פריץ לייבר הוא אחד הוותיקים שבין סופרי המד"ב האמריקניים שיצירותיהם ממשיכות להתפרסם ואף לזכות בפרסים חשובים עד עצם ימינו אלה. הוא יליד 1910, בוגר אוניברסיטת שיקגו בפסיכולוגיה ופיסיולוגיה, בילה שנה בסמינר תיאולוגי, ועסק בעיסוקים מגוונים למדי: בין השאר היה שחקן תיאטרון וקולנוע, מורה לדראמה, עורך כתב העת המדעי ‘סיינס דייג’סט’ ועוד כהנה וכהנה. כתיבתו גולשת במרבית המקרים לעבר הפנטסיה הטהורה, וזו אולי הסיבה שהוא לא זכה להערכה מספקת בתקופת הזוהר של המד"ב ה’נוקשה'. על אף זאת, רבות מיצירותיו זכו בפרסים חשובים, כמו סיפוריו ‘Ill Met in Lankhamer’ (1970) או ‘עצור את הצפלין’(1975), (פורסם ב’פנטסיה 2000' גליון מס' 2.) ששניהם זכו בפרסי ‘הוגו’ ו’נביולה' גם יחד. הסיפור שלפנינו נכתב בשנת 1962, ומהווה דוגמה אופיינית לפנטסיה המתרחשת על רגע מקום וזמן מודרניים לגמרי…

* * *

שעה שסייר מר סקוט עם מר לברט ב’בית חוד־ההר', קיווה שהלה לא יבחין במוט המתח הגבוה שמתנוסס מחוץ לחלון חדר השינה. פעמיים קודם לכן ירד לטמיון באופן זה שכר דירה מבטיח – כה רבו האנשים המבוגרים שבאופן טיפשי חשו עצבנות בקשר לחשמל. לא ניתן היה לעשות דבר בקשר לכך, פרט להסחת תשומת ליבם מהמוט המזדקר – החשמל שמעבר לגבעות; כבלים אלה סיפקו יותר ממחצית התצרוכת שלה ניזקקו ב’גבעות הפסיפיות'.

אולם, כל תפילותיו של מר סקוט וכל נסיונותיו בהולכות־שולל אדיבות היו לשוא – עיניו חדות התפיסה של מר לברט נדלקו ברגע שהציצו החוצה לחצר. הניו־אינגלנדי הזקן בחן את עמוד העץ שהיה קצר למדי ועבה. הוא התבונן ב־18 האינצ’ים של מבודדי הזכוכית המדורגים, ונעץ עיניו חדות התפיסה בתיבת המעביר השחורה, שתפקידה היה להוריד את המתח החשמלי בבית זה ובכמה נוספים במדרון.

מבטו עקב אחר ארבעת החוטים העבים המתנדנדים בקצב זה בצד זה, לאורך הגבעות האפורות, הירוקות והריקות. לאחר מכן, זקף ראשו כשקלטו אזניו את הקול הצפצפני המזמזם של אלקטרונים היוצאים מן החוטים המתנועעים באויר.

“הקשב לזה!” אמר מר לברט כשקולו היבש מסגיר התרגשות, לראשונה מאז החלו בסיור.

“חמישים אלף וולט, אם אני שופט נכונה!”

“כנראה שמתחוללות היום הפרעות אטמוספריות בלתי רגילות – בדרך כלל, אינך שומע דבר,” הגיב מר סקוט במאור־פנים, כשהוא מסלף במקצת את האמת הצרופה.

“בחייך?” העיר מר לברט. קולו היה שוב יבש, ברם מר סקוט היה בקיא מכדי לעודד נטיה זו של השיחה. “אני רוצה שתשים לב למדשאה,” הפטיר בלבביות. “כאשר אדמת ‘הגבעות הפסיפיות’ חולקה, הבעלים המקורי של ‘בית חוד־ההר’ רכש את כל השטח הירוק של שמונה עשר…,” משך הזמן הנותר של הסיור, הפגין מר סקוט את יתרונותיו הרבים והמובהקים של רכוש הדלא ניידי שלו, אולם נראה היה כי מר לברט לא ייחס לכך אף שמץ חשיבות. פנימה בליבו זקף מר סקוט תבוסה נוספת לחשבון המוט הארור.

מכל מקום, בשובם לאתר הבית עמד מר לברט על כך שיתעכבו בחצר.

“עדיין ממשיך,” הוא ציין בשביעות רצון מוזרה, בהתיחסו לזמזום. “אתה יודע מר סקוט, צליל זה משרה עלי שלווה מוזרה. כמו רחש הרוח או הֶמיַת הים. כמוהו אני שונא את קול המכונות – זה אחד הטעמים לכך שנטשתי את ניו־אינגלנד, ואילו צליל זה – כקול הטבע. מרגיע מאוד. אבל אתה אומר שהוא מופיע רק לעיתים נדירות?”

מר סקוט היה גמיש – זו היתה אחת ממעלותיו כאיש מכירות. “מר לברט,” הוא התוודה בפשטות. “מעולם לא נקלעתי לכאן בלא לשמוע את הקול הזה. לעיתים, הוא רך יותר, לעיתים חזק יותר, אבל תמיד קיים. אני מנסה להסיח את הדעת ממנו, משום שרוב האנשים אינם מוכנים להשלים עימו.”

“איני מאשים אותך,” פסק מר לברט. “מרבית האנשים הם שוטים ואף גרוע מזה, מר סקוט. האם מתגוררים כאן אנשים שהיית מגדירם, לפי מיטב ידיעתך, כבעלי דעות קומוניסטיות?”

“לא אדוני!” השיב מר סקוט ללא היסוס. “אין שום קומוניסט ב’גבעות הפסיפיות' וזה משהו, האמן לי, אני לעולם לא אטיל צל על האמת.”

“מאמין לך,” אמר מר לברט. “המזרח מלא בקומוניסטים. כאן זה כמדומה נדיר יותר. מר סקוט, עשינו עסק. אני לוקח את ‘בית חוד־ההר’ לשנה, מרוהט, כפי שסיכמנו לאחרונה.”

“נלחץ ידיים על כך!” הכריז מר סקוט. “מר לברט, אתה מסוג האנשים ש’הגבעות הפסיפיות' רוצה.”

הם לחצו ידיים. מר לברט השיק עקביו, מחייך לעבר החוטים המצפצפים ברכות, בסיפוק שהיה כבר מעט בעלותי.

“דבר מדהים, החשמל,” אמר. “אין סוף לתעלולים אשר הוא עשוי לבצע. למשל, אם אדם רוצה להמריא למקום אחר בצורה אלגנטית, הוא צריך רק להרטיב את המדשאה בשתי ידיו וליישר את הקצה השני שלה מעבר לשורות אלה. קדימה! כל חתיכה טעימה כמו ‘שיר שיר’ והרבה יותר, מספקת את צרכיו האישיים של האדם.”

לרגע קצר וחריף שקע ליבו של מר סקוט. למשך רגע אחד פראי ונורא עלה בדעתו שעליו לבטל את העיסקה לפני שתקבל גושפנקא פומבית. הוא זכר את הגברת אפורת־השיער אשר שכרה ממנו דירה, אך ורק כדי שיהיה לה מקום לבלוע בשקט מנה מופרזת של גלולות הרגעה.

מר לברט, כקולט בדרך סתר את מחשבותיו הסמויות, אמר בפיקחות, “אתה דואג כעת, הלא כן, שאני עלול להיות מתאבד? אל תדאג. אני רק אוהב להרהר. וגם לאמר את מחשבותי בקול רם, תהיינה מוזרות ככל שתהיינה.”

חששותיו של מר סקוט נפוגו כלעומת שהתעוררו והוא חזר לטבעו התובעני הנושן, והזמין את מר לברט לחתום על המסמכים.

שלושה ימים לאחר מכן קפץ לביקור, כדי לבדוק כיצד מסתדר הדייר החדש. הוא מצאו בחצר, ממוקם בנוחיות, תחת המוט המזמזם, בכסא נדנדה נושן.

“קח כיסא ושב,” אמר מר לברט, מצביע לעבר אחד הרהיטים המודרניים.

"מר סקוט, אני חפץ לבשר לך כי מצאתי את ‘בית חוד־ההר’ משרה שלווה בדיוק כפי שציפיתי.

אני מצותת לחשמל ומניח למחשבותי להתגלגל. לפעמים אני שומע קולות בחשמל – החוטים מדברים, כפי שנהוג לאמר. האם שמעת על אנשים השומעים קולות ברוח?"

“כן, שמעתי,” הודה מר סקוט באי נוחות מסוימת; ואז, בזכרו כי המחאתו של מר לברט, על סך רבע משכר הדירה, נפדתה בלי בעיות העז לתת דרור למחשבותיו שלו, “אולם, רוח הוא קול הנוטה לחילופים וגיוון, ואילו זמזום זה הוא מונוטוני מכדי לשמוע בו קולות.”

“פשאו,” פלט מר לברט בגיחוך קטן שעשה זאת בלתי אפשרי לפסוק מהי מידת הרצינות שהתכוון כי ייחסו לדבריו. “דבורים הם חרקים מאוד אינטלגנטים. חוקרי החרקים אף סבורים שיש להם שפה. אך הן אינן עושות דבר מלבד לזמזם. אני שומע קולות בחשמל.”

הוא התנדנד בשקט משך זמן מה ומר סקוט ישב.

“כן, אני שומע קולות בחשמל,” חזר ואמר מר לברט בחולמנות. “החשמל מספר לי איך הוא משוטט לאורך ארבעים ותשע מדינות, אם מצרפים את החוטים הקנדיים. חוטי הכוח הם השבילים שלו, תחנות הפקת הכוח הן מקורות המים שלו. החשמל נמצא בכל מקום היום – בתוך בתינו, בכל חדר שבהם, במשרדינו, בבנייני הממשלה ובסיסים צבאיים – ומה אין הוא לומד בעוברו דרך חוטי הטלפון שלנו ובשמעו את שיחותינו. חשמל הטלפון הוא האחות הקטנה של כוח החשמל, אפשר לאמר, ולקטנים אזניים גדולות. כן, החשמל יודע הכל אודותינו, כל סוד מסודותינו. אולם הוא לא יחשוב אפילו לספר למרבית האנשים את אשר הוא יודע, משום שהם מאמינים שחשמל הוא כוח קר ומכני. הוא לא. הוא חם, אימפולסיבי, רגיש וידידותי מתחת לחיצוניותו, כמו כל דבר חי אחר.”

“אולם בחשמל יש גם רוע,” המשיך מר לברט. “אתה חייב לאַלֵף אותו. לדעת את דרכיו, לדבר אליו בגילוי לב, לא להַרְאות פחד – להתידד עימו. ובכן מר סקוט,” הוא אמר בקול חד יותר, כשהוא מתרומם מכסאו. “אני יודע שבאת לכאן כדי לבדוק כיצד אני מטפל ב’בית חוד־ההר' ובכן, הרשה לי לקחת אותך לסיור.”

וכך, חרף מחאותיו של מר סקוט, אשר לא היתה לו שום כוונה כזאת לחקור, עשה זאת מר לברט.

פעם אחת הוא עצר לשם הסבר: “הוצאתי את הסדין החשמלי ואת קולה הלחם. איני מרגיש טוב כאשר משתמשים בחשמל לעבודות בזויות.”

ככל שיכול היה מר סקוט לראות, הוא לא הוסיף דבר לריהוט ‘בית חוד־ההר’ פרט לכסא נדנדה ואוסף כביר של ראשי־חץ אינדיאנים.

מן הסתם חלק מר סקוט את חוויותיו הטריות עם בני־ביתו, שכן שבוע לאחר מכן, אמר לו בנו בן התשע, “הי, אבא, אתה זוכר את הברנש ההוא אשר העמסת לו את ‘בית־חוד־ההר’?”

“השכרתי הוא הביטוי הנכון, בובי.”

“ובכן, הלכתי לראות את ראשי־החץ שלו, אבא, מתברר שהוא מכשף נחשים!” אלוהים אדירים, חשב מר סקוט, ידעתי שהיה משהו באמת בלתי רגיל בקשר למר לברט. כנראה הוא להוט אחר גבעות משום שהן מושכות נחשים במזג אויר חם.

“הוא לא כישף נחש אמיתי, אבא, רק חוט של שלוחה. הוא ישב על הריצפה – זה היה לאחר שהראה לי את ראשי החץ המשונים – הניף ידיו קדימה ואחורה מעל זה ומיד לאחר מכן הקצה, עם הקופסא הקטנה עליו, החל לזוז סביב על הרצפה ופתאום הוא התרומם, כמו קוברה מתוך סל. זה היה ממש מוזר.”

“כבר ראיתי תעלולים מהסוג הזה,” אמר מר סקוט לבובי. “ודאי היה חוט קשור לחוט השלוחה אשר משך אותו למעלה.”

“הייתי רואה אותו לו היה שם חוט, אבא.”

“לא, אם הוא היה בצבע הרצפה,” הסביר מר סקוט. אחר כך הוסיף בקול מהורהר, “דרך אגב, בובי, האם הקצה השני של החוט היה בשקע?”

“אכן, כן אבא! הוא אמר שאינו יכול לבצע את התעלול אלא אם כן היה חשמל בחוט. משום שאתה מבין אבא, הוא מכשף חשמלי. אני פשוט אמרתי ‘מכשף נחשים’ כדי שזה יישמע יותר מלהיב. לאחר מכן יצאנו החוצה והוא כישף חשמל החוצה מתוך החוטים וגרם לו לזחול על גופו. יכולת לראות אותו זוחל מחלק לחלק.”

“אבל איך יכולת לראות זאת?” חקר מר סקוט, נאבק כדי לשמור שקולו יישמע כרגיל. הוא ראה בדמיונו את מר לברט עומד יבש ומתוח, מוקף בנחשים זוהרים כחולים עם עיני יהלומים מבהיקות ושיניים חשופות.

“דרך אגב, זה גרם לשערו לעמוד בקצה, אבא. תחילה בצד אחד של הראש, אח”כ בצד השני. אחר כך הוא אמר ‘חשמל, זחל על חזי!’ ומטפחת משי הנתלית לו מחוץ לכיסו העליון, נתלתה נוקשה וחדה. אבא, זה היה טוב בדיוק כמו במוזיאון המדע!"

למחרת, טרח מר סקוט לעבור בסמוך ל’בית חוד־ההר', אך לא היתה לו כל אפשרות לשאול את שאלותיו השקולות שהכין למפרע, משום שמר לברט בירך אותו והוסיף, “אני מתאר לעצמי שבנר סיפר לך על הקסם הקטן שהצגתי לפניו אתמול. אני אוהב ילדים, מר סקוט. כלומר, ילדים רפובליקנים טובים כמו זה שלך.”

“ובכן, כן, הוא סיפר לי,” הודה מר סקוט, מנושל מנשקו ונבוך מעט מפאת גילוי־הלב של השני.

“אני רק הראיתי לו את אחד התעלולים הפשוטים ביותר, כמובן. חומר לילדים.”

“כמובן,” החרה החזיק אחריו מר סקוט. “ניחשתי שאתה השתמשת בחוט סמוי כדי לגרום לחוט השלוחה לרקוד.”

“אני מתאר לעצמי שאתה יודע את כל התשובות,” אמר השני כשעיניו מבריקות. “אבל, בוא לחצר ושב מעט.”

הזימזום היה רועש למדי באותו יום, אולם כעבור זמן קצר, היה מר סקוט חייב להודות כי אכן היה זה קול משרה שלווה. והיה בו גם גיוון רב מכל שהיה מסוגל להבחין קודם: פצפוצים עולים, רחשושים נעלמים, ליחשושים, המהומים, קליקים, אנחות. לו אך הקשבת להם זמן מספיק ארוך, אין זה מן הנמנע שתתחיל לשמוע קולות.

מר לברט, בהתנדנדו בשקט, אמר, “החשמל מספר לי על כל העבודה שהוא עושה ועל ההנאות שיש לו – ריקודים, שירה, תזמורות רועשות וענקיות, מסעות לכוכבים, תחרויות ריצה אשר לעומתן נראים הטילים כשבלולים. דאגות גם כן, אתה יודע שארעה התמוטטות חשמלית בניו יורק? החשמל סיפר לי מדוע. כמה מהברנשים שלו השתגעו, עבודה מופרזת – אני חושב – והם פשוט קפאו. לקח זמן מה בטרם יכלו לשלוח אחרים פנימה מחוץ לניו יורק ולרפא את המטורפים ולהתחיל להניע אותם מחדש דרך מארג הנחושת האדיר. החשמל מספר לי את חששותיו המבוססים, שאותו דבר עצמו עומד להתרחש בשיקגו ובסן־פרנציסקו, יותר מדי לחץ.”

"לחשמל לא אכפת לטרוח עבורנו. לב רחב לו, והוא אוהב את עבודתו. אבל הוא יהיה אסיר תודה אם יזכה במעט יותר התחשבות – מעט יותר הכרה בבעיותיו המיוחדות. מספיק שיש לו את אחיו הפראיים להתמודד עימם, אתה מבין – החשמל הפראי שמְלַבֶּה סערות ולוכד את ראשי ההרים ובא למטה כדי לצוד ולהרוג. לא מתורבת כמו החשמל שבחוטים, למרות שגם הוא יהיה פעם.

“חשמל מתורבת הוא מורה דגול. מראה לנו כיצד לחיות באופן נקי, מאוחדים באהבת אחים. החשמל אף אץ לכל מקום כדי לסייע לנו. משרת בג’ורג’יה בדיוק כפי שהוא עושה זאת בוורמונט, בלוס־אנג’לס, כשם שהוא נוהג בבוסטון. פטריוטי, גם כן – חשף את סודותיו הגדולים רק לעיני אמריקאים כחולים אמיתיים כמו אדיסון ופרנקלין. הידעת, כי הוא הרג את השוודי כאשר ניסה את תעלול העפיפון? כן, חשמל הוא הכוח הגדול ביותר השואף להיטיב בכל רחבי ארה”ב."

מר סקוט הגה, נים לא נים, בתרבות חשמל קטנה ונקיה אותה יכל מר לברט להקים, בדיוק כשם שהתעוררו לחיים הסיינטולוגיה ודתות חדשות. הוא יכול לתאר לעצמו את החצר גדושה מחפשי־כוח כאשר קרישנה לברט – או שמא, רב־חשמלי לברט – מפזר פניני חוכמה מכיסא הנדנדה שלו, מנתח את מילות־הקסם של חוטים מהמהמים. מוטב שלא להציע זאת, למרות ש… בדרום קליפורניה דברים שכאלה, סופם שהם נהפכים למציאות בדרך כלשהיא.

מר סקוט חש שקט ושליו ביורדו מהגבעה, למרות שציין לעצמו להורות לבובי שלא להטריד עוד את מר לברט. האיש הזקן נראה בלתי מזיק, אך…

אולם הוראה זו לא חלה עליו. משך החודשים הבאים נהג מר סקוט לבקר מפעם לפעם ב’בית חוד־ההר' למנה של ‘חוכמה חשמלית’. הוא החל לייחל בכליון עינים להפסקות שלוות, משעשעות ומרגשות אלה. מר לברט לא עשה דבר פרט לישיבה בכיסא הנדנדה שלו בחצר, אולם נשאר מאושר ורציני. היה בכך שיעור לכל אחד, אם חשבת על כך.

מפעם לפעם, הצביע מר סקוט על ביטויים משעשעים של האקסצנטריות של מר לברט. למשל, למרות שהזניח תשלומים של גאז ומים, מעולם טרח לשלם חשבונות טלפון וחשמל בזמן.

והעיתונאים אכן דיווחו בבוא היום על התמוטטויות חשמליות קצרות אך חמורות בשיקגו ובסן־פרנציסקו.

בחייכו מעט בקיפאון לשמיעת התקריות, החליט מר סקוט כי יכול הוא להוסיף ‘הגדת עתידות’ לתרבות החשמל אשר ייחס למר לברט. ‘סיפור חייך בחוטים!’ יותר אצילי מאשר כדורי בדולח או דיבור עם אלוהים.

רק פעם אחת, חזרה לתקוף את מר סקוט קדם־הרגשה קודרת מהסוג שגרם לו טירדה בשיחתו הראשונה עם מר לברט. היה זה כאשר האיש הזקן אמר, “אתה זוכר מה שאמרתי לך בקשר לחוט הנחושת ההוא שם למעלה? חשבתי על דרך פשוטה יותר, רק להפעיל את צינור המים בשורות ה’־ת' בזרם חזק, כאשר אוחזים את הזרבובית המתכתית. מוטב אולי להשתמש במים חמים ולזרוק קודם לכן קופסת מלח לתנור.”

כאשר שמע זאת מר סקוט, שמח על כך שאסר על בובי מלבוא הנה.

אולם, בדרך כלל, שמר מר לברט על מיזגו, בו מעורבים במידה שווה שובבות ורצינות. כאשר חלה הפסקה במזג זה, היה זה פתאומי, למרות שלאחר מכן, הבחין מר סקוט כי קדם לארוע סימן אזהרה אחד, כאשר מר לברט הוסיף לנאום מלהיב, “דרך אגב, למדתי כי הכוח החשמלי של ארה”ב עובר בכל העולם, בדיוק כמו קרינת אלחוט במכשירי רדיו ובמכשיר טלפון. הוא נוסע לחופים זרים במצברים, מגלגל את החוטים באירופה ובאסיה. מעט ממנו עובר גם לטריטוריה סובייטית. הוא רוצה לפקח על הקומוניסטים, אני חושב. הוא מארגן לוחמי חופש חשמליים."

בביקורו הבא, מצא מר סקוט שינוי גדול. מר לברט נטש את כיסא הנדנדה שלו כדי לצעוד בחצר, בַצד המרוחק מהמוט, למרות שמדי פעם זרק מבט משונה מעבר לכתפו כלפי החוטים השחורים המזמזמים.

“שמח לראותך, מר סקוט. אני ממש מזועזע. אני חושב שעדיף שאספר למישהו על כך, ובמקרה שיארע לי משהו הם יוכלו למסור לאף.בי.איי., אם כי איני יודע מה הם יוכלו לעשות. החשמל סיפר לי הבוקר שיש לו ממשלה עולמית – היה לו האומץ לקרוא לכך בשם זה – ושיש חשמל רוסי בחוטים שלנו וחשמל אמריקני באלו של הרוסים – הם הולכים משם לכאן בלי שמץ של בושה. אין לו שום רגש לארה”ב או לרוסיה. הוא חושב אך ורק על עצמו.

"כאשר שמעתי זאת, יכולתָ להפיל אותי במכת־נייר.

“ויותר מכך, החשמל החליט להפסיק כל מלחמה גדולה שעלולה לפרוץ, ולא חשוב עד כמה צודקת מלחמה זו תהיה, או עד כמה היא תהיה להגנתה של אמריקה. אין הוא חושב עלינו אף במקצת – הוא רק רוצה שהחוטים שלו ומקורות המים שלו יישמרו. אם יילחצו הכפתורים אי פעם בשביל להפעיל את הטילים האטומיים, כאן או ברוסיה – הוא יהרוג כל מי שינסה לשלוח אותם ליעדיהם.”

“התחננתי לפניו, סיפרתי לו שתמיד חשבתיו לאמריקני. הזכרתי לו את פרנקלין ואת אדיסון – ולבסוף ציוויתי עליו לשנות ממנהגו ולנהוג בהגינות, אך הוא רק ציפצף לי בביטול, ואחר כך פנה בעצמו לאיומים! אמר לי, כי אם אנסה לעצור אותו, אם אחשוף את תוכניותיו, הוא ישלח למטה את אֶחיו הפראיים מההרים ובסיועם יביא עלי כליה! מר סקוט, אני כאן לבד עם חשמל באדן חלוני. מה אעשה?”

מר סקוט טרח טירחה מרובה להרגיע את מר לברט, כדי שיוכל לחמוק מהמקום. לבסוף, היה אנוס להתחייב שישוב מוקדם ככל האפשר, כשהוא נשבע לעצמו בשקט שארור יהיה אם אכן יעשה זאת.

מאמציו כמעט ועלו בתוהו שעה שהחשמל מעל ראשו, אשר היה רועש באופן מיוחד אותו יום, הצרים קולו בנהימה ומר לברט הסתובב ואמר במהירות, “כן אני שומע!”

באותו לילה, התרחשה בלוס־אנג’לס אחת מאותן סערות־רעמים המלוות גלי־רוח ושטפונות גשם. דקלים, אורנים ועצי אקליפטוס נעקרו משורשיהם והופלו ארצה, צוקים זעו ורחשו, והשבילים הגדולים המרובעים והישרים, ירדו בעקמומיות מהגבעות לים.

הברק היה חזק במיוחד. אחדים מתושביה של לוס־אנג’לס, אשר סערה כזו היתה בחזקת דבר חדש עבורם, טילפנו להג"א כדי לדווח על התקפות אטומיות.

כמה תאונות איומות ארעו. לאחת מהן הובהל מר סקוט השכם בבוקר המחרת ע"י המשטרה, משום שהיא נגעה לרכוש שהשכיר, ומשום שהוא האדם היחיד באזור שנודע כמי שהכיר את הנפטר.

בלילה הקודם הקיץ מר סקוט משנתו שעה שהסערה ניטשה במלוא עוזה, כאשר הברק היה מעוור כמו מנורת הֶבְזק והרעם נשבר כמו שוט באורך של מיל אחד על גבי הגג. באותו רגע, זכר באופן חי מאוד מה אמר מר לברט על איומי החשמל לשלח בו את אחיו הפראיים מהגבעות. אולם עתה, בבוקר הבהיר והצח, הוא החליט לשמור את הדברים לעצמו. אם ידווח למשטרה על שגעון־החשמל של מר לברט – זה רק עלול לסבך עניינים ללא שום תועלת לאיש, פרט להעצמת הפחדים המגוחכים שקיננו בלבו.

תמונת התאונה, כפי ששוחזרה בנאמנות ובבקיאות ע"י המשטרה היתה פשוטה למדי, ואפילו לא יוצאת דופן. מר סקוט התבונן בגופה המפוחמת השרועה על הריצפה. חוט החשמל העבה שהיה מגולגל סביב ירכיה ניכרך, כנראה, בזמן שמר לברט קפץ ממיטתו. עתה היה אחוז בחוזקה ברגלים הדקיקות ובכתונת הלילה השחורה. למפקח המשטרה לא היה כל קושי להבין את המתרחש. ברור למדי, שבשיאה של הסערה ניתָק אחד מחוטי המתח הגבוה והוטח ע"י הרוח העזה והמתח שלו עצמו לעבר החלון. הוא פרץ פנימה ונחת הַיְשֵר במקום עומדו של מר לברט המנוח, שנהרג מן הסתם במקום.

מר סקוט אנוס היה לקבל בלי פיקפוק את דעת המומחים. הוא חזר ואמר זאת לעצמו, למרות שקשה היה לו לשכוח את חוט הטלפון. היה זה חוט שחור ומבריק. הוא היה מגולגל כמו גפן משורגת פעמיים סביב ידו הימנית של האיש הזקן, כאילו רצה לעצרו מלברוח, עד אשר היכה בו החוט הגדול.

"הרי לך, בני, לטוב ולרע – היקום כולו…"