(1927)

א    🔗

“אוֹכּספוֹרד יוּניברסיטי פּרס” הנודעת הוציאה השנה קובץ בשם “ירושת ישראל” (Legacy of Israel, אוכספורד, Clarendon Pres, 1927). את הרעיון על הוצאת ספר זה הגה הפרופסור ישראל אברהמס, עליו השלום, אך הוא עצמו, לצערנו, כבר לא יכול להשתתף בהוצאה הזאת. העורכים היו אדווין בּוואן, פרופסור להיסטוריה ולספרות הלניסטית ב"קינגס קוֹלג' " (בלונדון) וד"ר צ’ארלס סינגר, פרופסור לתולדות הרפואה, גם כן בלונדון. בהקדמתם הם כותבים: “ירושת ישראל” מטפלת באותם הדברים שנקלטו בסכום המחשבה האנושית ומקורם ביהדות ובהשקפת־העולם היהודית. אין זו היסטוריה של עם ישראל וגם לא הסברת היהדות. בשתיהן נוגע הספר רק כל כמה שאין להמנע מכך, כדי להבהיר את נושאו העיקרי. זוהי איפוא הוצאה מקבילה ל"ירושת יון" ול"ירושת רומא" (שני הספרים הופיעו לפני כן).

ההקבלה לשני הקבצים האחרים, המטפּלים בשאר שני העמים, שהיו שותפים, יחד עמנו, בחוט המשולש של האבהוּת לתרבּוּת המודרנית, היא שכפתה את המוציאים־לאור לכנוֹת גם את הספר השלישי באותו שם “ירושה”. אבל, הם עצמם מרגישים, כי במקרה שלנו איננו מתאים. רומא מתה, וכן גם יון במובנה הקלאסי, ואילו לגבי “ישראל”, גם המחברים המלומדים עצמם אינם יכולים להפטר מן ההרגשה, כי אין מדברים על ירושה של מי שעודנו חי. אך היות וכמעט כל אחד מן המחברים פותח את פרקו בתיקון זה (אחד מהם אומר אפילו בלשון משפטית: “אין כאן ירושה – יש כאן מתנה בין אנשים חיים”), הרי אין מקום להפגע מהם.

ועל תכנו של הספר ודאי שאין להעלב. אחרי פתח־דבר קצר ונאה מאת ד"ר לינדזיי, מאסטר (כלומר רקטוֹר) של קוֹלג’־באליוֹל באוֹכּספוֹרד, כותב התיאולוג סיר ג’ורג' אדם סמית, רקטור של אוניברסיטת אבּרדין, על “הגניוּס היהודי כפי שנתבטא בתנ”ך"; הד"ר בֶּוואן – על “היהדות ההלניסטית”; התיאולוג בֶּרקיס מקֶמבּרידג' – על “החוב שחייבת הנצרות ליהדות”; הרוורנד טראוֶרס הֶרפוֹרד, מחבר ספר נודע על הפרושים – על שאלה מיוחדת במינה: “השפעת היהדות על היהודים מהלל עד מנדלסון”. אחר באים: המזרחן אלפרד גיליאס – “השפעת היהדות על האיסלם”; צ’ארלס סינגֶר, יחד עם אשתו, – “הגורם היהודי במחשבת ימי־הבינים” וכן “ידיעת השפה העברית אצל המלומדים הקתוליים בימי־הבינים”; התיאולוג ג’ורג' בּוֹקס – “חקר העברית בימי הרפורמציה ואחריה”; ד"ר ג. אייזאקס, פרופסור בהארווארד (בארצות־הברית) – “השפעת היהדות על התחוקה בארצות המערב”; ד"ר סלבּי, רקטור של קוֹלג' אחר באוֹכּספוֹרד, – “השפעת התנ”ך על הפּוּריטאניוּת"; ד"ר ליאון ראת, מרצה לפילוסופיה במנצ’סטר – “המחשבה היהודית בעולם החדש”; הפרופסור הפּאריסאי א. מֶליֶה– “השפעת התנ”ך העברי על לשונות אירופה"; ה' לורי מאגנוּס (לאנגלים הוא ידוע כמבקר שנוּן, אך אצלנו מטיבים להכירו בתור עורך העתון המתבולל “ג’ואיש גארדיאן” המופיע בלונדון – אבל כאן איני בא להזכיר זאת לגנאי) – “הירושה היהודית בספרות החדשה”; וד"ר קלוד מונטיפיורי, שאין צורך להציגו לפני הקורא, כתב “סוף דבר”, מאד הרמוני וללא משוא פנים. – אין זה סתם ספר, אלא כעין אנציקלופדיה. 550 עמודי דפוס עם קרוב למאה תמונות, כמעט כולן מן הנדירות, וכולן נבחרו באהבה ובעמל רב. יותר מספר: כמעט תולדות־תרבות.

כמובן, אין זה לפי כוחו של בשר־ודם פשוט “לבקר” יצירה כזאת. אילו התחצפתי מאד, כי עתה אמרתי, שבכמה פרקים, שמחבריהם אינם יהודים, יש ומורגש בנעימה שמץ של “מתיקוּת”, מחמאות יתרות, נסיון לא רק לרשום ולתאר את היסודות שב"ירושה", אלא גם לגלות מגמת־אהדה בהערכתה. לנו, ליהודים בימינו, אין חיבה מיוחדת אל טעם־לווי זה כעין סכרין… יש מקום להערה אחרת על שטח תרבותי שלם, שהקובץ לא נגע בו כלל: אין בו זכר לתפקיד שמלאו היהודים ביצירת החיים הכלכליים של ימינו – ביחוּד במה שנוגע לתחום האשראי ולאָפיה הכל־עולמי של הכלכלה החדשה. אנו, היהודים, מתגאים למדי בפרט זה של מפעלנו, כי לכך נדרש לא בלבד כשרון מסחרי, אלא גם כוח־דמיון, העזה, תנופה, תפיסת התבל כולה כחטיבה אחת, ולא מעט קרבנות קשים תבעה יצירה זו מעִמנו. אולם, יתכן שהעורכים הוציאו במחשבה תחילה משטח עבודתם את התחום הקשור, אמנם, אל עם־"ישראל", אבל, הוא, בכל זאת, רחוק מ"יהדות" – על כל פנים לפי התפיסה התיאולוגית גרידא… – ויש מקום להערה שלישית בנוגע לכתיב המלים העבריות. אם כי אומרים העורכים, שהפרופסור גיליוֹם עצמו קרא את עלי־ההגהה, כדי להאחיד את הכתיב של המלים העבריות באותיות לאטיניות, בכל זאת נשארה אצל כל מחבר שיטתו שלו וזה עושה לעתים רושם של רשלנות, שמקומה לא יכירנה בהוצאה כל כך חשובה. – אבל, על התוכן עצמו אין רשות להביע דברי־הערכה למי שאינו מומחה; הוא יוכל רק ללמוד מן הספר ולהשיא עצה לכל יהודי המבין אנגלית שיעשה כמותו.

ב    🔗

לאחר קריאת ספר כזה נשאר בנשמתו של יהודי רושם מוּזר. הרי, לכאורה, לאומיים קיצוניים אנו, הנכונים אף להגזים בהערכת השפעתנו על תרבות העולם; ומן הצד השני, ודווקא יחד עם זה (ואין זו סתירה כלל), הכרזנו, כי סוף כל סוף צריך עם־ישראל לחיות בשביל עצמו, לא בשביל עמים אחרים, וכי אין זה חשוב ביותר בשבילנו, אם פעלנו קצת יותר או קצת פחות בשביל העולם… ואף־על־פי־כן, כשפורשים כאן לנגד עינינו את כל תולדות העולם לארכן ולרחבן העצום ומראים לנו בכל מקום אותו חוט כחול־לבן, בכל מקום ובכל זמן הוא בקדמת־חזיתה של התרבות, אוחזת צינה את לבנו ואנו שואלים בתמיהה: היתכן שאנו, אנו, קומץ־אנשים, השקועים למחצה בצרות־הפרט ובצרות־הכלל מראשיתנו ועד היום הזה, מימי פרעה ועד פּלֶוֶה – אנו עשינו כל זאת, זרענו את כל הנירים הללו, החיינו את כל אלה המדבריות? ואם כי להלכה בעצמנו ידענו כל זאת, ואם כי כאן מפורש כל זאת שחור על גבי לבן וחתום בחתימות גדולות – בכל זאת לא יאָמן…

עלי עשה רושם חזק במיוחד חלק אחד בספר – סקירתו הארוכה של ד"ר סינגר על “הגורם היהודי במחשבת ימי־הבינים”. הרי זו אותה תקופה, אשר בה לא יצרנו, כידוע, ערכים מקוריים משלנו. נכון הדבר, שבכל התבל הידועה כבר שררה אז השקפת־עולם דתית שיסודותיה יסודות יהודיים: אבל, את היסודות בשבילה יצרנו אלף שנים לפני־כן ויצירות חדשות שיהיו, מעלה מטה, דומות לכך בערכן לא יצר הרוח היהודי באלף השנים הללו ואף לא ניסה ליצור. מטה־אהרון של היצירה הרוחנית עבר אז לידי הערבים – ואם גם לא היו מקוריים בשדות המטאפיסיקה והאֶתיקה (הם רק גילו כאן את אריסטו), הרי היו מקוריים בשדות המתמטיקה, האסטרונומיה, הגיאוגרפיה. ואנו? אנו עזרנו להם בתרגומים, בפרושים, בפּוֹפּוּלאריזציה; ואחרי־כן, לאחר שחלפה כבר הגאות במדע הערבי, התחלנו להפיץ את עשרם הרעיוני מבגדד ומגרנאדה ומקורדובה על פני כל דרומה ומערבה של אירופה. בכלל, מרננים אחרינו האנטישמיים, כי אין אנו אלא מתווכים, ולא יוצרים של תרבּוּת; אין זו אמת. אבל, אם ישנה תקוּפה בתולדותינו אשר בה שבּוש זה נראה כאילו אמת, הרי זו, בוודאי, תקופת ימי־הבינים ומאות השנים הראשונות לרניסאנס. כאן יכול הצורר להצביע אל מול האופק ולשאול כמנצח: היכן כאן אפילו ניצוץ אחד שנבע מן הרוח היהודי? מלה חדשה בפילוסופיה, במתמטיקה, בקוסמוגרפיה, בטכניקה, שאפשר לטעון כי מקורה יהודי? כרוכלים פקחים ובעלי עינים חדות סובבים כאן איבן־גבירול, איבן־עזרא, קרשקש, יהודה אריה מודנה, ואפילו הרמב"ם עצמו ומשה די־ליאון עם ה"זוהר" שלו, סובבים כאן, מאזינים, קולטים מלה בספרד, מלה בפרס, מלה של אריסטו ועוד מלה של אפלטון, אוספים את הכל, בוללים, מבשלים, חותכים, תופרים, מכינים סחורה חדשה ויוצאים לרכול בה…

יהי כן. אולי. סוף סוף איני רואה שום כלימה בכך, שאחרי התנ"ך ואחרי התלמוד נח לו רוח־האומה במשך אלף שנה; ואם עוד יש בכוחו, אפילו בהיותו יגע, ליהנות מיצירות זולתו בלי קנאה, בלי המידה המגונה לראותן בעין רעה, הרי זה ודאי יאה ונאה. ובכן, מוטב: רוכלים. אבל, גשו־נא עתה והסתכלו באותה “רוכלוּת”; הסתכלו, מה עושה עם גדול אפילו מ"תיווּך" – אמנות משוכללת ועם זה גם פעולה של גבורה קבוצית.

אגב, טרם הוברר די הצורך, אם יוצרה האמתי של אותה תחיה־למחצה, המכונה בשם תחיה “ערבית”, היתה באמת האומה הערבית. מקומה של תחיה זו היה בארצות ערביות. אבל, המקום לבדו איננו ראיה. מן המפורסמות הוא, שהאדריכלוּת ה"מאַוּרית" המפורסמת בספרד היתה כמעט כולה מעשה אדריכלים יוונים, בדיוק כמו שהכנסיות ה"רוסיות" המפורסמות במוסקבה נבנו על־ידי אמנים איטלקיים. ה' דיוֹנֵאוֹ (שקלובסקי), סופר רוסי ידוע, איש הבקיא מאד בתולדות האיסלאם, פרסם ב"ראזסוויט" הפאריסאי שורת מאמרים, שבהם הוא טוען, כי תשע עשיריות מן המדע ה"ערבי" נוצרו בידי אנשים מגזעים אחרים. גם ד"ר סינגר אומר בוודאות גמורה: “התפקיד הראשי בהתפתחות תרבּוּתית זו היה לא לערבים, אלא לסורים. לפרסים, ליהודים ולאחרים, שלא היו ערבים לפי גזעם ואף לא חיו בערב; רבים מביניהם אף לא היו מוסלמים”.

אבל, זוהי שאלה אחרת. כאן אקבל את הדעה השורה במדע: אותה תרבּוּת היתה ערבית, על כל פנים לא יהודית, והיהודים סייעו בכך רק כ"נושאים", כתועמלנים ופּוֹפּוּלאריזאטורים, ועל ה"עוזרים" הללו מדבר ד"ר סינגר בלשון זו: “הנושאים היהודיים הם אולי היסוד המתמיד ביותר בתרבּוּתה של אירופה. מספר רב של הוגי־מחשבות יהודיים באירופה פיתּחו את הפילוסופיה היוונית והתעמקו באפלטון ובאריסטו, בכתבי הסטוֹאה ובפלוֹנינוּס, בשעה ששארית אירופה עדיין היתה בעצם ילדותה הברברית… מבחינה תרבותית ביו היהודים האירופים הראשונים”.

ג    🔗

לצערי, צר לי כאן המקום משאוכל לעקוב צעד צעד אחרי ספּוּרוֹ של ד"ר סינגר. מענין לראות עד היכן, עד אֵילו פינות אפלות הגיע ה"רוֹכל" עם סחורות־התרבות שבידיו, בעשותו חיות לבני־אדם וחושך לאור. חמש מאות שנים רצופות מסתמכים הוגי־דעות מימי־הבינים, ואף מימי־הרניסאנס, פילוסופים ומדינאים, תיאולוגים והוּמאניסטים, על איזה מחבּר “ערבי” מפורסם אביצברון שמו ועל ספרו “מקור חיים” – הסבּרה להשקפת־העולם הניאו־אפלטונית; ורק באמצע המאה הי"ט “מגלים” כי “אביצברון” אינו אלא נוסח לאטיני של השם איבן־גבירול. בשבילנו הרמב"ם הוא עורכם ומסדרם של דיני התלמוד; אבל חמשה דורות של אנשי־רניסאנס שואבים את הפילוסופיה של אריסטו מספרו “מורה נבוכים”. במשך שלוש מאות שנה לומדים מטיפים קתוליים לערוך את דרשותיהם על־פי הספר “בית־מדרש לכוהנים” – שמחברו היה פטרוס אלפונסי, יהודי מוּמר, שחי במאה הי"א. חיבוריו של אברהם איבן־עזרא על מתמטיקה ועל אסטרונומיה תורגמו ללאטינית ונלמדו באוניברסיטאות הצעירות של אוכספורד, סוֹרבּוֹנה, בּוֹלוֹניה, אבֶּלאר, אחד הראשונים והחשובים במבשרי הרניסאנס, למד על־פי ספרים עבריים וב"דיאַלוגים" שלו הוא קובל על המלומדים של זמנו, שאינם לומדים די הצורך עברית. ואותה השפעה גם מן העבר השני, במחנה המתנגדים למחקר החפשי. בראשית המאה הי"ג נוסדו שני מסדרי־נזירים גדולים, מסדר הדומיניקאנים ומסדר הפראנציסקאנים. באידיאולוגיות של שניהם ניכרת השפעה עמוקה של הוגי־דעות יהודיים. “בדרך כלל – אומר הד”ר סינגר – הרבוּ הדומיניקאנים להשען על הרמב"ם והפראנציסקאנים – על איבן־גבירול". המלומד שבין הדומיניקאנים, אלבּרטוּס הגדול, אומר כי הרמב"ם ויצחק ישראלי מקירואן (סופר בן המאה העשירית, שהניח אחריו ספרים בפילוסופיה ובתורת־הרפואה) הם שני גדולי הפילוסופים של הזמן החדש. עוד יותר הושפע מן הרמב"ם גדול הסכוֹלסטיקנים, הקדוש תומאס מאקוינוֹ. הפראנציסקאני האנגלי רוג’ר בּיקון, הראשון באירופה שהחל לפלס דרכים לשיטות מדעיות פוזיטיביות, רוֹוה בשנות־לימודיו תורות הרמב"ם ואיבן־גבירול, מחבר אחרי־כן ספר דקדוק עברי וסבור כי גם משה רבנו גם שלמה המלך היו הוגים עמוקים במטאפיסיקה ואולי עוד יבוא היום כאשר יתגלו כתביהם הפילוסופיים… וכן הלאה עד אין סוף.

הוא הדין גם בתחום המדע הממשי. בשנת 1244 מתרגמים מערבית לעברית את ספרו של הרמב"ם על ההיגינה והרפואה, כשלושים שנה לאחר מכן מתרגמים אותו ללאטינית ודורות של רופאים לומדים מתוכו. שני יהודים מטולֶדוֹ, יהודה בן משה הכהן והחזן יצחק בן־סיד, מכינים בשביל המלך אֵלפוֹנס העשירי של קאסטיליה “לוּחות” אסטרונומיים – דפתראות של תנועת המזלות, המהוות, כך אומר ד"ר סינגר, “את תעודת־היסוד של האסטרונומיה המדעית החדשה”. עוד קֶפּלֶר וגאליליי, שהיו 300 שנה אחריהם, הסתמכו בתגליותיהם על הלוּחות הללו. בחבל אחר של ספרד, באראגון, ובמיוחד באי מאיורקה, שגשגה באותו זמן אסכולה של רושמי־מפות יהודיים. הם שציירו את מפות־הים הראשונות והטובות ביותר בשביל הנווטים, המכוּנות “פארטאלאני”. המפורסם ביניהם היה יהודה קרשקש, שהכניס למפה את תגליותיו של הנוסע הוונציאני מארקוֹ פּולוֹ. יש תחת ידי ספר אחר, שיצא לאור בקאהיר (במצרים) על־ידי החברה הגיאוגרפית דהתם ושמו “גילויה של אפריקה בימי הבינים”: שני פרקים מיוחדים בכרך צרפתי גדול זה מספרים על מפעליהם של אותם גיאוגרפים ואסטרונומים יהודים…

מעשה ללא סוף. ועל מי? על רוכלים.

ד    🔗

לא הבאתי כאן אלא כמה שמות מן הנודעים שבהם; ד"ר סינגר מזכיר הרבה יותר, אולי כמאה, ודאי כל אותם שנשאר להם זכר בצורת ספר או קטע מספר. אך ניכּר, שלא אלה היו העיקר, לא הם ש"חוללו" את המהפכה העולמית מימי־הבינים לזמן החדש. המצית האמתי של אותה דלקה עולמית אין לו שום פרצוף אישי. אלה היו אלפי סתם־יהודים, סוחרים־למחצה ולמדנים־למחצה – טיפוס שתודה לאל לא נעלם כליל גם כיום הזה. הם הם שנסעו בכל קצווי ארץ, שגלגלו שיחות בבתי־מרזח מסואבים עם מתלמדים־נודדים, עם גלחים, עם מייסטרזינגרים, עם חוכרים מגושמים של מסי מלח ויי"ש, ועוררו בלב כולם את התאוה האסורה אל הדעת. ובערי מולדתם היו משכימים לפתחם אנשים סקרנים –פריץ בא־בימים ויודע־ספר, לבלר בלשכתו של המארקגראף, והיו מטים אוזן להקשיב לחכמת יוון ולחכמת ישמעאל ולמדרש ולקבלה בתרגום שבעל־פה, ויש שאפילו למדו אותיות זעירות, כשבלבם רעדה, – מי יודע, אולי יהא חלקם בעבור כך אש וגפרית בגיהנום. כל אלה, רבבות ה"חיילים האלמונים" של הקידמה, יהודים של כל ימות השנה, – הם שבלבלו את העולם, להם חייבת האנושות תודה על כל הרניסאנס, גם על גילוי אמריקה, גם על המהפכה הצרפתית שלאחר שבע מאות שנה. והם, האלמונים ללא־מספר, הם “אשמים” בכך שהאינקוויזיציה ומרדי־האור כיבדו את עם־ישראל הקטן בתשומת־לב נמרצת כל כך. לא מחמת תריסר הגאונים ולא מחמת מאת הסופרים רדפו ושרפו ורצחו אותנו; לא בגללם הציעו כמה פעמים בכינוסי שרי־הכנסיה לשרוף “את כל ספרי־היהודים”. מאה אנשים, ועוד הם פזורים בכמה מאות שנים, אפשר לשימם במאסר, וחסל. אבל את אלפי ה"נושאים" הזעירים, הסובבים בכל מקום, הזורעים כאן ספק ושם רמז – אלה היו מחנה האויבים, חילו של השטן, אותם אי אפשר היה לתפוש ולא לנצח.

במאמר קודם שלי – “הסוחר” – נסיתי להאחז במלה זו של ה"מתווך" בחיים הכלכליים. סבור אני, כי המתווך חשוב בדיוק כמו שחשוב היצרן; סבור אני כי מבחינה אחת המתווך אף חשוב ממנו – באשר הוא פותח תחומים חדשים לממכר, הוא הנותן גם את התנופה וגם את היכולת לפתּח את הייצור הסיטוני. עתה שואל אני את עצמי, אם “רוכל הרוח” נמוך ברשימתם של גורמי־התרבות ממחברה של התורה, שאותה הוא “מרכיל”. חוקרי הנצרות שאלו את עצמם: מי מלא תפקיד יותר נכבד בהפיכת הברית החדשה לגורם היסטורי – כלום מיסדה של הדת החדשה, או רבי שאול הרוכל – השליח פאולוס? ואפשר עוד להרחיק ללכת ולומר, כי ההשקפה היהודית המקורית בכלל אינה מודה ב"מחברים" – כי אם רק ב"רוכלים". לפי המסורה התרבותית שלנו אפילו משה רבנו לא היה מחבר: כל מלה הוכתבה לו ממעל, משה הקשיב, למד בעל פה, וירד מהר סיני – ל"רכול" בין בני־ישראל, על מנת שאף הם יהיו רוכלים בתורה בין עמים אחרים.

מיהו יוצר? מהי יצירה? לפני שלושים שנה גילו בגרמניה כי חמורבּי מלך בבל הכיר כמה מחוקיו של משה רבנו כבר דורות מרובים לפניו. אולם מסתבר שעוד יבוא יום ויגלו כי מלך אחר רשם אותם המנהגים אלפּים שנה לפני חמורבּי. האמיתות העמוקות ביותר של הצדק הסוציאלי נולדו עם הניצוץ הראשון של מצפון אנושי ואולי שמעו את הצו “לא תרצח” כבר בחברה הניאוליטית. להיות ה"ראשון" שאמר מלה אין זו רבותא, – ומלבד זאת – היכן הראיה כי אתה באמת ראשון־הראשונים? מעשה רב הוא להוציא את המלה לפועל, לכפות את העולם שיאזין לאמת, להפוך את המלה לגורם פעיל, כי זה דבר קשה, כי זה עולה בטורח, בדמע, בדם. ה"מחבר" יוּכל להיות גם צעצוע בידי הגורל; הרי גם כשרונו אינו אלא מקרה מלידה. אבל הרוכל צריך להיות גיבּור ברוחו, כי אותו מכים ואותו רודפים ואותו שורפים בכל המדוּרות. זרע־דגן הוא מתנת הבורא; אבל לחם ומחיה יוצר מי שזורעו בשדות.

יד המקרה בכך שאנחנו היהודים, גם יוצרים הננו. אך יש עם לבי לומר, כי אפילו נצטמצם כל תפקידנו בתולדות התרבּוּת באותה רוֹכלוּת של ימי־הבינים, שהחיתה את שדות אירופה ופתחה את השער לרוח החופש, גם אז יכולנו להתגאות בירושתנו.