כ"ט בניסן תשל"ז, 17.4.77
יצחק בן־צבי, הנשיא השני של מדינת־ישראל, גדול בדורו ויחיד בדורו היה. גדולתו באה לו לא בלבד מכוח מנהיגותו ונשיאותו אלא גם מכוח ייחודו ומעשיו.
ליצחק בן־צבי היו תכונות ייחודיות ומעלות תרומיות, שרק אנשי גדולה מועטים נתברכו ונתייחדו בהן.
* כל ימיו, בשחרותו ובזקנתו, בהיותו כאחד העם ובהיותו מורם מעם, שמר אמונים לחברותו עם חבריו, לא נטש אותם ולא התנכר להם, כ"ש שלא נעץ סכין, ואפילו מחט, לא בגופם ולא בנשמתם, לא בסתר ולא בגלוי, ורבים היו חבריו וידידיו, שכל מי שהתוודע אליו נעשה חברו וידידו.
* הוא נבחר לכהונות שונות, שפיסגתן היתה נשיאותו בישראל, אך מעולם לא גבה לבו ולא רמו עיניו. הוא היה ענוותן כהלל. ענווה שאינה מעושה ואינה למראית עין, ואינה על מנת לקבל פרס, אלא ענווה פשוטה כמשמעה, כנה ואמתית.
* הוא חי חיים של פשטות וצניעות, בתחום החמרי והאישי, כמוהו רעיתו רחל, שתיבדל לחיים ארוכים, אך בתחום חיי הרוח היו חייו וחיי רעייתו עשירים ומגוונים, שמעטים כמותם:
תנועת־הפועלים מזה ובר־גיורא מזה – בבחינת ידו אחת עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח; חקלאות מזה ופעילות בעיר מזה. הועד הלאומי ועירית ירושלים שבראשה עמדו נשאשיבי וחאלדי; חקירות א"י ובראשן ירושלים; חקירת יוצאי ארצות המזרח בישראל וקהילותיהם בארצות המוצא, ועוד ועוד, מיגוון עשיר של נושאים ופעילויות מרובות.
* היו בו סקרנות, צמאון לדעת ונשמה של איש מחקר מבטן ומלידה; לכן פרש רשת התענינותו ויריעת מחקריו על נושאים שונים ושטחים שונים; על כך יעידו כתביו העשירים בתוכנם וגדולים בהיקפם, שכל נושא מן הנושאים הנדונים בהם – יש לו מעמד משלו, זויות ראיה משלו וחיוּת משלו.
* הוא היה אוהב ישראל – אהבת אמת. את הפרט ואת הכלל מישראל. אהבה שאינה תלויה בשום דבר; הוא אהב את היהודי משום שהוא יהודי ואת היהודי משום שהוא אדם ואת כל אדם ככל יהודי. ¶
בזכות תכונות ומעלות אלה, הוא הגיע למה שאני חושב כנקודת המפתח של ייחודו; זיקתו העמוקה לשבטי ישראל שעלו ובאו מארצות שונות; בייחוד אלו שבאו מארצות האיסלם, שהיו בעיני הציונים דאז, ובכללם יצחק בן־צבי עצמו, בבחינת “שבטים נידחים”.
יצחק בן־צבי גילה תחלה לעצמו, ולאחר מכן לבני דורו, לא בלבד שאין אלו שבטים נידחים אלא שהם מן העִדִּית שישנה בעם ישראל, לפי שנשתמרה בידם ובמהותם מסורת יהודית עתיקת יומין, כשעדיין אינה מחוקה ואינה שחוקה ע"י הגלים של תהפוכות מודרניסטיות, שעברו על עמי אירופה בכלל ועל יהודי אירופה בפרט.
הוא ראה בקהילות ישראל המכוּנות מזרחיות, מקור לא אכזב, שיש לשאוב ממנו ידע היסטורי, עושר רוחני, שפעת יצירה ופולקלור מלא חן.
ולפי שהיה אוהב ישראל ואוהב הבריות, והיה סקרן ותאב לדעת ובד בבד עם אלה היה עניו, נעים הליכות ואיש שיחה נלבב, – התוודע אל אחיו יוצאי ארצות המזרח, והם התוודעו אליו, כאן בישראל, ובייחוד בירושלים, שנודעה כעיר השבטים, וכן גם בקהילות גלותם.
הוא הירבה שיחות עמם, ביקר במשכנותיהם ובבתיהם ובבתי כנסיותיהם, וקירבם אל ביתו ואל מעשיו, ו[…]1 והם כאגודה אחת, כבני משפחה אחת. ולפי שבעת ההיא היו האשכנזים מזה והספרדים ועדות המזרח מזה, ולא קרב זה אל זה, היו אישיותו ומעשיו של יצחק בן־צבי בתחום הזה כמין מאיץ לסילוק מחיצות ומסַכים שביניהם, בין שהיו אמתיים ובין שהיו מדומים. יצחק בן צבי הבין והאמין שאין אומתנו אומה, ושיבת ציון של ימינו לא תהיה שלמה, אלא לכשיתמזגו שבטי העולים אלו באלו ויהיו לבשר אחד; מכאן ואילך חסל סדר הרתיעה וההסתייגות של אלו מאלו. מכאן ואילך החלו להתעניין אלו באלו וללמוד את מה שצריך ללמוד עליהם. מכאן ואילך היו מתקרבים אלו עם אלו וכמו חזרו והותרו השבטים לבוא זה בזה; מכאן ואילך החל התהליך הקשה והנפתל של מיזוג השבטים, אשר לשמחתנו, כבר כבש לעצמו מאז כיבושים של ממש, מפליאים ומופלאים, סמוכים ונראים, עד שכל מערכות חיינו ורבדי חברתנו מלאים ממנו וחיים על־פיו.
ולא זו אף זו: עד שלא ניגלה הוא ליהודי המזרח, והם ניגלו לו, – נודעו בארץ היהודים המכונים ספרדים, שהיו בעלי חזקה ובעלי מעמד, אך ביניהם לבין האשכנזים לא שררו יחסי קירבה בלתי אמצעיים. כך האשכנזים מן הישוב הישן, וכך האשכנזים החדשים, אנשי העליה השניה, שהיו מזומנים להיות עובדים עבודות כפיים ולימים גם חקלאים בעוד שהאצולה הספרדית דאז לא נטתה לקבל על עצמה מהפך זה, אף על פי שרבים מבניה היו עניים וזקוקים לפרנסה.
בן־צבי לא התרחק מאותם ספרדים כפי שנטו אחרים להתרחק. תרבותם הייחודית, דברי ימיהם בגלות ספרד ובארץ־ישראל, הליכות חייהם והתאצלותם – יקרו בעיניו ונכבדו.
בד בבד עם זאת, הוא קירב והעלה ורומם, – בלבביות ובחמימות יתרה, – את התימנים מזה, ואת הנקראים עדות המזרח מזה, משך אליהם חסד וחיבה הן מצד האשכנזים והן מצד הספרדים, שגם ביניהם לבין עדות המזרח וביניהם לבין עצמם, היו מסָכים, הוא החיש וזירז את קירובם של עדות המזרח ואת ההתקרבות אליהם, שכן הללו היו אנשי עבודה, יגיעי כפיים, ובהם נשתמרה מקוריות יהודית מופלאה, שהאומה, בעת יקיצתה, זקוקה היתה לאותן ידים עובדות, ולאותה מקוריות יהודית, כשם שהיא זקוקה לאותם יהודים גופם, לתמימות שבהם, לאמונה שבלבם, ולעבודה הקשה והיצרנית שהם מוכנים לעשותה, ללא חיבוטים אידיאולוגיים אלא כדבר המובן מאליו.
המדובר הוא בזמנים, שהרוח, האמונה ויגיע הכפיים, עדיין היו ערכים מבוקשים.
לימים הקים את מכון בן־צבי, אסף על־יד על־יד, ומפרט לפרט ריכז בו חומר רב, – ספרים ומחקרים, מודפסים וכתבי־יד, עתונים ומחברות, וידיעות רבות מפי חכמים וזקנים, ונעשה מכון בן־צבי תלפיות לחוקרים ולמתעניינים, שגם אותם קירב ועודד יצחק בן־צבי. המכון הגיע לרמה אוניברסיטאית מעולה, והיה לכבוד ולתפארת למייסדו ולמוסדות המחקר האוניברסיטאים כאחד.
כן פתח ביתו־צריפו, – ארמון התפארת של נשיא המדינה כפי שעוצב על־ידו ועל־ידי רעיתו רחל תיבדל לחיים ארוכים, לעריכת מסיבות החודש, עם כל אחד ואחד משבטי ישראל, והיו אותן מסיבות הזדמנות נלבבת לקירוב לבבות, ולפתיחת לבבות ופיות, שכל שבט יספר את סיפורו.
* יצחק בן־צבי ניחן במעוף היסטורי ובתחושה של עשיית צדק ורדיפת אמת לגבי המאורעות והתהליכים ההיסטוריים בעם־ישראל. רבים עסקו בהיסטוריה הקדומה והחדישה אך נעצרו לפיתחה ולא עברו את מפתנה אל החצר, או הבוסתן, או הכלא, של יהדות המזרח, ונמצאת ההיסטוריה היהודית לוקה בחסר. ¶
יצחק בן־צבי אסף הרבה מנדחי ההיסטוריה של היהדות המזרחית והכניסם אל אוצרה של ההיסטוריה היהודית הכללית כשהיא ממורקת ומפורשת ומוצבת על אדני האמת והצדק והאיזון הנכון.
וכאשר בא מועד קיבוץ הגלויות הנשגב, סמוך להקמת מדינת־ישראל ולאחר ליל החשכה של השואה, – עמד יצחק בן־צבי ופירש מניעי עליה רבתי זו פירוש נכון וקצר, בבחינת מועט המחזיק את המרובה, ובכך נתן תשובה קולעת לתהיות ותמיהות, והפריך דעות קדומות שאמנם קיננו בלבבות אך ליבא לפומא לא גלי. (ר' מאמרו “גולת ישראל ותקומת מדינת ישראל” בספרו “נדחי ישראל”).
אין תימה, שיהודי ארצות המזרח אהבו אותו והעריצו אותו, כאָב־להם, יותר משאהבו והעריצו כל מנהיג אחר. עדות מובהקת לאהבה זו – הרבבות אשר נקהלו ופרצו בהלוויתו. עדות חזקה מזו – זיקתם לכתביו, לפעולות המחקר שפתח בהן, והיענותם לבוא לכל כינוס ומעמד הנעשים לשמו ולהמשך פעלו.
אכן, ייחודו זה הוא מרכיב חשוב בין מרכיבי גדולתו הנודעת והוא יהיה זכור לטוב לדורי דורים.
* * * *
-
דפוס משובש במקור. הערת פרויקט בן־יהודה. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות