סב הַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה דְבָרִים; וְאֵלּוּ הֵם: בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתַיִם, בְּבִינַת הַלֵּב, בְּשִׂכּוּל הַלֵּב, בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה, בְּטָהֳרָה, בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, בְּפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, בְּיִּשּׁוּב, בְּמִקְרָא, בְּמִשְׁנָה, בְּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט שֵׁנָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה, בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט שְׂחוֹק, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ, בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם, בְּלֵב טוֹב, בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, בְּקַבָּלַת הַיִּסּוּרִים; הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ; אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים, וּמִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, נוֹשֵׂא בְּעֹל עִם חֲבֵרוֹ וּמַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, וּמִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב, שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף; הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְּכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ (אבות ו, ה-ו).
הַתּוֹרָה נִקְנֵית וגו’ – לימוד תורה כראוי דורש מן הלומדים את התכונות ואת דרכי ההתנהגות המנויות להלן.
תַּלְמוּד – לימוד מרובה.
שְׁמִיעַת הָאֹזֶן – האזנה קשובה.
עֲרִיכַת שְׂפָתַיִם – הגייה ברורה.
בִּינַת הַלֵּב – לב נבון.
שִׂכּוּל הַלֵּב – לב חכם.
אֵימָה – יראת כבוד בפני המורים.
יִרְאָה – יראת שמים.
טָהֳרָה – טהרת הגוף.
שִׁמּוּשׁ חֲכָמִים – שירות חכמים כדי ללמוד ממעשיהם.
דִּקְדּוּק חֲבֵרִים – עיון והתעמקות בדברי התורה בלימוד בחבורה.
פִּלְפּוּל – לימוד על ידי משא ומתן בנושאים שונים.
יִשּׁוּב – יישוב הדעת.
בְּמִקְרָא, בְּמִשְׁנָה – לימוד שני תחומים אלו של דעת.
מִעוּט סְחוֹרָה – עיסוק מינימלי לשם פרנסה.
שִׂיחָה – שיחה בטלה.
תַּעֲנוּג – תפנוקי הגוף.
דֶּרֶךְ אֶרֶץ – יחסי מין.
אֹרֶךְ אַפַּיִם – סבלנות.
אֱמוּנַת חֲכָמִים – קבלת דברי חכמים בלא פקפוק.
קַבָּלַת הַיִּסּוּרִים – בהשלמה ובאהבה.
מַכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ – יודע את ערכו.
שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ – מסתפק במועט.
הָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו – השָם גבול לדבריו, כלומר נזהר שלא ייכשל בלשונו.
אֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ – אינו מתגאה בכך שלמד הרבה.
אָהוּב – רצוי ומקובל על הבריות.
הַמָּקוֹם – הקב"ה.
הַבְּרִיּוֹת – בני האדם.
הַצְּדָקוֹת – מעשי צדקה וחסד.
אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת – מקבל דברי ביקורת באהבה.
הַמֵּישָׁרִים – הדעות הישרות, הפשוטות.
לֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ – אינו מתנהג בגסות רוח ומתוך גאווה על מה שלמד.
אֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה – אינו להוט להורות בענייני הלכה.
נוֹשֵׂא בְּעֹל – מסייע לעמיתיו.
מַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת – דן את חבריו לחיוב.
מַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת – מנחה את חבריו בדרך הנכונה.
מַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם – מביא שלום בין חבריו.
מִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ – לומד בצורה מסודרת ומוצא בלימודיו קורת רוח.
שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב – אינו מתבייש לשאול, ואינו קפדן ומשיב כשאחרים שואלים אותו.
שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף – שומע את דברי רבותיו ומוסיף עליהם משל עצמו.
עַל מְנָת לְלַמֵּד – כדי להורות לאחרים.
עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת – כדי לקיים את מה שלמד.
הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ – על ידי שאלות נבונות.
הַמְּכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ – מדייק בציטוט ההלכות (הן השמועות) שלמד.
הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ – מציין מפי מי שמע את דברי התורה שהוא חוזר עליהם.
*
סג אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמֶךָ, וְאַל תַּחְמֹד כָּבוֹד, יוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ עֲשֵׂה, וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל מְלָכִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם, וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתְךָ (אבות ו, ד).
גְּדֻלָּה, כָּבוֹד – מעמד מכובד (והמאמר מופנה אל לומדי התורה).
יוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ עֲשֵׂה – שעיקר הלימוד יהיה כדי לנהוג על פיו וליישם אותו בפועל.
וְאַל תִּתְאַוֶּה וגו’ – אל תקנא במלכים ותבקש להידמות להם בשל עושרם, כי עושרך (בלימוד התורה) רב משלהם.
נֶאֱמָן – ראו קטע מא.
*
סד “קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו” (איוב ג, יט) – כָּל הַמַּקְטִין עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה נַעֲשֶׂה גָּדוֹל לָעוֹלָם הַבָּא, וְכָל הַמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּעֶבֶד עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה נַעֲשֶׂה חָפְשִׁי לָעוֹלָם הַבָּא (בבא מציעא פה ע"ב).
“שָׁם” – ומילה זו נדרשת על העולם הבא.
מַקְטִין עַצְמוֹ וגו’ – נוהג בצניעות בשעה שהוא לומד תורה.
מֵשִׂים עַצְמוֹ כְּעֶבֶד – נכנע ושפל.
*
סה אָמַר רַ' חֲנִינָא בַּר אִידִי: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תּוֹרָה לְמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם” (ישעיה נה, א)? – לוֹמַר לְךָ: מָה מַיִם מַנִּיחִים מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְהוֹלְכִים לְמָקוֹם נָמוֹךְ, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין מִתְקַיְּמִים אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה.
אָמַר רַ' אוֹשַׁעְיָא: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תּוֹרָה בִּשְׁלוֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ: בְּמַיִם וּבְיַיִן וּבֶחָלָב? שֶׁנֶּאֱמַר: “הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם” (שם), וְנֶאֱמַר: “לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ… בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב”? (שם) – לוֹמַר לְךָ: מָה שְׁלוֹשָׁה מַשְׁקִין הַלָּלוּ אֵין מִתְקַיְּמִים אֶלָּא בְּפָחוּת שֶׁבְּכֵלִים, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין מִתְקַיְּמִים אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה (תענית ז ע"א).
לָמָּה נִמְשְׁלוּ וגו’ – ראו לעיל, קטעים כא־כב.
דַעְתּוֹ שְׁפָלָה – צנוע ועניו.
“לְכוּ שִׁבְרוּ” וגו’ – גם היין והחלב שבפסוק נדרשים כסמל לתורה.
פָּחוּת שֶׁבְּכֵלִים – כלי חרס פשוטים ועלובים למראה.
*
סו אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ” (משלי א, ט)? – אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּעֲנָק זֶה שֶׁרָף עַל הַצַּוָּאר וְנִרְאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה – תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, וְאִם לָאו – אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ.
וְאָמַר רַ' אֶלְעָזָר: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם” (שיר השירים ה, יג)? – אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּעֲרוּגָה זוֹ שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בָּהּ, וּכְבֹשֶׂם זֶה שֶׁהַכֹּל מִתְבַּשְּׂמִין מִמֶּנּוּ – תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם, וְאִם לָאו – אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם (עירובין נד ע"א).
“הֵם” – דברי הקב"ה.
עֲנָק – שרשרת (לצוואר).
רָף – רפוי ואינו מהודק.
נִרְאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה – כי לעיתים הסנטר מסתיר אותו.
תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ – תורתו נשמרת (משום שאינו מתגאה בה ברבים).
מֵשִׂים אָדָם וגו’ – מוכן לחלוק את ידיעותיו עם אחרים כחלקת אדמה שהכול דורכים עליה ברגליהם ונהנים ממנה.
*
סז אָמַר רַ' עֲקִיבָא: כָּל הַמַּגְבִּיהַּ עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה לְמָה הוּא דוֹמֶה? לִנְבֵלָה מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ, כָּל עוֹבֵר וָשָׁב מַנִּיחַ יָדוֹ עַל חָטְמוֹ וּמִתְרַחֵק מִמֶּנָּה וְהוֹלֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה” (משלי ל, לב).
בֶּן עַזַּאי אָמַר: אִם מְנַבֵּל אָדָם עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְאוֹכֵל חֲרוּבִים וְתֻרְמוּסִים וְלוֹבֵשׁ בְּגָדִים צוֹאִים, וְיוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר עַל פֶּתַח שֶׁל חֲכָמִים, כָּל עוֹבֵר וָשָׁב אוֹמֵר: שׁוֹטֶה הוּא זֶה, – לְסוֹף נַעֲשֶׂה סוֹפֵר, וְאַתָּה מוֹצֵא כָּל הַתּוֹרָה כֻלָּהּ עִמּוֹ (אדר"נ, נו"א, יא; ילק"ש למשלי, תתקסד).
הַמַּגְבִּיהַּ עַצְמוֹ – מתגאה (בתורה שלמד).
“אִם נָבַלְתָּ” וגו’ – הפסוק נדרש כעוסק בהתנשאות המנבלת את האדם ומביאה את רואיו לשים ידם על פיהם וחוטמם בשל סלידתם ממנו.
מְנַבֵּל אָדָם עַצְמוֹ – מביא את עצמו במודע לעוני ולהופעה עלובה.
חֲרוּבִים וְתֻרְמוּסִים – מאכל עניים ובהמות.
צוֹאִים – מלוכלכים.
יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר – מתמיד לשבת.
סוֹפֵר – מורה, בעל ידע בתורה.
*
סח אָמַר רַ' יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמַּעֲמִיד עַצְמוֹ עָרֹם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה” (משלי ח, יב).
אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אֵין דִּבְרֵי־תוֹרָה מִתְקַיְּמִים אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא” (איוב כח, יב) (סוטה כא ע"ב).
מִתְקַיְּמִין – ולא נשכחים.
מַעֲמִיד עַצְמוֹ וגו’ – מוכן לחיות בחוסר כול (כדי לרכוש תורה).
כְּמִי שֶׁאֵינוֹ – כאילו אין לו כל ערך.
“מֵאַיִן תִּמָּצֵא” – צירוף זה נדרש כאומר כי רק מן האיִן אפשר להשיג את התורה.
*
סט “חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה” (משלי א, כ) – אָמַר רָבָא: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִבִּפְנִים – תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ (מועד קטן טז ע"ב).
מִבִּפְנִים – בצניעות ובענווה, בסתר הבית.
תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו – תורתו מתפרסמת ומעידה עליו ברשות הרבים.
*
ע אָמַר רַ' יוֹחָנָן אִישׁ עֵין תְּאֵנָה: בְּרִית כְּרוּתָה הִיא, הַיָּגֵעַ בְּתַלְמוּדוֹ בְּצִנְעָא לֹא בִמְהֵרָה הוּא מְשַׁכֵּחַ. מָה טַעַם? “וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה” (משלי יא, ב) (ירושלמי ברכות ה, א).
בְּרִית כְּרוּתָה – דבר ברור ובטוח כברית שנכרתה ושאין להפר אותה.
בְּצִנְעָא – בסתר ובענווה.
מְשַׁכֵּחַ – שוכח (את תורתו).
מָה טַעַם? – מה הפסוק שניתן להביא כראיה?
*
עא הַתּוֹרָה סֻלְיָּתָהּ – עֲנָוָה, וְכִתְרָהּ – יִרְאָה (תנחומא בראשית, א).
סֻלְיָּתָהּ – הנעל שלה, הבסיס שעליו היא ניצבת.
יִרְאָה – יראת שמים.
*
עב רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הָיָה אוֹמֵר: אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמֶךָ, כִּי לְכָךְ נוֹצַרְתָּ (אבות ב, ח).
תַּחֲזִיק טוֹבָה – תתגאה בהישגיך.
לְכָךְ נוֹצַרְתָּ – לשם כך (לימוד תורה) נבראת.
*
עג רַ' יוֹסֵי אוֹמֵר: הַתְקֵן עַצְמְךָ לִלְמֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לְךָ (אבות ב, יב).
הַתְקֵן עַצְמְךָ – התכונן היטב.
אֵינָהּ יְרֻשָּׁה לְךָ – אין היא עוברת בירושה (ועל כל אדם לקנות אותה בעצמו וביגיעה גדולה).
*
עד כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה: פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל, וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן – אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ; אַשְׁרֶיךָ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָךְ – לָעוֹלָם הַבָּא (אבות ו, ד).
דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה – הדרך הראויה ללמוד תורה.
מְשׂוּרָה – מידה קצובה ומועטת.
*
עה רַ' יוֹנָתָן אוֹמֵר: כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעֹשֶר, וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹשֶר סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי.
רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: הֱוֵי מְמַעֵט בְּעֵסֶק וַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָּל אָדָם. וְאִם בָּטַלְתָּ מִן הַתּוֹרָה יֵשׁ לְךָ בְּטֵלִים הַרְבֵּה כְּנֶגְדְּךָ, וְאִם עָמַלְתָּ בַּתּוֹרָה יֵשׁ לוֹ שָׂכָר הַרְבֵּה לִתֵּן לְךָ (אבות ד, ט-י)
כָּל הַמְקַיֵּם וגו’ – הלומד תורה בעוני גדול יזכה ללמוד אותה בעושר.
וְכָל הַמְבַטֵּל וגו’ – כל המתרחק מלימוד תורה בגלל עושרו, סופו שלא יוכל ללמוד בגלל עוניו.
עֵסֶק – עבודה לשם פרנסה.
שְׁפַל רוּחַ – צנוע.
יֵשׁ לְךָ בְּטֵלִים וגו’ – יהיו לך סיבות רבות נוספות שיביאו אותך להתבטל מלימוד.
יֵשׁ לוֹ – לקב"ה.
לִתֵּן – לתת.
*
עו אָמְרָה תּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תֵּן חֶלְקִי בְּשֵׁבֶט שֶׁל עֹנִי, שֶׁאִם עֲשִׁירִים עוֹסְקִים בִּי יִהְיוּ מִתְגָּאִים, אֲבָל כְּשֶׁהֵם עֲנִיִּים הֵם מִתְעַסְּקִים בִּי וְהֵם יוֹדְעִים שֶׁהֵם רְעֵבִים וּשְׁפָלִים (ילק"ש לרות, תקצז).
תֵּן חֶלְקִי וגו’ – שים את גורלי בין העניים.
וְהֵם יוֹדְעִים וגו’ – גם כשהם יודעים.
*
עז לֹא נִתְּנָה תוֹרָה לִדְרֹש אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן, וּשְׁנִיִּים לָהֶם לְאוֹכְלֵי תְרוּמָה (מכילתא דר"י בשלח. פתיחתא).
לֹא נִתְּנָה וגו’ – זמן ופנאי לעסוק בדרשת התורה יש רק למי שפטור מפרנסה (או משום שהוא זוכה למן היורד משמים או משום שהוא כוהן המתפרנס ממתנות שהציבור נותן לו).
*
עח רַ' יוֹחָנָן אָמַר: “לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא” (דברים ל, יב) – לֹא תִמָּצֵא בְּגַסֵּי רוּחַ, “וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא” (שם שם, יג) – לֹא תִמָּצֵא לֹא בְּסַחֲרָנִים וְלֹא בְּתַגָּרִים (עירובין נה ע"א).
“הִוא” – התורה. גַּסֵּי רוּחַ – גאוותנים המגביהים עצמם. סַחֲרָנִים, תַגָּרִים – סוחרים ורוכלים היוצאים גם אל מעבר לים לצורך פרנסה.
עט “לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא” (דברים ל, יב) – שְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין הַתּוֹרָה מְצוּיָה בְּאַסְטְרוֹלוֹגִין שֶׁאֻמָּנוּתָם בַּשָּׁמַיִם. אָמְרוּ לִשְׁמוּאֵל: הֲרֵי אַתָּה אַסְטְרוֹלוֹגוֹס וְגָדוֹל בַּתּוֹרָה! אָמַר לָהֶם: לֹא הָיִיתִי מַבִּיט בְּאַסְטְרוֹלוֹגִיָּא אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי פָּנוּי מִן הַתּוֹרָה; אֵימָתַי? כְּשֶׁהָיִיתִי נִכְנָס לְבֵית הַמַּיִם (דב"ר ח, ו).
אַסְטְרוֹלוֹגִין – חוזים בכוכבים.
אֻמָּנוּתָם בַּשָּׁמַיִם – מלאכתם בהתבוננות בגרמי השמים.
בֵּית הַמַּיִם – בית הכיסא או בית המרחץ.
*
פ “כִּי הָעשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם” (קהלת ז, ז) – כְּשֶׁהֶחָכָם מִתְעַסֵּק בִּדְבָרִים הַרְבֵּה מְעַרְבְּבִין אוֹתוֹ מִן הַחָכְמָה; “וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה” (שם) – מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנִּתְּנָה מַתָּנָה בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם. דָּבָר אַחֵר: “כִּי הָעֹשֶק יְהוֹלֵל חָכָם” – הַמִּתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי צִבּוּר מְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ.
אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שִׁשִּׁים הֲלָכוֹת לִמְּדַנִי רַ' יְהוּדָה בֶּן פְּדָיָה בַּחֲרִישַׁת הַקֶּבֶר, וְכֻלָּן נִשְׁתַּכְּחוּ מִמֶּנִּי, בִּשְׁבִיל שֶׁהָיִיתִי עוֹסֵק בְּצָרְכֵי צִבּוּר (שמו"ר ו, ו).
“הָעשֶׁק יְהוֹלֵל” – מילים אלו נדרשות כמדברות בעסק המביא ערבוביה ואובדן על החכם.
מְעַרְבְּבִין – מבלבלים.
מְשַׁכֵּחַ – שוכח.
חֲרִישַׁת הַקֶּבֶר – ענייני טומאה וטהרה הקשורים בקבר שחרשו על גביו.
*
פא שָׁנִינוּ, רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: שָׁלוֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְכֻלָּן לֹא נְתָנָן אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִים; אֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעוֹלָם הַבָּא. תּוֹרָה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: “אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ” (תהלים צד, יב) (ברכות ה ע"ב).
עַל יְדֵי יִסּוּרִים – בתוספת ייסורים וסבל.
מִנַּיִן? – מה הפסוק המוכיח טענה זו?
*
פב אֵלוּ הֵם יִסּוּרִים שֶׁל אַהֲבָה – כָּל שֶׁאֵין בָּהֶם בִּטּוּל תּוֹרָה (ברכות ה ע"א).
יִסּוּרִים שֶׁל אַהֲבָה – שהקב"ה מייסר בהם את האדם.
כָּל שֶׁאֵין בָּהֶם וגו’ – הצורך לבטל לימוד תורה מעיד שהייסורים הובאו כעונש.
*
פג אָמַר רַב בִּיסְנָא: אֵין אָדָם בָּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ בָא לִידֵי יִסּוּרִים: חוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָּיו – אֵינוֹ יָכוֹל לִישֹׁן, בְּעֵינוֹ – אֵינוֹ יָכוֹל לִישֹׁן; יָגֵעַ בַּתּוֹרָה – אֵינוֹ יָשֵׁן. זֶה עֵר וְזֶה עֵר – “אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ” (תהלים צד, יב) (תנחומא בובר מקץ, טז; ילק"ש לתהלים, תתנ).
חוֹשֵׁשׁ – סובל כאב.
זֶה עֵר וְזֶה עֵר וגו’ – ואשרי מי שער כדי ללמוד תורה.
*
פד אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִנַּיִן שֶׁאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִים אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ? שֶׁנֶּאֱמַר: “זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל” (במדבר יט, יד) (ברכות סג ע"ב).
מִתְקַיְּמִים – לא נשכחים.
מֵמִית עַצְמוֹ – מוכן לסבול ייסורים ועוני.
“זֹאת הַתּוֹרָה” וגו’ – הפסוק נדרש כאומר כי הדרך לרכוש תורה היא להיות מוכן למות למענה באוהל (שהוא סמל לבית המדרש).
*
פה “אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי” (קהלת ב, ט) – אָמַר רַב חֲנִינָא בַּר פַּפָּא: תּוֹרָה שֶׁלָּמַדְתִּי בְּאַף נִתְקַיְּמָה לִי (ילק"ש לקהלת, תתקסח).
לָמַדְתִּי בְּאַף – רכשתי ביגיעה ובטרחה מרובה (ודורש “אף” מלשון חרון אף, כעס).
נִתְקַיְּמָה – ראו בקטע הקודם.
*
פו “יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי” (דברים לב, ב) – חֲכָמִים אוֹמְרִים: אָמַר לָהֶם מֹשֶה לְיִשְׂרָאֵל: שֶׁמָּא אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים כַּמָּה צַעַר נִצְטַעַרְתִּי עַל הַתּוֹרָה וְכַמָּה עָמַל עָמַלְתִּי בָּהּ, וּמָה יְגִיעָה יָגַעְתִּי בָּהּ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה” (שמות לד, כח), וְנִכְנַסְתִּי לְבֵין הַמַּלְאָכִים, וְנִכְנַסְתִּי לְבֵין הַחַיּוֹת, וְנִכְנַסְתִּי לְבֵין הַשְּׂרָפִים, שֶׁאֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לִשְׂרֹף אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ; נָתַתִּי נַפְשִׁי עָלֶיהָ. כְּשֵׁם שֶׁלָּמַדְתִּי אוֹתָהּ בְּצַעַר כָּךְ תִּהְיוּ אַתֶּם לְמֵדִים אוֹתָהּ בְּצַעַר. אוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתֶּם לְמֵדִים אוֹתָהּ, כָּךְ תִּהְיוּ מְלַמְּדִים אוֹתָהּ בְּצַעַר? תַּלְמוּד לוֹמַר: “תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי” (דברים לב, ב), תִּהְיוּ רוֹאִים אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא בְּזוֹל (ספרי דברים, שו).
“יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי” – הפסוק נדרש כאומר כי את התורה (היא ה"לקח") קנה משה בייסורים ובקושי, כמלקות שסובל העולם מעוצמת הגשם היורד בחוזקה.
עַל הַתּוֹרָה – בלימודה.
הַחַיּוֹת – במרכבה שעליה דר האל (יחזקאל פרק א).
נָתַתִּי נַפְשִׁי עָלֶיהָ – הייתי מוכן להקריב את נפשי למענה.
אוֹ כְּדֶרֶךְ וגו’ – האם יש גם ללמד את התורה (כפי שלומדים אותה) בעינוי התלמיד ובהבאת ייסורים עליו?
תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.
רוֹאִים אוֹתָהּ וגו’ – תתייחסו לתורה כאל דבר שאין צורך להשקיע הרבה כדי לרכוש אותו, כלומר תלמדוה בנדיבות ובמאור פנים.
*
פז תְּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּשׁוֹר לְעֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשְּׂאוֹי (עבודה זרה ה ע"ב).
תְּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ – בבית מדרשו של חכם בשם אליהו נאמר.
יָשִׂים עַצְמוֹ וגו’ – יתמסר ללימוד תורה.
מַשְּׂאוֹי – משא.
*
פח אָמְרוּ דְּבֵי רַ' יַנַּאי: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה” (משלי ל, לג)? – בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא חֶמְאָה שֶׁל תּוֹרָה – בְּמִי שֶׁמֵּקִיא חָלָב שֶׁיָּנַק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ עָלֶיהָ (ברכות סג ע"ב).
“מִיץ” – מילה זו מתבארת כעניין מיצוי, סחיטה.
דְּבֵי רַ' יַנַּאי – חכמים בבית מדרשו של ר' ינאי.
חֶמְאָה שֶׁל תּוֹרָה – התוצר המשובח והטוב ביותר של לימוד תורה.
מִי שֶׁמֵּקִיא חָלָב וגו’ – מי שמוכן לְעַנות את גופו למען התורה כאילו איבד את כל מה שאכל מאז ילדותו.
*
פט דָּרַשׁ רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן: כָּל הַמַּשְׁחִיר פָּנָיו עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְהִיק זִיווֹ לָעוֹלָם הַבָּא (סנהדרין ק ע"א).
מַשְׁחִיר פָּנָיו וגו’ – שנעשים פניו שחורות ונפולות מרוב רעב למען לימוד תורה.
מַבְהִיק זִיווֹ – מזריח אורו.
*
צ “שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב” (שיר השירים ה, יא) – בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא דִּבְרֵי תּוֹרָה? בְּמִי שֶׁמַּשְׁכִּים וּמַעֲרִיב עֲלֵיהֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. רַבָּה אָמַר: בְּמִי שֶׁמַּשְׁחִיר פָּנָיו עֲלֵיהֶם כָּעוֹרֵב. רָבָא אָמַר: בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ אַכְזָרִי עַל בָּנָיו וְעַל בְּנֵי בֵּיתוֹ כָּעוֹרֵב, כְּגוֹן רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא, שֶׁהָלַךְ לִלְמֹד תּוֹרָה, אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: הַתִּינוֹקוֹת שֶׁלְּךָ מָה אֶעֱשֶׂה לָהֶם? אָמַר לָהּ: כְּלוּם כָּלוּ קְרוּמִיּוֹת בַּאֲגָם? (עירובין כא ע"ב־כב ע"א).
מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב וגו’ – לומד כל היום כולו (דרשה על שתי המילים משיר השירים).
מַשְׁחִיר פָּנָיו – ראו בקטע הקודם.
עוֹרֵב – ציפור שלפי האמונה העממית (כתובות מט ע"ב) מפקירה את צאצאיה.
מָה אֶעֱשֶׂה לָהֶם? – במה אאכיל אותם?
כְּלוּם כָּלוּ וגו’ – האם אין יותר צמחי מים (שאפשר להסתפק באכילתם, ודי בכך)?
*
צא אָמַר רַ' יִצְחָק: אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם: “יָגַעְתִּי וְלֹא מָצָאתִי” – אַל תַּאֲמֵן; “לֹא יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי” – אַל תַּאֲמֵן; “יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי” – תַּאֲמִין (מגילה ו ע"ב).
יָגַעְתִּי וְלֹא מָצָאתִי – התאמצתי (בלימוד תורה) אך לא הגעתי לתוצאות הרצויות.
*
צב אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: מִיָּמַי לֹא קִדְּמַנִי אָדָם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא הִנַּחְתִּי שָׁם אָדָם וְיָצָאתִי. פַּעַם אַחַת הִשְׁכַּמְתִּי וּמָצָאתִי הַזַּבָּלִים וְהַתַּבָּנִים, וְאָמַרְתִּי: "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכֶּסֶף וְכַמַּטְמֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה אָז תָּבִין יִרְאַת ה' " (משלי ב, ד־ה) – אֲנַחְנוּ לֹא נִזְבָּלִים וְלֹא נִתְבָּנִים אֲפִלּוּ כְּתַבָּנִים אֲפִלּוּ כְּזַבָּלִים?
מִכָּאן הָיָה רַ' פִּינְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר: זְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת, נְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי טָהֳרָה, טָהֳרָה מְבִיאָה לִידֵי קְדֻשָּׁה, קְדֻשָּׁה מְבִיאָה לִידֵי עֲנָוָה, עֲנָוָה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא, יִרְאַת חֵטְא מְבִיאָה לִידֵי חֲסִידוּת, חֲסִידוּת מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבִיאָה לִידֵי תְחִיַּת הַמֵּתִים, תְּחִיַּת הַמֵּתִים מְבִיאָה לִידֵי אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, זָכוּר לַטּוֹב (שהש"ר א, א; ירושלמי שבת א, ג).
מִיָּמַי וגו’ – מעולם לא הגיע איש לבית המדרש לפנַי (בבוקר) ולא נשאר שם אחרַי (בערב).
הַזַּבָּלִים וְהַתַּבָּנִים – פועלים המוציאים זבל ותבן לשדה (והמקדימים לצאת למלאכתם).
“אִם תְּבַקְשֶׁנָּה” – את התורה.
“אָז תָּבִין” – מילה זו נדרשת מלשון תבן (כאמור להלן).
אֲנַחְנוּ וגו’ – האם אין גם תלמידי החכמים חייבים להוסיף ולהתאמץ אף יותר בלימודיהם, כאותם תבנים וזבלים?
מִכָּאן – מהתבוננות בהשכמת התבנים והזבלים להזדרז במלאכתם.
מְבִיאָה – מובילה.
נְקִיּוּת – דקדוק מוקפד בקיום מצוות.
יִרְאַת חֵטְא – חשש מפני העבירות.
חֲסִידוּת – התנהגות דתית מעולה.
רוּחַ הַקֹּדֶשׁ – היא דרגת הנביא.
תְּחִיַּת הַמֵּתִים – הזכות לראות בסימנים הראשונים של הגאולה.
אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא – הגאולה וביאת המשיח (שאליהו מבשר את הופעתו).
*
צג רַ' אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמֹד תּוֹרָה… וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל (אבות ב, יד).
הֱוֵי שָׁקוּד – למד בהתמדה.
לִפְנֵי מִי וגו’ – מי ניצב מולך (הקב"ה) כשאתה מתייגע בלימודך.
*
צד רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם יִהְיוּ כָּל הַיַּמִּים דְּיוֹ, וַאֲגַמִּים קֻלְמוּסִין, וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ מְגִלּוֹת וְכָל בְּנֵי הָאָדָם לִבְלָרִים, אֵין מַסְפִּיקִין לִכְתֹּב תּוֹרָה שֶׁלָּמַדְתִּי; וַאֲנִי לֹא חִסַּרְתִּיהָ אֶלָּא כְּאָדָם שֶׁמַּטְבִּיל מִכְחוֹל בַּיָּם. רַ' יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִם יִהְיוּ כָּל הַיַּמִּים דְּיוֹ וַאֲגַמִּים קֻלְמוּסִין, וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ יְרִיעוֹת וְכָל בְּנֵי אָדָם לִבְלָרִים, אֵין מַסְפִּיקִין לִכְתֹּב תּוֹרָה שֶׁלָּמַדְתִּי, וְלֹא חִסַּרְתִּיהָ רַק כְּאָדָם שֶׁמַּטְבִּיל מִכְחוֹל בַּיָּם.
רַ' עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲנִי אֵין בִּי כּוֹחַ לוֹמַר כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתַי; אֶלָּא רַבּוֹתַי חִסְּרוּהָ, וַאֲנִי לֹא חִסַּרְתִּיהָ אֶלָּא כְּמֵרִיחַ בְּאֶתְרוֹג – הַמֵּרִיחַ נֶהֱנֶה וְהָאֶתְרוֹג לֹא חָסֵר, וְכִמְמַלֵּא מֵאַמַּת הַמַּיִם, וּכְמַדְלִיק מִנֵּר לְנֵר (שהש"ר א, ג).
אֲגַמִּים קֻלְמוּסִין – אם יהיו כל צמחי המים (הם האגמים) לכלי כתיבה, לעטים.
לִבְלָרִים – סופרים, כתבנים.
לֹא חִסַּרְתִּיהָ וגו’ – כל התורה האדירה הזו היא רק מעט ממה שלקח מרבו, כאילו הטביל מכחול בים והחסיר ממנו טיפת מים.
אֵין בִּי כּוֹחַ וגו’ – איני יכול לומר על רבותי (ר' אליעזר ור' יהושע) מה שאמרו הם על רבותיהם.
מֵרִיחַ בְּאֶתְרוֹג – שאינו גורם שום חיסרון ולוּ זעיר לאתרוג.
מְמַלֵּא מֵאַמַּת הַמַּיִם – ממלא כד מזרם מים שנובע בלי הפסקה.
*
צה בֶּן עַזַּאי הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְהָאֵשׁ מְלַהֶטֶת סְבִיבוֹתָיו. הָלְכוּ וְאָמְרוּ לְרַ' עֲקִיבָא: רַבִּי, בֶּן עַזַּאי יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְהָאֵשׁ מְלַהֶטֶת סְבִיבוֹתָיו. הָלַךְ אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ: שָׁמַעְתִּי שֶׁהָיִּיתָ דוֹרֵשׁ וְהָאֵשׁ מְלַהֶטֶת סְבִיבְךָ. אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא בְּחַדְרֵי מֶרְכָּבָה הָיִיתָ עָסוּק? אָמַר לוֹ: לָאו, אֶלָּא הָיִיתִי יוֹשֵׁב וְחוֹרֵז בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, וּמִתּוֹרָה לִנְבִיאִים, וּמִנְּבִיאִים לִכְתוּבִים, וְהָיוּ הַדְּבָרִים שְׂמֵחִים כִּנְתִינָתָם מִסִּינַי, וְהָיוּ עֲרֵבִים כְּעִקַּר נְתִינָתָם. וְכִי עִקַּר נְתִינָתָם מִסִּינַי לֹא בָּאֵשׁ הָיוּ נִתָּנִים? (שהש"ר א, י).
הֵן – אכן כך.
חַדְרֵי מֶרְכָּבָה – סודות עליונים הקשורים במרכבה שבה הופיע הקב"ה בעולם (יחזקאל א), ואין לאומרים ברשות הרבים.
חוֹרֵז וגו’ – מקשר (כעשיית מחרוזת אבנים יפות) בין פסוקים משלושת חלקי התנ"ך.
הַדְּבָרִים – פסוקי המקרא.
עֲרֵבִים כְּעִקַּר נְתִינָתָם – מתוקים לאוזן כפי שניתנו לראשונה בהר סיני.
בָּאֵשׁ – כאמור על הר סיני (דברים ד, יא): “וההר בוער באש”.
*
צו רַ' חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי וְרַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הָלְכוּ לִלְמֹד תּוֹרָה אֵצֶל רַ' עֲקִיבָא בִּבְנֵי בְּרַק. שָׁהוּ שָׁם שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הָיָה מְשַׁגֵּר וְיוֹדֵעַ מָה שֶׁבְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְרַ' חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי לֹא הָיָה מְשַׁלֵּחַ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ. שִׁגְּרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: בִּתְּךָ בָּגְרָה, בּוֹא וְהַשִּׂיאָהּ. נָטַל רְשׁוּת וְהָלַךְ. כְּשֶׁחָזַר מָצָא שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ שְׁבִילֵי עִירוֹ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא בֵּיתוֹ. מָה עָשָׂה? הָלַךְ וְיָשַׁב עַל שְׂפַת הַנָּהָר. שָׁמַע רִיבוֹת קוֹרְאוֹת לְאַחַת מֵהֶן: “בַּת חֲכִינַאי, מַלְאִי כַּדֵּךְ וְנֵלֵךְ”. אָמַר: שׁוֹמֵעֲנִי, רִיבָה זוֹ מִשֶּׁלָּנוּ הִיא. הָלַךְ אַחֲרֶיהָ עַד שֶׁנִּכְנְסָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְנִכְנַס אַחֲרֶיהָ פִּתְאוֹם. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ יוֹשֶׁבֶת וּמְנַפָּה קֶמַח. זָקְפָה עֵינֶיהָ וְהִרְגִּישָׁה בּוֹ – וּפָרְחָה נִשְׁמָתָהּ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. עֲנִיָּה זוֹ – זֶה שְׂכָרָהּ? בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֶיהָ וְחָזְרָה נִשְׁמָתָהּ (כתובות סב ע"ב; ויק"ר כא, ח).
מְשַׁגֵּר – שולח (מכתבים או מסרים שעל פה).
אִשְׁתּוֹ – של ר' חנינא.
נָטַל רְשׁוּת – ביקש את רשות רבו (לחזור לביתו).
רִיבוֹת – נערות (שואבות מים).
שׁוֹמֵעֲנִי – מדברים אלה אני למד.
מִשֶּׁלָּנוּ – בת משפחתנו.
פִּתְאוֹם – במפתיע.
זָקְפָה וגו’ – הרימה עיניה וחשה בקרבתו.
פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ – מתה.
עֲנִיָּה – מסכנה.
זֶה שְׂכָרָהּ? – כך ראוי שיהיה גורלה (לאחר שהמתינה שנים כה רבות)?
בִּקֵּשׁ רַחֲמִים – התפלל.
חָזְרָה נִשְׁמָתָהּ – שבה לחיים.
*
צז רַ' חַמָּא בַּר בִּיסָא הָלַךְ וְיָשַׁב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, כְּשֶׁחָזַר אָמַר: לֹא אֶעֱשֶׂה כְּמַעֲשֵׂה בֶּן חֲכִינַאי. נִכְנַס וְיָשַׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְשָׁלַח לְבֵיתוֹ. בָּא רַ' אוֹשַׁעְיָא בְּנוֹ וְיָשַׁב לְפָנָיו וּשְׁאֵלוֹ בַהֲלָכוֹת. רָאָה שֶׁשְּׁמוּעוֹתָיו מְחֻדָּדוֹת. חָלְשָׁה דַעְתּוֹ, אָמַר: אִלּוּ הָיִיתִי כָאן הָיָה לִי זֶרַע כְּמוֹתוֹ. נִכְנַס לְבֵיתוֹ, בָּא בְּנוֹ. עָמַד רַ' חַמָּא מִפָּנָיו, סָבַר: לִשְׁאֹל אוֹתוֹ בַהֲלָכוֹת הוּא מְבַקֵּשׁ. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: כְּלוּם יֵשׁ אָב שֶׁעוֹמֵד מִפְּנֵי בְּנוֹ?
קָרָא עָלָיו רָמִי בַּר חַמָּא: “וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק” (קהלת ד, יב) – זֶה רַ' אוֹשַׁעְיָא בְּנוֹ שֶׁל רַ' חַמָּא בַּר בִּיסָא (כתובות סב ע"ב).
הָלַךְ – עזב את ביתו.
מַעֲשֵׂה בֶּן חֲכִינַאי – ראו בקטע הקודם.
שָׁלַח לְבֵיתוֹ – להודיע שהוא עומד להגיע.
שְׁאֵלוֹ בַהֲלָכוֹת – ר' אושעיא את ר' חמא (מבלי שידע שאביו הוא).
שְׁמוּעוֹתָיו מְחֻדָּדוֹת – ידיעותיו בהלכה מדויקות ומחשבתו חריפה.
חָלְשָׁה דַעְתּוֹ – הצטער.
זֶרַע – צאצא.
עָמַד – קם (מתוך כבוד).
כְּלוּם – האם.
קָרָא עָלָיו – ציטט (פסוק) בקשר אליו.
“וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ” – שלושה דורות: ר' ביסא, בנו ונכדו.
*
צח רַב יוֹסֵף בְּנוֹ שֶׁל רָבָא שְׁלָחוֹ אָבִיו לְבֵית מִדְרָשׁ לִפְנֵי רַב יוֹסֵף. פָּסְקוּ לוֹ שֵׁשׁ שָׁנִים. כְּשֶׁעָבְרוּ שָׁלוֹשׁ שָׁנִים וְהִגִּיעַ עֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים אָמַר: אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה בְּנֵי בֵּיתִי. שָׁמַע אָבִיו, נָטַל מַקֵּל וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: יוֹנָתְךָ נִזְכַּרְתָּ? נִטְרְדוּ וְלֹא אָכְלוּ שְׁנֵיהֶם סְעוּדָה הַמַּפְסֶקֶת (כתובות סג ע"א).
פָּסְקוּ לוֹ – קבעו לו (כתקופת הלימוד שרק בסופה ישוב לביתו).
נָטַל – לקח.
יוֹנָתְךָ נִזְכַּרְתָּ – חשבת על אשתך, המכונה בלעג בכינוי החיבה “יונה” (ולכן חזרת קודם הזמן)?
נִטְרְדוּ – דעתם הוסחה (בשל הקטטה).
סְעוּדָה הַמַּפְסֶקֶת – שלפני הצום.
*
צט מִין אֶחָד רָאָהוּ לְרָבָא שֶׁמְּעַיֵּן בַּהֲלָכָה וְאֶצְבְּעוֹת יָדוֹ נְתוּנוֹת תַּחַת רַגְלָיו וּמְמַעֲכָן וְהֵן נוֹבְעוֹת דָּם. אָמַר לוֹ: עַם בָּהוּל, שֶׁהִקְדַּמְתֶּם פִּיכֶם לְאָזְנֵיכֶם, עֲדַיִן בְּפַחֲזוּתְכֶם עוֹמְדִים אַתֶּם; בַּתְּחִלָּה הֲיִיתֶם צְרִיכִים לִשְׁמֹעַ, אִם תּוּכְלוּ – תְּקַבְּלוּ, וְאִם לֹא – לֹא תְקַבְּלוּ. אָמַר לוֹ: אָנוּ שֶׁהוֹלְכִים בְּתֹם, נֶאֱמַר בָּנוּ: “תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם” (משלי יא, ג); אוֹתָם בְּנֵי אָדָם הַבָּאִים בַּעֲלִילָה, נֶאֱמַר בָּהֶם: “וְסֶלֶף בֹּגְדִים יְשָׁדֵּם” (שם) (שבת פח ע"א־ע"ב).
מִין – כופר.
מְעַיֵּן – שקוע במחשבות עמוקות. וְאֶצְבְּעוֹת וגו’ – ומתוך עיון לא הרגיש שהוא מוחץ את אצבעותיו.
בָּהוּל – פזיז.
הִקְדַּמְתֶּם וגו’ – אמרתם “נעשה” לפני “נשמע” (שמות כד,ז).
פַּחֲזוּתְכֶם – תכונת החפזון והפזיזות שלכם.
אִם תּוּכְלוּ – לקבל את התורה, ללמוד אותה ולקיים את מצוותיה (ולא לסבול בגללה).
הוֹלְכִים בְּתֹם – בדרך הישר ובאמונה תמימה (מבלי להתחכם הרבה).
אוֹתָם בְּנֵי אָדָם – המינים.
הַבָּאִים בַּעֲלִילָה – מסלפים את דברי התורה ובוגדים בה.
“יְשָׁדֵּם” – ישמידם.
*
ק “הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ” (דברים כז, ט) – וְכִי אוֹתוֹ הַיּוֹם נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל? וַהֲלֹא אוֹתוֹ יוֹם סוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה! אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ, שֶׁחֲבִיבָה תּוֹרָה עַל לוֹמְדֶיהָ בְּכָל יוֹם וָיוֹם כַּיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה מֵהַר סִינָי (ברכות סג ע"ב).
אוֹתוֹ הַיּוֹם – שבו אמר משה (לאחר ארבעים שנות הנדודים במדבר) פסוק זה.
*
קא דִּבְרֵי תּוֹרָה חֲבִיבִים עַל לוֹמְדֵיהֶם כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה (עירובין נד ע"ב).
כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה – כמו בפעם הראשונה שבה פגשו בתורה והחלו ללמוד אותה.
*
קב “דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְּכָל עֵת” (משלי ה, יט) – לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּדַד? מָה דַּד זֶה כָּל זְמַן שֶׁהַתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ – מוֹצֵא בּוֹ חָלָב, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה כָּל זְמַן שֶׁאָדָם הוֹגֶה בָהֶם – מוֹצֵא בָּהֶם טַעַם.
“בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד” (משלי ה, יט) – כְּגוֹן רַ' אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַ' אֶלְעָזָר, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּשּׁוּק הַתַּחְתּוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי וּסְדִינוֹ מֻטָּל בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי.
אָמַר רַ' יִצְחָק בֶַּן אֶלְעָזָר: פַּעַם אַחַת בָּא אָדָם לִטְּלוֹ וּמָצָא בּוֹ שָׂרָף (עירובין נד ע"ב).
דַּדֶּיהָ – שדיה של האישה (שהתורה מדומה להם).
טַעַם – עניין וסיפוק.
“בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה” – והפסוק נדרש על הדבקות בתורה הגורמת לאדם לשגות בעניינים אחרים.
סְדִינוֹ – מעילו (ששכח לקחת).
לִטְּלוֹ – לקחת אותו לעצמו.
שָׂרָף – נחש (ששמר עליו).
*
קג “וְיִדְגּוּ” (בראשית מח, טז) – מָה דָּגִים הַלָּלוּ גְּדֵלִים בַּמַּיִם, כֵּיוָן שֶׁיּוֹרֶדֶת טִפָּה אַחַת מִלְּמַעְלָה מְקַבְּלִים אוֹתָהּ בְּצִמָּאוֹן כְּמִי שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם מַיִם מִיְּמֵיהֶם, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל, גְּדֵלִים בַּמַּיִם – בַּתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁהֵם שׁוֹמְעִים דָּבָר חָדָשׁ מִן הַתּוֹרָה הֵם מְקַבְּלִים אוֹתוֹ בְּצִמָּאוֹן כְּמִי שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ דְבַר תּוֹרָה מִיְּמֵיהֶם (בר"ר צז, ג).
טִפָּה אַחַת – של מי גשמים.
גְּדֵלִים בַּמַּיִם – והתורה נמשלה למים (על יסוד ישעיה נה, א ועוד).
*
קד אָמַר רַבִּי: כְּשֶׁהָלַכְתִּי לְמַצּוֹת מִדּוֹתַי אֵצֶל רַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ – וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לְמַצּוֹת מִדּוֹתָיו שֶׁל רַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ – מָצָאתִי יוֹסֵף הַבָּבְלִי יוֹשֵׁב לְפָנָיו, וְהָיָה חָבִיב לוֹ בְּיוֹתֵר עַד לְאַחַת. אָמַר לוֹ: רַבִּי, הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לְהַנִּיחַ מִדָּמוֹ לְמָחָר מַהוּ? אָמַר לוֹ: כָּשֵׁר. עַרְבִית אָמַר לוֹ: כָּשֵׁר. שַׁחֲרִית אָמַר לוֹ: כָּשֵׁר. צָהֳרַיִם אָמַר לוֹ: כָּשֵׁר; מִנְחָה אָמַר לוֹ: כָּשֵׁר, אֶלָּא שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. צָהֲבוּ פָּנָיו שֶׁל יוֹסֵף הַבָּבְלִי. אָמַר לוֹ: יוֹסֵף, כִּמְדֻמֶּה אֲנִי, שֶׁלֹּא כִּוַּנּו שְׁמוּעָתֵנוּ עַד עַכְשָׁו. אָמַר לוֹ: רַבִּי, הֵן, אֶלָּא שֶׁרַ' יְהוּדָה “פָּסוּל” שָׁנָה לִי, וְחָזַרְתִּי עַל כָּל תַּלְמִידָיו וּבִקַּשְׁתִּי לִי חָבֵר וְלֹא מָצָאתִי. עַכְשָׁו שֶׁשָּׁנִיתָ לִי “פָּסוּל” – הֶחֱזַרְתָּ לִי אֲבֵדָתִי. זָלְגוּ עֵינָיו שֶׁל רַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ דְּמָעוֹת, אָמַר: אַשְׁרֵיכֶם, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁדִּבְרֵי תּוֹרָה חֲבִיבִים עֲלֵיכֶם בְּיוֹתֵר. קָרָא עָלָיו אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה: “מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי” (תהלים קיט, צז) (מנחות יח ע"א).
רַבִּי – יהודה הנשיא.
לְמַצּוֹת מִדּוֹתַי – למלא את הכלים (שאני מחזיק בהם נוזלים), כלומר: להשלים את ידיעותי מתוך תורתו של ר' אלעזר.
לְמַצּוֹת מִדּוֹתָיו – ללמוד ממנו כל מה שאפשר.
וְהָיָה חָבִיב וגו’ – כל מה שאמר ר' אלעזר מצא חן בעיני יוסף הבבלי עד שהגיעו לדיון בהלכה אחת (כאמור להלן).
הַשּׁוֹחֵט וגו’ – מה דינו של קורבן שנשחט מתוך כוונה שחלק מדמו לא ישמש להקרבה עוד באותו היום?
עַרְבִית… שַׁחֲרִית וגו’ – וחזר על השאלה עוד פעמים אחדות.
פּוֹסֵל – את הקורבן.
צָהֲבוּ פָּנָיו – האירו פניו משמחה.
כִּמְדֻמֶּה אֲנִי וגו’ – נראה שאינך מסכים עם ההלכה כפי שמסרתי לך (שהקורבן כשר).
הֵן – ההלכה היא כדבריך.
“פָּסוּל” שָׁנָה לִי – לימד אותי שהקורבן פסול.
חָזַרְתִּי – פניתי.
חָבֵר – אדם נוסף (ששמע כמוני).
אֲבֵדָתִי – היא דעתו של ר' אליעזר.
קָרָא עָלָיו וגו’ – ציטט (פסוק) בקשר אליו.
*
קה רַ' אַבָּהוּ הָלַךְ לְקֵיסָרִין וּבָא מִשָּׁם לִטְבֶרְיָא וּפָנָיו מְאִירוֹת. רָאוּהוּ תַּלְמִידָיו של רַ' יוֹחָנָן. עָלוּ וְאָמְרוּ לְרַ' יוֹחָנָן: רַ' אַבָּהוּ מָצָא מַטְמוֹן. אָמַר לָהֶם: לָמָּה? אָמְרוּ לוֹ: פָּנָיו מְאִירוֹת. אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא תּוֹרָה חֲדָשָׁה שָׁמַע?! עָלָה רַ' אַבָּהוּ אֶל רַ' יוֹחָנָן; אָמַר לוֹ: מָה תּוֹרָה חֲדָשָׁה שָׁמַעְתָּ? אָמַר לוֹ: תּוֹסֶפְתָּא יְשָׁנָה. קָרָא עָלָיו רַ' יוֹחָנָן: “חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו” (קהלת ח, א) (ירושלמי שבת ח, א; קה"ר לפסוק).
טְבֶרְיָא – מקום מושבו של ר' יוחנן.
עָלָה – בא לבקר.
תּוֹסֶפְתָּא יְשָׁנָה – מסורת עתיקה מתקופת התנאים שלא נכללה במשנה של רבי יהודה הנשיא.
קָרָא עָלָיו – ציטט (פסוק) בקשר אליו.
*
קו רַ' יְהוּדָה בְּרַ' אֶלְעַי רָאַתּוּ מַטְרוֹנָה אַחַת שֶׁפָּנָיו צְהֻבִּין. אָמְרָה לוֹ: זָקֵן, זָקֵן, אֶחָד מִשְּׁלוֹשָׁה יֵשׁ בְּךָ: אוֹ שְׁתוּי יַיִן אַתָּה, אוֹ מַלְוֶה בְּרִבִּית, אוֹ מְגַדֵּל חֲזִירִים. אָמַר לָהּ: הָאֱמוּנָה, שֶׁאֵין בִּי אֶחָד מִן הַשְּׁלוֹשָׁה, לֹא מַלְוֶה בְּרִבִּית אֲנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: “לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ” (דברים כג, כ), וְלֹא מְגַדֵּל חֲזִירִים, שֶׁאָסוּרִ לְבֶן יִשְׂרָאֵל לְגַדֵּל חֲזִירִים, וְלֹא שְׁתוּי יַיִן אֲנִי, שֶׁאֵין אֲנִי טוֹעֵם אֶּלָא קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה וְאַרְבַּע כּוֹסוֹת – וְחוֹגֶרְנִי צְדָעַי מִפֶּסַח עַד הָעֲצֶרֶת. אָמְרָה לוֹ: וְלָמָּה פָּנֶיךָ צְהֻבִּין? אָמַר לָהּ: הַתּוֹרָה הִיא שֶׁמְּאִירָה פָּנַי, שֶׁנֶּאֱמַר: “חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו” (קהלת ח, א) (ירושלמי שבת ח, א; נדרים מט ע"ב; קה"ר לפסוק).
מַטְרוֹנָה – גבירה רומית.
צְהֻבִּין – מאירים.
אֶחָד וגו’ – אחד מן הדברים המנויים להלן נכונים לגביך.
הָאֱמוּנָה – לשון שבועה.
תַשִּׁיךְ – תלווה בריבית.
קִדּוּשׁ וגו’ – בליל שבת וביציאתה וכן בליל הסדר.
חוֹגֶרְנִי צְדָעַי – חש כאילו חגורה מלפפת את רקותי (מכאב ראש בשל שתיית יין).
עֲצֶרֶת – חג השבועות.
*
קז אָמַר אַבַּיֵּי: יַעֲמֹד לִזְכוּתִי, שֶׁאִם רָאִיתִי תַּלְמִיד חָכָם שֶׁסִּיֵּם מַסֶּכֶת, עָשִׂיתִי יוֹם טוֹב לַחֲכָמִים (שבת קיח ע"ב־קיט ע"א).
סִיֵּם מַסֶּכֶת – סיים ללמוד מסכת מן המשנה.
יוֹם טוֹב – משתה ושמחה.
*
קח בִּרְכַּת הַתּוֹרָה מִנַּיִן? אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל: קַל וָחֹמֶר, עַל חַיֵּי שָׁעָה מְבָרֵךְ – עַל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא לֹא כָּל שֶׁכֵּן? (ברכות מח ע"ב).
בִּרְכַּת הַתּוֹרָה מִנַּיִן? – מניין שצריך לברך כשבאים לקרוא בתורה או ללמוד אותה?
חַיֵּי שָׁעָה – הנאות מתענוגות העולם (כגון ריח טוב) או אכילה.
חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא – כי התורה מעניקה ללמודיה חיים בעולם הבא.
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות