ארתור סי קלרק אוהב לעתים לעשות את ההפך ממה שעשה ב"אודיסיאה בחלל" ו"קץ הילדות" – להוריד את המופלא אל האדמה, לספר את ‘הנסים הקטנים’ שמאחורי המעללים הגדולים. כאן נוכל ללמוד כיצד נוהגים שותפים טובים בעת מסע משותף לירח, ומדוע שמות המקומות שאנו מוצאים על מפת הלבנה עשויים לעתים להראות חידתיים כל כך…
* * *
ספורה של המשלחת הלונארית הראשונה נכתב פעמים כה רבות, עד כי אנשים עשוים לתהות האם נותר עוד משהו חדש לומר. אף על פי כן אינני סבור שהדיווחים הרשמיים, העדויות הרשומות, וכל השדורים שנערכו, משקפים תמונה מלאה כלשהי. שהרי, הם מסרו שפע דברים אודות התגליות שבוצעו, אך מעט מזעיר על אותם אנשים אשר ביצעון.
בתור קברניטה של ה’אנדאבר', ובתוקף זה מפקדה של המשלחת הבריטית, מסוגל הייתי לצפות בדברים רבים אשר תיתקשו למצוא בספרי ההיסטוריה, ואחדים מהם – אף כי לא כולם – ניתנים עכשיו לסיפור. תקוותי היא שביום מן הימים יוכלו עמיתי שעל ה’גודאר' וה’זיולקובסקי' לגולל את הצד שלהם בעניין; אך הואיל והקומנדר ואנדרבורג שוהה עדיין על המאדים, ואילו קומנדר קרמסין מקנן איכשהו בתוככי מסילתה של נוגה, נראה שעוד זמן רב נצטרך להמתין לגרסאותיהם שלהם, ועד אז אין ברירה בידכם אלא להסתפק בזו שלי.
הוידוי, כך אומרים, הינו צרי לנפש. אכן בלי ספק אחוש עצמי בטוב יותר לאחר שאגולל את הספור האמיתי שמאחורי עיתויה של הנסיעה הראשונה, שְמני כבר היתה עטופה בערפילי מסתורין.
כידוע לכל, הספינות האמריקאיות, הרוסית והבריטית הורכבו במסלולה של תחנת חלל שלוש, בגובה חמש מאות מייל מעל לאדמה, מרְכיבים שהוטסו לשם ע"י ספינות גרר. אף כי הכל תוכנן זה כבר, עצם מעשה ההרכבה נטל למעלה משנתיים, משך זמן שבמהלכו אבדו אנשים רבים, שלא ניחנו בבקיאות מספקת כדי להבין את מהות הקשיים שעדיין עמדו לפני הצוות, את סבלנותם. הם היו צופים זה שנתיים בעשרות תצלומי אויר של חלליות הנעות במסלולם בלי פגם, מוכנות כביכול לזינוק; מה שלא היו מסוגלים לראות היו אלפי אביזרי הצנרת, חוטי החשמל, מכשירי הקשר, חלקי מנועים ששובצו במקומם והיו נתונים לבקרה של כל מבחן אשר ניתן היה רק להעלות על הדעת.
לא היו בנמצא כל תאריך יעד סופי ליציאה; מאחר שהלבנה מצויה תמיד במרחק ממוצע קבוע, יכול אתה להישתלח כלפיה בכל מועד שתבחר, כלומר, משעה שאתה מוכן; אין בזה כל הבדל מנקודת התצפית של צריכת דלק האם תזנק כשהיא במילואה, או בעת ליקוי מלא, או בכל מועד שבתווך. נשמרנו היטב מקביעת מועד כזה חרף כל הלחצים שהופעלו עלינו בנדון; כה רבים הדברים שעלולים להשתבש ברגע האחרון, ולא היינו מוכנים להיפרד לשלום מהארץ לפני שהיינו בטוחים בלי שמץ ספק, בברכת השלום שמצפה לנו על פני הירח.
אזכור תמיד את פגישת המפקדים האחרונה, באולמה של תחנת החלל, שעה שהצהרנו כולנו על כך שעתה אנו מוכנים ומזומנים. מאחר והיה זה מסע קואופרטיבי, בו כל קבוצה התמחתה בסוג נבדל של משימות, היה מקובל עלינו שננחת כולנו במסגרת אותה יממה, באתר שנבחר מראש על המארה אִימְבְּריוּם. ברם – פרטי הנסיעה היותר דקים נותרו להכרעת המפקדים, שמא מתוך תקוה שלא נישנה זה את שגגותיו של זה.
“אהיה מוכן,” אמר קומנדר ואנדרבורג. “לשלח את טילי טיסת הדֶמֶה שלי בשעה תשע מחר בבקר. מה המצב אתכם, ג’נטלמנים? האם נוכל לומר לפיקוח הארצי שעליהם להשגיח מחר על כולנו?”
“זה או. קיי. אתי,” אמר קרמסין, שמעולם לא השתכנע כי הסלנג האמריקאי שלו מפגר, תמידית, בעשרים שנה.
נענעתי ראשי לאות הסכמה. נכון הדבר שאחת מאטימות מיכל הדלק השמאלי שלי הוכיחה לאחרונה מידה מסוימת של התנהגות פרועה. אך אין בכך כדי להזיק, יתקנוה הרבה לפני שהמיכלים ימולאו.
טיסת הדמה היא שחזור מדוקדק של השילוח האמיתי, כל אחד מאנשי המשימה מקיים את תפקידיו במלואם, דבר שעשינו למכביר על פני כדור הארץ, אך עתה יהיה בגדר העתק מדויק לגמרי של מה שיקרה לנו כשנגיע לדבר הממשי. כל שיחסר הוא נהמת המנועים שתבשרנו, בבוא הזמן, על כך שהמסע התחיל.
מימשנו איפוא שישה חיקויים מושלמים של שילוח, ופרקנו את הספינות לחלקיקיהן, כדי לתקן כל מה שלא פעל כראוי. לאחר מכן עשינו ששה נוספים.
עתה הינו מוכנים; נותר עוד למלא את מיכלי הדלק. לא עוד חיקויים.
המתח השורר בשעות האחרונות אינו חויה שאהיה מאושר לעברה שנית. עיני העולם כולו צפו בנו; זמן השילוח האקטואלי נקבע כבר, נתון לתמורות של שעות ספורות בלבד. כל המבחנים האחרונים בוצעו לשביעות רצון. עתה היינו משוכנעים שהספינות כשירות ככל שרק יכולה כשירות אנושית לדרוש.
היה זה באותן שעות אחרונות שאיגרת רדיו סודית ודחופה השיגה אותי, שלוחה ביד אישיות כה גבוהה שרק התחזות שוא תהיה זו להתעלם מטבעה המצווה. היתה זו פקודה, והיא הזכירה לי שאף כי מדובר במשימה משולבת של שלוש אומות ידידותיות, כדאי לי להרהר קמעה ביוקרה העצומה שינחל הראשון בין העמיתים. אין צורך ביותר משעות ספורות…
הייתי מזועזע, ולא חשכתי לשוני. באותו זמן היו כבר ואנדנבורג וקרמסין ידידים טובים שלי, ואנו נמצאנו כולנו בסירה אחת, אם אורשה להתבטא כך. התנצלתי כמיטב יכולתי והודעתי, שהיות ונתיבינו כבר נקבעו סופית ע"י מחשבים, אין כל דרך להיענות לדרישה המפתיעה. כל אחת מהספינות תנוע בתואי הקצר ביותר על מנת לחסוך בדלק. אם נזנק יחדיו נגיע יחדיו בהבדל של שניות ספורות.
למירע המזל היה מי ששקל את התשובה להערה זו. ספינותינו תיערכנה בנתיב שינוע סביב מסלולה של הארץ. אנו נסובב את הארץ בנכונות מלאה, ומחמת הגובה בו היינו מצוים דרושות תשעים וחמש דקות בכדי להשלים סיבוב אחד. בכל סיבוב כזה רק נקודה אחת תהיה אופטימלית לזינוק עצמו, ועל כן אם נקדים את השילוח בסיבוב אחד, יוותרו הרוסים והאמריקאים סיבוב שלם מאחור, הם יגיעו תשעים וחמש דקות אחרינו.
לא אחזור כאן על הטעונים השונים והרבים, ועדיין לא פגה מלבי הבושה על שבסוף נאותתי לשתף פעולה, כלומר, נאמר גלויות, להונות את רעי. נמצאנו בצילה של הארץ, במהלכו של ליקוי חלקי, כשהרגע שחושב בזהירות רבה, הגיע. ואנדנבורג וקרמסין, בחורים ישרים כפי שהיו, חשבו לתומם שאני ממשיך יחד עימם לסיבוב נוסף. אך לא. מעודי לא חשתי רגש כה מוזר בתוכי כבשעה שהפעלתי את מנועי הפליטה, אשד הדפוני הלאה מכור מחצבתי. במשך עשר דקות תמימות היינו עסוקים מדי במכשירינו מכדי שנוכל להשקיף חזרה אל הארץ הנדהמת. ברגע שיצאנו את מסלולה של הארץ פרצנו אל זוהר גדול שעתה, מחוץ לקיומו של כל צל אפשרי, יעטור אותנו עד סוף המסע. ברגע זה כבר צריכה תחנת החלל ועימה שתי החלליות בישות המזל להיות אלפי מיילים מאחור; יהיה עליהם, על ואנדנבורג וקרמסין להמתין עתה שמונים וחמש דקות תמימות עד שישובו לנקודת הזנוק; ואני קיויתי בלב שלם, שיעבור עוד זמן נוסף לפני שיהיה עלינו להיפגש…
הדלקתי את מצלמת הירכתים וזרקתי מבט לעבר תחנת החלל, שרק זה עת ביצבצה מתוך צילה של הארץ. עברו כמה דקות טרם ניסכה בי ההכרה שה’גודאר' וה’זיולקובסקי' בשום פנים ואופן לא נראו בסמוך לה! לא! הם נמצאו רק חצי מייל מאחורי. הבטתי בהם בחוסר אמון שניה שלמה לפני שעלה על במוחי הרעיון שכולנו בצענו אותו תעלול. “מה! זוג בוגדים!” צעקתי בזעם.
הגענו בהפרשים של שתי חמישיות של שניה, כשואנדנבורג מוביל, ואני אחריו.
עליכם להודות שבמסע של רבע מליון מייל זהו פיניש לדוגמה.
נחתנו בשחרו של יום ירחי ארוך, והצללים המתעקלים השתרעו כולם סביבינו, מישתרעים למיילים ארוכים בשדמה הרחבה. הם הלכו והתקצרו ככל שהעפילה החמה בגובה השמים, והיו עתידים כמעט להיעלם בצהרי יום. אך הצהרים עדין היו מרוחקים מאתנו חמישה ימים תמימים, על פי מידות הארץ, והליל המתין לנו רק במרחק שבעה ימים לאחר מכן. ציפו לנו, אפוא, כמעט שבועיים של אור יום בטרם תשקע השמש וזוהרה הכחלחל של הארץ יעטרנה בנוגה של מלכת הרקיע.
זמן מועט ביותר לסיורים נשאר בידינו באותם ימים ראשונים מבולבלים. היה עלינו לפרוק את הספינות, להתרגל לתנאי חיים חדשים, ללמוד להישתמש בציוד החשמלי, לכונן את האיגלוס שישרתונו במקום בית, משרד ומעבדות. יכולנו אמנם להמשיך את שהותנו בספינות עצמן אך אחרי חמישה ימים בחלל היו האיגלוס, אף כי רחוקים היו מלהתכנות בתי תפארת, נוחים במידה שלא תשוער. למותר להעיר שהאיגלו האמריקאי היה רחב הידיים מכולם, ואף היה מצוייד בשלמות שכללה אפילו מדיח כלים, אותו היינו אנו והרוסים שואלים לעתים קרובות.
היה זה רק ‘לפנות ערב’, בתום עשרה ימים ראשונים על הירח, שמלאכת ההתארגנות הושלמה פחות או יותר וניתן היה להתחיל להיתפנות לעבודה מדעית רצינית יותר. חבורות הסיקור הראשונות ערכו גיחות קצרות ועצבניות אל הנוף הזר שמסביב, ממנו היו לנו, כמובן, מפות שצולמו מהאויר; דא עקא שציון אשר סימן על המפה גבעה שפלת קומה התגבה לעתים כהר אדיר לאדם המטפס במרגלותיו, וחלקות אדמה קלות־מעבר על המפה נהפכו לביצות־אבק עד גובה הברכים במציאות, ועשו כל מעבר בהם לזחילת ייסורים מייגעת.
ברם, היו אלה קשים של מה בכך, וכח המשיכה הזעום, קטן כדי שישית מזה שהורגלנו לו, פעל הרבה לקיזוז צרותינו. ככל שהרבו המדענים לקבץ את ממצאיהם הפכו קווי השידור לארץ עסוקים יותר ויותר, עד שהיו גדושים להתפקע. לא נטלנו על עצמנו כל סכון – אפילו לא נגיע אנו חזרה, הידע שבעבורו נערך המסע היה בטוח.
הראשונה מבין חלליות המשא האוטומטיות נחתה יומיים לפני השקיעה, בדיוק כמתוכנן. ראינו את עשן טילי הבלימה שלה מסתמן לרגע מול השמים הכהים, ואז פעם נוספת שניות ספורות לפני המגע. הנחיתה עצמה נסתרה מעינינו, היות ומטעמי בטיחות היא כוונה למרחק בטחון של שלושה מייל מהבסיס. ועל פני הירח, שומא עליכם לזכור, שלושה מייל פרושם הרבה מעבר לעקומת האופק.
כשהגענו עד לרובוט מצאנוהו ניצב מעט בשיפוע אך איתנות על קולטי הזעזועים שלו, ומצוי, ככל שניתן לשפוט, במצב מצויין. כך גם היה מצבו של כל השאר, הצידה, המכשור והמזון. נשאנו הכל בתרועת נצחון אל המחנה, וערכנו הילולה רבתי, שאולי לא היתה במקומה בהתחשב ביגיעה הרבה שעברה על האנשים, שנזקקו, לפני כל דבר אחר, למעט מנוחה.
היתה זו מסיבה לעניין. מסמר הערב, עד כמה שרשאי אני לשפוט, היה קומנדר קרמסין המנסה לבצע מחול קוזאקים בחליפת חלל. לאחר מכן הפנינו מַעֲינינו לספורט תחרותי יותר, אך גילינו, שמטעמים מובנים, פעילויות שמחוץ לבית היו מוגבלות במקצת. משחקים כגון הקריקט או באולינג ניתנים היו להתבצע לו נמצא ברשותנו ציוד מתאים, אך הקריקט והכדורגל היו מחוץ לתחום. בכבד משיכה זה אפילו כדור רגל יטיב להרקיע חצי מייל אם יזכה בתנופה הולמת, ואשר לכדור הקריקט, סביר שהוא ייעלם בלי שוב.
פרופסור טרבור ויליאמס היה הראשון שהציע ספורט ירחי פרקטי. הוא היה האסטרונום שלנו, ופרט לכך – אחד הצעירים ביותר בחברי החברה המלכותית בכל ההיסטוריה הארוכה שלה, יען כי לא הגיע עדיין לשנתו השלושים כשכבוד זה הוטל על כתפיו. מחקריו במתודולוגיה של ניווט בין־כוכבי עשוהו מפורסם. פחות ידוע בצבור היה כשרונו המיוחד כאוקסופיליט. במשך שנתיים רצופות היה אלופה של ווילס. לא הופתעתי אפוא כשגיליתיו יורה לעבר מטרה נעוצה בערימת אבן ירחית.
הקשת היתה מוזרה למראה, עשויה תיל פלסטי גמיש, שתהיתי כיצד ואיפה הניח עליו טרבור ידיו. לאחר מכן נזכרתי שטיל הרובוט, לאחר שנפרק מאספקתו, זכה ליחס קאניבלי, וקרעים ממנו הופיעו עתה בכל מני מקומות וצורות. ברם – דוקא החצים עוררו עניין מיוחד. על מנת לייצבם בחללו חסר האויר של הירח, היכן שלא יימצא, מאליו יובן, כל שימוש לנוצות או כיוצא בהן, מצא טרבור תחבולה ליירטם ולירותם; היה התקן מיוחד על גבי הקשת אשר סחררם תוך כדי מעוף, בדומה לכדורי רובה, ועל כן שמרו על מסלולם גם כשנתקו מהקשת.
אפילו לנוכח ציוד מעשה בית זה, ניתן היה לירות למרחק של מייל אם רק חפצת בכך. מכל מקום לא היה זה כלל רצונו של טרבור לשחת חצים לשוא, לאחר שכה טרח בייצורם; הוא שאף רק לברר עד היכן מגיע דיוקו בנסיבות לא נוחות אלה. היה זה מפליא להתבונן במסלול הכמעט שטוח של החצים, אשר התעופפו במרחק שווה מהאדמה, כמעט במקביל לה; אם לא יישמר לנפשו, פסק אחד הלצים, יהפכו חציו לירחים ירחיים ויינעצו חזרה בגבו כשישלימו סבוב אחד.
טיל המשא הבא הגיע כעבור יום, רק שהפעם הדברים לא התנהלו בהתאם לתכנון. הוא יצר אמנם מגע מושלם, רק שהפעם הטייס האוטומטי מונחה הרדאר שגה באחת מאותן שגיאות שמכונות חלושות שכל אלו מתפתות תמיד לעשות. הוא חיפש ומצא את ההר היחיד בסביבה שהיה לחלוטין בלתי ניתן לטיפוס, כיוון את מנחתיו כלפי פסגתו והתיישב עליה כמין נשר השב לקינו.
הספקתנו שנזקקנו לה באופן חיוני נמצאה שלוש מאות מטר מעל לראשנו, ותוך שעות ספורות יעטפנה הלילה בעלטתו. מה ניתן להיעשות?
כחמישה עשר אנשים הגיעו לאותה מסקנה והצהירו אותה הצעה בבת אחת, ועד מהרה הינו שקועים כולנו בהתרת כל פיסה של חוט ניילון שמצאנו בתוך המחנה; לאחר מכן הנחנו את החוט האסוף לרגלי טרבור, וקצהו נקשר לאחד מחציו. הוא כיוון את קשתו הישר לשמים וירה לשם נסיון. החץ התרומם עד כדי מחצית גבהו של הצוק, ואז משכו החבל חזרה ארצה.
“צר לי,” אמר טרבור. “הדבר אינו ניתן להיעשות. אל לכם לשכוח – נצטרך לירות לשם גם סוג כלשהו של תפסן אם נרצה שהדבר יחזיק מעמד. לא, זה בלתי אפשרי.”
שררה קדרות מרובה במשך הדקות הבאות, כשצפינו בפתולי החוט החוזר ונופל לאטו מהשמים. הסיטואציה היתה, למען האמת, בעלת צביון אבסורדי קמעה. בספינותינו החזקנו מצבור מספיק של אנרגיה לנשאנו למרחק של חצי מליון מייל, וכאן אנו נצבים חסרי ישע בפני צוק מגוחך למראה. אמנם, לו היה לנו סיפק, היינו עשויים לנסות להעפיל עליו מעברו השני, אך פרוש הדבר מסע של כמה שעות, מסע שעשוי להיות מסוכן, ושבמהלכו עתיד ללכוד אותנו הלילה הירחי בכף. אנשי מדע בנדיר מתמידים במבוכתם לזמן רב ויותר מדי מוחות גדולים (חלקם – גדולים יתר על המידה) עסקו עתה בבעיה זו מכדי שתשאר ללא פתרון. ברם – הפעם היתה קשה יותר, ורק שלושה אנשים הגיעו לתשובה, אף הם סימולטנית. טרבור הפך בה והפך בה, ולבסוף פסק בלא להתחייב “ניחא, כדאי לנסות.”
ההכנות גזלו זמן, ואנו הגנבנו מבטים חרדים שעה שהשמש זחלה גבוה יותר ויותר במעלות הצוק המיתמר מעל ראשינו. אפילו היה עולה בידיו של טרבור לנעוץ יתד באותו צוק ארור, חשבתי לעצמי, עדין לא תהיה זו משימה קלה לרדת ממנו בחליפות החלל. לא היה לי, כשלעצמי, ראש למקומות גבוהים, ושמחתי בלבי שכמה נלהבי העפלה כבר התנדבו מעצמם למשימה.
לבסוף היה הכל מוכן. החוט נאסף בצורה כזו, שיידרש מינימום של מאמץ כדי להניפו מעל הקרקע, וכמה אמות מאחורי החץ נקשר תפסן קל משקל; כולנו קיוינו שהוא ייאחז בצוק במידה מספקת על מנת לא להחזירנו לאדמה ברגע הפחות צפוי.
הפעם, מכל מקום, שוב לא השתמש טרבור בחץ בודד. ארבעה חצים אחזו בחוט במרחקים שוים של מאתים מטר, וכל ימי לא אשכח את החזיון המוזר של דמות עטויה בגדי חלל, זוהרת באור קרניה האחרונות של שמש שוקעת, מכוונת קשתה כלפי השמים.
החץ אץ לקראת הכוכבים, וטרם העפיל לגובה של שלושים מטר, כבר קבע טרבור את חצו השני בקשתו והוא רדף בעקבות קודמו, נושא את קצהה השני של העניבה הגדולה שעתה נתקשרה לנוכח הרקיע. כמעט מייד לאחר מכן מיהר בעקבותיהם חץ שלישי, נושא אחריו את חלקו שלו בשובל המתרומם, ואני מעיד על דברתי, שהחץ האחרון כבר היה בדרכו עוד טרם שהחלה האטה כלשהי בתנופתו של החץ הראשון.
עתה, כשלא הוטל העול כולו על חץ אחד, לא היה עוד קושי בהשגת הגובה המיוחל. בפעמים הראשונות לא הצליח התפסן למצא לעצמו מאחז, וחזר ונפל; לאחר מכן נתפס באיזו רחבה מוסתרת, והמתנדב הראשון החל לגרור עצמו במעלה החוט המתוח. נכון הדבר שהוא שקל לא יותר מחמישה עשר קילוגרם בכבידה הנמוכה, אך עדין צפתה לו דרך ארוכה ליפול.
הוא לא נפל. מחסני חללית המסע החלו להגיע אלינו כעבור שעה קלה, וכל חפץ חיוני שנמצא בהם היה בהשג יד לפני שירד הליל. שמחתי דעכה קמעה, עלי להתוודות, כשהראה לי אחד המהנדסים את מפוחית הפה שביקש לשלוח לו מהארץ; היה בי חשד עמוק שכלי זה יימאס עלינו הרבה לפני תום הלילה הארוך.
אך, כמובן, קשה היה להאשים בכך את טרבור. בלכתנו חזרה לכיוון הספינה עטופת הלילה, חוצים את בריכות הצל הכבירות שעתה נשתרעו לכל ארכו של השדה, הוא העלה הצעה שבטוחני כי הביכה אלפי אנשים מאז החלו המפות המפורטות הראשונות להגיע אל כדור הארץ.
ככלות הכל, אכן אנוס אתה לשאול עצמך במבוכה מוצדקת, מה הנימוק שעשוי להסתתר לעזאזל, מאחורי העובדה שרחבה ירחית חסרת חיים, חסרת עצים וקטועה על ידי הר שומם אחר, נקראת ‘יער שרווד’?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות