דן אלמגור

תרבות ספרות אמנות “ידיעות אחרונות” 7.9.1979

“סאדאת לנבון: ‘הגניזה הקהירית פתוחה לחוקרים ישראלים’”, בישרו כותרות העמודים הראשונים השבוע. מתחת לכותרות נמסר, כי נשיא מצרים “נענה אתמול להצעות הנשיא יצחק נבון… לאפשר לאלתר למלומדים ישראלים לחקור את הגניזה הקהירית”.

מן הכותרות ומן הידיעות שמתחתן עלול להתקבל הרושם, שה"גניזה" הקהירית גדושה עדיין בכתבי-יד ובספרים, שהגישה אליהם לא היתה אפשרית עד כה; ורק עתה, לאחר השיחה הידידותית בין שני הנשיאים במרומי הר-הכרמל, יוכלו המלומדים הישראלים להגשים, סוף-סוף, את חלומם הישן ולהסתער על רבבות הגווילים והספרים, הממתינים להם שם, במחשכי ה"גניזה".

לא ידוע לנו עדיין כמה חוקרים ומלומדים ישראלים החלו כבר לארוז את מיזוודותיהם, למקרא הבשורה. אולם הזריזים שבהם, שימהרו עתה אל בית-הכנסת על שם עזרא הסופר שבקהיר, צפויים לאכזבה מרה: ה"גניזה" המפורסמת, שהכילה למעלה ממאתיים אלף מיסמכים ודפים, ריקה עתה לחלוטין, וספק אם יוכלו למצוא בה אפילו גוויל עתיק אחד. כל אוצרות ה"גניזה" הוצאו מתוכה בארגזים ובתיבות במשך תשעים השנים האחרונות, והם פזורים בספריות ובארכיונים בכל חלקי תבל. מרתף ה"גניזה" ריק כיום לחלוטין, ואם אומנם יגיעו אליו עתה החוקרים הישראלים יוכלו לחזות בו רק כפי שחוזים באתר-תיירות, שנתרוקן משכיות-החמדה שבו; במערה ריקה, שבה גילו מגילות גנוזות; או בבאר-נפט שחרבה.

ציניקנים יאמרו, שהמחווה של הנשיא המצרי נאה, אך “ריקה מתוכן”. אך נראה שבשעה שנעתר לבקשת הנשיא נבון, לא ידע הנשיא סאדאת שאותה “גניזה” בפוסטאט ריקה ו"נגובה" ממיסמכים. ואולי ידע על כך, ובצטטו בחצר “הבית הלבן” את “וכיתתו חרבותם לאתים” התכוון דווקא לאתי-החפירה של הגנראלים-הארכיאולוגים הישראלים?).

“גניזה”, או “גניזות”?    🔗

מצויים, אומנם, חוקרים – ובראשם ד"ר נחמיה אלוני – המאמינים כי בקהיר היתה לא רק “גניזה” אחת, זו המפורסמת, אלא כמה “גניזות” (ואומנם, מדובר בכמה מקורות על “גניזות”, בלשון רבים). ד"ר אלוני, שביקר בקהיר בשנת תש"ז, ערב מלחמת-השיחרור, גבה שם עדויות המאשרות, כי חלק ניכר מאוצרות ה"גניזה" נמצא לא בבית-הכנסת עזרה שבפוסטאט, ליד קהיר הישנה, אלא ב"בית החיים בבסאתין" – הלא הוא בית-הקברות היהודי, המשתרע בדרום העיר העתיקה, על גבול המידבר. לדברי העדויות הללו, קיימת אפשרות סבירה לכך, שבעמקי האדמה בקהיר – בבית-העלמין היהודי, ואולי גם בסביבת בית-הכנסת ע"ש עזרא ובמקומות אחרים – מצויות עדיין “גניזות” נוספות, שטרם נחשפו. אך כדי להגיע אליהן יש תחילה צורך בארכיאולוגים, שיחפרו ויגלו את מקומן של ה"גניזות" הללו. משימה כזאת יכולה להוות אתגר מרתק נוסף לסגן ראש-הממשלה שלנו, שביקר לא כבר במצרים, או לשר-החוץ הישראלי, שגם הוא אוהב להתמודד עם אתגרים חדשים לבקרים. אולם תחילה יש לקבל את רשותו של הנשיא סאדאת לכך. שהרי ההיתר שנתן חל רק על ה"גניזה", בלשון יחיד (וזו ריקה, כאמור, מכל אוצרותיה). וכיוון שהנשיא סאדאת ידוע כמי שמדייק בהגדרותיו – שהרי נסיונו ב"עשיית ביזנס" עם ראש ממשלת ישראל לימד אותו, כי יש להקפיד על כל תו ותג בהסכמים ובהצהרות המשותפות עימנו – אולי כדאי היה לברר, אם ההיתר שניתן השבוע על ידיו חל רק על ה"גניזה האחת, המוכרת, הריקה, או שהוא מתיר למלומדים הישראלים לנסות ולחשוף “גניזות” נוספות, הן בסמוך לבית-הכנסת שבפוסטאט והן בבית-העלמין בבסאתין ובמקומות אחרים בבירה המצרית.

נחטא לאמת אם לא נציין, שכל אותם חוקרים, שלא הסתערו עד כה על מסמכי ה"גניזה", לא עשו מה שלא עשו משום שהמיסמכים הללו היו מצויים בארץ-אויב, מבלי שתהיה כל גישה אליהם. רוב מיסמכי ה"גניזה" הקהירית מצויים זה עשרות רבות בשנים בערים כניו-יורק, קמברידג', אוכספורד ואחרות, וכל מלומד ישראלי שהיה מעוניין בכך היה יכול לקבל היתר לעיין בהם. יתר על כן: החוקר הישראלי, הנכסף לעיין בתעודות ה"גניזה", יכול לעשות זאת גם כיום מבלי לעזוב אפילו את גבולות הארץ. ב"מיפעל הגניזה" שבבית-הספרים הלאומי בירושלים ובמוסדות-מחקר ישראלים אחרים, הפתוחים בפניו, יוכל למצוא ללא קושי תצלומים בהירים ונוחים של רוב המיסמכים שנמצאו בקהיר.

ומה עם “גניזת” לנינגראד?    🔗

מדוע, איפוא, נותרו רבים מתוך מאתיים אלף המיסמכים, שהוצאו מתוך ה"גניזה", כשהם ארוזים עדיין בארגזים עשרות שנים רבות אחרי שהוצאו ממצרים? אולי משום הקצב האיטי – איטי מדי – שבו פתחו מנהלי הספריות והארכיונים את הארגזים הללו, המכילים את אוצרות ה"גניזה". ואולי משום מיספרם המועט – מועט מדי – של החוקרים, שגילו עניין ונכונות של ממש להקדיש למאתיים אלף התעודות הללו את המחקר, שהן ראויות לו.

עם זאת, אסור לשכוח כי גם עתה – אחרי קבלת ההיתר מהנשיא סאדאת להיכנס אל אולם ה"גניזה" בקהיר – עדיין חסומה הדרך בפני חוקרים ישראלים, ולא רק בפניהם, אל רבים ממיסמכי ה"גניזה", המצויים כיום בספריות שמעבר למסך-הברזל. לא זו בלבד, שאין לחוקרים הישראלים – ולחלק ניכר מעמיתיהם בחו"ל – גישה אל המיסמכים עצמם, המצויים בספריית לנינגראד ובספריות אחרות בארצות הגוש הקומוניסטי; אלא שאפילו תצלומי המיסמכים הללו לא הועמדו עד כה לרשותם. כפי שכתב פרופ' ח. שירמן במבוא לספרו “שירים חדשים מן הגניזה”, שיצא לאור לפני כ-13 שנה:

בשנים האחרונות מסתמן שינוי-מה ביחס לאוצרות ה"גניזה" ומלומדים אחדים פרקו תוכנם של עשרות ארגזי-עץ גדולים בספריית קמברידג' והעמידוהו לרשות המעוניינים… מצד שני, יש בודאי להצטער על כך, שנסיונותיהם של אנשי ירושלים לקבל תצלומים מן הספריה הציבורית שבלנינגראד לא הוכתרו בהצלחה, ודומה כי יחלוף זמן עד אשר נדע אפילו בקירוב מהם הטכסטים החשובים מן הגניזה, הטמונים באוסף השני של פירקוביץ (עמ' ה).

עם כל השמחה לנוכח המחווה הנאה של הנשיא סאדאת, נראה כי שמחתם של החוקרים הישראלים – ושל חוקרי ה"גניזה" בעולם כולו – תהיה שלמה רק אחרי שתישמע הצהרה ידידותית דומה גם מפיו של נשיא ברית-המועצות, שיצהיר כי גם הוא נענה לבקשת הנשיא נבון, ומעתה והלאה הוא מתיר ומאפשר למלומדים ישראלים לחקור את ה"גניזה הקהירית ב… לנינגראד.

רומאן ביידיש – בקהיר    🔗

סיפורה של ה"גניזה" הקהירית מוכר וידוע, ולא כאן המקום לחזור עליו. כל המעוניין יוכל למצוא מאמרים וספרים בשפע, הדנים בנושא זה. ספרו של פרופ' א.מ. הברמן, “הגניזה והגניזות”, שיצא לאור לפני כשמונה שנים במיסגרת “ספריית דני למדע פופולרי” בהוצאת ראובן מס, מביא בצורה שווה לכל נפש את סיפור-המעשה ואת המקורות הקשורים ב"גניזה" ובגילוייה. בפרק הראשון, “הגניזה בכלל”, מביא המחבר מקורות רבים, המעידים על כך שקיומם של “גניזות”, “בתי-גנזים”, “גינזכים” ו"מגילות גנוזות" היה מוכר עוד בימי המקרא, המשנה והתלמוד. “גניזות” אלה שימשו למטרות שונות: “הטמנת דברים חשובים ותשמישי קדושה מכל הסוגים; שמירת כתבי הקודש, לאחר שיצאו מכלל שימוש, במקום מסויים, משום כבודם, וגם הסתרת כתבים שונים, שלא היתה דעת חכמים נוחה מהם, אבל לא יצא דינם לשריפה”, או ספרים שמחבריהם חששו, כי “אין הדור ראוי” להם. את התעודות, הגווילים, הספרים ותשמישי הקדושה נהגו לגנוז במרתפים שפתחיהם נחסמו, או מתחת ליסודותיהם של בתים, ואפילו בבתי-עלמין, וגניזתם היתה קשורה לא פעם בטקסים מיוחדים. לא במקרה נקרא ספרו של פרופ' הברמן “הגניזה והגניזות”. אין הוא עוסק רק ב"גניזה" הקהירית (או ב"גניזות" הקהיריות), אלא גם ב"גניזות" אחרות: בטריפולי, בירושלים, במידבר-יהודה ואף בערים שונות באירופה.

אשר ל"גניזה" הקהירית, שעלתה השבוע שוב לכותרות: בספרו מסכם פורפ' הברמן בבהירות את הסיבות לכך, שדווקא במצרים נמצאה “גניזה” כה עשירה וחשובה, ואת הסיבות האקלימיות, שסייעו לשימור החומר. כן הוא מתאר את “גילוייה העיקריים של הגניזה” (אגב, בין מאתיים אלף התעודות, שנמצאו בה, מצויים “אפילו רומאן ומכתבים ביידית”); מונה את “חוקרי הגניזה החשובים ביותר”, וחותם את דבריו במיסמכים, בתצלומים ובביבליוגראפיה. לאור הפגישה שבין שני הנשיאים השבוע כדאי לחזור ולהביא כאן את דבריו של מחבר הספר, שלא איבדו מאקטואליותם דבר:

מצרים, שממנה יצא עמנו מאפלה לאור גדול, נועדה שוב להיות מקום לגאולה. שרה של ספרות ישראל גאל מתהום הנשייה חכמים וסופרים ומשוררים עם יצירותיהם. הרבה שנים עברו מיום שנתגלתה הגניזה, ועדיין אין לומר כי נתמצה כל החומר הנמצא בה. עוד נשאר לחוקרים מקום להתגדר בו ולחדש מה שניתן עוד לחדש. ובינתיים הרי נתגלו בקמברידג' תיבות שלא הגיעו עדיין אלא לשימושם של חוקרים מעטים בלבד.

כל חכמת ישראל (מדע היהדות) בתקופה זו עדיין נמצאת במזל התגלית הגדולה הזאת, שבה הגיע אלינו בתקופה קצרה פרי רוחם של דורות. ברוך מחזיר נשכחות (עמ' 52).

“כל הנוגע בה – ימות”    🔗

בעיני החוקרים שעסקו בתעודות ה"גניזה" – חוקרי הפיוט, השירה, ההיסטוריה, הלשון, הפילוסופיה, המדע, החברה, הכלכלה, האמנות וכד' – צופנת כמעט כל תעודה כזו סיפור מרתק ומרגש. אולם מסתבר שגם עצם סיפור גילוייה של ה"גניזה" הקהירית צופן בתוכו סיפור-מתח, העשוי לעניין גם את הקהל הרחב. אילו ניחנו אנשי הטלוויזיה והקולנע שלנו בדמיון-של-ממש ובמעוף, ניתן היה להפיק סרט מרתק, הקשור בפרשת ה"גניזה" הקהירית – סרט, העשוי לעורר לא רק בקהל שלנו, אלא גם בקהל-הצופים בחו"ל עניין והתרגשות, גם אם אינו קשור בפרשיות אקטואליות סנסציוניות כ"פרשת האוראניום" ו"מיבצע אנטבה".

בסרט כזה ניתן יהיה להקדיש מקום ל"אגדת הנחש" המפורסמת, שבעזרתה ניסו להרתיע כל השנים את הסקרנים מלחדור לפתחו הצר של המרתף החסום: “כל הנוגע בה (ב"גניזה") ימות, ונחש כרוך על חור דלתה, אשר ישוך כל חפץ לחתור בה” (אגב, הסיפור על “הנחש הרובץ על ה’שמות'” סייע גם לשמירת ה"גניזה" שבטריפולי!). וכאן ניתן יהיה להראות בסרט את בקורו של רבי יעקב ספיר במצרים בשנת 1864, ואת התשובה שנתן לשמש ולגבאי של בית-הכנסת, שהזהירוהו מפני הנחש: “יש עמדי מזוזה קטנה לשמירה מעולה, גם ידעתי לחש לנחש”. מובן שאל נימוקים הללו היה חייב להוסיף גם “מתנה לשמש”, כדי שיביא לו סולם, שבעזרתו יוכל להיכנס אל ה"גניזה": “ואחרי שעמלתי שני ימים ונמלאתי אבק ועפר, ביררתי והעליתי כמה דפים מספרים שונים ישנים וכתבי יד, ולא מצאתי בהם תועלת ודיעות. ומי יודע מה יש עוד למטה, כי נלאיתי לחפש. אבל גם נחש שרף ועקרב לא מצאתי, ואסון לא נגע בי, ברוך המציל” (“אבן ספיר”, כרך א', דף כ"א).

שחקנית-הקולנוע הבריטית ואנסה רדגרייב, שנותרה לאחרונה ללא תפקיד, תגלה, ללא ספק, עניין בסרט על ה"גניזה", אם יוצע לה לשחק בו את אחת משתי האחיות-התאומות הנוצריות, הגב' אגנס סמיטה לואיל והגב' מרגרט דנלופ גיבסון (את האחות השנייה תוכל לגלם אביבה מארקס שלנו, שגם היא נותרה באחרונה ללא עבודה). שתי האחיות הבריטיות הללו, שנולדו בשנת 1843, נתאלמנו מבעליהן ומאז החלו לגור יחד, ללמוד יחד, לתור יחד, לחקור יחד ולפרסם יחד את מחקריהן. שתי הנשים הנועזות הללו (שנפטרו בשנות ה-20 למאה שלנו) לא היססו לצאת בשנת 1896 לקהיר ומשם לסיני – כשהן רכובות על גבי חמורים וגמלים! – כדי לחפש כתבי-יד עתיקים וספרים גנוזים. שתיהן היו, כנראה, הנשים הראשונות שטיפסו וזחלו לתוך המרתף החשוך המאובק ו"שורץ-הנחשים" של ה"גניזה" הקהירית, והן-הן שהביאו לחוקר היהודי יליד רומניה, שלמה זלמן שכטר (שצייד אותן במכתב-המלצה לרב של קהיר) את הדף ההיסטורי, ובו הנוסח העברי של ספר בן-סירא. מיסמך זה הוא ששיכנע את שכטר, שהיה אז מרצה לתלמוד ולספרות רבנית בקמברידג', כי ה"גניזה" מכילה יותר מסתם “ספרים שונים ישנים וכתבי יד, שאין בהם תועלת ודיעות” (כדברי יעקב ספיר, 32 שנים קודם-לכן!). וכך, בעזרתו של ד"ר צ’ארלס טיילור, שהיה אז מרצה בקולג' ס"ט ג’ורג', הצליח שכטר לשכנע את אנשי קמברידג' לסייע לו לצאת עוד באותה שנה למסעו לקהיר – המסע שבזכותו נקרא עד היום האוסף הגדול של כתבי ה"גניזה", המצוי בקמברידג', על שמם של שני החוקרים הללו.

מאתיים אלף מיסמכים    🔗

ומי יודע? אולי יתנדב ג’נטלמן בריטי אחר, אלפרד היצ’קוק שמו, לביים את קטעי-המתח בסרט, שבהם ניתן יהיה לראות את החוקר היהודי, פרופ' שכטר, כשהוא מתגבר על “פחד הנחש” וחודר לתוך ענני האבק הנוראים שבמרתף העתיק, אותו תיאר הוא עצמו כ"שדה-קרב, שספרים ויצירות ספרותיות של כמה וכמה מאות שנים נטלו בו חלק במערכה, ופזורי אבריהם נפוצים על פני שדה הקטל" (הברמן, עמ' 27)? כל ידידיו של החוקר המסור העידו עליו, ש"היה בעל גוף בריא" לפני בואו לקהיר. אולם אותם ימים רבים וקשים, שבהם בלה במחשכי ה"גניזה", ב"אבק שהיה שוקע בתוך הגרון ומאיים בחנק" הביאו ל"התקפות שיעול נוראות", שהתפתחו למחלת-גרון קשה, אשר החישה את קיצו. מאה אלף מיסמכים דלה שכטר במו ידיו מתוך אותה “ערבוביה זו שבגניזה העתיקה”, וסופו שנפל גם הוא חלל באותו “שדה קטל”, שאותו תיאר.

איזה סרט ניתן להפיק מסיפור ה"גניזה"! אבל הטלוויזיה שלנו תמשיך, ללא ספק, להקרין בפנינו את סיפוריהם של קיסרים מנוונים, מלכים תאוותנים ופילגשי-צמרת, או של סופרים ואמנים זרים, רחוקים בזמן ובמקום. מתי נזכה לראות על מסכינו גם סדרת תוכניות על ה"גניזה"? כשיחליטו חברת בי.בי.סי. הבריטית או סי.בי.אס. האמריקנית להפיק סרט כזה, בהשתתפות ואנסה רדגרייב, או בלעדיה.

יש להניח, שכמה מסוכני-התיירות הישראלים הזריזים כבר מדפיסים ברגעים אלה את הפרוספקט החדש, שבו נכלל גם ביקור ב"גניזה" במיסגרת טיול-הבזק בקהיר. ביקור כזה לא יזיק לאיש. אולם אם תגביר הכותרת, שהופיעה בעמוד א' של עתוני-ישראל, את העניין במיסמכי ה"גניזה", ותעודד חוקרים נוספים להפנות את מרצם לעבר מאתיים אלף התעודות, שכבר נתגלו, או להתחיל לחפור (אם תינתן רשות לכך) ולחפש “גניזות” נוספות בקהיר ובמקומות אחרים – לא היתה שיחתם הממושכת של נשיא-ישראל ונשיא-מצרים לשווא.