מבין מאות (!) סיפורי המד"ב של מחברים ישראליים מתחילים המגיעים אלינו, רק מעטים מגיעים לדפוס, ועדיין רבות התלונות המושמעות, מדי פעם, על רמתו הירודה של המד"ב הישראלי. עם זאת, נראה לנו שאחד מתפקידיה של החוברת היא לעודד כוחות מקוריים בתחום זה, ובעיקר כאלה המגלים נטייה להתמיד בכתיבתם ולא להסתפק ב’מבצע חד־פעמי'. שמעון רוזנברג הוא אחד המעטים ששלחו אלינו יותר מסיפור אחד או שניים (סיפוריו ‘מחפשים את מר נושטרטש’ ו'פחד עד מוות' ראו אור בגליונות קודמים).
בסגנונו רווי האבסורדיות מזכירים סיפוריו של רוזנברג את זרם הפנטסיה של ‘הגל החדש’.
* * *
"לפעמים חלומותינו מתגשמים.
לצערנו חלקם חלומות שלא היינו רוצים בהתגשמותם"
המחבר
עיני בורקות באור מוזר. אישוני רחבים וריקים. רעדות בלתי פוסקות בידי. אחר־כך מתערפלת דמותי במראה הגדולה. אני מתנדנד מולה ונאחז בה ושוב מתנדנד. אני עוצם עיני… מישהו פוקח בי עיניים ומביט במראה. מולי ניצבת דמות גבוהה כגובהי, רזה מאוד, מאד רזה. לבנה. פני מחייכות חיוך מחריד, מבהיל. אני מביט עמוק לתוך עצמי ורואה את ארובות עיני פעורות, פעורות. ואני פוער לסתי התחתונה וזועק־זועק־זועק בשיניים חשופות. ואחר־כך מתפרצות שתי דמויות לבנות מבעד לדלת שמאחורי ואחוזות בי בכח, והמראה מתנפצת במאבק ודמויותינו קטועות בשברי הזכוכית, ואחר־כך בא חושך…
כל אימת שנכנסת דולה לחדר עוברת צמרמורת קלה בגופו. לפעמים הוא סבור כי היא התגלמות היופי עלי אדמות. הוא שוכב במיטתו כשגבו נשען על הכריות ועל הקיר שמאחוריו ובידו ספר מספרי הפילוסוף הבלתי נשכח סקולט: “האמת החלקית שמאחורי תאוריית חיי הנצח”. דולה מניחה ידה האחת על ראשו, בידה השניה גוזלת את ספרו מידיו, ואחר היא רוכנת אל מצחו ונושקת לו. והוא, בחיוך של ילד תמים, אומר בתוכחה רכרוכית: “את תמיד נכנסת כשאני מתחיל לחדור לנפש הספר”. אבל דולה אינה מקשיבה לו ורק לוחשת שיבוא ויקחנה, שהיא צריכה אותו עכשיו. ו"עכשיו" אצל דולה פרושו רק למשך שלוש השעות הקרובות. וברקע נשמעת מנגינה מלנכולית בוקעת מן המקלט, וזמרת צרודת קול כלשהו לוחשת את מילות השיר:
"כי מתהום הנשיה לאהובך באתי
ואל תהום חיינו פקוחי עיניים ניפול."
לסיום לובשת דולה את שמלתה באיטיות מכוונת ועוזבת, עד שתשוב כעבור ימים מספר. או שילך הוא אליה, ישתופף ליד דלתה במין כניעה, ממתין שתסלק ממיטתה את אחד ממחזריה ותכניסו לחדרה למשך שעות אחדות. לאחר מכן יתלבש באיטיות, וכמי שממאן ללכת יבקש להתעכב אצלה עוד רגע ועוד רגע, עד שדולה תאמר: “ספין! אטלס צריך להגיע ואני רוצה להתרחץ ולנוח בטרם יבוא. אבוא לביתך בשבוע הבא”. וספין שואל “מתי?” והתשובה היחידה שיקבל כתמיד תהיה חיוך מקסים ותו־לא.
“אתה שוכח, שוכח, שוכח. הדבר לא אירע מעולם, מעולם! מעולם לא ראית את המראה ההוא. אתה חי, נושם, שמח בחלקך, מאושר, מאושר. אוהב ונאהב. שכח מה שראית ואל תדאג, שכח הכל… רק בתת־הכרתך נשמרת התמונה האחרונה, אי־שם בתת־הכרתך אתה זוכר הכל, יודע הכל, מבין הכל. ועכשיו הירגע, הירגע. אל תדאג, זה לא יכאב. הנה כך. זהו…”
כדי לשכוח את תענוגות הבשרים בחיק דולה, את טעם שפתיה, את גאוות גווה המלא, לשכוח לפחות לכמה ימים, על מנת שיחלוף הזמן בין פגישה לפגישה במהירות, שוקע ספין בעבודה ובלימוד מטורפים, מבוקר עד ערב, מערב עד בוקר. בערבים מאזין למוסיקה ואחר כך יוצא לטיולים רגליים רוויי מחשבות בסביבת ביתו. נושם את הפריחות בגינות שכניו, מהרהר בחולף ובנצחי… וניזכר בדולה.
בשעת בוקר אחד מצלצל הטלפון, וקול מנוכר וקר, המזרים צמרמורת מוכרת בגופו, אומר: “מר ספין, תורך מחר ב־1800, מספרך 127א. התייצב בבית החולים “האושר” ברחוב “העצמאות האמיתית” בחדר 355, לביקורת השגרתית שלך”. הוא עונה: “כן, כמובן”, אף על פי שאין הדבר מובן לו כלל ועיקר, “האם עלי להביא עמי ציוד אישי כלשהו?” “לא”, עונה הקול, “אין צורך. העיקר שתדייק לבוא. שלום”. ואז נשמע קליק הניתוק וספין יושב בכורסתו ומהרהר – “מאין הקול הזה מוכר לי?”
בבוקר שלמחרת דולה אצלו. אין הוא רווה נחת מחשקיה, והיא מציינת באי נוחות שהיום אינו בשיאו. הוא מתנצל, מתרץ זאת במועקה קלה שחדרה לליבו ומציין, כי זהו יום הבדיקה השגרתית שלו. ודולה אומרת: “הא, כן. מחר תורי. צלצלו אלי הבוקר”. ואחר היא מתעכבת אצלו לשעה קלה בלבד, נושקת למצחו: “להתראות בשבוע הבא” והולכת לה.
לקראת השעה היעודה מוצא ספין עצמו מול שערי בית החולים – בנין ענק ואפור, אשר כבר במרחק חמש דקות הליכה מתחיל לכסות את מלוא העין. חלונותיו אפלים וסגורים. דרך סלולה מובילה אל השער הגדול. המדרכות רחבות ואפורות. אין צומחים שם עצים ולא גדלים פרחים. לצדדים פרושה כיכר שבקצותיה בתים, ואנשים קטנים ורחוקים. כמה גברים ונשים נעים בכבדות לכיוון השער, ואחרים יוצאים ממנו כשהם נעים בקלילות ובעליזות. ספין לא ראה בנין זה מעודו, הגם ששמע עליו. ובכל זאת מקננת בו הרגשה שכבר היה כאן אי־פעם. בלי לטעות בדרכו הוא נכנס לחדר קבלה גדול. פקידה עוטה לבן מקבלת פניו בחיוך מנומס. הוא אומר לה את מספרו ומספר חדרו, ומקבל ממנה תוית לבנה וגדולה ועליה שמו ומספרו ועוד סימן מוזר שאינו מבין: 515 – SLD.
הוא מופנה לחדר 355. במסדרות ליד החדר יושבים שני אנשים גבוהים ומוצקי בשר, בסרבלים לבנים. האחד פותח את חדרו לפניו ושב לשבת. ספין נכנס פנימה ושומע את הדלת ננעלת מאחוריו.
לפתע חש עייפות והוא משתוקק לישון. החדר המסויד לבן, שכל גודלו אינו עולה על 2 X 3 מטרים, נראה לו רחב וגבוה. הקירות הרחוקים ממנו פוגשים זה את זה אי שם בנקודה רחוקה לפניו. הוא ממצמץ בעיניו ואחר כך משפשפן, אך המראה נשאר כשהיה. ספין מבקש ללכת לעבר הנקודה הרחוקה, שבה נפגשים שני הקירות שמצידיו, אך כעבור צעד אחד בלבד הוא ניצב מול מראה ענקית ורואה בה את דמותו. “מהיכן המקום הזה מוכר לי?” שואל את עצמו בתימהון, ומועקתו גוברת והולכת מרגע לרגע…
עיניו של ספין בורקות באור מוזר. אישוניו מתרחבים מאד והם ריקים. הוא בוהה במראה, ידיו רועדות ללא הרף ואחר כך מתערפלת מעט דמותו שבמראה. הוא מתנדנד מולה ונאחז בה. מביט בשערו השחור, בפניו החיוורות, באישוניו. עוצם עיניו מול המראה…
הטלפון בחדרו של ספין צלצל. דולה נאנחת ואמרה: “ענה לטלפון. מדוע צריכים להפריע לנו דוקא עכשיו.” ספין הרים את השפופרת, הקשיב וענה ושוב הקשיב וענה, ולבסוף הניח את השפופרת.
למחרת בשעה 1800 התקרב בצעדים כבדים לעבר בית החולים. האחות בחדר הקבלה קבלה פניו בחיוך מנומס. נתנה לו כרטיס, והוא ניגש למעלית. עיניו היו כבדות והוא חש עייפות רבה ורצה מאד מאד לשבת, אבל ידע שעליו להגיע לחדר 355 ולכן המתין לבוא המעלית. נכנס אליה ולחץ בקושי על הכפתור. המעלית טיפסה מעלה במהירות, עד שנעצרה.
ספין יצא ועמד בקצהו של מסדרון ארוך, מואר באור חיור, ריק מנפש חיה. הביט בדלתות שמצידי המסדרון, אבל לא היו ספרות עליהן. איש לא המתין לו, וספין לא ידע לאן ילך. כבר עמד לשוב אל המעלית, כאשר את עינו צדה דלת אחת, שלא היתה לבנה כשאר הדלתות, ועליה שלט: “הכניסה רק בתפקיד”.
האם היתה זו סקרנות שכפתה עליו את מעשיו, או שמא היה זה דבר אחר? ספין לא שלט במלוא חושיו. הוא פתח את הדלת ונכנס פנימה. החדר היה מואר היטב אך ריק לחלוטין. קצהו הרחוק־קרוב הסתיים בקיר זכוכית גדול ומשופע. הוא ניגש אליו והציץ בעדו כלפי מטה.
החדר בו עמד ספין היה מעין מרפסת סגורה התלויה מעל אולם ענק שלמטה. שם מתחתיו היו אנשים רבים נעים כה וכה. אדם אחד נתן פקודות ליתר. שלוש דמויות היו מונחות על מיטות מוגבהות שאור מסנוור ונטול צל היה זורם אליהן בשפעה מלמעלה. אף הגה לא הגיע משם, אף־על־פי שהאנשים דיברו, ומן הסתם לא יכלו גם הללו שם לשומעו. האנשים העומדים בחלוקים לבנים הכינו זריקות בידיים זריזות ומיומנות ואחד מהם כבר הזריק לתוך עורפה של אחת הדמויות השוכבות, ובמוחו של ספין צצו לפתע המלים – “בדיקה שגרתית”.
ספין חש שוב בעייפות הזורמת בכל גופו והוא השתוקק לישון. הוא מצמץ בעיניו ושפשפן. מועקה כבדה חדרה לליבו. עיניו של ספין ברקו באור מוזר. אישוניו התרחבו וכל הבעה נעלמה מעיניו ידיו רעדו ללא הרף. הוא השעין אותן קדימה על הזכוכית והתאמץ להביט מטה. אבל חולשתו גברה. הוא התנדנד בפנים חיוורים, באישונים בוהים וכבויים ועצם עיניו…
כשפקח את עיניו והביט מטה, פער פיו בתדהמה וזעק, זעק, זעק… ואז ראה את דמותו הוא בזכוכית, והנה היא רזה, רזה. לבנה לגמרי. ארובות עיניו ריקות. פיו פעור בהעויית חיוך מחריד, חשוף שיניים. בזעקת אימים נפנה ספין מן הזכוכית ובצעדים כושלים פנה לאחור לעבר הדלת. הוא התפרץ למסדרון כשזעקתו האיומה מהדהדת בין הקירות ורק לאזניו מגיעה. הוא חלף על פני דלת המעלית והמשיך לרוץ עד שהגיע למדרגות החרום. ובמהירות, כרדוף שדים החל לרדת, עד שהגיע אל אולם הקבלה, חלף לנגד “עיניה” הנדהמות של אחות־שלד ופרץ החוצה ורץ, רץ, ורץ…
כל אותה השעה באולם הטיפולים הענק נמשכו הפעולות כסדרן. שלדים לבנים הזריקו זריקות לעורפם של שלדים שוכבים, לתוך עמוד שדרתם, מתחת לקופסת הגולגולת. אחר כך קמו השלדים על רגליהם ובצעד קליל ומאושר יצאו מן הדלת החוצה, אל האולם היפה שבחוץ.
ואז טירטר הטלפון בחדר ודמות אחת מן הדמויות הרימה את השפופרת. האזינה רגע. אמרה: “אני מבין” ואחר כך מסרה פקודות קצרות לשלדים אחדים, גבוהים וחסונים, שעמדו ליד הדלת.
הם מצאו את עצמותיו על פני הכביש, מפוזרות בחלקן ומפורקות, לאחר שרכב כבד פגע בו והעיפו כברת דרך. העצמות נאספו, מוינו ונבדקו בקפדנות, הוכנסו לתוך שקיות ניילון ונלקחו אל הבנין האפור.
הם לא ידעו שהם שלדים. אלפי אלפים של שלדים, שמן הראוי היה לערום אותם לערמה גדולה אחת וחסל. אבל דור ההשמדות ההמוניות חלף, ואילו למוח האדם לא נמצא, כידוע, תחליף שווה ערך, ביחוד לאחר שנתגלה דבר קיומו של קשר טלפתי תת־מודע, אבל מפרה, בין כל מוחות בני האדם באשר הם שם. בתקופה ההיא, לאחר שמשבר האנרגיה הגיע לשיאו, לא נותרה ברירה אלא למצוא דרך אחרת, מהפכנית, לבעיות האנושות, וכך הפכו כולם לשלדים רובוטיים למחצה. מערכות חיות עדיין נותרו בהם: מוח אנושי הנעזר באמצעי חישה מלאכותיים. אך האנרגיה שצרכו הייתה מעטה. לא, הם לא ידעו שהם שלדים.
וכך, מר ומרת שלד חיו את חייהם כרגיל. אכלו ארוחות שלוש פעמים ביום. היו יושבים ליד השולחן, משוחחים על כוס קפה שנדמה היה להם שהם שותים, אוכלים ארוחות מענגות וטעימות שחשבו שהם אוכלים. הנשים היו משוחחות על דרכי הכנת תבשילים מחומרים שלא היו קיימים עוד. בלילות היו מר שלד ואשתו חושבים שהם ישנים, אבל למעשה שכבו על מיטות ובהו בתקרה בלי לדעת שיש שם תקרה. הם ישנו לבטח.
לעתים הם קיימו יחסי מין פוריים ונפלאים. מר ומרת שלד לא היו נשואים, אבל חיו ביחד. אחרים חיו בגפם ועוד אחרים אכן היו ‘נשואים’, ‘ילדו’ ילדים־שלדים, שצצו מאי־שם, אבל הם ידעו שילדים־שלדים אלה היו שייכים להם ושהם ילדו אותם. ולכן השלדים חשבו שהם מאושרים. הם ידעו שהם מאושרים. מר ומרת שלד היו עולים על יצועם בחצות, מלטפים זה את זו ברוך. מר שלד היה מטפס על מרת שלד ומבצע תנועות בעילה, ומרת שלד הייתה נאנקת בקול־לא־קול בהנאה שידעה שהיא חשה, וכך נגעו עצם בעצם וידעו כי בשר בבשר באו.
אחת לשבועיים היו מר ומרת שלד מקבלים שיחת טלפון וקול קר, מנוכר ומוכר, אך לא מוכר, היה אומר: “מר (או גברת) נלדוביץ, תורך מחר ב־1900, מספרך 337א. התייצב בבית החולים ‘האושר’ בחדר 1011 לביקורת השגרתית שלך.” והוא היה עונה מוכנית, כמו ידע מה עליו לאמר: “כן, כמובן,” ומכיון שלא ידע מהו הנוהל, כיון שלא זכר כי אי פעם עבר בדיקה כלשהי, היה שואל: “האם עלי להביא עמי ציוד כלשהו?” והטלפון היה עונה: “אין צורך. העיקר שתדייק לבוא. שלום,” וקליק של ניתוק, ומר שלד היה מתחיל לחוש מועקה ושמץ של הרגשה מוכרת. ולמחרת היה השלד מתייצב בשעה היעודה בבנין האפור והקר על מנת לטעון את מצבריו, ואחר כך שב לביתו כשהרגשתו טובה עליו ואינו זוכר שהיה בבית החולים, וודאי שמעולם, מעולם לא ידע שהוא שלד ושזוגתו הבלתי חוקית היא שלד ושילדיהם הם שלדים קטנים, לבנים וחמודים, שעצמותיהם מחוברות אלה לאלה במיתרים צהבהבים וגמישים ושכל העולם כולו מלא־מלא שלדים. לא! הם היו כולם בני אדם חיים, בריאים, שלמים ובעיקר מאושרים.
גופו כואב מאד. הוא מנסה להזיז את אבריו, אך ללא הצלחה יתירה. חשיכה נעימה שוררת סביב. “היכן אני?” הוא שואל וקול לא רחוק קורא: “מר סטפנסון, הוא מתעורר.” בהדרגה גובר האור בחדר. מעליו רוכנות שלוש דמויות. אולם למרות המראה המזויע אין הוא נחרד כלל. כמעט בשלוה הוא מביט בשלושה שלדים חייכנים המציצים מעליו, ואין הבעה אחרת על פניהם. אבל שלד אחד אומר בדאגה: “ההוטב לך?” “כן, תודה,” הוא לוחש, “היכן אני?” “במפקדה” עונה הדובר העיקרי, “תנוח, תתאושש ואחר־כך תלך לפגוש מישהו חשוב.”
כעבור שעה קלה מתאפשר לו לקום. מבט קצר במראה מאשר את מה שידע מאז ומעולם: שלד גבוה ולבן פונה לעברו כשפונה הוא לעבר המראה. שלד לבן מביט בו, כשהוא מביט במראה. שלד לבן מסתובב לעבר הדלת כשהוא פונה לעבר הדלת. שלד לבן פונה ללכת עם שלושת השלדים החסונים דרך מסדרון מוכר עד קצהו, עד דלת כחולה ועליה שלט מאיר עיניים: ‘חדר הוועד המרכזי’. שלושת השלדים נותרים בחוץ, הדלת שנפתחת לפניו מאפשרת לו, ורק לו, להכנס פנימה. בפנים עמדה מכתביה הדורה וגבוהה ועליה ניירות, פורטרט שלד מן החזה ומעלה ועליו חתימה: “שלך באהבה, פרדריקה.” מאחורי המכתביה כורסא גבוהה שגבה מופנה אליו וקול עמוק בוקע ממנה: “ברוך הבא, מר ספין. הואל נא לשבת”. ומשמוסיף הוא לעמוד, הוא אומר שוב: “שב בבקשה. אתה מוכרח.” ובכן הוא מתיישב. הכורסא הגבוהה סבה על צירה ונפנית אליו, ובה יושב – אדם! איש ששיבה זרקה בשערו ועיניו ערניות ופקחיות מביטות בו, והוא מחייך ואומר: “אינך מתפלא. אתה מתפלא שאינך מתפלא? כמובן, זריקת SLD גורמת לכך, אלא שלזריקת SLD כבר אין השפעה עליך במידה כזו שלא תדע כי אתה שלד. כן, אתה מיחידי הסגולה ששוב אין לנו שליטה במוחם.”
אחר כך פותח האיש קופסא, שולף סיגר ריחני, מעבירו מתחת לאפו, קוטמו בזהירות בשיניו ומגישו אל פניו. “מובן שאינך חש צורך לעשן”, אומר לאחר שהות קלה, “לא לאכול ולא להתעלס.” אבל אל דאגה. זה לא יפריע לך. גם אני, שאני שונה ממך כביכול, איני חש כל צורך לאכול, להתעלס, אבל אני עושה זאת. העישון? זהו מנהג חברתי המקובל מאד על אנשי הוועד המרכזי – כולם בעלי בשר ודם, אגב. אך העישון באמת אינו גורם לי כל הנאה. הו, שכחתי להציג עצמי בשמי." הוא מושיט את ידו המטופחת לעבר עצמות כף ידו של ספין. “שמי סנסלס.” וכשהוא חש את מבטו של ספין מתעכב על פורטרט השלד, הוא מוסיף: “זו אשתי. כמובן, בתוקף מעמדי עלי להיות נשוי, אתה מבין? היא כמובן אינה יודעת שהיא שלד, כפי שאף שלד חוץ ממני, אינו יודע זאת. כן, אשתי סבורה שאין כל הבדל ביננו. האם זה קשה לי להיות עם שלד? ובכן, מתרגלים במשך הזמן. האם יש לך שאלות נוספות?”
“כן,” אומר ספין. “מה יקרה עמי עכשיו, שאני יודע את האמת. אני עלול לספר אותה בחוץ והדבר אינו רצוי לכם, האין זאת?” “אל דאגה”, משיב ההוא, “ראשית אף איש (סליחה, אף שלד) לא יאמין לך, ותחשב למשוגע. שנית, מה תועיל בכך לעצמך ולהם? ועכשיו שמע – יכולנו להפטר ממך, להשמידך. אך דבר זה אסור באיסור חמור מסיבות מצפוניות ותועלתיות (חבל על כל מוח), ומצד שני איננו יכולים להשיבך למצבך הקודם. לכן, מי שאיני יכול להילחם בו, אצרפו אלי. אתה תקבל גוף ובשר של ממש ותצטרף לוועד הפועל העליון כחבר זוטר מן המנין. בנת?”
בשעת צהריים לוהטת, כשהאור בחוץ עז, אני יוצא מן הבנין לבוש בגדים קלים ונאים. שערי השחור מסורק כהלכה. פני שזופות ושופעות בריאות ואון, אבל הן חסרות הבעה פנימית. שום דבר אינו מתרחש בלבי פנימה. באדישות רבה צועד חבר ההנהגה לכיוון ביתו, חולף בין שלדים מאושרים ופטפטניים, בין זוגות שהתנשקו בצליל נוקש וצורם, מוסיף לנוע הלאה, עד שאני מגיע אל ביתי. שלד מברכני לשלום ואני עונה לו בניע ראש, ואחר כך נכנס פנימה.
מן המקלט בוקעת מנגינה וזמרת צרודת קול שרה:
"מבט ידי נרדם. הדם
אבד מצור פני.
עוד רגע קט אדם
לא אהי, אך שלד חי."
על המיטה יושב שלד קפוא־פנים כממתין לי. פיו נפער מעט במעין חיוך ואומר: “שלום, ספין. לאן נעלמת? אין לך צל מושג כמה התגעגעתי אליך.” קם בתנועת עיכוז רכה ויפהפיה, מפנה את עצמות אגנו החשופות הצידה. מתחיל להתפשט מלבוש בלתי נראה בתנועות אטיות, תוך מאמץ לגרותני. אני ניגש אל השלד של דולה, ודולה אומרת לתוך כתפי: “אני שלך מעכשיו, ספין אהובי. רק שלך.” ואני מתפשט, נוטל ללא היסוס את השלד בזרועותי, נושק לשיניו במלוא פי ואחר כך אנו שוכבים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
אין עדיין קישוריות מאושרות