על המשמר 24.11.78

גם מי שבקיאותו בפסיכולוגיה נובעת משמיעת הרצאה פופולארית אחת, או מקריאת מאמר שטחי על תורת פרויד, לא יוכל שלא להכיר בכך שרבים מסיפוריו של מ.י.ברדיצ’בסקי משופעים בסמלים ובמוטיווים, הנראים כהמחשות מובהקות של תורה זו. כותב השורות האלה לא נמנה מעולם על חסידי החיטוט הפסיכואנאליטי ביצירות ספרותיות. אף על פי כן, כל אימת שהוא חוזר ומעיין בסיפוריו של מי"ב – מ"מחניים" (תר"ס) ו"בין הפטיש והסדן" (תרס"ד) ועד לרומאנים הקצרים המאוחרים “בית תבנה” ו"בסתר רעם" (תרפ"א), או לרומאן האחד שלו, “מרים”, יצירתו האחרונה – חוזרות ומתעוררות בו אסוסיאציות לסמלים, לחלומות ולהלכי-הנפש, המזוהים בתודעתם של הדיוטות-הפסיכולוגיה בעיקר עם שמו של פרויד.

ניתן, כמובן, לומר שהקורא, המפרש בדרך זו אותם קטעים בסיפורים של מי"ב, רואה בהם רק מהרהורי-לבו הוא, ומעניק להם משמעות מסולפת. כן ניתן לומר, שמי"ב לא הכיר את תורת פרויד יותר מכפי שהכיר אותה סופוקלס, אבי “אדיפוס המלך”, ושהאסוסיאציות המתעוררות בקורא הנ"ל מעידות רק על האינטואיציה הקולעת של מי"ב, או של פרויד, או של שניהם גם יחד. אך קיימת, כמובן, גם אפשרות שלישית: שמי"ב הכיר, בדרך זו או אחרת, כמה מעקרונות תורתו של פרויד, ולא במקרה עשויים כמה מסיפוריו לשמש כאילוסטרציה נוחה כל-כך לפירושים ברוח זו.

“המספר אינו חטטן פסיכולוגי”    🔗

הפסיכולוגיה גירתה את דמיונם של אנשי-רוח רבים במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, והתעניינות זו במדע החדש, יחסית, לא פסחה גם על הסופרים והמבקרים העברים. יש שראו בראובן אשר ברודס את “יוצר הנובלה הפסיכולוגית בצורתה הטהורה בספרותנו” (י.א. קלוזנר, בספרו “הנובלה העברית”, עמ' 176); ויש שהעניקו אותו תואר עצמו לי.ל. פרץ דווקא (ד. בן-נחום, “במעלה הדורות”, עמ' 305; וראה בכתבי ברנר, כרך ג, עמ' 103). אחרים הצביעו בהתפעלות, למשל, על “האטיודים הפסיכולוגיים” של ברשדסקי (קפלן, “כתבים אחרונים” לברשדסקי, עמ' י). קלוזנר, שאהב מאד לעסוק בפסיכולוגיה של הסופרים ושל היצירות שאותן ביקר, הרחיב על סף המאה את הדיבור על ראייתו הפסיכולוגית של מי"ב עצמו. הוא עשה זאת בשתי רשימות עליו, שפורסמו ב"ספר השנה" תרס"א, אחרי הופעת הכרכים הראשונים של ספריית “צעירים”. באחת הרשימות הללו מציין קלוזנר, כי “אלה מסיפורי מי”ב שיש בהם רק פסיכולוגיה עולים בידו הרבה יותר מאלה שיש בהם גם איזה תוכן סיפורי", ומוסיף: “קמטי ההרגשה המסותרת ידועים למי”ב יותר מגילוייה של הפעולה החיה והסוערת… אשר ל"מחניים" – מן הצד הפסיכולוגי נכון מעשהו (של הגיבור, מיכאל – ד.א.), ואמת ציורית יש בכל מהלך הסיפור" (עמ' 247). במאמרו “סיפורים חדשים” באותו קובץ קובע קלוזנר, שמי"ב אינו “מאותם חוקרי-הנפש, החודרים להלך רגשותיהם והשתלשלות הגיונותיהם של אנשים זרים ומוזרים להם בתכונותם. את כל הסתכלויותיו ואת כל שירתו העגומה הוא שואב מבפנים, מנפשו הוא, מהלך רגשותיו” (עמ' 116). בכך נעוצה, לדעתו של קלוזנר, חולשתו של מי"ב כמספר. מבין המבקרים האחרים הרבים, שגם הם דנו בפסיכולוגיה של מי"ב ושל יצירתו, נזכיר כאן רק עוד את ברנר, שהעיר כי “מי”ב המספר אינו חטטן פסיכולוגי מושבע לשמה של הפסיכולוגיה" (כל כתביו, כרך ג, עמ' 49).

“ילמוד חכמת-הנפש”    🔗

האם הכיר מי"ב עצמו את המדע האופנתי החדש?

כאן עלינו להבדיל בין מי"ב הצעיר, בן ה-22, שהחל את פעילותו הספרותית בהיותו עדיין ברוסיה, בשנת תרמ"ז, ופירסם תוך שלוש השנים הראשונות לפעילות זו למעלה ממאה מאמרים, סיפורים ומחקרים, לבין מי"ב ה"מדוקטר", בוגר האוניברסיטה של ברן, שחזר לברלין עשר שנים לאחר שנתפרסם מאמרו הראשון, כשהוא עטור בתואר אקדמאי ורואה עצמו כסופר בשל ומשכיל הרבה יותר. עובדה היא שגם מי"ב עצמו לא כינס למהדורות כל כתביו דבר – פרט לעמוד או שניים – מכל מה שפירסם בעשר השנים הראשונות לפעילותו הספרותית, ובכך העיד על יחסו לפירסומים מוקדמים אלה, שבהם ראה, כנראה, יצירות-בוסר של בן “תחום-המושב”, שאינן ראויות להנצחה.

ואכן, היה מי"ב המתחיל בן אופייני לעיירות קטנות ברוסיה ובליטא, שקיבל את חינוכו ב"חדר" ובישיבת וולוז’ין וידע עברית, יידיש וארמית בלבד. אפילו את השפה הרוסית, שפת הארץ בה נולד וחי, לא היטיב לדעת. כידוע, פנה להשכלה עוד בימי נעוריו, ושילם על כך מחיר יקר, כרבים אחרים, שעה שגורש מבית חותנו העשיר ומבית אשתו היפה והאהובה, אחרי שנתפש בשעת קריאת “ספרי מינות”. בסיפורו הראשון, “הציץ ונפגע” (תרמ"ח), הוא מזכיר כמה מן הספרים האסורים, שאותם קרא משה, גיבורו המתמשכל של הסיפור. בין הספרים הללו מצויים גם ספרי “ספנסר ובאקל” (כרך כל סיפוריו, עמ' שכא). גם ב"צרור מכתבים מאת בר-בי-רב", שאותו פירסם מי"ב באותה שנה מעל עמודי ‘המליץ’, מונה תלמיד הישיבה בוולוז’ין כמה מן הספרים, שאותם קרא: “ובלשונות העמים קראתי את ספרי באקל וספענסער” (גל' 30, מכתב ח). שני השמות הללו חוזרים שוב באחת מרשימות-הביקורת הראשונות, שגם אותה פירסם מי"ב באותה שנה עצמה. ברשימת-ביקורת זו, הדנה בספריו של המספר י.י. סירקיס, עוקץ מי"ב את המספר על שהוא מרבה לצטט בסיפוריו מכתבי “בקול, ספנסר, שאפנהויער, חכמי צרפת ויוון… האנגלי לואיס ב’מבוא לקורות הפילוסופיה' שלו… ספענסער ב’הסוציולוגיה' שלו, שאפנהויער והארטמאנן” (‘העברי’, תרמ"ח, גל' כ"ג, עמ' 180). לדבריו יש לסירקיס הצעיר כשרון סיפורי מסויים, אך רצוי “כי במקום ללמוד באקיל וספנסר ילמוד חכמת הנפש (ההדגשה שלי – ד.א.), למען לא יחטא להטבע”.

ביקר בא"י – ומת בקדחת    🔗

מיהם אותם “באקל” (או “בקל”, או “בקול”) ו"ספנסיר" (הוא “ספענסער”)? הכוונה, כמובן, לצמד הסופרים והחוקרים האנגלים הנרי תמאס באקל (1821‑1861) והרברט ספנסר (1820‑1903), שספריהם בתחום מדעי-הרוח, החברה והטבע, שיצאו לאור באנגליה במחצית השנייה של המאה הקודמת, ניתרגמו לשפות שונות והגיעו גם לידיעתם של המשכילים במזרח-אירופה. שני הכרכים של “ההיסטוריה של הציווליזציה” (1857, 1862) של באקל – אגב, מחברם ביקר בא"י, חלה כאן בקדחת ונפטר זמן קצר לאחר-מכן בדמשק! – היו מוכרים אז כמעט לכל משכיל אירופי; וכמוהם גם ספרי ה"עקרונות" של ספנסר (“עקרונות הפסיכולוגיה”, 1855, 1870‑1872; “עקרונות הביולוגיה”, 1864; “עקרונות הסוציולוגיה”, 1877‑1896, “עקרונות האתיקה” ועוד).

באיזו שפה יכול היה מי"ב הצעיר לקרוא את ספריהם של שני המלומדים האנגלים? ספריו של ספנסר, “החינוך” ו"חינוך השכלי, המוסרי והגופני" ניתרגמו לעברית (ע"י י"ל דוידוביץ) ויצאו לאור בווארשה רק בשנים תרנ"ד-תרנ"ה (ספרו “יסודי תורת המידות”, בתרגומו של שמלר, יצא באותה עיר רק 30 שנה אח"כ!). בשנים תרמ"ז-תר"ן – לפני צאתו למערב – לא יכול היה מי"ב לקרוא את הספרים במקורם, וגם לא בתרגום גרמני, צרפתי, ואפילו לא רוסי. עיקרי הדברים הגיעו אליו, כנראה, באמצעות כלי שני או שלישי בשפה שאותה הכיר. ספרו של ספנסר, “עקרונות הפסיכולוגיה” (שיצא לאור עוד בשנת 1855, ובמהדורה נרחבת בתחילת שנות השבעים) לא היה מוכר לו כלל, כנראה. אחרת לא היה מציע לסירקיס “כי במקום ללמוד באקיל וספנסר ילמוד חכמת-הנפש”. אולם חשוב לציין, כי כבר בשנה הראשונה לפעילותו הספרותית מדבר מי"ב, המבקר על חשיבותה של “חכמת הנפש” בסיפור, “למען לא יחטא (המספר) להטבע”.

מ"פשר החלומות" – ל"תסביך אדיפוס"    🔗

את תורתו של פרויד לא יכול היה מי"ב הצעיר להכיר, מסיבות מובנות. בשנים שבהן עשה מי"ב את צעדיו הראשונים על בימת הספרות היה עדיין פרויד – שנולד בשנת 1856, תשע שנים לפני מי"ב – חוקר צעיר ובלתי-ידוע, שהשתלם בפאריס והתמחה בחקר ההיסטוריה והאנסטזיה.

בשנת תר"ן, 1890, עזב מי"ב בן ה-25 את אודסה ואת המזרח ויצא ללמוד ב"מערבא" – תחילה בברסלאו שבשלזיה ואח"כ בברן שבשווייץ, שם סיים את חוק-לימודיו בשנת תרנ"ז כדוקטור לפילוסופיה. בשנים אלה למד היטב את הלשון הגרמנית, הרחיב את תחומי-התעניינותו, פיתח את טעמו ואת חוש-שיפוטו האמנותי ושב לברלין, כדי לסייע לאחד-העם בעריכת “השילוח”. על סף המאה פירסם כתריסר ספרונים, ובהם סיפורים, מאמרים ומסות, שאת רובם כינס מאוחר יותר לתוך “כל כתביו”. בין הסיפורים שפירסם בתר"ס מצוי גם הסיפור “מחניים”, העשוי לשמש – יותר מכל סיפור אחר של מי"ב מאותה תקופה – כר-פעולה אידיאלי לחוקרים ולפרשנים פרוידיאניים.

אולם גם בשנה שבה כתב מי"ב את “מחניים” לא נודעו עדיין התיאוריות המהפכניות של פרויד לקהל הרחב. חיבורו החשוב הראשון של פרויד, “מחקרים בהיסטריה”, נתפרסם, אמנם, בשנת 1895, שנתיים לפני שסיים מי"ב את חוק לימודיו; ובשנה שבה כתב מי"ב את הדיסרטציה שלו החל פרויד לערוך אנליזה של עצמו, ולעסוק בחקר פשר-החלומות. אולם ספרו, “פשר החלומות”, נתפרסם רק בשנת 1900, היא השנה שבה הוציא מי"ב את קובצי-סיפוריו הראשונים. התיאוריה על “תסביך אדיפוס” נתפרסמה בעיקר בחיבורו של פרויד “שלוש מסות על תורת-המין”, שראה אור בשנת 1904. שנה לאחר-מכן יצא ספרו “הפסיכו-פתולוגיה של חיי יום-יום”, וגם אז היה עדיין שמו מוכר רק לחוג מצומצם של תלמידים. עם יונג נפגש פרויד, כידוע, רק בשנת 19!!, ורק מאוחר יותר החל שמו להתפשט בקרב חוגי המשכילים באירופה. כשנפטר מי"ב בברלין בז' בחשוון, תרפ"ב (8.11.1921) כבר ידעו רבים על פרויד ועל תורותיו הסנסציוניות. אולם בנו של מי"ב, עמנואל בן-גריון (יליד 1904) העיד לפני, שלא שמע את שמו של פרויד בבית אביו מעולם.

על “פסיכולוגיה מודרנית” ו"דיאגנוזה"    🔗

אין זאת אומרת, כמובן, שמי"ב לא גילה בכל אותה תקופה עניין בפסיכולוגיה, ויתכן מאוד ששמעו של פרויד הגיע גם לאוזניו. אמנם, בכמה מן האפוריזמים שרשם בשפה הגרמנית ביומנו הוא מלגלג על תורת הפסיכולוגיה; אולם במאמריו ובדברי-הביקורת שפירסם גם אחרי סיום לימודיו בברן הוא מדגיש שוב ושוב את חשיבותה של “תורת הנפש”. שמו של ספנסר נזכר אצלו שוב במאמר המפורסם “על פרשת דרכים (מכתב גלוי אל אחד-העם)”, שראה אור מעל עמודי “השילוח” כבר בשנה הראשונה לבואו לברלין (כרך א', תרנ"ז). בביקורת ספרותית שפירסם ב"ספר השנה" תרס"ג הוא מזכיר במפורש את המושגים “פסיכולוגיה מודרנית” ו"דיאגנוזה", בשעה שהוא מבקר את הסופר א. בן-דוב על “שאינו יודע גם את האלפא-ביתא של החיים והנפש”, ומשבח סופרים אחרים, “הרואים בחיים יותר מהמשורר אשר לפנינו… אין להם כל אותן התביעות על הפסיכולוגיה המודרנית ואינם משתמשים בדיאגנוזה על מנת לחדור בלבירינטים של הנפש” (עמ' 274). בסיפורו “בין הפטיש והסדן”, שנתפרסם שנתיים לאחר-מכן, הוא מודה: “את מסתרי-הנפש חיפשתי בספרי משוררים, וחוקים לנשמה ביקשתי לי מפי חושבים” (כרך כל סיפוריו,?? ט"ו). חובתו של המשורר-האמן לרדת אל “סתרי הנפש” נזכרת גם במאמרים וסיפורים אחרים מפרי-עטו (ראה, למשל, בכרך כל מאמריו, עמ' כ, כא, קסה, קע"ג ו??? ועוד).

מי"ב ה"מדוקטר", כדבריו, ידע, איפוא, על קיומן של הפסיכולוגיה המודרנית" וה"דיאגנוזה". עלינו לזכור שבמשך 25 השנים האחרונות לחייו גר מי"ב בברלין, שלט היטב בגרמנית (בה כתב סיפורים, ואפילו את יומנו האישי), היה נשוי (משנת תר"ס) לאשה משכילה, רופאת-שיניים, ועל חוג-מכריהם הקבוע נמנו אקדמאים רבים, וביניהם רופאים. אין כמעט ספק בכך ששם תורותיו של “הגאון מווינה” הגיע לפחות לאוזניהם של כמה מבאי ביתו של מי"ב. וגם אם הוא עצמו לא קרא את חיבוריו של פרויד, יש להניח, שעיקרי התיאוריה המהפכנית שלו היו “באוויר”, כחלק מנושאי השיחה ומן האקלים התרבותי והאקדמאי במרכזי-התרבות, שבהם שלטה השפה הגרמנית. יתכן מאוד שמי"ב לא הכיר את פרשנות-החלומות של פרויד, או את התיאוריה שלו על “תסביך אדיפוס”, בשעה שכתב את “מחניים”, ואפילו בשעה שכתב – כ-18 שנה אח"כ – את הרומאנים הקצרים ואת “מרים”. עם זאת, קשה להאמין שרק המקרה והאינטואיציה הביאו, למשל, לכך, שהזיותיה של גיבורת סיפורו “הסובב” (תרע"ג) – אשה צעירה ויפה, הכמהה לאהבה ולמגעו של גבר, ושוקעת בהזיות סוערות בחדר-המיטות שלה – מתוארות דווקא בלשון הבאה:

“ומרקד עמה השטן, ומשחק בה השטן. והיא מחבקת עמוד אחד עומד באמצע וגובה לו, היא מטפסת בידיה וברגליה על ראשו; ושם, ממעל, נשקפים מרחבי עולם ומערכות עולם. הכל זוחל מטה ומתנועע ישר והפוך, וגם העמוד מתנועע. היא קורעת את כתנתה בחזקה ומבהיק אור שני בחדר” (כרך סיפוריו, עמ' פג).

בין “טיפוס האם” ו"טיפוס הזונה"    🔗

גם אם לא הכיר את שמו של פרויד עד אחרון ימיו, הכיר מי"ב, ללא ספק, את שמו של פסיכולוג יהודי מבריק אחר מווינה, הלא הוא אוטו וויינינגר. וויינינגר, שנולד בשנת 1880, בהיות מי"ב בן 15 שנה, סיים את חוק לימודיו בווינה בשנת 1902, התנצר, ופירסם שנה לאחר-מכן את ספרו הידוע “מין ואופי”. בספר זה, שעורר מיד סערה בקרב חוגי-המשכילים באירופה, ובעיקר בקרב היהודים, תקף הפסיכולוג והפילוסוף בן ה-23 בארסיות את הדת היהודית, בתארו את היהודי כיצור הנחות גם מן האשה, שהיא בעיניו בריה שלילית ושפלה, הנחותה בהרבה מן הגבר. זמן קצר בלבד לאחר פירסום ספרו האנטי-פמיניסטי והאנטישמי נתקף וויינינגר, כידוע, בדכאון ואיבד את עצמו לדעת. על הרושם המסעיר שאותו הטביעה התאבדותו על חוגי המשכילים העבריים באירופה יעידו, בן השאר, ה"מכתב מגרמניה", שאותו פירסם “בורגני” (הוא ר. בריינין) מעל עמודי “הדור” של פרישמאן (תרס"ד, גל' ז), וכן דבריו של י.ד. ברקוביץ בספרו “הראשונים כבני-אדם”, שם הוא מתאר את הזעזוע שעבר בסתיו תרס"ד על “הסאלון הספרותי” של פרץ בווארשה, בשעה שהגיעה לשם הבשורה: “וויינינגר נעשה מתוך כל סנסאציה של השעה”, כותב ברקוביץ. “ספרו תורגם מיד גם לרוסית, ובקרב הנוער של האינטליגנציה היהודית ברוסיה לא נמצאו אז בחור ובתולה, שלא קראו את הספר הזה, או לא שמעו את שמו” (מהד' תשי"ט, עמ' כב).

כידוע, חילק וויינינגר את הנשים לשני טיפוסים: לטיפוס “הזונה”, המעוניינת רק בסקס לשמו, ולטיפוס “האם”, החרדה להמשך קיומו של הגזע. עירבוב-התחומים בכל הקשור ל"אם-זונה" ול"זונה-אם" מופיע, בצורה מרומזת או מפורשת יותר בכמה מסיפורי מי,ב (וראה מאמרי “אם, אשה מפתה וזונה בסיפורי מי”ב, “ידיעות אחרונות” – 25.11.1977). אחד הסיפורים המעניינים ביותר בתחום זה הוא “מחניים” שנכתב כארבע שנים לפני הופעת ספרו של וויינינגר. גם הוא עשוי להעיד על כך, שפרויד, וויינינגר ומי"ב לא פעלו ב"חלל ריק"; אלא אם כן לפנינו שוב אחד מתעלוליו של “המקרה העיוור”, התופש מקום כה חשוב בעולמו וביצירתו של ברדיצ’בסקי.