דן אלמגור – איגרת אוויר
“7 ימים” 1.9.78
בעיר לוס-אנג’לס חלפו עלי כימעט חמש משנות-חיי.
הגעתי לכאן בקיץ 1963, כסטודנט, ועמי כמה מיזוודות. חזרתי מכאן הביתה כחמש שנים לאחר-מכן, בקיץ 1968, ועמי ה"ליפט" המסורתי, שאי-אפשר בלעדיו.
מאז, במשך תקופה של עשר שנים בדיוק, לא הגעתי ללוס-אנג’לס. ועתה, בתום שהייתי בקליפורניה, חזרתי אליה שנית.
בנוהג שבעולם, אדם החי חמש שנים בעיר אחת – ונהנה משהייתו בה – מרגיש אליה יחס נפשי מיוחד, מתגעגע אליה, זוכר בחום פינות שונות בה ומשתוקק לחזור אליה.
אבל לוס אנג’לס אינה עיר ככל הערים, שאפשר להתקשר אליהן ולחוש יחס קירבה מיוחד אל רחובותיהן, כיכרותיהן וגניהן. לוס-אנג’לס גדולה מדי, רחבה מדי, אדישה מדי. אמבה ענקית, השולחת זרועות לכל פינה, וכימעט כל אחת מהן דומה בכל לחברותיה. יש בה מאה ואחת שכונות, שכל אחת מהן מרוכזת סביב מרכז-קניות גדול, הדומה כימעט בכל לזה שבשכונה הסמוכה. יש אומרים שגם חוסר-אופי זה הוא-הוא אופייה המיוחד של העיר, שאין שנייה לה בתבל.
מובן ששמחתי לחזור למשך חודש ימים ללוס-אנג’לס, ממנה נעדרתי עשור שלם. לפגוש שוב ידידים רבים שאותם לא ראיתי מאז עזבנו את העיר; לחלוף שוב במכונית ליד בניינים מוכרים, שלטים שנצבעו מחדש, או קיוסקים, הזכורים לי מן הימים הראשונים לשהותי בעיר! לעלות שוב על ה"פרי-וויי" המהיר ולטעות שוב בדיוק באותו מקום, בו תעיתי בדרכי בפעם הראשונה שבה העזתי לעלות במכונית על כבישי-בזק מסחררים אלה. פה ושם אף הרגשתי לפתע צביטה של נוסטאלגיה, למראה בניין ישן וציורי, שלידו רגיל הייתי לחלוף יום-יום, במשך חמש-שנים, בדרכי לאוניברסיטה, או ליד ציור ילדים נאיבי על גדר של עץ, שהצליח לעמוד בפני השמש, ה"סמוג" והגשם במשך עשר שנים תמימות.
כבר בשעות הראשונות לביקורי המחודש בעיר ניסיתי לאתר את הדירות והבתים, בהם גרנו כאן במשך אותן חמש שנים. שתיים מהדירות עומדות עדיין במקום שבו עמדו. הבית, שבו היתה הדירה השלישית, נהרס ופינה את מקומו לבניין-מישרדים גדול. גם גן-הילדים היפה והמרווח, בו למדה בתי הבכורה, נמחק מעל פני האדמה, ובמקומו צמח ענק שחור ומכוער, שכולו מישרדים וחנויות. כזה היה גם גורל צריף-המכולת הקטן שבפינה, במקומו באה תחנת-דלק. גם “מלונת הכלב” – קיוסק למכירת נקניקיות (“הוט דוג’ס”, ‘כלבים חמים’) והמבורגרים, שהיה חביב על ילדי-השכונה – נעלם כלא-היה, ובמקומו משתרע כעת מיגרש חנייה עמוס מכוניות.
בלוס-אנג’לס אין מקום לסנטימנטים. הסטאטיסטיקה הרישמית מלמדת, שכל אחד מאזרחי העיר מחליף את דירתו אחת לשנתיים בממוצע. ילדים מעטים מסיימים את בית-הספר באותה שכונה בה התחילו ללמוד. העיר נמצאת בתזוזה מתמדת, ותחלופת הדירות מדהימה. היחס לדירה כאן הוא כמו היחס למכונית, לשכנים או לידידים. אתה גר בשכונה אחת כל עוד אתה עובד בסביבה. ברגע שמצאת עבודה אחרת או דירה נוחה יותר – אתה עוקר לשם, וקרוב לוודאי ששוב לא תראה לעולם את שכניך ואת ידידיך מאותה שכונה. וגם הם לא יצפו כלל לראותך שנית. כל עוד גרת בסביבה נהגו להחליף איתך חיוך מנומס בכניסה לבית. ברגע שעקרת משם – לא ייזכר בך עוד איש. הכל עסוקים מדי בנהיגה על ה"פרי-וויי", בקניות ובשיחות על ה"סמוג" הכבד, המפריע לנשום.
גורדי-שחקים ורעידת אדמה 🔗
לוס-אנג’לס של שנות הששים היתה בעיקר עיר של בתים קטנים, בני קומה אחת או שתיים. מיספר גורדי-השחקים בעיר היה מועט ביותר, וזאת בשל החשש מפני רעידות-אדמה. משום כך התפתחה העיר לרוחב, במקום לגובה. אילו ניתן היה להעמיד את בתיה של לוס-אנג’לס זה על גבי זה, בבתים רבי-קומות, ניתן היה לדחוס את שיבעת המיליונים הגרים בה על פני רצועת-אדמה צרה, בדומה לזו של מנהטן. אבל התקנות אסרו בנייה לגובה, והעיר הוסיפה להתפשט לכל הכיוונים. עיר של “קוביות קטנות”, כדברי שירה המפורסם של מלווינה ריינולדס.
בסוף שנות הששים עברה על לוס-אנג’לס רעידת-אדמה רצינית. לפתע נסתבר, כי דווקא גורדי-השחקים החזיקו יפה מעמד בזמן הרעש והצדיקו את טענותיהם של המהנדסים והארכיטקטים. מאז גדל מיספר הבניינים רבי-הקומות בעיר, ו"קו הרקיע" התעשר בעשרות גורדי-שחקים חדשים. גם איזור-העסקים שבמרכז העיר, ה"דאון-טאון", שעמד באמצע שנות השישים בפני סכנת התרוקנות והתנוונות, החל לשגשג שוב. בין הביניינים שנוספו לאיזור זה מושך את העין בית-המלון “בונוונטורה”, שנבנה על-ידי הארכיטקט ג’והן פורטמן, מתכנן המלון המרהיב של “הייאט ריג’נסי” בסאן-פראנציסקו.
הוליבוד עצמה איכזבה מאז ומתמיד את מיליוני התיירים, שהגיעו מדי שנה ללוס-אנג’לס, כדי לראות את תעשיית-האשליות בפעולה. הם התקשו להאמין, שהסרטים הנוצצים נוצרו בתוך אולפני-הענק, הנראים מבחוץ כמחסני נמל גדולים. שוב ושוב סובבו ברחובות הוליבוד ובשדרות סאנסט, מציצים בכוכבים ובשמות הכוכבים המשובצים באריחי-המידרכה, נעצרים ליד “התיאטרון הסיני”, כדי לראות את טביעות ידיהם ורגליהם של השחקנים בבטון הרך, וממתינים לשווא לפגוש ב"שוק האיכרים" את רוברט רדפורד או את פארה פוסט-מייג’ור.
למען כל אותם תיירים סקרנים מחוץ לעיר, שחלמו כל ימיהם על ביקור בהוליבוד, מקיימים כמה מאולפני הסרטים הגדולים – אלה שלא פשטו את הרגל בשנים האחרונות – סיורים מאורגנים יקרים למדי, שמטרתם לפצות מעט את התיירים על האכזבה שגרמה להם אפרוריותה של השכונה הקרוייה הוליבוד. חברת “יוניברסל” היא החרוצה בין חברות ההפקה הללו, וכימעט כל תייר המגיע העירה עושה את דרכו אל הסיור המאורגן באולפניה. הביקור באולפני “יוניברסל”, “וורנר” או “קולומביה” כרוך בהמתנה ארוכה, לעתים המתנה של כמה שעות, בתורים אינסופיים. מי שראה פעם בחייו אולפן הסרטה יתאכזב קשות. מי שלא ראה אולפן כלשהו יתאכזב לא-פחות, אך יתבייש להודות בכך. כשם שיתבייש להודות בכך שקנה “מפה אל בתי-הכוכבים” מאחד הרוכלים, החונים בצידי שדרות סאנסט ומוכרים לתיירים הסקרנים מפות של שכונות-הפאר, בהן מסומנים בתיהם של ה"כוכבים". מפות אלה בילתי מעודכנות (גם ה"כוכבים" עוקרים תכופות מדירה לדירה, ועד שיוצאת מפה מעודכנת כבר לא תמצאו אותם במקום המסומן במפה!); אבל לרוב התיירים לא איכפת. העיקר שהם נוסעים בשכונות המפוארות, הטובלות בירק ובעצי-דקלים, ורואים בתי-פאר, העולים מיליונים. האטרקציה המרכזית היא, כידוע “ביתו של השייך” בשדרות סאנסט. אבל כמה מן הבתים הוורודים האחרים בסביבה, המעוטרים גם בבריכות-שחייה ורדרדות, שצורתן צורת לב, אינם מצטיינים בטעם אסתטי משובח יותר.
חבר-העיריה מדבר עברית 🔗
התייר הישראלי, המגיע ללוס-אנג’לס לאחר היעדרות של עשר שנים, מבחין בשינוי נוסף שפקד בינתיים את העיר: “הנוכחות הישראלית” הגבירה מאוד את רישומה בפרק הזמן הזה, ובעיקר ב"שכונת היהודים" סביב רחוב פיירפקס. השפה העברית אינה עוד שפה נדירה בלוס-אנג’לס, והיא נשמעת ברמה בחנויות, על החוף, בבתי-הקולנוע וברחוב. שלטים צעקניים מכריזים על “מי ומי”, ו"מלך הפלאפל", ו"יריד ירושלים של איתן" ו"סוכנות ‘סברה’ לניכסי דלא-ניידי". יש מישדרי רדיו בעברית, ואפילו תוכנית טלוויזיה שבועית לישראלים, בה משדרים שרגא צור ודליה פרקש חדשות בעברית לכל ה"חברה’ה" בסביבה, שמיספרם עולה כרגע על מאה וחמישים אלף נפש.
ישראלים רבים שהגיעו לכאן בשנים האחרונות עשו כאן חיל מבחינה כספית, וללא קושי ניתן למצוא סוכנויות-נסיעות, בוטיקים ומיסעדות המפרנסות את בעליהן הישראלים ביד רחבה. אבל בשדרות סאנסט ראיתי גם קיוסק קטן, בו עמד לפני חמש-עשרה שנה ישראלי מיוזע, שהגיע לכאן כדי להתעשר ממכירת נקניקיות והאמבורגרים. הוא עדיין עומד שם, באותו קיוסק עצמו, אפוף בעשן ובניחוח הבצל המיטגן. יתכן שיש לו בבנק חשבון תפוח, צמוד לדולאר. אבל לא התרשמתי שחיי היום-יום שלו השתנו במידה קיצונית מאז הגיע לכאן, לפני כחמש-עשרה שנה.
השפה העברית הצליחה להגיע אפילו לישיבות מועצת העיריה של לוס-אנג’לס. אחד מחברי המועצה המצליחים והמוכרים ביותר הוא צעיר אמריקני בשם זאב יארוסלבסקי, יליד לוס-אנג’לס, הדובר עברית שוטפת. ולא במיקרה: הוריו של זאב היו מורים לעברית בלוס-אנג’לס במשך שנים רבות. אחותו, שמעונה, נשואה לישראלי וגרה בחיפה. אביו, דוד יארוסלבסקי, חלם כל ימיו לעלות לישראל והצליח להגשים את חלומו לפני כעשר שנים, עם צאתו לפנסיה מבית-הספר העברי בלוס-אנג’לס, בו לימד. הוא חי בחיפה עד לפטירתו, לפני שנים אחדות.
זאב גדל, איפוא, בבית ציוני ודובר עברית. בשנות הששים היה בין הסטודנטים היהודים הפעילים בענייני ישראל ויהדות ברית-המועצות. לפני שנים אחדות החליט להיכנס למירוץ הפוליטי המוביל למועצת-העיר של לוס-אנג’לס. היה זה צעד נועז: לא היה לו כסף, לא תומכים ולא קשרים, אך הוא פתח במיבצע אישי נמרץ, עמד בפתח בתי-קולנוע ושיכנע את הצעירים להצביע עבורו, כיסה את העיר בשלטים האומרים “יארוסלבסקי לעיריה!” – וסופו שנבחר והפך לאחד הפוליטיקאים הפעילים והמוכרים בעיר. העירייה העניקה לו מכונית הדורה וצמודה, ומשכורת נכבדה. ויש אומרים כי אם יתמיד בדרך שבה התחיל, נכונה לו, לזאב הצעיר, קאריירה מרשימה.
רחם ושמו דיסניילנד 🔗
כמה מן האטרקציות הידועות והמעניינות ביותר, הקשורות בשמה של לוס-אנג’לס, נמצאות, למעשה, בערים אחרות, ולעתים במרחק של יותר משעה נסיעה. דיסניילנד, “חוות הדובדבנים של נוט”, מארינלנד וחוות האליגטורים נמצאות דרומה ללוס-אנג’לס. “עולם הים” (ה"סי וורלד") – שגם בו ניתן לראות, כמו ב"מארינלנד", הצגות מרהיבות וממוסחרות של לווייתנים, דולפינים ויפהפיות-מים נוסח אסתר ויליאמס, אך בנוסף לכל אלה מצוי בו גם אקווריום-ענק ובו המון כרישים חיים, הממחישים את רוח “מלתעות א'” ו"מלתעות ב'" יותר מכריש-הגבס שבאולפני ‘יוניברסל’ נמצאת בסן דייגו הרחוקה, בה נמצאים גם גן-החיות הגדול בעולם והסאפארי החדש. “ספריית האנטינגטון”, על גניה היפים, נמצאת צפונית ללוס-אנג’לס, בסן-מארינו הסמוכה לפאסאדינה. אבל כל אלה – מזוהים בתודעת הציבור עם העיר הגדולה, המושכת אליה לפחות שני מיליון תיירים בשנה.
בחלק הארי של התיירים זוכה, כמובן, דיסניילנד, מלכות-הפלאים שהקים דיסניי בעיר אנאהיים. נכון אניני-טעם רבים מעקמים את חוטמם, ומשמיעים בחדווה את המלה “קיטש” כל אימת שנזכר שמו של דיסניי. ניתוח ארסי ומבריק של דיסניילנד מצוי גם בספר המצויין “ספרו של דניאל”, מאת דוקטורוב, מחבר הרומאן “רגטיים”. בספרו זה, הדן בפרשת מישפטם של הרוזנברגים, מקדיש דוקטורוב מסה חריפה לדיסניילנד, הבנוייה, לדבריו, “כמו רחם”. גם הוא חוזר ומצביע על כך, שכימעט אין למצוא בין המבקרים והעובדים בדיסניילנד כושים או מכסיקנים, ועולם-החלומות הססגוני משמש בעיקר את המעמד הלבן הבינוני והאמיד, ולא במיקרה הוא נמצא אף בלב “הפלך הכתום”, המוכר כמעוזם של ה"וואספים". דעותיו הפוליטיות השמרניות של דיסניי השניאו אותו בשנות הששים על רבים. אולם לדיסניילנד יש גם כיום קסם בילתי-רגיל, וכשעוברת ברחוב “תהלוכת יום הולדתו ה-50 של מיקי מאוס” אתה שוכח לפתע את הדיבורים על קיטש ואת האשמותיו של דוקטורוב, ואתה נסחף בעליצות החוגגת.
המיגדלים שנבנו מגרוטאות 🔗
במקומות רבים בדרום-קליפורניה חוגג העושר ומנקר את העיניים. בשכונות העשירים של בוורלי-הילס, בל-אר, פסאדינה, סנטה בארברה, לאגונה ביץ' או סן-דייגו ניצבים בתים מפוארים, שכמותם ניתן באמת לראות מקרוב רק בסרטים. מוזיאון האמנות הפרטי של ז’אן פול גטי לשפת-הים של סנטה מוניקה משמש עדות לטעמו האמנותי של האיש העשיר ביותר בעולם, שנפטר לפני שנים אחדות. במרחק כארבע שעות נסיעה מערבה משם ניצבת במרומי הר סן-סימיאון הטירה שבנה איל-העתונות הרסט – שהונצח בידי אורסון וולס בסרט “האזרח קיין”. טירה של שיש איטלקי ותיקרות-עץ שפורקו ממנזרים באיטליה ובספרד. טירתו של מגאלומאן, שעשה חלק ניכר מהונו ממכירת-חדשות, אך ידע גם לייצר חדשות ברגע שלא נמצאה כותרת מסקרנת לעמודים הראשונים של עיתוניו.
אבל אחת הפינות המרשימות ביותר בלוס-אנג’לס ובסביבתה היתה קשורה בעיני מאז בואי לעיר זו, דווקא, ברובע העני ביותר של העיר – רובע ווטס, “הגיטו השחור”, בו פרצו מהומות הדמים והאש לפני כארבע-עשרה שנה. כאן, בלב איזור העוני, ניצבים שלושת המיגדלים המרגשים, אותם בנה במו-ידיו במשך שלושים שנה פועל-מיזבלה איטלקי עני, שלא היטיב לדבר אנגלית. יום-יום, בשובו מעבודתו, נהג סיימון רודייה להביא עמו1 לצריף הקטן, בו גר, כמה סלים מלאים גרוטאות – שיברי בקבוקים, אריחים, קפיצי מיטה חלודים, פקקים של בקבוקי-משקאות – מן המיזבלה העירונית. ומן הגרוטאות הקים, ללא תוכנית וללא עזרה, שלושה מיגדלי-ענק מרהיבים, המזכירים לא-מעט את הקתדרלה המפוארת של גאון-הארכיטקטורה גאודי בעיר ברצלונה.
סיפורם של “מגדלי ווטס” מוכר כיום לרבים. אבל כשנאלץ רודייה הזקן לעזוב את לוס-אנג’לס – אחרי שנשרפה ביקתת-העץ שלו, בתחילת שנות הששים – לא ידעו רבים בעיר-מיליונים זו על יצירת האמנות ה"פרימיטיבית"2 הזאת, הניצבת על מיגרש עזוב ליד פסי הרכבת. רודייה, שהקים את המיגדלים הללו – המגיעים לגובה של בית בן שמונה קומות – כמחווה לארץ שקלטה אותו, עבר לגור בבית בתו, בעיירה קטנה בצפון קליפורניה. קבלן בעל מרץ, שחשק במיגרש, הביא בולדוזרים, כדי למחוק את שלושת המגדלים מעל פני האדמה. למרבה המזל, גילו זאת כמה ממעריציו של אוסף-הגרוטאות הזקן בעוד מועד, וקנו את המגרש תמורת 5.000 דולאר. הם העמידו את המיגרש לרשות הציבור, ובמשך שנים נהגו תיירים נועזים – לא כל תייר המגיע להוליבוד שומע על “מגדלי ווטס”, או מוכן להרחיק לנדוד עד אליהם בלב הגיטו – לבקר במקום ולהשתאות למראה הפלא. רודייה עצמו מת לפני כתריסר שנים בגיל 85. אחרי מותו הודיע מהנדס העיר, כי המיגדלים מהווים סכנה ציבורית, ותבע לאסור על הקהל לטייל ביניהם. כדי להוכיח לו כי המיגדלים יציבים, גם אם נבנו בידי פועל עני ללא תוכנית הנדסית כלשהי, הובא למקום בולדוזר, ואליו נקשרה שרשרת, שחוברה לחודו של אחד המגדלים. הבולדוזר הותנע, השרשרת נמתחה, אך המיגדל לא זז. לתשואות המעריצים המעטים, שנוכחו במקום, הוכרזו “מיגדלי ווטס” כאתר בטוח והכניסה לתיירים ולאוהדים הותרה שנית.
מסתבר שלפני חודשים אחדים נפלו כמה גרוטאות מראש אחד המיגדלים, ומהנדס העיריה נחפז להכריז שהקטן בין המיגדלים אינו יציב עוד, והוא מהווה סכנה לציבור. שוב עלתה ההצעה להביא את הדחפורים, אך הפעם כדי למחות את “מיגדל אייפל” האיטלקי מעל פני האדמה. שוב קמה צעקה ציבורית, שהצליחה להציל את מיגדליו של הפועל האיטלקי מכלייה. למעלה מרבע מיליון דולאר הוקצבו לחיזוק המגדלים. אולם עם ניצחונם של בעלי “הצעה מס. 13” קוצצה התמיכה המובטחת. מעריציו של אוסף-הגרוטאות בעל-הדימיון לא ויתרו. המיגדלים סגורים כרגע בפני מבקרים, אך צעיר כושי הגר בסמוך אליהם הבטיח לי כי תנועת-ההתנדבות הולכת וגדלה, ובעתיד הקרוב שוב ייפתח האתר למבקרים.
מי יציל את “הוליבוד”? 🔗
מיגדלי הגרוטאות של רובע ווטס אינם המיבנה הארכיטקטוני היחיד בלוס-אנג’לס, העומד בפני סכנת התפוררות. לגורל דומה זכה גם אחד הסמלים המובהקים והמוכרים ביותר של עיר-הסרטים הוליבוד. ואם את מיגדלי-ווטס קשה לראות מהוליבוד, ויש להרחיק ולנסוע ללב הגיטו השחור, כדי לראותם, הרי את המיבנה השני ניתן לראות מכל פינה בהוליבוד – בתנאי, כמובן, שה"סמוג" הנורא אינו חוסם כליל את הראייה.
בתחילת שנות העשרים חלם קבלן בעל-דימיון על הקמת שכונת וילות בגבעות הוליבוד, והחליט לכנותה “הוליבוד-לנד”. כדי למשוך את תשומת-ליבם של דיירים פוטנציאלים, בנה במרומי הר לי, המשקיף על הוליבוד, שורה של אותיות-ענק – כל אחת בגובה בית בן ארבע-קומות – שבישרו למרחקים את שמה של השכונה החדשה, “הוליבוד-לנד”.
ברבות השנים נפלו שלוש האותיות האחרונות של שם-השכונה שלא נבנתה, וכל המזדמן להוליבוד יכול היה להבחין ממרחקים בכתובת הגדולה שעל ההר, שבישרה: “הוליבוד”. כתובת זו הפכה לסמל מוכר, המייצג את עיר הבדים והאשליות. לא יאומן, אבל האות הראשונה בשמה של הוליבוד – האות הלטינית H – אף נכנסה להיסטוריה של עיר הסרטים בשל נסיבות טראגיות ביותר: פגי אנטויסל, כוכבנית צעירה, שהתייאשה מהבטחות המפיקים ההוליבודיים, טיפסה בשנת 1932 למרומי האות H, והפילה את עצמה מלמעלה. היא נהרגה במקום.
בשנים האחרונות החלו אותיות-הענק להתפורר. הסופות, הגשמים, היובש והעשן עשו את שלהם. תחילה נפלו שתי אותיות. אחר כך נסדקו אותיות נוספות. אנשי הוליבוד ניסו לשקם את כתובת הענק שעל ההר, אספו כספים הוציאו חוזרים, הדפיסו גופיות מצויירות. אבל בנייה מחודשת של תשע האותיות הללו ממתכת בילתי-מחלידה קשורה בהוצאות של כחצי מיליון דולאר. סכום זה לא הצליחו לגייס. והאותיות המשיכו להתפורר…
לאחרונה נמצא הגואל. כוכב ה"פופ" אליס קופר הסכים ל"אמץ" אות אחת. עורך הירחון “פלייבוי” התנדב לשקם אות אחרת. השחקן והזמר הוותיק ג’ין אוטרי, שהוא כיום בעליה של קבוצת כדור-בסיס מפורסמת, קיבל על עצמו לשלם עבור שיפוץ אות נוספת. אל אלה הצטרפו כחצי-תריסר אחרים, וברגע זה נראה שנמצאו “אבות מאמצים” לשבע מתוך תשע האותיות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות