(1927)

יש לזכור כי הזמן הוא הגורם החשוב

ביותר בהתישבות היהודית.

(מתוך דו"ח אנגלי לחבר־הלאומים).

א    🔗

בימים אלה קראתי ספר צרפתי שאולי כבר שמעתם על אודותיו, כי הוא שזכה להצלחה בעונת־ספרים זו – “ד’ישראלי” מאת אנדרי מוֹרוּאַ.

המחבר הוא יהודי צרפתי, בעצם בעל חרושת־עורות, שפנה לספרוּת רק בשנים האחרונות. נראה הדבר שהתאהב באנגליה ובאנגלים: ספריו הם על אודות האנגלים. ועל גבי אחד מהם ישנה כתובת בלשון זה: “בין כל טיפוסי האדם, שכדאי לכל איש מאתנו לשאוף אליהם, אין אולי אף אחד העולה על טיפוס הג’נטלמן האנגלי עם טעמו המסורתי, עם מידות הכבוד והדתיוּת שבלבו, עם חיבותיו, דעותיו והאינסטינקטים שלו”. משפט זה הועתק מדברי מחבר אנגלי וזו דעה הרוֹוחת בחוגים רחבים באנגליה גופה: מן הסתם אינם האומה היחידה בעולם אשר דעתה על עצמה טובה, וזו תופעה בריאה מאד. אפילו אין לומר שהדעה איננה מוצדקת מבחינה אוביקטיבית; אבל תחילה ברצוני לכתוב לא עליה, אלא על ד’ישראלי.

מעטים מאתנו יודעים איזו דמות טראגית היה איש זה ומה גדולות היו המפלות, הכשלונות בחייו. אנו, בני־אדם פשוטים, אם יש בלבנו מאווים או חלום, והגורל כופה אותנו להמתין עשר שנים או עשרים שנה עד שאנו מתחילים להגיע אל מטרתנו – כבר אנו עייפים ומרי־נפש ורוגזים על אלוהים ועל אדם. אבל “דיזי” (ד’ישראלי ) אנוס היה להמתין ארבעים ושתים שנה, אם לא יותר. בפעם הראשונה הציג את מועמדותו לבית הנבחרים בשנת 1832 וכבר אז היה זה חלומו הנושן – להיות לראש־ממשלה; הוא אפילו סבור היה כי נתאחר, כי באותה שעה כבר היה בן 28 והרי פּיט היה לראש־ממשלה בהיותו בן עשרים וחמש. אבל, לשלטון של ממש זכה ד’ישראלי רק בשנת 1874 – והוא אז בן שבעים ושתים, זקן, חולה, ספקן, יגיע־חיים. אילו נפטר בן שבעים שנה, – והן זה יכוּנה דבר טבעי בהחלט – כי עתה אולי כלל לא נהיה ל"ד’ישראלי" ולא נשאר “ד’ישראלי” באותו מובן ובאותו ברק שבו הוא מוּכּר לכולנו כיום. ומה יכול אדם להעניק בשנים מאוחרות כל כך, בשנים ש"הוּספו על חייו"? אפילו היה בחיר־אל, שמשון־הגיבור ברוך־שמים, – ערב הוא ערב, זקנה היא זקנה, אין עוד עזוז הנעורים, שמחת־העבודה. ואפילו המצפוּן הישר, רגש האחריות של מדינאי הוגן, כבר אינם מרשים לגשת לתכניות גדולות ונרחבות מדי, כשאין בטחון שיוזמם יעצור כוח לבצע את תכניתו עד סופה, שלא יעלם באדמה עם עבודתו, כבורח ממערכה, בהניחו לידידיו ולכל צבאו ירושה קשה של בעיות, ששום אחד מלבדו אינו מסוגל לפתרן. אדריכל שבהיותו צעיר בעשרים שנה העיז אולי לבנות מגדל גבוה – ואולי אף יכול לסיים את בנינו – עכשיו, כשכבר עולים באפו ריחות קטורת־לויה, הריהו אומר לעצמו: דיך, זקן רחימאי, אם תבנה בשבילם חנות – ומאושר תהיה אף אם תזכה לראות את גגה…

בעצם, לא קבלה אנגליה אלא את השיירים מנשמת־יוצר גדולה זו, מה שנותר בבקבוק לאחר שהשדים שתו את יינו: ופלא פלאים הוא, שאפילו שייר זה נמצא כה עשיר וחזק, שהשם “ביקונספילד” היה לסמל ולאגדה בשביל אנגליה.

משונה הדבר, אם משווים את הזוהר של אגדה זו לעומת התוצאות המעשיות, הצנועות מאד, של שש שנות כהונת ד’ישראלי כראש־ממשלה. ניחא, הוא קנה בשביל אנגליה את המניות של תעלת־סואץ ונתן למלכה את התואר “קיסרית־הודו”; הוא כבש את קפריסין; וכבר לפני־כן, בשעת נסיונו הראשון, הקצר, לזכות בשררה, הרחיב במקצת את זכיות־הבחירה. יאה ונאה: אך הרי אין זה מפעל־נצח. ברם, האנגלים מרגישים, כי אלה היו רק כמה טיפות אחרונות מתוך צלוחית שצפנה עושר כביר; והסמל והאגדה מיוסדים לא במה שד’ישראלי באמת הוציא לפועל, אלא במה שהיה עשוי לחולל, אלמלא…

ב    🔗

אלמלא מה? – התשובה על כך פשוטה: אלמלא היה “נכרי”.

יש להזהר מסילוף: “נכרי” אין כאן פרושו “יהודי”. כי גם באנגליה שבמחצית הראשונה של המאה הי"ט לא היה מוצא יהודי מעלה בשידוך מדיני, אך לא בזה היה העיכוב הראשי. סוף כל סוף הטבילו את בנג’מין הצעיר כבר לפני היותו בר־מצוה והוא היה נוצרי “טוב” ותורות־הגזע לא היו קיימות אז עדיין. אילו מסרוהו הוריו תיכף אחרי המרת־דתו לאחד מבתי־הספר המפורסמים שבאנגליה, לאיטוֹן או לוינצ’סטֶר או להאראוּ – ואילוּ היה לומד שם בלי לברוח, ואילו הלך אחרי־כן לאוכּספורד, כמו כל מי שהיו צפויים להיות מדינאים באנגליה, ואילו נשׁחק ביניהם פחות או יותר עד לשוויון שלם, או כמעט שלם, בטעם ובנימוסין – כי עתה היו אומרים עליו, מן הסתם, אחרי־כן כי יוצא־דופן הוא, איש־פּאראדוכּסים, אפילו “מזרחי” במקצת (אצל בן־בית עשוי הדבר לעתים אף להוסיף קורטוב של חן מיוחד) – אבל לא “נכרי”. אולם, ד’ישראלי נתחנך ביחידות, נתחנך על ספרים ועל הרהורי־לבו, וה"יהודי" או ה"מזרחי" או ה"איטלקי" שבאָפיו עוד הוסיף להתגבש בתנאי הבדידוּת. נוסף לכך היה גם עקשן, חצוף, שחקן, מחבב מאד גנוני רושם חיצוני, וגם בנעוריו, גם בשנות בגרותו היה מדגיש בתלבשתו, במנהגיו, בתנועותיו את כל המיוחד שבו. ודי היה בכך. שום אחד לא הטיל מעולם ספק בכשרונותיו; תחילה היו מפקפקים ברצינותו, אבל לאחר זמן קצר צריכים היו להרגע גם מבחינה זו. “העולם הפוליטי” של הימים ההם היה מורכב מחוג אנשים מצומצם למדי, “גליל בחירות” שלם לפרלמנט היה מכיל תכוּפוֹת לא יותר משלושים בעלי זכות־בחירה, – וחוג זה – גם החסידים וגם המתנגדים – הכירו עד מהרה כי צעיר אוריגינאלי זה מחונן בהשכלה, במחשבה הגיונית בהירה, ובדעות קבועות ומבוססות, אבל – הוא יוצא דופן. צורתו אינה כשל “כל הבריות”, מדבר בלהט, עושה תנועות בידיו, לובש חזיה צהובה, בשעה שהכל לובשים חזיות אפורות או בצבע תכלת עם נקודות אדומות; וזה חשוב יותר, זה שקול כנגד העובדה הפעוטה, שהוא אומר דברים שכולנו מבקשים ואין יכולים לאָמרם, והוא יכול להסבירם ומטיב להגן עליהם מכוּלנו יחד. לפיכך, אסור להאמין לו; לפיכך עליו להמתין עד שינוס ליחו ועד שאשוֹ תכבה למחצה ועד שהציבור כל כך יתרגל ל"מעשי־קונדס" שלו, ש"מעשי־קונדס" אלה ייהפכו בעצמם למין מסורת נושנה בחיים הפרלמנטריים של אנגליה, כמין קוּריוֹז ששרד, כמו, למשל, אותו “שק צמר”, שעליו צריך לישב עד היום הזה הלורד־קאנצלר בשעה שהוא מנהל את ישיבות בית־הלורדים. אנגלי יכול גם לבלוע מעט נכריוּת, יכול אף להקצות לה מקום בין המסורות של ארצו – אך זקוק הוא לזמן, עליו להתרגל. ועד שהדברים מגיעים לכך – חולפות מיטב השנים והנשמה משׁתחקת ומצטררת וה"יוצא דופן" שזכה סוף סוף להכרה, כבר יכול להביא לפעלו רק שיירים.

ג    🔗

אין עם שאינו ירא מפני “נכרים”. אבל, אצל האנגלים זה מין דבר מיוחד במינו – גם כן כמין מוסד. גאים הם על יראתם מפני נכרים. גם ברוּסיה הישנה היו מסתכלים בחשד בגרמני, בצרפתי, באנגלי: אבל, היה כלפיו יחס של דרך־ארץ. אותו דבר רואים גם באיטליה ואפילו בגרמניה, על־אף כל הסאון־סואן הלאומני, אפילו בצרפת, למרות שהתרבוּת הצרפתית והשפה הצרפתית ממלאות זה מאה וחמשים שנה את התפקיד הנכבד ביותר ביבשת הישנה. כל צרפתי סבור עד היום כי פאריס היא עיר־הראשה של התרבות העולמית; ואף־על־פי־כן אין לומר שאיננו מכיר באנגלים ובאמריקנים ואפילו בגרמנים, שאינו מכבדם בעבור הסגולות האמתיות שבהם. גאה הוא על היותו צרפתי, זה נראה בעיניו יתרון מיוחד, שהעניק לו הבורא; ודאי משווה הוא לעתים בנפשו, כי כל שאר הבריות מקנאים בו בגלל הכבוד שנתכבד להיות צרפתי וכי אם אך יציעו לכל אחד מהם כי יחדל להיות מה שהוא ולמחרת בבוקר יקיץ והנהו צרפתי – הרי כולם יסכימו ויהיו מאושרים. כל זה תמים למדי – אבל האנגלי מרחיק לכת מזה.

חמש שנים היה עלי לחיות בקרב סביבה אנגלית עד שהגעתי לכלל הבנת דבר אָפייני: כי בשפה האנגלית יש למלים “נכרי” “בן חו”ל" לא בלבד מוּבן אוביקטיבי – “לא מקומי”, “אזרח של מדינה אחרת”, – אלא גם צליל מעליב, כמו מלת גידוּף. “פקיחת־עינים” זו החלה בכך, שפעם שאלתי אחד ממכרי, מדוע מקובלת בשימוש הרשמי המלה alien, שיש בה כפל־משמע, ואילו התרגום הנכון של המושג “נכרי” הריהו foreign. מכרי הסתכל בי בתמיהה והשיב: “כן – אבל, הן המלה הנכונה גסה היא. ורצו להשתמש בבטוי יותר נמוסי”. לכאורה, הרי זו מידה של אדיבוּת, כמו זו שמחזיקים בה הגרמנים הליבראליים והסבלניים, החוששים פן יעליבונו בשם “יהודים” ואומרים תחת זאת “ישראלים”! באותה שעה פרצתי בצחוק: “גסה? הרי אני foreigner ואינני מרגיש בכך שמץ גסוּת”. – “כן”, אמר לי מכרי, “אבל, אינך יודע עדיין את האנגלית על בוריה”.

פעם אחרת שאלתני גברת אנגלית, אם איעצנה לנסוע בקיץ לנורבגיה. עניתיה כי זו ארץ יפה ואף שהתושבים אינם נוטים ביותר לגלגל שיחה ידידוּתית, הרי כלפי זרים אדיבים הם למדי. היא ממש נרתעה ממני, כאילו סטרתי לה, רחמנא לצלן, על פניה: “זרים?” – חזרה על המלה, מזועזעת עד עומק הנפש: “כיצד? הרי אני אנגליה… אח, כן, מבינה אני”, – נתישבה עליה דעתה – “שם, בנורבגיה, סבורים הם כי אנחנו זה”… אולם, את המלה המאוסה לא הגתה בכל זאת בשפתיה.

בזכרונותי על הגדוּד העברי הזכרתי כמה פעמים את המיג’ור ניל. הוא אחד מידידי הטובים והוא שפקח את עיני לראות נכוחה. פעם אחת, במחננו על־יד אבואֵין, אחרי ארוחת־בוקר במסעדת־הקצינים, לקחני הצדה, למען לא ישמע אף איש. ואמר לי: “זֶבּאן” (זה אני, בלשון־קיצור אנגלית) – “כבר כמה פעמים חפצתי להעיר את לבך, שלא תדבר לפני אנגלים על עצמך כעל ‘זר’, מכל מקום לא במסעדה. מנהג הוא, שבמסעדת־קצינים אסור להשתמש במלות־גדוף”.

ד    🔗

אולם, חושש אני, כי זה מעמיק עוד יותר. ישנו דבר אנגלי אחד שאני אוהבו באמת: הספר האנגלי. רחוק אני מאד מאד מלחשוב את עצמי לבקיא בספרוּת האנגלית; אבל, אדם הקורא במשך שנים בכל שעה פנויה כמעט רק ספרים אנגליים, בין טובים בין רעים (ואפילו הגרועים בספריהם אינם כה גרועים!), רומנים סוציאליים וסיפורי־רצח ומעשיות ביורדי־ים, – אדם כזה מתוודע לבסוף במידת־מה אל הלך־הרוחות באותה אומה, שממנה יצאו כל המחברים הללו, כגדולים כקטנים. ומשונה הדבר: כל שעה שהם מכניסים לסיפורם נכרי, תמיד הוא רמאי או גנב או מרגל. אינני כותב כאן מחקר מדעי ואינני חייב להיות ערב לדיקנות של מאה אחוזים, אבל כך, כשאני יושב ומתקתק לי במכונת־הכתיבה שלי ומייגע את זכרוני, איני יכול להזכר בשום יוצא־מן־הכלל. על המחברים הקטנים של ספורי־בלשים ודאי אין להרבות במלים; אבל, נפנה נא אל המיוחסים. באירופה התיכונית מצטעצעים עכשיו בסדרת־הרומנים של גוֹלסווֹרתי, המכוּנה “מגילת בית פורסייט”. ניחא, יהא גוֹלסווֹרתי, אחד מגדולי־הגדולים. אם זכרוני אינו מטעני ישנם ב"מגילה" אפילו שתי דמויות של נכרים, שניהם צרפתים. אחד מהם גבר, נוסף לכך ארמני־למחצה, מצד אמו, והוא גנב: גנב בסתר, גנב שלא נתפש, ובכל זאת גנב. אין יכולת לראות מדוע, כי האיש אינו מבצע שום פשע, חוץ מזה, אולי, שיש לו פלירט עם אשתו של אנגלי (גם היא, כמובן, צרפתיה); אין לראות, מדוע עליו להיות “גנב”, אבל כך מרגיש אבל כך מרגיש גוֹלסווֹרתי וכך מרגישים גם כל הגבּורים האנגליים בספרו, והוא נשאר “גנב”. הדמות הנכרית השניה הריהי אותה אשה, גם היא צרפתיה, ללא שום קורטוב מזרחי. ןגם היא איננה טובה. יבשה, קשת־לב, נישאת לאיש בעבור כסף, ויש לחשוד בה שבסתר היא מתנשקת עם אותו ארמני. המעניין הוא שאנגלים עצמם אצל גוֹלסווֹרתי לגמרי אינם מלאכי־שרת. אשתו הראשונה, למשל, של אותו ג’נטלמן הנשוי עכשיו לאותה אשה צרפתיה, לא רק התנשקה עם בחור אחר, אלא הרחיקה לכת הרבה יותר מזה, אולם אותה מחבב המחבר, היא מתוּקה, עדינה, היא יפהפיה עד גיל חמשים… כי היא אשה אנגליה, אותה יכול גוֹלסווֹרתי להבין, אבל ה"נכריה" – זרה ורעה. ואולי עוד יותר מעניין המקרה באותו בחור אחר, אהוּבה של אותה אנגליה מתוקה. הוא אנגלי, אמנם – אך הג’נטלמנים עוינים אותו במקצת, כבר מלכתחילה, כבר לפני שנפגש עם אותה גברת הדומה לכרוב. מדוע? יען כי “צורתו כצורת נכרי”… כאן ביקש גוֹלסווֹרתי ללעוג לעצמו – אך זה לא עזר לו: גם הוא אנגלי, וגם בשבילו “נכרי” היא מלה נרדפת ל"חשוּד".

אגב, אותו גוֹלסווֹרתי נתן אולי את הדוגמה הטובה ביותר לטראגדיה של ד’ישראלי – במחזהו “נאמנוּת” (“מה זאת אומרת להיות נאמן”). להיות “נאמן” זאת אומרת, ולוּ בחוג העליון שבעליונים בחברה האנגלית, לגונן ולהסתיר איש מ"אנשי שלומנו", אפילו יודעים כי האיש בפשטוּת גנב אלף לירות במזומנים – אך גנב אותן מ"נכרי"; וכאן הנכרי הוא יהודי – יהודי אנגלי, אבל כזה ש"צורתו כצורת נכרי". ה' לאנדה אחד, עתונאי לונדוני, פרסם לפני שנים מספר מונוגרפיה שלמה על הטיפוסים היהודיים אצל הסופרים החדשים והראה עד כמה כמעט אצל כולם הם טיפוסים איומים – וזו היא האמת. לא זהם אנטישמיים – רובם, על כל פנים, בוודאי לא; אבל, מה לעשות שיהודי צורתו כצורת “נכרי”?

יש בידי רשימה ארוכה גם מחוץ לגוֹלסווֹרתי; אך המאמר יהיה ארוך מדי.

ה    🔗

בשבילנו בארץ ישראל יש לכל זה חשיבות עצומה. שם נפגש האנגלי דווקא ביהודים ה"נכרים" לו בכל המובנים. אילו היו אלה נבערי־אדם או אסיאתים ואפריקנים פראים־למחצה, כמו הכושים בסודאן שלו ואפילו כמו שהיו לפנים ההודים בבנגאל שלו, בריות “נחוּתוֹת”, כי עתה לא חרה לו; כבר ישנה בידו מסורת שלמה כיצד נוהגים עם יצורים “צבעוניים” כאלה – בצורה אבהית, אבל בתקיפות. אולם הדיפלום שבָּנו, ה' דוקטור, הדוֹסטוֹיבסקי, הבּטהוֹבן, התרבות האירופית המזדקרת לעין, הנראית לכל אדם, – זה הדבר המפריע לו, זה המביא אותו לידי מבוכה בלתי־נוחה, עד שהוא מאבּד את המצפון ומתחיל סתם רוגז עלינו ועל בלפור ועל העולם כולו. זה אותו מעשה כמו בד’ישראלי, אלא בהיקף יותר גדול: דמות “שצורתה כצורת נכרי” – אך עם זה דמות התובעת לעצמה שוויון חברתי ושלטון מדיני. כך? – אומר הוא – אם כן המתן. המתן, עד שתחמיץ את השעה.