איזאק אסימוב

המד"ב הוא ז’אנר שהתמחה באקסטראפולציות של ההוה לכיוון עתיד לא ידוע. ז’אנר ה’בלש', שקדם לו בכחמישים שנה, מתמחה בהצהרה חוזרת ונשנית שהיקום, ובפרט מעשי ידי האדם והמוטיבציות שלו, ניתנים לשחזור לוגי. כשמיסטר הולמס או מֶסיה הרקיל פוארו, או המפקח רְדוּף־אשתו קולומבו מתחקים אחר רצח שבוצע בעבר, בלא עדים ובלא עקבות גלויים, הריהם מפגינים את כוחה של ה’דדוקציה', כלומר, את כוחו של השכל הצרוף להבין – במקום בו העינים אינן רואות. אני פותח בזה, מאחר שההישג הגדול של אסימוב הוא בשני מישורים: הוא האיש אשר הציל את הרובוט מהדיוקן הלא נעים של גולם הקם על יוצרו, והפכו לסמל הלוגוס האנושי, נתן לו מוטיבציות, פסיכולוגיה, חוקי פעולה ועולם של יחסים חברתיים (בנוסף על ההמצאות הסתמיות אך המשעשעות – כגון מוח פוזיטרוני – שאינן אלא תויות ריקות); והוא האיש שמיזג את סיפור הבלש עם המד"ב (למשל ב’מערות הפלדה' ובהמשכו – ‘השמש העירומה’, ובהרבה ספורים קצרים). דבר זה – רק פרדריק בראון עשה מלבדו, ובהצלחה פחותה בהרבה. שני מעללים גדולים הם אלה, גם בלא להתחשב בכשרונו של אסימוב להמציא ספורי ‘פוּאֶנטה’ כמעט כלאחר יד, כשרון אשר בתחום המד"ב די בו כדי להעניק לו מעמד דומה לזה שמחזיקים בידם או. הנרי ודיימון ראניון בתחומם. כל אחד מאלו היה מבטיח לו גומחה בנצח הבד"בי, אך כדי להבין את מגבלותיו ויתרונותיו של פנומן זה ששמו אסימוב, שומא עלינו להבין שהצירוף של שלושתם אינו מקרי. סיפור הבלש הוא כאמור הצהרת עליונותו של השכל בעולם המעשי ביותר – עולם הרצח – והצהרה זו עצמה מתבצעת או מתגלמת בדמויות הרובוטים של אסימוב, שהם בראש ובראשונה בני אדם חד־צדדיים, שהפילוג האנושי הרגיל והמחליש בין שכל ורגש פינה בהם את מקומו לדומיננטיות מוחלטת של ההגיון. בשני מישורים אלו, אסימוב הוא, איפוא, הנציג של הלוגיקה – ההגיון וההיסק. בשני המקומות הוא עוסק בדדוקציות, והרי קיומו של המד"ב כולו מושתת, בסופו של דבר, על דדוקציה מסוג מיוחד – הדדקוציה אל העתיד, מה שאנו קוראים ‘אקסטראפולציה’ (כמו שהבלש, באופן סימטרי, הוא דדוקציה אל העבר או של העבר – ‘אקסטראפולציה’ בהיפוך!).

יכולים אנו גם לעסוק בדדוקציה פשוטה לאן היה מגיע איזאק אסימוב לולא היגר אביו, מנהל חשבונות יהודי, לאמריקה, בשנת 1923, כשהילד היה בן שלוש שנים. בניו־יורק, עיר רבת לאומים ורעש, פתח האב חנות לדברי מתיקה, ראשונה בשרשרת חנויות ששיגשגה יפה. לאיזאק, כפי שנתברר מציוניו, היה מה שמכונה ע"י אלו שאין להם, ‘זכרון צילומי’. הוא זכר הכל, וכשסיים את התיכון בגיל 15, זכר כבר גם מספר לא קטן של גליונות ה’אמייזינג סטוריס', שמגיל 9 היה איזאק נאמן להם חרף טרוניות קולניות ועונשים פיזיים מכאיבים יותר מצד ההורים המודאגים.

אסימוב במסיבה עם סופרי מד"ב

בדומה להורים יהודיים אחרים, רצו האסימובים שבנם ייעשה רופא, דבר שלא היה עולה יפה בהתחשב בנטייתו הבלתי מובלגת של איזאק להתעלף למראה דם. חלף זאת (ואיזאק – אוי לאזנים שכך שומעות, אך האמת חייבת להיאמר – לא הצליח גם להתקבל לבית הספר לרפואה) שלחוהו לאוניברסיטת קולומביה ללמוד כימיה.

ב־30 לאוקטובר 1938 החריד אורסון וולס את תושבי ארה"ב בחזיון הבלהות הריאליסטי מדי על פלישת בני המאדים לכדור־ארץ מובס – תסכית ששודר ברדיו על פי ספרו של ה.ג'. וולס; כמה שבועות קודם לאותו תאריך הסטורי, מכר אסימוב את ספורו הראשון ל’אמייזינג סטוריס', לאחר שקמפבל האגדי המליץ עליו (אך בזהירות ראויה לציון סרב לפרסמו בעצמו); קמפבל דחה, בעקביות, את כל סיפוריו הראשונים של אסימוב, ורק ב־1939 הסכים לקבל לגליון יולי של ‘אסטאונדינג’ את הספור ‘או אסטרא’ (‘עד לכוכבים’, ע"פ שורה של הוראציוס). בסיפור זה ניבא אסימוב שפחדי המלחמה יבלמו את הטכנולוגיה הנחוצה למסעות חלל אף כאשר זו תהיה כבר בהישג יד. חזון פסימיסטי שאין לומר כי אותותיו ניכרים בו לאחר מכן. בסיפורו הבא דן בהשקפה, שהיתה מקובלת למדי בזמנו, שהאדם ישעבד את הגזעים השונים אשר יתרע מזלם להיקרות בדרכו.

זו היתה, איפוא, נקודת הזינוק. לא טוב יותר היה גם מצבו של סיפור הרובוטים הראשון שלו – ‘ידיד משחקים מוזר’; הסיפור דרכו הביא אסימוב לשפה את השם ‘רובי’ כשם חיבה לרובוטים מקובל לא פחות משם החיבה ‘רקס’ לכלבים, זכה גם הוא להימנות ברשימת הסירובים הרבים של קמפבל, ורק ב־1940 פרסמו ידידו של אסימוב, פרדריק פוהל, באחד מגליונות כת"ע שהחל להוציא בעצמו. אבל נביא הרובוטים הגדול עתיד היה לסלול לו את דרכו האמתית רק באפריל 41', כשקמפבל הסכים לבסוף, לפרסם את ‘הגיון’ – רובוט שהורכב בתחנת חלל ושניחן במוח דומה למדי לזה ממנו נהנה דקארט בשנת 1637, מסיק, צעד אחרי צעד, את עליונותו על האדם, שלא היה יכול, כמסתבר, לברוא אותו, שהרי הוא עולה עליו בכל, ואין סיבה יכולה להפיק תוצאה גדולה ממנה עצמה. כבר בסיפר זה הונחו היסודות ל’שלושת החוקים' המפורסמים, אשר מן הסתם ישמשו גם תשתית לרובוטים בשר ודם (סליחה – מתכת וחשמל) משיתחילו אלה, סוף סוף, להימכר בסופרמרקטים. ‘לא יפגע רובוט באדם או יאפשר פגיעה בו ע"י מחדל’, ‘יציית רובוט לפקודות אדם אלא אם כן לא יתיישבו עם החוק הראשון’, ‘יגן רובוט על קיומו שלו, כל עוד אין בכך סתירה לאחד משני הקודמים’. אלה הן שלוש האקסיומות אשר הצילו את האנושות מתסביך פרנקנשטיין. מאז כתבה מרי שלי, בעקבות אתגר שהציג ד"ר איטלקי אחד בשם פולידרו לפני חבורה קטנה של פייטנים ביום חופשה, את ‘פרנקנשטיין’ (שהוא – זכרו! – שמו של הממציא, לא של המפלצת!) ועד לסרטו של מל ברוקס, דרך ר.ר.ר. של צ’אפק (שהוא שהמציא את הבטוי הניגזר מהשורש הסלבי ‘עבודה’), מצוי הרובוט המסכן במאבק נצחי עם האדם, שואף כביכול ליטול את מקומו, או להכות על קדקדו בגרזן, או לדחוק את רגליו ממקום עבודתו.

אסימוב היה הראשון שהתייחס לסוגיה שלא הטרידה איש לפניו – מה מרגיש הרובוט בעסק הזה, כיצד הוא חש עצמו בעולם עויין. אך מעבר לכך, הוא הכניס נימה של רצינות לוגית לסבך ילדותי זה, כשהבין שהרובוט הינו, ככלות הכל, מכונה מעשה ידי אדם, ושהעקרון הראשון לצורך בנייתה יהיה עיקרון השמירה העצמית (של האדם). יתירה מזו, חוקי הפורמאציה של יצור אינטליגנטי הבנוי על לוגיקה טהורה (אותו תחום באישיותינו שהוא הקל ביותר לתכנות), הם בסיס אקסיומטי לכל פעולה של הרובוט. משום כך ניתן לראות את הרובוט האסימובי בצורה פשוטה כ’תאורמה' מתמטית. הוא בנוי בהתאם לחוקים ספורים ומוגדרים הקובעים את גבולות פעולותיו בתוקף אקסיומטי, וכל פעולה שלו היא אקט נגזר מהם, בתיווכן של סיטואציות גשמיות או חברתיות, כמו שמשפט בגיאומטריה נגזר מכמה אקסיומות בתיווכן של סיטואציות גשמיות או חברתיות, בתיווכן של צורות גרפיות. בדרך הטבע מתחיל הדבר להיות מענין, ראשית, כשכמה מהמשפטים הנגזרים מפתיעים אפילו את מתכננם, כמו שמשפט מתימטי מפתיע את המתימטיקאי, למרות שהוא חבוי בתוך האקסיומות המוכרות לו, ושנית, כשנוצרת ביניהם התנגשות, שהיא לא רק בלתי צפויה, אלא גם, במידה רבה, בלתי אפשרית, ואז יש צורך, כמובן, להזעיק את גב' סוזאן קלבין (העסוקה תמיד). כאן נפתחה בפני אסימוב קרקע בתולה רחבת ידיים, והוא יצא למַפות אותה בהגיונו של אחד הדדוקטיביסטים הטובים ביותר בז’אנר.

עד כמה צריך יצור להיות אינטליגנטי כדי להפוך לאנושי? מאיזה גבול הוא אינטליגנטי יותר מדי מכדי להיות אנושי? מה מפריד בינו לאדם? באילו מובנים יצור הבנוי על הגיון צרוף מסוגל להתמודד עם בעיות שרק רגשותיו (והאינטואיציה) של האדם מאפשרים לו לפתור? באיזו מידה יצור הגיוני צרוף יכול להיות מאושר או אומלל? באיזה אופן הוא מסוגל להבין כל עיקר מהם אלו? האם רובוט מסוגל להבין מוטיבציה אנושית? האם הוא עשוי להתחרות באדם? האם הוא יודע אהבה? האם הוא עשוי לחוש פחד? אינסוף שאלות אלו נובעות באופן הכרחי מחוקי הרובוטיקה; לאחר שניסחם אסימוב לעצמו לראשונה, עשוי היה לגזור מהם, אחת לאחת, חידה נוספת בדבר פינה אפלולית במוחו (ואולי בלבו) של היצור החדש, ולאחר שהיתה חידה בידיו, מסוגל היה להפכה לסיפור. כך בנה את המיתולוגיה העשירה ביותר של יצור לא־אנושי בספרות בכלל, כשהוא סולל את הדרך לסוציו־רובוטיקה, ופסיכו־רובוטיקה, ופאתולוגיה, ופסיכואנליזה, ומוסר ויופי רובוטיים. לאחר מכן השתכלל אף יותר והחל לתור את רגשות השנאה והאיבה שהקנאה האנושית ממיטה על העולם, שעה שהגזע המושפל והנחות שלנו מתחיל להיות נדחק הצידה ע"י גזע עליון. זוהי בעיה נושנה שאפילו ה.ג. וולס העלה בכמה מקומות (בעיקר ב’מזון האלים'), אך אסימוב העניק לה מפנה חדש כשהחל לדון, לצידה, גם בקנאה הסימטרית שחש הרובוט כלפי האדם, נושא שהמלה האחרונה בו נאמרה עד כה בסיפור ‘איש יובל המאתיים’ (שפורסם בגליון 12 של ‘פנטסיה’). אם האדם מתיירא מפני ההגיון העדיף של הרובוט, מתקנא הרובוט ברגש המעורפל של האדם. סימטריה זו בין שני ה’גזעים' אף היא אינה מקרית כקו בדמותו של אסימוב. שכן, אסימוב הינו ה’אנושי' שבין סופרי המד"ב, ובאמרי ‘אנושי’ כוונתי לביטוי שלילי; הסגולה המיוחדת של המד"ב, מה שתוחם את קו ההפרדה העיקרי בינו לשאר סוגי הספרות, היא לתאר את האקסטראטריאלי, את העל־אנושי, את השונה. באחד הסיפורים מתחיל קפטיין של תחנת־חלל לחוש באי נוחות גוברת והולכת את מבטי אנשיו ננעצים בגבו בעת עוברו. שכן, אחד לאחד שלח סיירים החוצה, ‘מתורגמים’ אל הסביבה החדשה שמעבר לשער התחנה, ואיש מהם לא חזר. לבסוף, מחליט הוא עצמו לצאת אל מה שנראה לו כגיחת התאבדות, ומתברר שבסביבה החדשה, בגוף חדש, מצוייד בתריסר חושים חדשים, קונה לו שכלו כנפים, עיניו רואות ספקטרום חדש של צבעים, הוא פורץ את המגבלות האנושיות אל אינסוף חדש של תחושות והשגות (‘עיר’). תחושה זו של הפריצה אל הזרות, החריגה אל משהו טרנסצנדנטלי לגזע האנושי, היא שמקננת בדפיו האחרונים של ‘קץ הילדות’, היא שקיובריק ניסה בסיום סרטו המבוסס על הספר של קלרק (‘אודיסאה בחלל’) להביע ע"י סימפוניה של צבעים, היא זו שמצויה באופן ביזארי אצל ואן־ווגט ובאופן פיוטי אצל ברדברי. והיא חסרה לגמרי אצל אסימוב. את הדבר הקוסם ביותר שבמד"ב אין הוא מכיר; בסיומו של הסרט ‘מפגשים מהסוג השלישי’, מוותר הגיבור על עולם ומלואו אנושיים, כדי לראות את מה שמעבר; נראה, שאסימוב מעולם לא היה מוכן לעשות זאת – לוותר על אשתו, ילדיו, הפרופסורה שלו ופרסומו החברתי; או – לו עשה זאת, היה מוצא שם בחוץ, בלי ספק, כמה רובוטים שמה שמאפיין אותם, בין כל יצורי העתיד הרבגוניים אינו זרותם, כי אם להיפך, דמיונם לבני האדם. אני חוזר ואומר שהרובוט אינו, אצל אסימוב, אלא צד אחד של האדם, אשר אומללותו העיקרית היא שהוא חסר את הצד השני. דבר זה הוא שאיפשר לאסימוב לבנות רובוט מדב"י מסוג חדש, ולעשותו כה עשיר, פשוט ע"י שהכניסו לתוך כל הפרובלמטיקות שמטרידות את הגזע האנושי בספרות מאז בלזק; אך דבר זה עצמו הוא שמנע מדמיונו ללכת רחוק יותר, אל האזורים המשונים שמעבר לאנושי, האזורים שדווקא כלפיהם צריך, לדעתי, להיות מכוון מד"ב טוב.

אסימוב, אגב, אם נחזור ל’חוקים', טען שקמפבל הוא שהמציאם; נכון הדבר שקמפבל ניסחם, אך כאן חטא אסימוב (זו הפעם הראשונה והאחרונה) בחטא הענווה – הם היו מקופלים לגמרי באותם קבצי סיפורים מזהירים שהחלו ב’אנוכי הרובוט', 1940) ועדיין לא נסתיימו. ברם, אסימוב עתיד היה לרכוש את עולמו יותר מפעם אחת. כשביקר אותה שנה במשרדי ‘סמיט אנד סטריט’ (המו"לים של ‘אסטאונדינג’), ציטט לו קמפבל, שתמיד ידע לומר את הדבר הנכון לאיש הנכון, את השערתו המפתה של אמרסון: אם יופיעו הכוכבים פעם באלף שנה – מה רבה תהיה מידת תמהונם של בני האדם, מה תעצום הערצתם שישמרוה דורות רבים, לעיר האלוהים'. “מה סבור אתה יקרה אם באמת יראו בני האדם את הכוכבים רק אחת לאלף שנה?” חקר קמפבל. אסימוב משך בכתפיו. “הם יצאו מדעתם!” צרח העורך ודחף את הסופר החוצה באמרו – “אתה – לך הביתה וכתוב את הסיפור.” כך נולד אחד מטובי הסיפורים במד"ב – ‘שקיעה’. אך בינתיים לא האיר לו מזלו פנים. הדירוג הקבוע בין קוראי ה’אסטאונדינג' של הטוב בסיפורי הגליון, שהיה בעל חשיבות רבה, בעיקר לרודף־פרסים משעור קומתו של אסימוב, נחמס מידיו תמיד ברגע האחרון. מ’הגיון' ע"י סיפור מד"ב של תאודור סטרג’ן. מ’שקיעה' ע"י הפרק המסיים של ‘ילדי מתושלח’ (הינליין). ככל שהיטיב אסימוב לכתוב, תמיד הופיע באותו גליון משהו טוב יותר. מצערת מכך היתה העובדה שדבר דומה היה קורה לו עם בחורות (שכלפיהן, כך נראה, רוחשים גיבוריו ביישנות לא מוסברת – בגילו ובמאה שלנו). הוא הצליח להכיר אחת מחובבות המד"ב הנדירות באותם זמנים – מרי בייארס יעלת־החן. אסימוב עשה את הטעות והכירה לסיריל קורנבלות, ונאלץ אפילו, אוי לאותה בושה, להיות שושבין בטכס כלולותיהם. לאחר מכן פגש את גרטרוד בלוגרמן, וכאדם הלמד מהנסיון, נשמר מלהכירה לסופרים אחרים, כך שבלית ברירה נישאה לו. הדבר היה ב־26 ביולי 1942, אחרי שבועיים של היכרות. לגבי סודו של זיווג מאושר זה התוודה אסימוב בעצמו: “באשר לכתיבתי, אני הוא הבוס. היא אינה קוראת את אשר אני כותב ואינה מתערבת בשום דבר. באשר לשאר העניינים – ובכן, המצב שונה.” באותו זמן קרא אסימוב את ‘עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית’ – ההיסטוריה הצינית של גיבון, והביע את התרשמותו לפני קמפבל שקיבל בברכה את העובדה שאסימוב נוטה לנצל כל מה שהוא קורא. עתה החל לתכנן את השלד הסיפורי של אימפריה גלאקטית שניה, וכך נוצרו ספורי ה’מוסד'. אלו התבססו על מדע ה’פסיכוהיסטוריה' שהארי סלדון האגדי בנה ממש יש מאין, בכדי לתכנן, להחיש ולכוון את האבולוציה של עידן זהב חדש. סידרה זו רצה מ־1942 ועד 1949. מעולם לא קיבלו צביון אחיד, ובהחלט אינם נמנים עם יצירות המופת של איזאק, לפחות נסתמנה בהם מפת התיחסות כוללת בדומה ל’הסטוריית העתיד' של הינליין, אשר רמזים ממנה משתלבים גם בסיפורים רבים אחרים שלו.

איזאק אסימוב

סידרה זו הוכיחה שוב עד כמה אסימוב הוא גרוע כסופר – אך היא הוכיחה גם עד כמה הוא עקיב וחשוב בתוך סופר מד"ב (שהוא בריה שונה לגמרי). המנטליות של אסימוב, שהופגנה ב’דדוקטיביזם' המיוחד שלו עליו דברתי קודם, ועתה שוב בסדרת ה’מוסד', היא מנטליות אופיינית מאוד לדור מדע פוזיטיביסטי ובוטח בעצמו; בתחום הספרות הרצינית נסתמנה נטיה זו לאופטימיות בנוגע לאבולוציה של האדם אצל סופרים כוולס וסִי.פִּי.סנו. סטֵיפַלְדוֹן היה יורשו של וולס במד"ב הרציני, וכנגדם – התחבבה (בעיקר על דור ההיפים באמריקה) תמונת עולם קודרת, אנטי מדעית, שהגורו הגדול שלה היה בתחילה הסה, ולאחר זמן קורט וונגוט. האם המדע מוביל לעתיד ורוד יותר, שבו מכונות עובדות במקומנו, והאם האדם כובש לו עולמות חדשים – או אל שואה, אל הידרדרות, שלטון הרוע והטרוף של מדע ששכח את גבולותיו? ב’עריסת החתול' מסתיים העולם בעידן קרח חדש וסופי שהביא עליו מדען חסר זהירות; ב’סירנות של טיטן' מתברר שכל אירועי ההסטוריה האנושית, החל בבניית חומת סין והפירמידות וכלה בכריית תעלת סואץ, אינם אלא סימנים ששולחים בני הכוכב טרפלמדורה לאחד מהם ש’נתקע' על הירח טִיטָן בדרכו אל הקצה השני של היקום בשליחות סתמית לגמרי וב’בית מטבחיים חמש' תוהה בילי פילגרים כיצד העולם נגמר, והטרפלמדורים עונים: “אנחנו יודעים איך נגמר היקום… אנחנו מפוצצים אותו בניסויים בדלק חדש לצלחות מעופפות. טייס־ניסוי טרפלמדורי לוחץ על כפתור של מתנע וכל היקום נעלם.” “אם אתם יודעים זאת,” אומר בילי, “האם אין דרך למנוע זאת? האם אין דרך למנוע את טייס הנסוי מלחיצת המתנע?” תשובתו של אסימוב גלויה בכל סיפוריו – הכל ניתן להימנע, הכל ניתן לקבילה. זוהי מנטלית צֶרְבֶּרָלית, מתוכננת, ‘רובוטית’, כגזירה מוחלטת על פי חוקים בלתי משתנים.

אסימוב עוסק בתופעות של דרמטיזציה קיצונית – ההומאניזציה המוחלטת של הרובוטים, הגזירה ההכרחית של מסקנות דדוקטיביות בסיפורי הבילוש שלו, והתכנון של צעדי האדם, התפתחותו, התגבשויות חברותיו, עמיו ומלחמותיו, מראש, בסדרת ה’מוסד'. תפיסה כזו של האבולוציה האנושית, כחשופה לפיתוח וניסוח במערכת חוקים מוגדרים היא בדיוק אותה תפיסה שביסוד שני חידושיו הנוספים בז’אנר, והיא חלק מהמדעיוּת האופטימית של אסימוב, שבמידה מסויימת קרובה לקאתוליות של ימי הביניים, שאף היא האמינה בגזירה מראש בהשגחה העליונה ובעולם טוב יותר, אף כי כל אלו בוצעו ע"י יש עלום יותר ופחות מוגדר מהארי סלדון וה’פסיכוהיסטוריה' שלו.

את הלוֹגִיזְם שלו זיקק אסימוב במישור הפסיכולוגי והפרגמטי בדמות ה’רובוט', הפך אותו לעקרון בניית הסיפור ופתרון החידה בסיפוריו הדדוקטיביים, ועשה אותו לבסיס האבולוציה והקולוניזציה הכלל־יקומית של האדם בסידרה ה’מוסד' (אפילו סטייפלדון ב’יוצר הכוכבים' לא ביטא חזון כזה של יקום שלם, אינסופי, הנשלט ע"י האדם – צד נוסף ב’אנושיות' הנזכרת קודם שלו). כל אלו משתלבים להפליא בטוב שבין ספריו הארוכים, הספר שהוא נהנה (כך טען) לכתוב אותו למעלה מכל שאר יצירותיו. כוונתי ל’קץ כלזמן', שגם מהבחינה הספרותית יש בו מה שכה חסר בספריו האחרים – פסיכולוגיה, מבנה עקבי של דמות, לשון יותר אידיומטית. אך זה מעניין אותנו פחות מהשתבצותה של יצירה זו במכלול יצירותיו.

אגב, מתברר שגם בתחום זה שורר החוק הרומנטי הישן נושן, שהמו"לים מסרבים לפרסם את יצירת האמן אפילו שהוא כבר מזוהה כקלף בטוח. אסימוב כתָבוֹ ב־1954, ומרבית ההוצאות סרבו לתת לספר לראות אור עולם, אף כי בו, בעצם, הקים אסימוב (בדיעבד) את כל היסוד הפילוסופי לסידרת ה’מוסד' המשגשגת. הרעיון הוא שמוסד של מהנדסי זמן משגיח על ‘תיכנות’ העתיד באמצעות שיחזור העבר. הרעיון הוא עתיק יומין ושיעשע כבר את וולס ב’מכונת הזמן'. מי מאיתנו לא הגה בצער בכך, שתקרית קטנה ביותר, אפסית ממש, יש בה כדי לשנות את פני העולם? נניח ששן כואבת בפיו של איזה פועל מכוניות באוסטריה בראשית המאה היתה גורמת לו להתרשל קימעה בנעיצת איזה בורג במרכב של מכונית, שהיה משתחרר, נאמר בוינה של שנת 1921, וגורם למכונית לדרוס צייר לשעבר בעל מראה מרופט ששמו אדולף היטלר. האם לא היה העולם כולו שונה אז? מאחר שהזמן הוא ה’מדיום' דרכו נקשרות חוליות השרשרת הסיבתית שהיא העולם, מסע בזמן פרושו שליטה בנסיבות. אסימוב מתיר קשרים גורדיים כדרכו של אלכסנדר הגדול – ע"י שהוא מתנקם בחרבו; כל הפרדוקסים של המסע בזמן, לרבות הפגישה שלך עם עצמך, צעיר יותר או זקן יותר (פגישה שגם אלפרד בסט ניסה בה את כוחו ב’פני מועדות לכוכבים'), אין אסימוב מתנגח עימם אלא הוא מניחם כמובנים מאליהם.

עם זאת הוא מפַתֵח, כדרכו, את המסקנות השונות של הפרדוכסים, ושאר הבעיות הכרוכות ברעיון המוצא, בשיא השכלול האפשרי, ויוצר במקביל לשליטתו של הארי סלדון באבולוציה של האדם בסדרת ה’מוסד', שליטה דומה באבולוציה של היקום ומקומו של האדם בתוכו ע"י ‘שיחזור מחדש’ של הארועים השונים, כך שכולם יובילו לתוצאה מיוחלת אחת. במישור האישי תוצאה מיוחלת זו הינה, כפי שיודעים כולנו, המלכתו של אסימוב לקיסר המד"ב המודרני, הַמְלָכה שאמנם בוששה לבוא אך אסימוב עושה ככל יכולתו כדי לזרזה בסיפורים רבים מספור (עתה – לאחר המאתיים!) ובהבל פה, גם יחד. הקריירה האקדמית שלו התפתחה לא מעט בהשפעת פרסומו הספרותי, הואיל ואחד מחובביו איפשר לו להציע מועמדות לאוניברסיטת בוסטון בה הפך, בשנת 1955, לפרופסור העוסק במחקר חומצות הגרעין. יכולת הדיבור שלו, וההומור הנרקיסיסטי, שיש בו אל נכון יותר משמץ של רצינות, והאירוניה של ענווה שהוא שיכלל עד כדי קיצוניות, עשוהו תוך זמן קצר למרצה הפופולרי ביותר בכל בוסטון כולה; ומשהורגשה חולשה עונתית בשוק המד"ב, פנה אסימוב לכתיבת מדע פופולארי, תחום שנוצר כביכול ממש עבורו, לפי הזמנה.

בענווה הרגילה שלו מתאונן אסימוב שאין הוא יכול להלך ברחוב, או להיות מוצג במסיבה, בלי שיאמרו לו מייד – “אסימוב, אסימוב, הם… האם אתה במקרה קרוב של האסימוב?” / “אפילו אשתי,” הוא מספר, “כשהוצגנו לראשונה, אמרה לי – ‘אסימוב, אסימוב… האם אתה קרוב של איזאק אסימוב?’” אגב, לא נראה שהדבר מציק לו ביותר, שכן כולנו יודעים מיהו אסימוב זה – אחד המוחות השיטתיים ביותר בהיסטוריה של המדע הבדיוני.

איזאק אסימוב

ספרי אסימוב שראו אור בעברית

(בסוגריים – שנת ההוצאה המקורית באנגלית)

אנוכי הרובוט (קובץ סיפורים, 1950) מערות הפלדה (1954) שמש עירומה (1956) בארץ הרובוטים (קובץ סיפורים, 1964)

טרילוגיות ה’מוסד': (1942–1952)

מוסד

מוסד וקיסרות

המוסד השמימי

קץ כל זמן (1955) גדול ורחב הוא העולם (קובץ סיפורים, 1975) מחר כפול תשע (קובץ סיפורים, 1959) שקיעה (קובץ סיפורים, 1969)

סדרת ‘לאקי סטאר’ לבני הנעורים:

לאקי סטאר וטבעות שבתאי (1958)

לאקי סטאר ואוקיינוסי נוגה (1954)

לאקי סטאר וירחי צדק (1975)

לאקי סטאר ושודדי הכוכביות (1953)

כמו כן ראו אור שני קבצים של ‘זוכי ההוגו’ (תחת השם ‘הטוב שבטוב’), בעריכתו של אסימוב (1962)

סיפורי אסימוב שפורסמו ב'פנטסיה 2000':

ההספד; טוהר הגזע; האבן המדברת; עיניים; זוהרו של כוכב; איש יובל המאתיים; שקיעה; אינטואיציה נשית; ותחשבהו; המפתח.

מאת: יוחנן נאגל