים הערבים כגן־עדן של חיים טובים, שוויון, סובלנות ודימוקרטיה, ש"התענגו" בו במשך דורות, יהודי תימן, עיראק, לוב, סוריה, מצרים וארצות צפון אפריקה, ושדוגמתו היו רוצים, ברוב טובם, להעניק לנו במדינת ישראל. לצערנו, נשארו עוד כמה אלפי יהודים בסוריה ובעיראק, הממשיכים ‘להתענג’ באותו גן־עדן עצמו וכנראה, משום כך, אין נותנים להם לצאת משם.

בזמן האחרון אנחנו שוקדים על קליטתם של עשרות אלפי היהודים המגיעים אלינו מגן עדן אחר – שונה במהותו – הלא הוא גן העדן הסובייטי.

כנגד שלשת המיליונים הללו, והשטח הקטן הזה, מפעילות 19 מדינות ערב את כל המאסה האדירה העומדת לרשותן, בממון, בנשק, באנשים, בתעמולה המשתפכת מעשרות תחנות רדיו וטלוויזיה, ועתונים ושגרירויות, ונאומים הצבעות בזירה הבינלאומית, הכל כדי ליצור ולחזק את הרושם שהם העשוקים ואנחנו העושקים, אנחנו התוקפנים והם הנתקפים, אנחנו עשינו את העוול והם מבקשים רק את הצדק.

לכן, הם, אדירי העושר והנכסים, שעשרות מיליונים מבני עמם סובלים מעוני, תת־תזונה, מחלות, ניצול ודיכוי על־ידי השכבות השליטות – הולכים יד ביד עם הקומוניזם, המספק להם נשק בכמויות עצומות ובאיכות החדישה ביותר, וגם מדינות מערביות תורמות חלקן לארסנל הערבי. בזמן האחרון בולטת חתירתם גם לאופציה גרעינית! כל כך לא מפני שהם זקוקים להגנה עצמית מפנינו, או מפני מישהו, אלא למען חיסולה של מדינת־ישראל, אם אפשר בבת־אחת, ואם לאו – בהדרגה.

הטענה הרווחת היא, שכל זה הם עושים למען שטחים, למען הפלשתינאים, או למען פליטים. ואולם יכול אני לומר לכם, ידידי, בכל גילוי הלב, שאלו היו מראים נכונות להכיר בקיומה של מדינת־ישראל, ולחיות בשלום אמיתי עמה, – אין לי כל צל של ספק, שלא היתה נוצרת בעיית שטחים ולא בעיית פלשתינאים; ובמידה שנוצרה בעיה של שטחים היתה מוצאת את פתרונה תוך זמן קצר במגע בין הצדדים, ללא צורך בשום תיווך ולשביעות רצונם של כל הצדדים.

וכן הדבר ביחס לפליטים, שנטשו מקומות מגוריהם כדי להינצל ממוראות המלחמה שהכריזו עלינו מדינות ערב, בשנת 1948; אילו היו דואגים להם דאגת אמת – היו מקדישים, לצורך יישובם ושיקומם, קימצוץ קטן מן העושר האגדי שיש ברשותם, שכבר היום מסתכם בעשרת מיליארדים דולרים. מה גם שלא יחסרו להם לא אדמה ולא מים. אין ספק שגם אנחנו, וגם הציבוריות הבינלאומית, היינו מסייעים במיבצע הומאני זה.

הרי אנחנו, בכוחות עצמנו, הצנועים והמוגבלים, עשינו גדולות ליישובם ושיקומם של מיליון היהודים שנמלטו מארצות ערב, השאירו אחריהם את כל רכושם והגיעו לכאן בחוסר־כל. במקום זה הם דוחקים את הפליטים ממקום למקום, מציגים אותם לעיני העולם כדי לעורר רחמיו, לוחצים עליהם להילחם או למות, ונוסף לכך הם מארגנים בשמם ולמענם אירגוני טירור המורכבים לא רק מהם ומבני ארצות ערביות אחרות, אלא גם מבני ארצות ועמים שונים, כולל יפנים ואירופים. התיאבון של הטירור גדל אצלם עד כדי כך שהם גם תומכים ומעודדים ארגוני טירור בארצות אחרות, וכמעט שהולך ונוצר אינטרנציונל של טרוריסטים, שמדינות ערב מפרנסות ומעודדות אותו בסתר ובגלוי. אמנם, לאחר מלחמת יום הכיפורים, ולאחר מאמצי תיווך חשובים של ממשלת ארצות הברית, הגענו להפרדת כוחות בינינו לבין מצרים וסוריה. אבל זהו צעד מוגבל במהותו ובטווח הזמן לקיומו. האם יש בו משום פתיחת קצה דרך, שאפשר להתקדם בה לקראת שלום? זאת לא נדע אלא לאחר זמן. אנחנו בוודאי רוצים שזו תהיה ראשית דרך לשלום. ואילו מנהיגי הערבים מדברים בענין זה בשתי שפות: כלפי העולם הגדול מדבר נשיא מצרים בלשון מתונה וקונסטרוקטיבית. ואלו אל בני עמו הוא ואנשיו מדברים ברוח תוקפנית ומלחמתית. הסורים והעיראקים והנשיא קדאפי והמלך פייצל, מדברים רק בשפה זו. אל נא ייפלא בעיניכם אם אומר, שככל שאנו בטוחים ברצוננו הנחוץ להגיע לחיים של שלום, ובנכונותנו לעשות כמיטב יכלתנו להשגת מטרה זו – הרי יש לנו פיקפוקים רציניים לא רק כלפי כוונות הערבים אלא גם כלפי הסיכוי להגיע לשלום של קיימא בטווח הזמן הנראה לעין.

יש לנו ענין עם מציאות, ועם עולם־מושגים מיוחדים במינם.

במציאות – זהו עולם גועש ורוגש; אין בו שום דבר יציב. המחר אינו יכול להיות דומה להיום ומנהיג שעומד היום עשוי להיעלם מחר. ומה שקורה בקפריסין, שאינה ארץ ערבית, יכול לקרות גם בכל אחת ממדינות ערב.

גם עולם המושגים בסביבתנו הוא כזה שחוזה אינו חוזה והסכם אינו הסכם, וכל מיקוח בדבר השווה עשרה מתחיל במאה, ומה שגמרת לעולם אינו גמור.

לא לחנם אמר משורר התהלים, שכפי הנראה התגורר בסביבה ערבית, לפני כ־2500 שנה: “אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אהלי קדר… אני שלום וכי אדבר המה למלחמה” (תהלים ק"כ, 5).

גבירותי ורבותי, ידידים יקרים,

על אף העצב, התהיות והמצוקה, שאנחנו שרויים בהם, ברצוני להבטיח לכם שלשה דברים:

א) העם בישראל הוא נפלא, רוחו איתנה וכוחו עמו. העצב, התהיות והמצוקה, נהפכים אצלו למאיץ רב־עצמה בכיוון להשגת מטרותיו בבנין הארץ ופיתוחה, בחתירה לקלוט בתוכו את כל היהודים השרויים במצוקה חמרית, מדינית או תרבותית, ובעיצוב חברה מתקדמת כמיטב המסורת היהודית והתרבות המערבית.

זהו אחד המקרים ההיסטוריים המופלאים, שעם קטן ואמיץ מתייצב במערכה הכבדה אשר עם עצום ורב כופה עליו, ואינו נרתע ואינו מתייאש, ובאמונתו יחיה.

ב) אנחנו עושים ונעשה, כל מה שתלוי בנו, לשם מיצוי מכסימום יכלתנו ותובנתנו, כדי לסלול דרכם לשלום בינינו לבין שכנינו.

ג) יחד עם זאת נעשה כל אשר לאל ידינו כדי שהמזימות להשמידנו או לפגוע בנו או בעצמאותנו – ייהדפו אחור. אין לפנינו שום ברירה אחרת.

אסיים ואומר לכם, ידידים יקרים: בואכם לשלום, ברכונו לשלום, ואלו־הי השלום יפרוש סוכת שלומו עלינו ועליכם ועל כל העולם.

אסרו חג סוכות תשל"ה, 9.10.74, במשכן הכנסת

מורי ורבותי,

שמח אני שמחה מרובה על ההזדמנות הנדירה שבאה לידי, לארח בבית הזה, משכן הכנסת, חבורה נכבדה של מלומדים צרפתיים, שבאו לירושלים כדי לקיים, יחד עם עמיתיהם המלומדים מישראל – סוד־שיח, סימפוזיון, על כמה וכמה אספקטים של המשפט העברי.

לבנו מלא תודה על ההתעניינות ועל המקום המכובד שהאוניברסיטאות בצרפת מקדישות למשפט העברי. כן אי־אפשר שלא להתפעל מן הסמליות שבקיום הסימפוזיון הזה דוקא בירושלים, בירת ישראל, שהיא ערש הולדתו וצמיחתו של המשפט העברי, כשם שהיא ערש הולדתו וקדושתן של הדתות החשובות.

בדרך מיוחדת ומקורית זו מתקיים הפסוק “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”.

מורי ורבותי, הבית הזה הוא מיוחד במינו בעולם. אמנם הוא פרלמנט כדוגמת הפרלמנטים האמיתיים והחופשיים בעולם, שכמוהו ישנם בכל אחת מארצות התרבות והדימוקרטיה המערביות, והוא הצעיר שבכולם, ולא מעט למד מהם.

אבל זהו פרלמנט של מדינת היהודים, של בני אותו העם שהצליח להתקיים כעם, במשך כאלפיים שנה, כשהוא מפוזר ומפורד בין עמים שונים, דתות שונות, תרבויות שונות ושפות שונות, דבר שאין לו אח ודוגמה בתולדות עמי עולם; תופעה מופלאה זו היא תוצאה לא רק של הדבקות הדתית אלא גם של הדבקות במשפט העברי, שכן הלכות הדת והלכות המשפט התקיימו בצמידות, כשני צדדים של מטבע אחת.

זהו אפוא פרלמנט יהודי במהותו אעפ"י שיש בו, כמובן מאליו, חברים שאינם יהודים – 5 מתוך 120 – והם שווים בזכויותיהם ובמעמדם לחברים היהודים ויש להניח שגם מספרם יגדל יותר; זהו פרלמנט, שדיוניו מתנהלים בלשון העברית, והחוקים היוצאים מתחת יחיו כתובים עברית, ובדיונים שלו, וכן בחוקים שהוא מחוקק – מרובות האסוציאציות עם המשפט העברי והפסיקה העברית, הן מבחינת ההגדרות המשפטיות והן מבחינת התוכן.

ובתור פרלמנט יהודי, אעפ"י שהוא גוף חילוני צעיר לימים, שצמח על רקע ההתפתחות של תרבות החיים ותרבות החוק והמשפט בזמן החדש, – יש לו לא רק מעמד של קירבה משפחתית אל המשפט העברי אלא גם זכויות וחובות של יורש חוקי.

אנחנו שמחים בירושה נכבדה ועתיקת יומין זו אבל עדיין אנו מתלבטים כיצד להשתמש בה ולהפיק ממנה את מלוא התועלת הצפונה בה ובכך גם לכבד אותה כנחלת אבות וכפי שאומר ספר משלי: “שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך” כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".

הפרלמנט שלנו, הוא מקור החוק במדינה כפי שהוא מקור השלטון. אעפ"י כן, בחוק יסוד: “הכנסת”, הוגדרה הכנסת כ"בית הנבחרים של מדינת־ישראל", אם משום שהמושג בית הנבחרים הוא רחב יותר, וכולל גם סמכויות חקיקה, ואם משום שאותו מושג עצמו הוא מצומצם יותר דוקא בתחום החקיקה, כאילו רוצה לומר שהבית הזה אינו הסמכות הבלעדית, או הראשונית, לענייני חקיקה, לפי שיש סמכות גבוה יותר: והיא המורשה התחיקתית הענפה והמסועפת.

לא ייפלא, שבדיונים שלנו על הצעות חוק חדשות, בייחוד בדיני ממונות, מתעורר כפעם בפעם הוויכוח בדבר אימוץ המשפט העברי.

יש אומרים שעלינו לאמץ את המשפט העברי כמהות שלמה ומושלמת. בין אלה יש לא רק רבנים, ואנשים דתיים, שזהו להם ענין שבאמונה ובמסירות לדת, אלא גם חוקרים ואנשי משפט, שעמדתם אינה מושפעת כלל מן הזיקה לדת. הם טוענים שהמשפט העברי, בייחוד בדיני ממונות, עבר תהליכי התפתחות עשירים ביותר, והגיע לשיאים של בהירות ורעננות.

מאידך, יש החולקים על דעה זו, וטוענים.

א) אנחנו גוף מחוקק חילוני, המחוקק בשביל מדינה שיש לה אזרחים יהודים ושאינם יהודים, דתייים וחילוניים, ואין לנו אפוא להניח גושפנקא שלנו על משפט שעקרונותיו והתפתחותו ניתנו וצמחו על רקע של הווי דתי ואמונה דתית – מהם בתקופה שהיהודים ישבו בארצם והיו עצמאים ובני־חורין, ומהם בתקופת גלותם ופיזורם בקרב ארצות ועמים רבים.

ב) דווקא עשרו הרב של המשפט העברי ורב־גווניותו, הם בעוכריו, שכן נתחברו בו ומסביבו מאות ואלפי ספרים של פסיקה, פרשנות ושאלות ותשובות. זהו אפוא ים גדול, עמוק וסוער, שאין אפשרות לשחות בו אלא בחופים שלו בלבד.

ג) לפיכך, אומרים הללו, מוטב לנו להסתפק בשאיבת כל המתאים לזמננו מן המשפט העברי, כשידינו חפשיות לעשות את הסלקציה הזו בלי כל התחייבות כוללנית.

ואמנם נהגנו כך לגבי דיני נישואין וגירושין שהחילונו עליהם את המשפט והשיפוט העבריים.

בחוקים אחרים יש בחירה והתאמות עם המשפט העברי במדה שמושגת הסכמה דימוקרטית עליהן.

גם הלשון של החוקים, וכן של הפסיקה של בתי המשפט היא מתאימה לכל היפה והברור בלשון המשנה והפוסקים תוך שקידה שהסגנון יהיה שווה ומובן לכל נפש.

גם באופן הקמתה של הכנסת נלקחה בחשבון זיקה אל המקורות של המשפט העברי.

כידוע היתה כנסת הגדולה בראשית ימי הבית השני, שהיתה מוסד מחוקק ומתקין תקנות, שממנה ואילך הלך והתגבש המשפט העברי או שכפי שנהוג לומר התורה שבעל־פה, שהגיע לשיאו בחתימת המשנה, שהיא הקודכס הראשי של המשפט העברי וממנה באו הסתעפויות עצומות של התלמודים ושל הפסיקה וחוזר חלילה.

אנחנו קראנו לפרלמנט שלנו “כנסת” ומטעמי צניעות לא קראנו לה “כנסת הגדולה” אלא כנסת בלבד כאות להמשכיות ולזיקה אל העבר הקדום.

וכיוון שמספר חבריו היה 120 קבענו גם אנו מספר חברי הכנסת ל־120 ואני מקווה שצרכים זמניים לא יצליחו ללחוץ עלינו לשנות מספר זה.

מובן מאליו שאנחנו נאמנים לעיקרון הדימוקרטי של הכרעת רוב שהוא תפארתה של תורת משה –"אחרי רבים להטות", עיקרון שנעשה טבע־קבע באופיו ובהתנהגותו ובהליכותיו של העם היהודי בכל הדורות.

גם עצמאותנו המדינית מושתתת כמובן על עקרונות הדימוקרטיה, החוק והמשפט, ובכך מתקיים דבר הנביא “ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה”, רוצה לומר בעשיית צדק.

שאו נא אפוא מיטב ברכותי, וברכת הכנסת והעם בישראל להצלחת הסימפוזיון שלכם, שהמטרה העיקרית שלו היא מה שאומר בעל התהלים: למען תצדק בדברך תזכה בשפטך.

א' באדר תשל"ב, 12.2.75, בכנסת

חברי הכנסת, נתגלגלה זכות על ידי מועצת ארגוני הנשים בישראל, בעקבות היוזמה וההכרזה של עצרת האומות המאוחדות, שהכנסת תקיים ישיבה מיוחדת לציון שנת האשה בעולם.

נענינו לפנייתה של מועצת ארגוני הנשים הישראליות לקיים אירוע זה בכנסת, בזכות המעשים החלוציים והמפעלים הסוציאליים והחינוכיים של הנשים בישראל, מימי העליה הראשונה והעליה השניה עד ימינו אלה ועד בכלל. המעשים והמפעלים הללו הם לנו מקור גאווה והתפעלות, ויכולים לשמש דוגמה ומופת לפעילותן ולפעולתן של נשים בקרב עמים קרובים ורחוקים. ואני שמח לקדם בברכה, מכל הנשמה, את מאות הנציגות של ארגוני הנשים, על מוסדותיהן ושטחי פעילותן, ובכלל זה חברות הכנסת דהיום וחברות הכנסת לשעבר, עם התכנסותן היום במשכן הכנסת ונוכחותן בישיבה החגיגית הזאת.

חברי הכנסת, יכול שתישאל השאלה: מה תכליתו של אירוע זה, שהוא נחמד ונעים כשלעצמו, ומה הן הציפיות ממנו? האם אירוע זה בא כדי לזמן לנו הזדמנות לספר בשבח האשה, להלל בשערים מעשיה ושלל סגולותיה, לרומם את ייעודיה בחיי האדם כ"אם כל חיי", ולהעריך את ערכה? כלום נבוא לתאר את הבינה שהבורא נתן באשה יותר מבאיש – כפי שהבחינו חז"ל וכפי שאנו יודעים היטב מנסיוננו ושמא נקום להעלות על נס את זכויותיה ואת מסירותה ונאמנותה של האשה העבריה בתולדות עמנו מימי קדם ועד ימינו אלה?

דומני שדברים אלה וכיוצא בהם, כל שעה היא שעתם וכל מקום הוא מקומם; אלא, שקיומו של אירוע זה אצלנו הוא הזדמנות שאין להחמיצה, לעשיית חשבון צדק של זכויות האשה ושל שיעור השוויון המקויים בין הנשים והגברים, הן מבחינת ההלכה והן מבחינת המעשה.

אכן, המלצת האו"ם, שאומצה על־ידי ארגוני הנשים בישראל, מציינת שלוש מטרות לשנת האשה:

א) לקדם את השוויון בין הגברים לנשים.

ב) להגביר השתתפות הנשים במאמצי הפיתוח.

ג) לחזק את ההכרה בחשיבות תרומתן של הנשים לטיפוח הידידות בין האומות ולקידום השלום בעולם.

אלו הן שלוש מטרות חשובות מאד לתיקון העולם והלוואי שהאו"ם היה מסוגל להפנות פעילותו זו אל עבר עמים וארצות ששם עדיין נחשבת האשה כיצור נחות לעומת הגבר.

אין חולק, שבמדינת ישראל קיימת הכרה עקרונית בזכותה של האשה לכבוד ולשוויון מלא; הכרה זו מעוגנת במורשתנו הדתית והתרבותית, כפי שבאה לידי ביטוי בתנ"ך, במשנה ובתלמוד, בהלכה ובמדרש, באגדה ובפיוט; היא מושרשת בתודעת הרוב הגדול של אזרחי ישראל כדבר המובן מאליו, והיא גם חקוקה בחקיקה הישראלית החדישה והמתקדמת שלנו, החל ב"חוק שיווי זכויות האשה", שהכנסת הראשונה חוקקת בשנת תשי"א־1951, והמשך בשורה ארוכה של חוקים ושל תקנות, שחוקקו והותקנו לשם שמירת זכויותיה המיוחדות וקביעת מעמדה של האשה במערכות העבודה, ובתחומים הרגישים והמורכבים של דיני המשפחה, דיני מזונות ויחסי ממון בין בני הזוג, וכיוצא באלה.

אך גם כאן נשאלות שתי שאלות, שמן הראוי לנסות ולהשיב אליהן תשובה בצדן: ראשונה – האם כבר השלימה החקיקה הישראלית את כל הנדרש ממנה, בענין זכויותיה ומעמדה של האשה, ואם לאו – אימתי תעשה זאת. אכן, עדיין לא שָלמָה מלאכת החקיקה, בכל הנוגע לזכויות האשה ולשוויונה, וההזדמנות להשלים את החסר היא דווקא השנה הזאת – שנת האשה. השאלה השניה היא, האם העיקרון המוּכָּר, התודעה המושרשת והחוקים שחוקקו על־פיהם בענין זכויות האשה ושוויון מעמדה, מתקיימים במציאות כרוחם וככתבם אם לאו? ודווקא על שאלה זו קשה להשיב, במצפון נקי, תשובה חד־משמעית.

ישנם לפחות שלושה תחומים שבהם עדיין לא הגענו לשוויון אמיתי ושלם. האחד – בתחום שכר שווה בעד עבודה שווה הזכות לשוויון מוכרת, המציאות – אחרת. הנושא מורכב ומסובך ומוטל עלינו לחתור בעקביות להגשמת השוויון הזה ולהפוך אותו מציאות. השני הוא, הבעיות הכאובות המתעוררות בתחום דיני האישות, שלפתרונן דרושים הרבה רצון טוב והרבה הבנה הדדית מצד הרבנים, הכנסת, בתי המשפט ודעת הקהל. והשלישי הוא בתחום הייצוג.

העובדה שבכנסת ישנן עכשיו רק 9 חברות מתוך 120 חברי הכנסת, ושבין 18 חברי הממשלה אין אף אחת, ושבין 10–11 חברי בית המשפט העליון אין חברה אחת – ועוד מוסדות מרכזיים ומקומיים וכיוצא באלה – זוהי עובדה שאינה הולמת את עקרונותינו ותודעתנו.

כלום אין נשים מוכשרות למילוי תפקידים מסוג זה? מובטחני שלא יימצא מי שיעלה על דעתו לטעון כך. כל נסיונות חיינו מלמדים שהאשה מסוגלת למלא, וממלאה, תפקידים שנטלה על עצמה, בכשרון וביסודיות למופת, והצלחתה היא חד משמעית. לא מכבר עמדה בראש ממשלתנו גולדה מאיר, האשה הדגולה שהטביעה חותם של גדולה וכבוד־מלכות על כהונתה; ובתקופה הטרם מדינתית נתבלטה במפעליה ובעושר רוחה הנרייטה סולד ז"ל זה עתה הוענק בטרקלין הכנסת אות השנה ל־11 נשים מצטיינות על מפעל חייהן בחיי החברה והמדינה, והן אינן בודדות. רבות נשים עשו חייל: כמתנחלות ואוחזות בשלח, שופטות, רופאות, מורות, אחיות, סופרות ומשוררות, עורכות עתונים יומיים ושבועונים ועוסקות בתחומים שונים של חיי הציבור והחברה. עדות קרובה וניצחת הן חברותינו בכנסת, הממלאות את תפקידן בכשרון רב ובהצלחה מלאה, הן כחברות הכנס והן כחברות וכיושבות ראש בוועדות.

לבסוף רואה אני חובה וזכות לעצמי לפנות אליכן גברות וחברות נכבדות, ובאמצעותכן אל כל הנשים בישראל, רעיות, אמהות, אחיות ובנות, – בשני דברים: האחד – לחזק בלב הנשים והאנשים, הבנים והבנות, את האמונה בנצח ישראל ובכוח זכותנו לחיות בארץ הזאת חיים של עצמאות ולקבץ גלויותינו לתוכה. השני – להשפיע ולפעול למען רמת חיים והרגלי־חיים צנועים ומאופקים יותר, בבית ובחוץ; למען תרבות נקיון וסדר טוב בשכונות המגורים ובעיקר למען תרבות יחסים נאים, הגונים וסובלניים, בין אדם לשכנו ובין אדם לחברו.

משכן נשיאי ישראל, א' בניסן תשל"ה, 13.3.75

למדינת־ישראל יש לא מעט בעיות וצרות, חיצוניות ופנימיות; אולם על אף הכל נעשו ונעשים במדינה הזאת דברים רבים המעוררים התפעלות ותילוי ראש. במסכת המעשים הללו בולטת ההתפתחות וההתרחבות המרשימה של מוסדות ההשכלה הגבוהה והמחקר; הקמתן של ארבע אוניברסיטאות, ההתרחבות של האוניברסיטה העברית ומכון וייצמן, וכמובן הגידול המקביל במספר הסטודנטים והבוגרים, כל זה במשך מספר שנים מועט, מאז קום מדינת־ישראל, ותוך מלחמות ומצוקות הרודפות זו את זו, זהו דבר שאי־אפשר שלא להתפעל ממנו ושלא לראות בו אספקלריה מאירה של עם־ישראל.

האוניברסיטה, שמקומה באר שבע, עירו של אברהם אבי האומה; ששמו של אבי מדינת־ישראל דוד בן גוריון, נישא עליה, שמדבר הנגב הוא המרחב והאתגר שלה; שאדריכלות משכנותיה – תלפיות, שחכמיה, מוריה ומייסדיה – חלוצים למופת; שאלפי תלמידיה בוגריה הם מיקבץ ססגוני של מיזוג שבי גלויות ותרבויות ממזרח וממערב – זוהי תפארת לעם־ישראל, ועדות נאמנה לרציפות הקשר בין שאיפותיו ומעשיו של עמנו בעבר הקדום לבין שאיפותיו ומעשיו בהווה ובעתיד.

בלי להיות פייטן וגם בלי להיות “בעל מליצה”, נופל על לשוני, מתוך הריגשה וההתפעלות, הפסוק הידוע מ"שיר השירים". “מי זאת עולה מן המדבר מקוטרת מור ולבונה”.

אין אנו יכולים, אפילו היינו רוצים, להינתק מן העבר שלנו ומתולדותינו; פסוקי התנ"ך, בני אלפי השנים קמים לעינינו במלוא חיותם, כאלו נכתבו בדור הזה, ואנחנו שואבים מלוא חפניים חיות וחזון מאותו מקור נשגב.

הקמת האוניברסיטה בבאר־שבע כמוה כאשל שנטע אברהם במקום ההוא; מן הכתוב בתורה משתמע, שלא לצל נטע אברהם את האשל, ולא לצרכי אירוח וקבלות פנים, אלא זו היתה, עפ"י מושגי הימים ההם, מעין אוניברסיטה של לומדים שוחרי דעת אלוקים וסודות הבריאה הלא כך כתוב. “ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם”. א־ל עליון לא נאמר אלא "א־ל עולם. גם המושג שם ידוע לנו מפסוק אחר כמקום של תורה ודעת, וקיום מצוות. “שם שָם לו חוק ומשפט ושם צוהו”.

ויש זהות מושגים בין “שם” ובין “מדבר”; התורה ניתנה לישראל לא במקדשי־אלים אלא דוקא “שם”, במדבר, מול איתני הטבע, במדבר שהוא קשוח, עוטה־סודות, רב־צפונות ועתיר אתגרים לא ייפלא, אפוא, שלא רק המדבר אלא גם הבאר והמים הם סמל של הגות ודעת וקיום מצוות במסורת שלנו, שמהם ובהם נובעים חכמתו, ייחודו וייעודו של עם־ישראל.

המקרא מפרט שמות של מקומות במדבר, שבהם חנו שבטי ישראל, שיצאו ממצרים; יש מהם הניתנים לזיהוי גם בימינו ויש שזהותם כבר נמחתה או נשתכחה.

והנה באחד הפירוטים האלה, משלב המקרא, פתאום, דברי שירה מופלאים: “אז ישיר ישראל את השירה הזאת: עלי באר ענו לה” זו הפעם השניה מ"אז ישיר משה ובני ישראל" את שירת הים – אנו שומעים את שירת הבאר. “באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם, במחוקק במשענותם ו… ממדבר מתנה”.

הרי זה תיאור פיוטי מתאים להקמת האוניברסיטה שלנו, לאישים ולמוסדות שיזמו והקימו אותה: שרים, נדיבי העם והמחוקק במשענותם, כדי שהיא תהיה באר מים חיים של לימוד והגות ומחקר על גבול המדבר.

רמב"ן, שעלה לירושלים והתישב בה לפני כ־700 שנה, כותב על הפסוק הזה “וממדבר מתנה – לשון קצר, יבוא בשירות, יאמר כי מן המדבר, אשר הוא ארץ ציה וצמאון – המתנה הזאת לנו, ומן המתנה לנחלים ומן הנחלים לבמות עד הפיסגה הנשקפה על פני הארץ”.

האוניברסיטה הזאת היא בבחינת ממדבר־מתנה והיא מתנה למדבר, תוחלת לאתגריו, לגילוי צפונותיו, ולמימוש החזון של “ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים”, כדי שיהיה לברכה לאדם ולעם.

דוד בן גוריון ז"ל, הקדיש מיטב חזונו, ובמיוחד מאז קום המדינה ועד יומו האחרון, לנגב, שבו הוא ראה את עתיד מדינת־ישראל הגדולה ארץ המרחבים ואוכלוסיית המיליונים, הלא כה דבריו:

“כל אדמות הדרום וכל הנגב, מבאר שבע ועד אילת, נגאלו כקנין המדינה הצעירה, הוסרו כל המכשולים החוקיים והמדיניים ליישובה של מרבית אדמת המדינה, ורוב שטחיה של ישראל המחודשת הם בדרום ובנגב, המכשול היחיד, שעדיין עומד כצר להתפשטותנו ולהתיישבותנו בדרום – הוא פרי הטבע הזועם השממה ומיעוט הגשמים. ועל כושרו החלוצי, עוז רוחו ויזמתו הכובשת והיוצרת של הנוער היהודי, ועל יכלתם המדעית־הטכנולוגית של אנשי המדע והמחקר בישראל – להתגבר על קשיי טבע אלה, ולפתח את הדרום והנגב להתיישבות רבת־עם בנויה על מרעה, חקלאות, מלאכה, מכרות וחרושת דייג וספנות – מתוך ניצול האפשרויות של גילויי המדע ושיכלול הטכניקה בימינו…”

“איכלוס הנגב ופיתוחו – זוהי המשימה הגדולה של מדינת־ישראל, ונוכל לה אם נשתמש בשתי התכונות שנתברכנו בהן. חלוציות ומדע”.

האוניברסיטה הנושאת את שמו של בן־גוריון היא המכשיר והתקווה להגשמת חזונו.

בן־גוריון האמין, ואמונה זו מתחזקת מיום ליום, שעתידה ותקוותה של מדינת־ישראל תלויים באיכותה המדעית והמוסרית.

ולא זו בלבד:

בן־גוריון ביקש שמדינת־ישראל תהיה אור לגויים. אבל בינתיים בא לעולמנו ליקוי מאורות, שוחרי השלום והצדק וטובת האדם – נדחקים הצדה; ואלו העריצות, הגזענות, והרברבנות צועדות בראש מורם.

שליטי ערב, השולטים על בארות הנפט, וממלאים שקיהם בכספו ובזהבו של העולם – מנסים, ובמקרים רבים אף מצליחים, לקנות את מצפונם ואת כבודם ואמיתותיהם של עמים ומדינות, הנצרכים להם, וכופים עליהם שנאה ליהודים ואיבה למדינת ישראל. וגדולה המצוקה המולידה מבוכה.

בנסיבות אלה נדרש מכל אנשי התורה והמדע בישראל להיות גם מורים לנבוכי הדור, לחזק את האמונה ולאמץ ידים רפות.

בכנסת, ט"ז באדר א' תשל"ו, 17.2.76

חברי הכנסת, היום נפתחת בבריסל הוועידה השניה למען יהודי ברית המועצות.

העם היהודי ברחבי העולם ובישראל שוב זועק ומזעיק למען זכותם של מיליוני היהודים בברית המועצות לחיות חיים יהודיים מלאים, לחופש יציאה ועליה לארץ־ישראל; לשיחרור אסירי ציון הנמקים בבתי הכלא רק משום שרצו לעלות לארץ ישראל; לקשרים חפשיים ולאיחוד משפחות ביניהם לבין אחיהם וקרוביהם בכל מקום שהם נמצאים; לחרות מפחד ומדיכוי; לחיסול שרידי הנגע של האנטישמיות הארורה, בעטיפותיה השונות, שאכלה את העם היהודי בכל פה והגיעה לשיאה הטרגי בשואה האיומה שעברה על עמנו לפני כ־35 שנה.

אנו רוצים להאמין שהשלטונות הסובייטים יטו הפעם אוזן קשבת לזעקה הזאת, היוצאת מלבם של מיליוני יהודים בעולם ומבטאה גם את המיית לבם הכבושה של מיליוני היהודים בברית המועצות.

לא ייתכן, שבימינו אלה, לאחר כל מה שעבר על העולם בכלל ועל העם היהודי בפרט, יוסיפו השלטונות הסובייטים להתעלם מן הזעקה ומן התביעה האנושית, היהודית, ההגיונית והצודקת, תביעה הנעדרת כל כוונה או התייחסות למשטר הסובייטי או לאינטרסים חיוניים של ברית המועצות: שלח את עמי.

העם בישראל ובית הנבחרים שלו – מזדהים הזדהות מלאה עם דרישות הוועידה ומטרותיה ושולחים ברכת יישר כוח ליוזמיה, למארגניה וכן לאוהדים הנלווים אליה והמזדהים עם דרישותיה מקרב חסידי אומות העולם, וברכת הצלחה מלאה לוועידה כולה.

גם לאסירי ציון ולאחינו היהודים בברית המועצות נאמר: דעו להם, שהעם היהודי כולו, ואנחנו בישראל, לא ננוח ולא נשקוט עד שתשיגו מלוא זכויותיכם, ותזכו להיות בני חורין ויתקיים בכם חזון הנביאים: לאמר לאסורים צאו ולאשר בחושך הגָלו…

* * *