היינלין והכמיהה לחרות    🔗

אחת התופעות המרגיזות, המבישות והמדאיגות בדורנו היא קיומם של מספר סופרים (לרוב, סופרים מעולים, ידועים ופופולריים), שבגלל דעותיהם הבלתי־מקובלות (לרוב, דעות המוגדרות כ’ימין קיצוני'), הם מהוים מטרה לשנאה, השמצות וכנויי־גנאי חסרי כל בסיס (שהכנוי “פשיסט” הוא המקובל ביותר ביניהם) מצד החוגים האינטלקטואליים המוכרים. דוגמה בולטת לתופעה זו היא הסופרת האמריקאית איין ראנד. בארץ ניתן למצוא דוגמה כזו דוקא בין ההומוריסטנים, בדמותו של אפרים קישון. וגם תחום ספורת־המדע אינו נקי, לצערי, מתופעה זו, בדמותו של רוברט היינלין. לכן הצטערתי והתרגזתי מאד כשגיליתי, בגליון מס' 16, שגם מערכת ‘פנטסיה 2000’ הצטרפה להשמצות אלו.

הערות לא־אוהדות ולא מבוססות לגבי דעותיו של היינלין הופיעו כבר בגליונות קודמים של ‘פנטסיה 2000’ (בסקירה על הספר “השליטים” בגליון מס' 4, ובמאמרו של אלכס המל ‘מדוע אנו רוצים בהם’ בגליון מס' 6). בסקירה על היינלין בגליון 16, ההתייחסות אל דעותיו הפוליטיות היא שטחית וחסרת־בסיס, וכאילו נוצרה במזיד כדי ליצור רושם רע בעיני הקוראים. כבר בכותרת המאמר: ‘דיוקנו של אנרכיסט פשיסטי’, מופיעים שני תארים בעלי קונוטציה שלילית, ולא רק שאינם מבוססים, אלא שגם אינם קשורים לעניין, שכן המאמר עוסק בעיקר ביצירותיו הספרותיות של היינלין, ולא בדעותיו הפוליטיות. זו התייחסות, שהייתי מצפה לה ב־’עתון צהוב', ולא בירחון ספרותי מכובד.

כל מי שבקי בהגדרת המושגים ‘פשיזם’ ‘אנרכיזם’, ו’קפיטליזם' יסכים בודאי שהגדרת הינליין כ"אנטי־קומוניסט ובעל נטיות פשיסטיות מובהקות", או “בעל נטיות פשיסטיות וקפיטליסטיות קיצוניות”, היא מגוחכת, אבסורדית וסותרת את עצמה.

עיון בספריו של היינלין יבהיר לנו את העניין עוד יותר. בספר ‘השליטים’ מתאר היינלין פלישה של יצורים טפיליים מהחלל, המשתלטים על מוחו של אדם ונוטלים ממנו את רצונו החפשי; ברור שאילו היה היינלין פשיסט, היה כותב באהדה על אותם יצורים. התאור המשכנע והמרתק של מאבקם של הגבורים ביצורים הפולשים, אינו משאיר מקום לספקות באשר לחשיבותה של החרות לדעת היינלין. אכן, היינלין מתגלה בספר זה כאנטי־קומוניסט קיצוני, ולכן גם כאנטי־פשיסט (בהקשר זה, המושג ‘מקרתיזם’ הוא מושג מעורפל, שמעולם לא הוגדר, ונוצר רק כדי להכפיש את שמם של המתנגדים התקיפים לקומוניזם).

הספר ‘צוערי החלל’ מתאר, באופן ברור, חברה שהיא, בעיני היינלין, חברה אידיאלית. אם־כי קיימות מספר נקודות משניות, בהן אני חולק על חברה זו, ברור שהיא טובה וחפשית הרבה יותר, למשל, ממדינת־ישראל. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא העובדה, שבמדינה שהיינלין מתאר השרות בצבא הוא על בסיס התנדבותי. שוב, מתגלה היינלין כשוחר־חרות מושבע, והתאר ‘פשיסט’ מתגלה כחסר בסיס.

אין פרוש־הדברים, שהיינלין דוגל באנרכיה. אדרבה, ב’צוערי החלל' נאמרים דברים תקיפים ומשכנעים בעד משטרה חזקה וחוקי־ענישה תקיפים, בעיקר לגבי טפול בעבריינים צעירים. זאת, כיוון שחרות אכן אינה יכולה להתקיים באנרכיה. הדרך המדוייקת ביותר להגדיר חרות, היא היכולת לפעול כרצונך מבלי שתופעל נגדך כפיה אלימה בשום צורה, כל־זמן שאינך מנסה להפעיל אלימות נגד אחר. לכן, יש צורך במדינה כדי לשמור על החרות, אך פעולתה היחידה של המדינה צריכה להיות מניעת אלימות והענשתה. משטר כזה הוא המשטר הקפיטליסטי (לא זה המקום להרחיב בנושא זה. המעוניין יוכל למצוא דיון מקיף בנושא זה בספר ‘חיים על־פי השכל’ של משה קרוי, המופיע ברשימת הספרים של מועדון קוראי ‘פנטסיה 2000’, וכן בספרי המאמרים של איין ראנד, שלא יצאו, לצערי, בעברית).

אך פרט לדעות שהיינלין מביע בספר זה או אחר, חשובה הרבה יותר האוירה הכללית הקורנת מכל ספריו של היינלין. זוהי אוירה של שמחת־חיים חזקה, התייחסות אל האדם כאל יצור הרואי, ואמונה ביכולתו לפעול, להשיג את המטרות שהוא מציב לעצמו, ולהגיע להשגים, הצלחה ואושר. יתכן שזו היתה כונתו של כותב הסקירה בדבריו על ‘מד"ב לא בוגר’, ואחד הסממנים לאמונה זו בכוחו ויכולתו של האדם היא העובדה ש"הגיבורים מכריעים גורלן של גלקסיות". כמו־כן, הסיבה שספרים אלה הם כה מעניינים ומרתקים היא, בין־השאר, העובדה שהיינלין עוסק בנושאים המעניינים ומעסיקים את הקורא, כלומר ב־’רעיונות עכשויים, רגילים למדי'. אוירה זו עומדת בנגוד חריף לאוירת השעמום, הדכאון, וההתייחסות אל האדם כאל יצור אומלל ופסיבי, שאותה אפשר למצוא ברוב הספרים הנכתבים כיום. ברור, שהתייחסות כזו אל האדם, כפי שהיא מופיעה אצל היינלין, חייבת להביא לשאיפה לחרות, ולכן, שוב, הכנוי “פשיסט” מתאים לו פחות מלרוב הסופרים כיום. שעתה הגדולה של התייחסות זו אל האדם היתה בתקופה ה"רומנטית" במאה ה־19, וכיום ספורת־המדע היא אחד ממעוזיה האחרונים (ביחוד ביצירותיהם של היינלין, אסימוב, קלארק, פול אנדרסון, ובמידה רבה גם רוברט סילברברג). לרוע־המזל, סופרי ‘הגל החדש’ הופכים את המד"ב ל’ז’אנר תקני בספרות', בכך שהם מחדירים אליו את האוירה המקובלת כיום, שאותה הזכרתי לעיל, ובכך, למעשה, הורסים את המיוחד והמושך בז’נר זה.

איל מוזס, רחובות