א.    🔗

בכנסת, ט"ו בכסלו תשל"ד, 10 בדצמבר 1973

ישיבה זו מוקדשת להתייחדות עם זכרו, דמותו ופעלו של דוד בן־גוריון ז"ל.

(חברי הכנסת מכבדים את זכרו של דוד בן־גוריון ז"ל בקימה).

(באולם נשמע קולו של דוד בן־גוריון ז"ל הקורא את מגילת העצמאות).

על־פי דיני ישראל – שָׁלמו שבעת ימי האבל, לדוד בן־גוריון ז"ל, מחולל הקמת מדינת ישראל. אך עדיין גדול הכאב ולא במהרה ינוסו הצללים של הצער והדאבה על מות הזקן, האהוב והנערץ, שדמותו היתה למדינת ישראל ולעם ישראל בדורנו, כדמות האב, ראש המשפחה ותפארתה.

ואנחנו, נציגי האומה האבלה והדואבת, כשאיתנו ובינינו רבים שהיו תלמידיו וחבריו הקרובים, התכנסנו היום לישיבה מיוחדת של הכנסת לא כדי להספידו, שהרי הוא דחה הספדים, אלא כדי להתייחד עם זכרו, להסיט במקצת את פרוכת האבל מעל דמותו, כדי לשוב ולראות את קסמה המיוחד, את גדולתה ואת שפעת האור הזורח ממנה, וכן גם כדי להעריך – במידה שאפשר להעריך – מה היה הוא לנו, מה אבד לנו במותו ומה חשובה הירושה שהוריש לנו ולבנינו.

* דוד בן־גוריון – שם כגולת הכותרת; גדול הדור ומנהיגו, שעל־ידו ניתנה עצמאות מדינת־ישראל ומקומו יכירנו בין אנשי השם הנודעים בתולדותינו, שכבשו או שחידשו את העצמאות והממלכתיות של עם ישראל בארצו: מצביא מלחמת השיחרור ומקים צבא הגנה לישראל; איש חזון ומעש שהניח יסודות ובנה נדבכים של חיינו, – ששינו את מהלך ההיסטוריה היהודית; ענק־רוח ואיש הגות, ששאב השראתו הרוחנית, החזונית והמוסרית, מן המקורות והערכים של מורשת היהדות; בעל עצה ותושיה, לוחם אמיץ ושוחר שלום; דמות שהאירה נתיבות הדור ועתידה להאיר דרכם של הדורות הבאים.

חייו של בן־גוריון היו עשירים, ומעשיו מרובים, וכמוהם עשירים ומרובים דברי הגותו, שמהם כבר נתפרסמו בספריו הרבים, ומהם שעדיין בכתובים. וכל מי שבא להעריך אותו, לספר סיפור חייו, או לתאר מעשיו, כל שכן לגולל יריעת משנתו, שהיא כאמור רחבה, מגוונת, רבת אנפין ומקיפה עולם ומלואו – חזקה עליו שיתלבט במה להתחיל, כיצד להמשיך ובמה לסיים; ולא עוד אלא שמי שמבקש ליצוק מדמותו, ממעשיו וממשנתו, מטבעות של נוסחת לשון קצרה ותמציתית – אורבת לו הסכנה של הפרזה או המעטה.

לפיכך כל שייאמר עליו במסגרת של דברי הערכה, בהזדמנות זו או אחרת, על כורחו שיהיה חלקי או מדולג ורחוק מאד מלהיות תמונה שלמה.

* דוד בן־גוריון זכה לשמוע שבחים רבים בחייו על המעשים הגדולים שעשה בכוח מנהיגותו או שנעשו על־פי מצוותו או חזונו, וששינו גורל העם והארץ: המוני בית־ישראל, סופרים, עתונאים ומדינאים העתירו עליו דברי הערכה והערצה, שדוגמתם לא עלו בחלקו של שום מנהיג ממנהיגי הציונות. אך הוא “לא גבה לבו ולא רמו עיניו”. הוא דחה מעליו את השבחים וההערכה ובענוות צדק החזיר אותם אל כתובתו של העם כולו. הוא אמר:

אף־על־פי־כן לא פסקנו מלספר תהילתו. ואם בחייו כך, אחרי מותו – לא כל שכן. כי לנו, ולא לבן־גוריון, יש צורך לספר בו, כמקור להשראה ולהתעוררות, כדוגמה ומופת לבני דורנו והדורות הבאים, כדי שילכו בדרכיו ויעשו כמעשיו, ואולי גם תצלח עליהם מרוחו, בבחינת “ויהי נא פי שניים ברוחך אלי.”

* כל נסיון לעשות הקבלות ולהמשיל את בן־גוריון לאישיות זו או אחרת בהיסטוריה הקדומה או הקרובה אלינו – לא יצלח, שכן פרקי חייו ועלילות מעשיו, דמותו, אופיו, תכונותיו האישיות, אורח מחשבתו וסגנון התבטאויותיו, בין שהיו מקובלות על זולתו ובין שלא היו מקובלות – הכל היה טבוע בחותם של ייחוד ועצמיות, שכולה שלו; כיוצא בזה היו נסיבות הזמן ותנאי הסביבה, שבהם חי ופעל, טבועים בחותם של חד־פעמיות.

* לבן־גוריון היו ידידים והיו יריבים; ידידים שהידידות בינו לבינם היתה הדדית, ויריבים שהיריבות בינו לבינם היתה הדדית. והיו לו גם ידידים וגם יריבים חד־סטריים. אך הכל העריצו והעריכו וכיבדו אותו.

נקל להבין כי אדם כשיעור קומתו וכגודל מעשיו ורוב הגותו של בן־גוריון אינו יכול אלא להיאבק על דעותיו, להילחם על אמיתו ועל צידקת מעשיו, ולהתפלמס – והוא היה פולמוסן חריף ביותר – עם החולקים עליו, השוללים דרכו או מכחישים את האמת שלו.

בן־גוריון תנא ופליג. הוא היה נוהג להשמיע דעותיו ומשנתו ברמה, בתוקף ובבהירות. יחד עם זאת היתה דעתו נתונה גם על משנתם של אחרים, בני דורו ובני דורות קודמים. והוא שקד לחלוק בגלוי על כל מה שאינו מסכים לו.

משום כך היו לו יריבים ופליגים לא פחות משהיו לו ידידם ומסכימים. אך הנה, בשנותיו האחרונות, כאשר פרש מן הפעילות שבהווה והקדיש עצמו לכתיבת הדברים שלדעתו נחוצים בשביל הדורות הבאים, ראינו כיצד נפלו ונעלמו כליל כל מחיצות היריבות שמסביבו. הוא נעשה ידיד של כולם, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, נשאו אליו רק ידידות, חיבה והערצה.

בכך העיד סופו על תחילתו, שכל יריבות שלו לא היתה אלא לשם שמים, לשם האמת ולשם המעשה הנכון כפי שחשב והאמין. ואמנם ימי זקנתו הגדילו עוד יותר את כבודו בעיני כולנו.

זאת ועוד: באורח חייו האנושיים היה בן־גוריון נוח לבריות, נעים־הליכות, תמים ושלם במעשיו ובהתנהגותו עם קרוביו ועם בני־אדם שמסביבו. על כך קראנו לאחרונה קטעי רשמים וזכרונות שנתפרסמו מפי עוזרו ואחד מתלמידיו חבר־הכנסת יצחק נבון, והדברים האירו דמותו של בן־גוריון באור יקרות.

דוד בן־גוריון היה אישיות מאותו סוג של אישים שההיסטוריה מיטיבה להעמיד לחברה האנושית פעם בפעם כדי לעשות שליחותה של ההיסטוריה עצמה, וכדי לנתב דרכה של האנושות.

ההתגלות של אישים שבאו בסוד השליחות ידועה היטב בתולדות היהדות. יוסף אמר לאחיו: “כי למחיה שלחני השם לפניכם”. ישעיה הנביא אמר: “הנני שלחני”.

כיוצא בזה עלה בדרכה של התחיה הציונית, שעמדו לה אישים אשר הופעלו מכוח השראה רוחנית עילאית ובתוקף צו פנימי, שכאילו זימן אותם והטיל עליהם עול שליחות היסטורית, יהיו דרכיה וסיכויי עתידה מסובכים ומסוכנים ככל שיהיו.

אחד ומיוחד בין נושאי השליחות שזימנה התחיה הציונית היה דוד בן־גוריון. משחר נעוריו פעמה בו תודעת השליחות, שתחילתה תום נעורים, המשכה חלוציות של מניח יסודות וזורע בדמעה, ופסגתה – מנהיגות רבת השראה המפליאה לעשות.

כאשר נפטר הרצל היה בן־גוריון צעיר בן שמונה עשרה. האסון עשה אליו רושם מחריד. בזכרונותיו הוא כותב: “אני הייתי מדוכא עד היסוד, כאילו חשך עולמי וניטל אור חיי”. במכתב נמלץ שכתב אז לאחד מחבריו הוא כותב: “ניצני התחיה שזרע הרצל בלבותינו לא יבלו לנצח… התשוקה הכבירה לעבודת התחִיָה שהאציל עלינו תִחיֵה בקרבנו עד כלותנו את העבודה הגדולה שלה הקריב המנהיג הגדול את חייו… לפני זה לא ידענו כל כך מה שיש לנו, כמו שהננו יודעים עתה את החסר… רק פעם במשך אלפי שנים ייוולד איש פלאים כזה… כה גדולה אבידתנו… ובכל זאת הנני כיום יותר מתמיד מאמין ובטוח בנצחוננו”.

תודעת השליחות ליוותה את בן־גוריון מנעוריו ועד ימי זקנתו. בספרו “נצח ישראל” הוא כותב לאמור: “קול אלו־הי מדבר לאדם בימינו כאשר דיבר לפני שלושת אלפים שנה. יש סבורים כי הקול בא מן השמים, ויש אומרים שהוא בא מן הלב. חשוב הקול, ולא הויכוח על מקום בואו. וכל אדם מסוגל לשמוע קול זה, לעתים תכופות או רחוקות, בצלילים בהירים או מעומעמים, אם אזנו נטויה לדבר אמת…”

שנתיים לאחר פטירת הרצל עלה בן־גוריון לארץ־ישראל כשהוא בן עשרים שנה, והיה לפועל חקלאי בפתח־תקוה, ותקופת־מה גם ביקב של ראשון־לציון. לאחר מכן עבד בסג’רה ושם נטל על עצמו את עול השמירה. ומשעשה כן התוודע אל הבעיות הבטחוניות של הישוב היהודי בארץ, ושם הנצו בו הניצנים הראשונים של התודעה הבטחונית, ואולי גם של האסטרטגיה לעתיד לבוא.

הפרק הראשון באותה אסטרטגיה היה התנדבותו לגדודים העבריים ופעילותו בגיוס מתנדבים, יחד עם חברו יצחק בן־צבי ז"ל.

דברי ימי הישוב ותנועת הפועלים מלמדים שכבר בימים הראשונים לעלייתו של בן־גוריון לארץ הלך ונתגלה בו כושר מנהיגות בלתי רגיל. חבריו החלוצים הכירו בסגולותיו, הבחינו בזיקי האור שבחזונו וקיבלו עליהם מנהיגותו.

בספר “השומר” מצאנו כתוב בזכרונותיו של ישראל שוחט את הדברים הבאים: באלול תרס"ו בא ארצה דוד גרין, צעיר מלא מרץ, מסירות ואמונה עמוקה בתקומת העם, מוכן היה לכל עבודה חלוצית, דיבר עברית, קרא הרבה על הארץ והציונות עוד לפני בואו לארץ. “כניסתו למפלגת פועלי ציון חיזקה את היסודות הציוניים. החברים הארץ־ישראליים, ואני בתוכם, ראינו בו כוח נוסף למלחמתנו. פגשנוהו באמונה ותמכנו בו בצעדיו הראשוניים…”

לימים מצאנו אותו עומד בראש ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים סמוך לאחר ייסודה, שכן לא נמצא אז לתפקיד זה איש מתאים יותר ממנו. פועלי ישראל שימשו סדן לפטישו. כחמש עשרה שנים עסק בחישולו ובגיבושו של מחנה העובדים כמחנה של חלוצים, נושאי שליחות של הגשמת הציונות, ואת המחנה הזה הוא הגדיר אז “ארגון של מייסדי ממלכה”.

לאורך כל דרכו וימי חייו ראה בן־גוריון בעבודה, באדם היה ודי העובד, בחלוציות, בהתיישבות, ביוזמה היוצרת של יהודים, בשימוש במדע ובטכנולוגיה, את המרכיבים החיוניים להגשמת המשימות של בנין הארץ והיעדים של התחיה הלאומית, כפי שהוא עצמו הגדיר אותם עוד בשנת 1929, והם “קיבוץ־גלויות, ריכוז העם היהודי בארצו, קוממיות ממלכתית…”.

תוך כדי מנהיגותו בקרב פועלי ישראל פילס בן־גוריון את דרכם בתנועה הציונית, מאחר שראה בהם כדבריו “הרכוש הנוצר והמגובש של התנועה הציונית, בית היוצר, הכוח המניע של הציונות המתגשמת…”. הוא מילא שליחותם במוסדות התנועה הציונית והסוכנות היהודית, עד שעלה לתפקיד ראש ההנהלה ונעשה דברה המדיני ומנהיגה של התנועה הציונית תחת נשיאותו של חיים וייצמן ז"ל.

בסוף שנות הארבעים, בשעה הקשה והאיומה בתולדות העם היהודי, נוכח השואה באירופה, נוכח שרידי המחנות המשוועים להצלה ולגאולה, נוכח חרדתם של יהודי ארצות ערב מחמת הרוחות הרעות שהחלו מנשבות סביבם, נוכח המעל וההתפוררות של שלטון המנדט הבריטי על ארץ־ישראל, נוכח התמורות הכבירות שהתחוללו עקב מלחמת העולם השניה, כאשר עצם קיומו של העם היהודי, וכן גם סיכויי הגשמת הציונות ותקוותה הגיעו לפרשת דרכים מחרידה – עמד לעם ישראל דוד בן־גוריון, שנתגלה כמנהיג אמיץ־לב ובהיר־עין, האיש הנכון ובמקום הנכון. והוא, תוך מאבק כבד עם היסוסים ומהססים, התייצב בראש מלחמת השחרור ונתן את אות הזינוק להטיית זרם ההיסטוריה היהודית אל האפיק המהפכני של חידוש קוממיותנו.

הקמת מדינת ישראל איננה מפעל־יחיד כשם שאינה פרי מאמץ חד־פעמי; מיצבור עצום של כיסופי דורות ושל עמל חלוצים ולוחמים ודוחקי הקץ – יחד עם ליקוי המאורות שהיה בעולם ובמשכנות ישראל – הם שקירבו את שעת ההכרעה. אולם משקרבה שעת ההכרעה, היה דרוש איש רב־תושיה וכביר־כוח שיחלצנה חילוץ זריז ומהיר, והוא נמצא באישיותו של בן־גוריון, שאלמלא עוז־רוחו, זריזות תמרונו וכושר מנהיגותו – מי יודע אם הקמת המדינה היתה עולה על מסלולה בימים ההם.

משנולדה המדינה היתה לבן־גוריון כבן יקיר. הוא שקד על טיפוחה וגידולה באהבת אין קץ ובמרץ איתנים, ראיית מלוא אופקיה, אחורה וקדימה. הוא השקיע בבניין נדבכיה ובעיצוב דמותה את מיטב חזונו, שאיפותיו והשקפת עולמו היהודית אנושית; הקמת צבא הגנה לישראל והבטחת אחדותו ואי־תלותו בגורמים פוליטיים פנימיים; ביצור מעמדה של ירושלים כבירת ישראל שבה ישכנו הכנסת הממשלה ובית־המשפט העליון – יחד עם מוסדות המדע והתרבות – תוך התייצבות יהודית גאה מול גורמים בינלאומיים, החורשים מזימות להפקיע את ירושלים, כולה או מקצתה, מתחום הריבונות הישראלית; וכן המהפכה שביקש לחולל במערכת החינוך על ידי ביטול הזרמים – כל אלה הם אבני נזר בכתר חייו ומפעלותיו.

היו שתיארו את בן־גוריון כ"נביא חוגר חרב". כלומר איש מלחמה. אך האמת היא, שהוא ראה במלחמה הכרח שאין מנוס ממנו. אדרבה, הוא רדף אחרי השלום בין היהודים והערבים ולשם כך עשה נסיונות רבים, מהם שנודעו ומהם שטרם נודעו, לפני קום המדינה וכן כמובן אחרי קומה. לצערנו, לא זכה ולא זכינו עדיין לבואו של השלום הנכסף.

בן־גוריון היה דמוקראט מובהק ופרלמנטאר מעולה. הוא הקפיד על המהות הדמוקרטית כערך וכנכס. אבל העובדה שעל פי רוב נתקבלו דיעותיו והצעותיו, גרמה לרינונים בלתי מוצדקים בענין יחסו לדמוקרטיה. ואולם כשאנו מביטים אחורנית על פרקי חייו, מעשיו ודבריו, וכן גם על פרישתו המוחלטת מן השררה, מתגלה לנו בן־גוריון בכל אמונתו הדמוקרטית.

כאמור הוא היה גם פרלמנטאר מעולה. היו אלה ימיה הזוהרים של הכנסת, כאשר היה בן־גוריון נכנס לאולם המליאה ועם כניסתו כאילו מתחשמל הבית מקיר אל קיר. הוא תרם לדיוני הכנסת לא רק פולמוס כחרב מרוטה, אלא גם הגות עמוקה, פילוסופית, חובקת זרועות עולם. כיוצא בזה כאשר הכביד בתיאור גודל הקשיים, המצוקות והפורענויות, שהעם והמדינה עומדים בפניהם – ידע גם לעודד ולנחם ולחזק ידים רפות, מתוך להט חזון ואמונה בל־תימוט, שסוף סוף תנצח צדקתנו ועוד נזכה לחיים טובים ולשלום.

בן־גוריון היה פילוסוף. מבחינה זו הוא התאים להשקפתו של אפלטון, שתיקון העולם יבוא רק כש"הפילוסופים יהיו שולטים במדינה או השליטים יהיו פילוסופים. ושתיהן, השררה המדינית והפילוסופיה תהיינה לדבר אחד".

אך לבן גוריון עצמו, היתה פילוסופיה אחרת, שונה מזו של אפלטון, שלדעתו היא עולה בקנה אחד עם חזון הנביאים; על כך הוא כתב: "לא בשלטון איש המעלה יתגשם אידיאל הטוב, הצדק והחסד, אלא בהיות העם, העם כולו, לעם סגולה. לא יחידי סגולה יביאו את הגאולה אלא העם. “פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים”.

* * * *

 

ב.    🔗

בכנסת, י"א בכסלו תשל"ה, 25 בנובמבר 1974

נקפה שנה מיום שהלך לעולמו דוד בן־גוריון ז"ל. ואם נבוא לדבר עליו, ואם ננסה, למספר דקות, לתאר דמותו וכח מעשיו, לספר תהילתו ולהזכיר מה שהיה הוא למדינת ישראל ולעם ישראל – תהיה זו משימה לא קלה, שהרי מעשיו מרובים ואישיותו חד־דורית, ומשנת הגותו רחבה ועמוקה – הלא היא כתובה בכרכים המרובים של ספריו – וכל מה שנעמול לספר עליו, בין בקיצור ובין בהרחבה, לא נוכל להגיע לכלל מיצוי ושלימות, ולא נצא ידי חובתנו, כי יותר מכל מה שאפשר לומר עליו – היה בו. לפיכך שבתי וראיתי, שבמקום לדבר עליו מוטב להביא לקט של מובאות קצרות מדבריו הוא, בכנסת ובהזדמנויות אחרות, דברים המתאימים לנסיבות שאנו שרויים בהן, וכאילו נאמרו בשעה זו ולקראת הבאות. אלה הן נסיבות שהוא הקדים לראות אותן בעיני רוחו, שנים רבות לפני התרחשותן, והוא אמר בהן דברים שהיו יפים לשעתם ויפים לנסיבות שהגענו אליהן.

להלן המובאות:

* על מלחמות ישראל, דברים שנאמרו בתש"ח: “אנו עומדים לא רק בפני צבאות ערב אלא, במידה ידועה, בפני העולם כולו. זוהי מערכה היסטורית שבין העם היהודי ובין שוטניו, נוגשיו ומנדיו, בכל העמים ובכל הארצות, מאז ומעולם. אין זו מערכה מקומית, ושורשיה בזמן אינם נעוצים בהווה בלבד. ישראל תובע עכשיו עלבון כל הדורות, מתדיין עם כל האומות…”.

* על האו"מ, דברים שנאמרו בשנים 1954–1957: “או”מ, כפי שהוא עכשיו, אין לו לא הסמכות, לא היכולת, לא המכשירים ולא האמצעים להטיל רצונו על מדינות ריבוניות, ואין הוא נשען על מערכת חוקים בינלאומיים… או"מ אינו פועל עכשיו לפי העקרונות שנוסחו במגילה שלו. ישנם בתוכו גושים, גושים, הפועלים לפי האינטרסים שלהם, אמיתיים או מדומים…".

* ישראל לא תהיה צ’כוסלובקיה, דברים שנאמרו בשנת 1956: “המערב והמזרח מתחרים, כנראה, זה בזה בקניית ידידות הערבים, ואין יודע מי ירבה אתננו בהתחרות זו; אבל לא נהיה כצ’כוסלובקיה – כי אנו יודעים להילחם, אם אין לנו מוצא אחר. ומעכשיו עלינו לגייס מלוא כוחנו למבחן הצפוי לנו, ולא רק כוחנו המשקי והצבאי – לכוח חומרי זה אין ערך רב אם אינו נשען על כוח מוסרי ואינו יונק ממנו. לא אנסה לנטוע בלב מי – אשליות בלתי מבוססות, ולא אווריד התמונה יותר מדי, גם לא אשחיר אותה למעלה מן המידה הנכונה. אולם אני בטוח ומאמין כי ננצח בסופו של דבר. אם כי לא בלי אבידות יקרות והפסדים מרובים בנפש וברכוש…”.

* על הסכנות הצבאיות והמדיניות, דברים שנאמרו בשנת 1956: “עלינו לראות בעינים פקוחות ובלי מורך גם הסכנות המדיניות האורבות לנו… ואם גם נאמין כי אין שום מעצמה גדולה רוצה בהתלקחות מלחמה במזרח התיכון, כי זו עלולה להיהפך למלחמת עולם שלישית, יש הגיון מדיני בהזרמת הנשק הסובייטי המרובה למצרים ולסוריה, ונשק מערבי לסעודיה… נצטרך לעמוד איתנים, ועל כל נסיון להשיג גבולותינו – וכמעט אין ספק שנסיונות אלה ייעשו בעצרת או”מ הקרובה… והם ייעשו על ידי כוחות אדירים בעולם – נצטרך לענות בלאו תקיף, גא ובלתי נרתע. ריב מדיני שלנו עם תקיפי עולם עלול להביא לידי התקפה צבאית מצד שכנינו… ואם כי אין להניח, כי המעצמות תנסינה להטיל עלינו בכוח סידור רצוי לשכנינו – הרי התמרדותנו נגד הצעות מחבלות ומחניקות, עלולה לדחוף שכנינו להתקיף אותנו…"

* על התנכלות הסורים, דברים שנאמרו בשנת 1962: “אין אנו להוטים אחרי סכסוכים… אנו נעשה כל המאמצים לשמור על השקט, וגם במידה ידועה נבליג, ונדרוש, עד כמה שאפשר, לסמוך על כוחות האו”מ, שנמצאים בשטח, שהם ידאגו לכך שהסורים לא יהפכו את השטח המפורז לשטח שיכולים לעשות בו כחפצם. אולם, אם תקצר יד כוחות האו"מ, אסור שהסורים ישגו בדמיונות שוא, כי כיוון שהם במקרה שוכנים ברמה וגבוהים מהישובים שלנו, יכולים הם, בלי להיענש קשה, לתקוף ולהעמיד בסכנה אנשים וילדים עובדים שלנו במשקים השוכנים על הגבולות. אם יוסיפו להעז פנים, ביחוד אם יעזו לתקוף את המשקים שלנו על הגבולות, בין בדרום ובין בצפון, תשיגם ידו של צה"ל בכל מקום, גם באדמות שלהם, גם במוצבים שלהם, גם במקומות שהם אולי לא מניחים שאנו יכולים לפגוע בהם…"

* לא יוכלו לנו, דברים שנאמרו בשנת 1956: "אני יודע ובטוח שלא קל יהיה להכניע העם הקטן שלנו. התקפה תגרום לנו, בלי ספק, הרס עצום בעיר ובכפר ותעלה לנו בדמים יקרים. אבל אני בטוח שלא יוכלו לנו בסופו של דבר, וההרס של שונאינו ואבדותיהם יעלו בהרבה על אלה שלנו.

ראיתי בשנת 1940 איך לחם העם האנגלי לבדו, כמעט בלי צבא ובלי נשק, נגד אוייב אכזר ואדיר, ולא נפחד מהפצצות בלתי פוסקות, ומהריסת רבעים שלמים בלונדון ובערים אחרות. עם ישראל בארצו לא יעמוד בפחות אומץ והתמדה ועקשנות וגבורה על נפשו מאשר עמד העם האנגלי. אני בטוח כי אותנו לא יכניעו – ויהי מה. אולם נוכל לעמוד – אם מעכשיו ניכון לבאות ונגייס כל עוצמתנו, עוצמתנו ה[…]¹, המישקית, הכספית והצבאית. לקדם פני הרעה…"

* החזית הכלכלית והחזית הצבאית דברים שנאמרו בשנת 1952: “הממשלה רואה חובה לעצמה להגיד לכל הציבור בלי יוצא מן הכלל: עליכם לעבוד יותר טוב, לנהל משק יותר טוב; עליכם לייעל גם המינהל, גם העבודה וגם השירותים… בשעה זו עלינו להגיד בנשימה אחת: צמצום התצרוכת והגברת הייצור… והתביעה להגברת הייצור מופנית לכל חוגי העם העובד – העובד בעיר ובכפר, בעמל כפיים ובעבודת רוח, לפועל השכיר ולעובד העצמאי; ואל יפחיד מישהו את הפועלים השכירים שהכוונה היא להעשיר בעלי ההון והתעשיה הפרטיים. הפועל השכיר במדינת ישראל אינו מסכן, נחות דרגה וחסר ישע, יש לו הסתדרות רבת־אונים העומדת לימינו, ויש מדינת ישראל הנשענת על העם העובד אשר לא תשלים עם קיפוחו. הגברת הייצור והתפוקה והגדלת פריון העבודה תביא ברכתה למדינה כולה ולכל איש בישראל…”

“בתקופה זו אסור לנו להעלות רמת־החיים של כל השכירים והעצמאיים שהגיעו למינימום שאפשר להתקיים בו. יותר מבכל זמן אחר עלינו לשקוד על הבראת משקנו ואיתנותו הכספית. עלינו להקפיא, ואם אפשר להוריד, מחירי המצרכים, בלי התקנת משטר פיקוח, ועלינו למנוע בכל האמצעים הוצאות יתרות של תיווך לא הכרחי; ועל הכל – עלינו להעלות תפוקת העבודה ולייעל הנהלת המשק… למען נעמוד ביום פקודה; עלינו להגביר כאחת גם עצמתנו הצבאית, גם עצמתנו המוסרית וגם עצמתנו המשקית. זהו חוט משולש אשר לא יינתק”.

ובהקשר לזה “הצו המוסרי של כל גדולי המוסר ביהדות: מעלות – בַּקש אצל הזולת; פגימות – אצל עצמך”.

* ולבסוף דברים על יעודה וייחודה של מדינת ישראל, שהם כעין צוואה לדור ולדורות, דברים שנאמרו בשנת 1956: "…תקומת ישראל ראינו בכל הדורות, ואנו רואים גם עכשיו כמפעל גאולה, יצירה ושלום, כינון הריסות המולדת, כינוס פזורי העם וליכודם כאומה אחידה ומושרשת בקרקע ארץ האבות, במורשה הרוחנית של האומה בכל הדורות, בערכי הנבואה הישראלית ובחידושי הרוח והמדע של ימינו ושל הימים הבאים; אומה העומדת ברשות עצמה ומשתתפת על בסיס של שויון ושותפות אוניברסלית במאמצי המין האנושי להתעלות חומרית ורוחנית, לחרות ולשויון, כבני אדם שנבראו כולם ללא הבדל לאום, צבע, דת ומין בצלם אלוהים. זהו החזון המשיחי הפועם אלפי שנים בלב העם היהודי… הדאגות החמורות של הבטחון, אשר לא ייפסקו בנקל ובמהרה, והן עכשיו בעלות עדיפות ראשונה בצרכינו, אסור שיסיחו דעתנו אף לרגע מהמשימות והיעודים החיוביים שהם נפש חזוננו המשיחי… פיתוח הארץ והפרחת השממה, קליטת העליה ומיזוגה, טיפוח המדע, החכמה והתורה, חינוך הדור הצעיר והכשרתו החלוצית, העלאת כושר העבודה, פריונה וטיבה, חתירה נאמנה לעצמאות כלכלית, כלומר להתפרנס אך ורק מיגיע כפינו ולהשתחרר מזיקה לעזרה חיצונית; הסרת המחיצות העדתיות ואיחוי קרעי השבטים, הגדלת הילודה ושקידה על בריאות העם; עקירת שכונות העוני והנחלת הלשון העברית ומינימום תרבותי וכלכלי לכל העם; הקמת משטר של צדק חברתי וחרות אנושית – כל אלה הם לחם חוקנו יום יום, הם דרושים לגופם והם גם מחזקים בטחוננו ומקיימים מדינת ישראל.

"ושומה עלינו לא רק לקיים אותה, אלא להפוך אותה לאבן שואבת לכל בית ישראל. דבר זה לא ייבצר מאתנו אם נזדיין כולנו ברצון טוב ונישא עול המדינה באהבה… נטה שכם לאחים השבים אלינו מגלויות מרובות; נדע לעבוד בשקידה ובחריצות ולנהל משק ביעילות וחסכון; נמלא חובתנו באמונה, כל אחד מאתנו לפי יכולתו, לפי כושרו ולפי אמצעיו; נעדיף צרכי הכלל על הצורך הפרטי של יחידים […] נתייחס איש לאחיו בכבוד ובאמון הדדי; נעז לראות בעין פקוחה הקשיים והסכנות העומדים לפנינו ונאדיר רצוננו הנחוש להתגבר עליהם מתוך שותפות אמת; ועל הכל – אם תפעם בתוכנו אהבת ישראל; זה המנוע המופלא המפעיל את בנינו ובנותינו היקרים, המחרפים נפשם על הגנת חיינו, גבולותינו ועצמאותנו בלילות חרדה וגבורה ומסירות נפש.

"אנו רוצים וזכאים לפעול, לעבוד וליצור במולדתנו, בשלוה ובביטחה, כי פנינו לשלום. אבל אסור לנו לעצום עינינו מההתפתחויות המדאיגות באזור, ממזימות ומתככים עלינו לעמוד על המשמר בעיניים פקוחות, ברצון טוב, בראיית הנולד בעוז החלטה ובכושר צבאי מוגבר. נדרש מאתנו מאמץ בטחוני עליון; הוא כפוי עלינו על־ידי גורמים חיצוניים וכוחות עוינים. אנו עומדים אולי לפני הכרעות ומאורעות גורליים נעמוד הכן מלוכדים – וצור ישראל לא יכזיב.