דן אלמגור – איגרת אוויר
“7 ימים” 26.8.77
לשם שינוי, אפתח ישר בסיכום:
פעם היה כדאי לבוא לניו-יורק ואפילו לסבול מן החיים בה, ובלבד שאפשר יהיה לבקר בתיאטרוניה.
היום כדאי לבוא לניו-יורק ואפילו לסבול בתיאטרוניה, ובלבד שאפשר יהיה במחיר זה ליהנות קצת מן החיים בה.
במשך חמשת השבועת האחרונים ראיתי יותר מ-30 מתוך 50 ההצגות, המוצעות כיום לחובב-התיאטרון, המגיע לניו-יורק. בברודויי, אוף-ברודוויי, אוף-אוף-ברודוויי; בפארק, לחוף-הים ובקאבארטים, ואפילו בקאתדרלה של ניו-יורק, הידוע כקאתדרלה הגדולה ביותר בעולם.
מתוך שלושים ההצגות הללו היו רק כחמש שריגשו אותי באמת. חמש הצגות נוספות הצדיקו, פחות או יותר, את קיומן. וכל השאר – ואל אלו יש להוסיף עוד כעשרים הצגות שכלל לא הלכתי אליהן, כיוון שידעתי במה המדובר – היו למטה מבינוניות, ולעתים פשוט גרועות, והביקור בהן היה כרוך לא רק בביזבוז כסף, אלא בעיקר בביזבוז זמן ועצבים.
אך, כאמור, כדאי היה להתאכזב, להשתעמם ואף להתרגז מדי פעם בערבים, ובלבד שאפשר יהיה לבלות כמה שבועות בעיר מסחררת ורבת-ענין זו, וליהנות מן המוזיאונים, הגאלריות, אולמות המוסיקה, הבאלט והאופרה, מאורות-הג’אז, הספריות, הגנים, הרחובות, חנויות-העתיקות ופינות הסתר השונות, המצויות למכביר בעיר גדולה זו.
בשביל כל אלה כדאי היה אפילו ללכת מדי-ערב להצגה – ולהתאכזב. ולנסות שוב למחרת, בתקווה שאולי ביום הבא נזכה, סוף-סוף, לחוויה אמיתית גם במרכז התיאטרון, המוכר כאחד המרכזים התוססים והמעניינים ביותר בעולם.
לעבור מן ה"אדום לשחור" 🔗
אם תשאלו את המפיקים ובעלי-האולמות בברודויי, הם יחככו כפותיהם בהנאה ויאמרו, שכבר שנים לא היתה לברודוויי עונה כה מוצלחת. אמנם, הוצאות ההפקה וההרצה השוטפת של כל הצגה האמירו בשנים האחרונות, והגיעו לסכומים אסטרונומיים, וגם הפקה של הצגת-יחיד ללא-תפאורה כרוכה בהוצאה של רבבות ומאות אלפי דולארים; אך מדי ערב מוצגות בניו-יורק כחמישים הצגות שונות, ומרבית האולמות מלאים צופים – במידה שיש בה כדי לכסות את ההוצאות.
כמעט כל התיאטרונים בברודוויי הם תיאטרונים פרטיים ומסחריים, וחזקה על בעליהם שלא היו ממשיכים בהצגה, אילו נגרמו להם הפסדים. לא פעם אנו קוראים על מפיק, המחליט להסיר הצגה מן הקרשים עוד בליל הבכורה – חצי שעה לאחר פירסום הביקורות הראשונות בטלוויזיה ובעתוני הבוקר, המופיעים בחצות – ובלבד שלא ימשיך להפסיד כספים, בנוסף על מיליון הדולאר, שהשקיע בהפקתה של ההצגה הכושלת. בדרך כלל חייבת הצגה “לרוץ” כמה חודשים, ולעיתים יותר משנה, עד שהיא עוברת מן ה"אדום" (כך נקרא בז’ארגון המקצועי המצב, בו הצגה מפסידה כסף, או שטרם כיסתה את הוצאות הפקתה) – ל"שחור", מצב שבו היא גורפת רווחים. ככל שהוצאות הפקתה והרצתה של הצגה גבוהות יותר, כך מתארכת “התקופה האדומה” שלה.
מצבו הכלכלי של התיאטרון בברודוויי נראה מזהיר כיום, בהשוואה למצבן של אמנויות אחרות: הבאלט, האופרה, המוסיקה והציור. להקות הבאלט של ג’ופרי והארטפורד נאלצו השנה לבטל את כל עונות-האביב שלהן, מחוסר אמצעים, ולהקת ה"אמריקן באלט" נאלצה למכור את התפאורות שהכין עבורה מארק שאגאל, כדי להינצל מפשיטת-רגל. להקת האופרה של ה"מטרופוליטן" והתזמורת הפילהרמונית של בופאלו עושות מאמצים נואשים להינצל מגורל דומה. גם הפסטיבאל השקספירי השנתי בעיר סטראטפורד שבמדינת קונטיקוט, ארה"ב – המנסה ללכת בדרך אחיותיה-לשם באנגליה ובאונטאריו שבקנדה – נאלץ לסגור השנה את דלתותיו, מחוסר תקציב. כתריסר מוזיאונים מפורסמים בכל רחבי היבשת הודיעו כי הם עומדים בפני סכנת חיסול או צימצום, אם לא תבוא הישועה במהרה.
ברחובות מחלקים תלושי הנחה 🔗
גם מפיקי ברודוויי נאלצו לפנות לשיטות בלתי מקובלות, כדי להבטיח שאולמותיהם לא יהיו ריקים מצופים. בלב כיכר “טיימס” הוצב צריף מכוער, בו נמכרים כרטיסים למרבית ההצגות בעיר בחצי מחיר – שני כרטיסים במחיר של כרטיס טוב אחד. מדי יום ביומו משתרכים לפני הצריף שני תורים ארוכים, ובהם מאות חובבי תיאטרון ותיירים סתם, המוכנים לעמוד חצי-שעה בתור, ובלבד שיוכלו לרכוש כרטיס בחצי-מחיר (מחירי הכרטיסים למרבית ההצגות נעים בין 15‑10 דולאר לאיש). צריף זה מקפח, כמובן, את פרנסתם של מישרדים רבים למכירה מוקדמת של כרטיסים; אבל בעלי התיאטראות מברכים את קיומו, ומשתפים פעולה ברצון עם מיפעל זה, המתנהל על בסיס קואופרטיבי. יתר על כן: רבים מהם מפזרים בבתי המלון, במסעדות, במספרות, בתחנות הרכבת התחתית ואף ברחובות כרטיסי הזמנה ותלושי הנחה, לקניית כרטיסים מוזלים להצגותיהם. כדי לעודד את מיליוני התיירים, המגיעים העירה, לבקר בהצגותיהם הם מפרסמים בתחנות הרכבת, בשדות התעופה, בלוחות המודעות ובעיתונים מודעות שונות, המכריזות: “מי שביקר בניו-יורק ולא ביקר אפילו בהצגת ברודוויי אחת – כאילו לא ביקר בניו-יורק כלל”.
ואכן, התורים שלפני צריף מכירת הכרטיסים שבלב ה"טיימס סקוור" מורכבים מקהל מגוון: בצד חובבי-תיאטרון ניו-יורקיים ואנשי מקצוע, המנצלים ערב פנוי כדי לראות מה עושים עמיתיהם, ניצבים גם תיירים רבים, שהזדמנו העירה למיספר ימים, ומרגישים צורך וחובה לבקר לפחות בהצגת ברודוויי אחת. מן השיחות ביניהם, ניתן להבין, כי אין זה משנה להם, בעצם, לאיזו הצגה ילכו. העיקר שתהיה קלה, מבדרת, ושיופיע בה לפחות שחקן אחד, ששמו מוכר גם בעיירה הקטנה ממנה באו. הם מוכנים להתמסר בקלות לעצותיו של הקופאי, ושואלים אותו ללא בושה על איזו הצגה הוא ממליץ. “רק לא משהו רציני. אנחנו בחופשה”, הם מסבירים בחיוך מתנצל. בזכות אלפי צופים שכאלה “רצות” כאן מדי ערב הצגות בידור בינוניות וגרועות, ה"תפורות" במיוחד לתיירים, כחליפות בהונג-קונג. בהצגות היומיות קשה לעתים לשמוע מה נאמר על הקרשים, משום שהאולם מלא תיירים, שהגיעו להצגה ישר מחנויות הכלבו הגדולות, ושקיות-הקניות שבידיהם מרשרשות מכל פינה דווקא ברגעים הדראמטיים ביותר בהצגה.
לכל עונה בברודוויי ה"פצצה" שלה – הצגה הנחשבת להצלחת העונה, שהביקור בה הוא בגדר “חובה” לכל תושב ומבקר, והצלחתה הכספית המסחררת מעודדת את המפיקים והמשקיעים להמשיך ולהשקיע כספים ומאמצים בעסק-הימורים זה, ששמו תיאטרון.
השנה ה"פצצה" של ברודוויי היא מחזמר בשם “אנני”, מבוסס על ציורי ה"קומיקס" הפופולאריים על “אנני, היתומה הקטנה”, שהחלו להופיע בעיתונות האמריקנית לפני כחמישים שנה. במשך שני הדורות האחרונים הפכה אנני היתומה למושג מוכר לכל אמריקאי, כמעט כמו “חנה’לה ושמלת השבת” שלנו (הירחון “פלייבוי” מפרסם מזה שנים ציורי “קומיקס” צבעוניים, שמהם מסתבר, כי היתומה הקטנה גדלה והתפתחה לתפארת!). כיוון שדמותה של אנני מעוררת בכל אמריקני גל של נוסטאלגיה; וכיוון שנוסטאלגיה היא כיום מאוד-מאוד באופנה, ובדרך כלל יש בה ערובה מספקת לגריפת רווחים – החליט הקומיקאי והבמאי המצליח מייק ניקולס, שהפך לאחרונה גם למפיק, להפיק מחזמר מתקתק, שיהיה מבוסס על הגעגועים לעולמה של אנני הקטנה. הנוסחה נראתה בדוקה: לוקחים ילדה מוכשרת, מעין שירלי טמפל חדשה, וכלב גדול ומדובלל-שיער, ואיש גדול וקרח, מוסיפים הרבה שמנת וקצפת – והרי לכם “שלאגר” בטוח.
כוכבי העבר חוזרים לבימה 🔗
חושיו הבריאים של מייק ניקולס לא הטעו אותו. שוב הוכיחה הנוסטאלגיה את ערכה המסחרי וההצגה הפכה להצלחת השנה כבר בליל הבכורה. השבועון “טיים” הקדיש כתבת שער להצגה ולכוכבת הצעירה שלה וכל מראייני תוכניות הפיטפוטים בטלוויזיה התמוגגו מעונג, שעה שראיינו את “שירלי טמפל החדשה”. צירוף כזה של נוסטלגיה-ילדה-כלב, המוצג במחזמר שאפשר לקחת אליו ללא חשש גם את הילדים – הוא שהפך את ההצגה “אנני” לאחת הבודדות, שכל כרטיסיה מכורים מראש למיספר חודשים, ושמה אינו מופיע אפילו על לוח ההצגות, שבצריף הכרטיסים המוזלים.
מחזמר אחר, שגם אליו קשה להשיג כרטיסים בניו-יורק, הוא המחזמר “המלך ואני”, המועלה שוב מדי-ערב על קרשי בורדוויי. בניגוד ל"אנני", שטרם חגגה את יום-הולדתה הראשון, הרי “המלך ואני”, הוא מחזמר ישן וותיק. מדוע הועלה שוב, שנים כה רבות לאחר שגם גירסתו הקולנועית ירדה מן המסך? – משום שכוכב הסרט, יול ברינר, נותר לפתע ללא עבודה, והסכים לחזור ולגלם על קרשי ברודוויי את התפקיד, אותו ביצע לראשונה לפני כעשרים שנה.
תשאלו: מי מעוניין לראות כיום את יול ברינר בתפקיד מלך סיאם, אחרי שראינוהו כבר על המסך הקטן והגדול? תתפלאו. אלפי תיירים מוכנים לשלם 15 ו-20 דולאר לכרטיס ובלבד שיוכלו לספר, בשובם הביתה, כי ראו את קרחתו המבהיקה של יול ברינר בגדלה הטבעי. קרחת בשר ודם, מבריקה ומנצנצת כאור שבעת הימים.
העסקת כוכבים מפורסמים – גם אם אורם דעך מעט בשנים האחרונות – היא תופעה מקובלת בתיאטרון האמריקאי, ובעיקר בעונת הקיץ. בתיאטרוני הקיץ הגדולים שליד ניו-יורק, המציגים מתחת כיפת השמים, או באהלי-קרקס גדולים, ניתן לראות הקיץ את ג’יין פואל והווארד קיל במחזמר “איי הדרום”; את רוק האדסון במחזמר “הרי את מקודשת”; את אנג’לה לאנדסברי במחזמר “ג’יפסי”, ועוד ועוד. ואם קולה של ג’יין פואל, “הזמיר” של שנות החמישים, “חורק” מעט היום; ואם רוק האדסון מזייף בשירתו להחריד – למי איכפת? הצגת-קיץ היא הצגת-קיץ, והעיקר ששמו של השחקן מוכר עדיין לכל ומזכיר את הימים היפים ההם של נעורינו, אי-אז בשנות החמישים.
גם זירו לא עזר 🔗
“המלך ואני” חזר לברודוויי שבועות מעטים בלבד אחרי שירד מעל קרשיו מחזמר ותיק אחר, “כנר על הגג”, שהוצג במשך 13 שנה רצופות, ושבר בכך את שיאיהם של מחזות מוסיקאליים רבי-שנים אחרים, כ"אוקלהומה", “איי הדרום”, “גבירתי הנאווה”. לפני שלוש-עשרה שנה הועלה “כנר על הגג” לראשונה, כשבתפקידו של טוביה החולב מופיע הקומיקאי מסורבל-הגוף זירו מוסטל. שנתיים לאחר מכן עבר “חתול שחור” בין הכוכב לבין המפיקים, ובמשך עשר השנים הבאות עבר התפקיד משחקן לשחקן. כשהגיעה ההצגה לגיל בר-המצווה ניסו המפיקים להאריך את חייה, והזמינו את זירו מוסטל לחזור אל הקרשים. הוא ניאות, ובזכותו המשיכה ההצגה “לרוץ” עוד חודשים מיספר אך לא הצליחה להחזיק מעמד עד הקיץ. וכך החמצנו אותה הפעם, לצערנו (ראינו את זירו מוסטל ב"כנר על הגג" עוד בעת הצגות הניסיון בוואשינגטון, לפני שהגיעה ההצגה לברודוויי – והיינו סקרנים לראותו שוב, לאחר ארבע-עשרה שנה).
לאחר ירידת ה"כנר" מן הגג ומן הקרשים נותר בברודוויי רק מחזמר אחד נוסף, המתפאר בכך שהוא “המחזמר המוצג ברציפות יותר שנים מכל מחזמר אחר”. זהו המחזמר “פנטאסטי” המוצג ברציפות ערב-ערב זה כעשרים שנה, כשהוא צועד במקום השני, אחרי “מלכודת העכברים” הלונדונית המפורסמת של אגאתה כריסטי, ההצגה החוגגת השנה את יום הולדתה העשרים וחמישה.
מבחינה סטאטיסטית צודקים מפיקי “פנטאסטי”: הצגתם מוצגת בקביעות על הבמה מיספר שנים רב יותר מכל מחזמר אחר. אבל הם שוכחים לציין עובדה קטנה אחת: “פנטאסטי” מוצג מדי ערב באולם קטן בווילג', המכיל כמאה מקומות בלבד, ומיספר הצופים שביקר מדי ערב ב"כנר על הגג" היה רב יותר ממיספר הצופים המבקרים במחזמר הקאמרי במשך חודש שלם. אעפ"כ ראוייה לשבח התמדתם של מפיקי “פנטאסטי”. דורות שלמים של שחקני מחזמר צעירים עברו באולמם הקטן את “טבילת האש” שלהם ומי אני שאחרוץ מישפט בין “פנטאסטי” ל"כנר על הגג", או “גבירתי הנאווה” – שהיה לי הכבוד לתרגם את שלושתם לשפת עבר?
שש שנים רצופות של “גודספל” 🔗
ואם “פנטאסטי” נותר המחזמר הוותיק ביותר באוף-ברודוויי, הרי שעל בימת ברודוויי מחזיק בכתר זה המחזמר “גודספל”, המספר את סיפור הברית-החדשה בנוסח קונדסי וססגוני שמזכיר מעט כמה מהצגות הלהקות הצבאיות שלנו. לראשונה ראיתי את “גודספל” לפני כשש שנים, עת הוצג בצד גירסה מוסיקאלית נוספת מפוארת ויקרה הרבה יותר של סיפור-חייו של ישו הנוצרי – הלא הוא המחזמר “ישו, כוכב עליון”. הפקתו של “ישו” עלתה אז מיליון דולאר. הפקת “גודספל” עלתה כמה עשרות אלפים בלבד. “ישו” כבר ירד מזמן מן הקרשים. אחיו הצנוע מופיע עדיין מדי ערב על הבמה – וז השנה השישית! כשראינו אותו הפעם התפעלנו פחות מן התלבושות הצבעוניות ומן האווירה הקונדסית מכפי שהתפעלנו בפעם הקודמת. אבל השחקנים הצעירים – המוחלפים אחת לשנה – הצליחו לשמור על האווירה הרעננה, שאיפיינה את ההצגה בחודשים הראשונים לקיומה.
לא כך היה המצב בהצגות אחרות, המוצגות כאן ברציפות שנתיים ושלוש. במרבית ההצגות האלה ניתן בהחלט לחוש בסימני ה"זיקנה", המאפיינים הצגה “עייפה”. לא זו בלבד שבמקום ה"כוכבים" שהופיעו בהצגה לראשונה, מופיעים כיום בהצגה שחקנים מפורסמים ומוצלחים פחות – אלא שבמיקרים אחדים לא זכינו, אפילו, לראות את המחליפים, ובמקומם הופיעו ממלאי-מקומם. מעין “שלישי-בשלישי”. גם התפאורות בכמה הצגות נראו דהויות ורעועות מרוב שימוש. וקשה היה להאמין שאנו יושבים בלב ברודוויי המפורסמת בהצגות-הראווה העשירות שלה, ולא בהפקת-חובבים שבעיירה נידחת. אבל זהו, כנראה, המחיר הכרוך בביקור בהצגה “וותיקה” בשיא עונת-הקיץ.
לשיא, מבחינה זו, הגיע המחזמר הנקרא “הצגת הקסמים”, המוצג בברודוויי זו השנה השלישית. במרכזה של ההצגה עומד קוסם, המבצע על הבמה כמה להטוטים מוכרים, אך בצידם גם כמה מעשי-קסמים נוסח הודיני, המשאירים את הצופים פעורי-פה. כיוון שהמפיקים חששו שהקהל לא יבוא לראות קוסם סתם, “תפרו” סביבו מחזמר מטופש, ואף הוסיפו כמה פיזמונים נחמדים (שנכתבו בידי סטיבן שוורץ, מלחין “גודספל”). אל הקוסם היפה והנמרץ הוסיפו כמה נערות יפהפיות ותפאורה מרהיבה – והרי לכם מחזמר מצליח לכל המשפחה.
כל זה היה טוב ויפה לפני שנתיים ושלוש. כשראינו את ההצגה עכשיו החליף נער צעיר את הקוסם המפורסם, ובמקום הנערות היפהפיות הופיעו על הבמה שלוש נערות מכוערות ומרושלות (למה, כשניו-יורק שורצת מאות שחקניות יפהפיות, הממתינות לתפקיד?) ואילו התפאורה והתלבושות נראו כאילו נלקחו משוק-הפשפשים.
שחקנים-מחליפים מדרגה רביעית 🔗
הרגשה דומה פיעמה בנו גם בשעה שצפינו במחזמר “סוכר חום ותוסס” המוצג כאן זו השנה השלישית. גם כאן עברה ההצגה תהליך דומה: מישהו החליט שכדאי להפיק רווח מגלי הנוסטאלגיה, המציפים כל לב בשעה שמזכירים את ימי “ניו-יורק הקטנה”. וכיוון ש"הצגות שחורות" הן כיום באופנה – מדוע לא להתרפק על זכרונות “הארלם הקטנה והתמימה”, הארלם של שנות העשרים והשלושים, על זמריה ונגניה, מועדוניה והווי-החיים המיוחד שלה? וכיוון שאי-אפשר בלי עלילה, תפרו סיפור-מעשה טפשי ומגושם, והדביקו בעזרתו את ה"מיספרים" המוסיקאליים השונים, שהיו אמורים לחמם כל לב. אלא שבינתיים חלפו כמה שנים, ובמקום כוכביה המקוריים של ההצגה מופיעים בה מחליפים מדרגה שלישית ורביעית – ביניהם כמה “וותיקים”, שאיבדו בינתיים את קולם ואת חוש-הקצב שלהם – וההצגה מעוררת בצופה, ובעיקר בזה שאינו זוכר אישית את הארלם של שנות העשרים, לא געגועים, אלא רחמים.
ההצגה המוסיקאלית היחידה, המצליחה עדיין לשמור על רעננות הצגות-הבכורה שלה, היא גם ההצגה המצליחה ביותר בעיר מבחינה מסחרית, אחרי “אנני”. הכוונה ל"קורוס ליין" (“שורת הנבחנים”), המוצגת ברציפות זו השנה השלישית לא רק בניו-יורק, אלא גם בלונדון.
הרבה כבר נכתב וסופר על הצגה זו, שהחלה כפרוייקט נסיוני ביולוגי, והועברה ע"י ג’וזף פאפ לאולם גדול בברודוויי. מדובר בקבוצה של שחקנים-רקדנים, הניצבים בשורה על הבמה בשעת בחינת-כניסה להצגה. רק שמונה מביניהם ייכנסו להצגה. אך בינתיים מבקש הבמאי מכל השישה-עשר לא רק להפגין את יכלתם בריקוד, אלא גם לספר משהו על עצמם – על ילדותם, על הסיבות שהניעו אותם לבחור בריקוד כמקצוע, על אופיים.
במשך כשעתיים וחצי, ללא הפסקה, מספרים הנבחנים לבמאי ולנו את סיפורי-חייהם – סיפורים שיגרתיים למדי, האופייניים לשניים מתוך כל שלושה נבחנים בתיאטרון האמריקאי. הפעם אין הניסיון לשזור את הקטעים השונים למחזמר פוגע במתח, ואתה מוכן לסלוח לסיפור-המעשה הרדוד בזכות הביצוע המעולה, ובזכות הריקודים והבימוי, המזכירים לך לפתע את ברודוויי הגדולה ההיא, שאולי מעולם לא היתה קיימת (הנה, לפתע גם אנו נתפשנו לנוסטאלגיה!).
הצגת “קורוס ליין” החלה, כאמור, ניסיונית, מאולתרת. אבל כשהתגלה הפוטנציאל המסחרי שלה, הועברה מיד לאולם גדול בברודוויי, ובמשך שלוש השנים האחרונות היא אחת ההצלחות הכספיות הגדולות ביותר. אולם הרווחים אינם זורמים לכיסיהם הפרטיים של המפיק והמשקיעים, אלא מושקעים שוב בתיאטרון, ומסייעים לממן הפקות של הצגות אחרות, המצליחות פחות מבחינה מסחרית, וביניהן שתי הצגות-חינם ב"סנטראל-פארק". ז’וזף פאפ, מנהל הפסטיבאל השקספירי הניו-יורקי שעליו סיפרנו לא מכבר, הוא שהביא את ההצגה הניסיונית לברודוויי וללונדון – והוא שהחליט, כי כל רווחיה יושקעו בהצגותיה האחרות של הלהקה. פאפ עצמו התפטר מניהול התיאטרון של ה"לינקולן סנטר", אבל הוא מוסיף לעמוד בראש ה"שקספיר פסטיבאל". מכיוון שיש להניח, כי כל הכרטיסים ל"קורוס ליין" יימכרו מראש גם בשנתיים הקרובות – יוכל פאפ לממן בעזרתם עוד כמה הצגות ניסיוניות מעניינות.
“שיער” הפך לחלק מהקלאסיקה 🔗
הואיל ואנו עוסקים בהצגות מוסיקאליות, נסיים פרק זה באיזכור מחזמר נוסף, שחזר בימים אלה אל קרשי הבמה, כשחזרתו מלווה מסע פירסום יקר ומפואר. הכוונה למחזמר “שיער”, שבימים אלה מלאו עשר שנים להצגת-הבכורה שלו. קצת קשה להאמין שכבר חלפו עשר שנים מאז המהפכה הגדולה של “ילדי הפרחים”. אבל הזמן עושה את שלו, ואפילו “שיער” כבר הפך לקלאסיקה, ומדברים עליו בנוסטאלגיה, כאילו מדובר בהחייאת מחזמר מסוף המאה הקודמת, או מימי מלחמת העולם הראשונה.
האם יצליח ה"שיער" המחודש, כפי שהצליח בגיחתו הראשונה? – מפיקי ההצגה מקווים, שרבים מ"ילדי הפרחים" של אמצע שנות הששים, שהתבגרו ו"התרבעו" בינתיים, ישובו ברצון לראות את ההצגה, כדי להיזכר ב"ימים היפים ההם". ואם יצטרפו אליהם גם הצעירים יותר שיבואו להצגה כאל מחזה קלאסי, שהפך לנכס צאן-ברזל של התיאטרון המודרני – יש לקוות שה"שיער" המחודש יגרוף רווחים לא פחות מהקרחת הנוצצת של יול ברינר.
ומה עם ברודוויי ה"רצינית" יותר? ואוף-בורדוויי? ואוף-אוף-ברודוויי? – על כך, בשבוע הבא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות