דן אלמגור – עונג שבת

“7 ימים” שבועון ידיעות אחרונות

במיקלט בלב גבעת-שאול בירושלים מצוייה “גניזה פרטית של בנימין קלוגר – בחור-ישיבה שהפך לספרן מקצועי, האוסף מילדותו כל כרוז וחוברת, הקשורים בתולדות הישוב העברי בארץ-ישראל, ובעיקר בירושלים. בין 50 אלף המיסמכים, כרוזי-פולמוס שהורדו מקירות השכונות החרדיות בירושלים, עלונים נדירים וכרוזי “שלום עכשיו” ו”הפנתרים השחורים"

יש אנשים האוספים ספרים. אחרים אוספים בולים, או צדפים, או מטבעות.

אני אוסף – אספנים.

כן, כמה מידידי הטובים ביותר הם אספנים. האחד אוסף שירונים של זמר עברי ויהודי. השני אוסף ספרים על ארץ-ישראל. השלישי אוסף מחזות. הרביעי אוסף תוכניות וכרזות מחיי התיאטרון בארץ, והחמישי – ספרי-ילדים מכל העולם.

כל אחד מהאספנים הללו הוא “טיפוס” בפני עצמו. אבל צדדים אחדים, המשותפים לכולם: כולם אוספים את הפריטים הללו, לא על מנת להתעשר או לקבל פרס, אלא מתוך אהבת העניין עצמו. כולם השקיעו ומשקיעים זה שנים רבות לא רק ממון – אלא בעיקר המון זמן ותשומת-לב ורגש. דירותיהם “מתפוצצות” כבר מזמן משיפעת החומר האסוף, המאוחסן בקופסות קרטון ובארגזים, ואלה ממלאים כל ארון, כל מזווה ואפילו את ה"אינטרסול".

נשותיהם של האספנים הללו למדו כבר לפני שנים רבות להשלים עם ה"שגעון" הזה, המפריע להן בדרך-כלל לעשות בדירה כרצונן. גם ילדיהם כבר התרגלו לכך, ש"הצעצועים של אבא" תופשים בדירה מקום רב פי כמה מצעצועיהם שלהם.

רוב האספנים מנסים להצדיק את ה"שיגעון" שלהם במונחים המובנים לכל: “אתה יודע כמה האוסף הזה שווה כיום?”. לא פעם, כשבני-המישפחה מתלוננים או מתלוצצים על האוסף, מזכיר להם האב, כי זוהי ה"ירושה" היקרה, אותה ישאיר אחריו. ואומנם, כמה מן האוספים הללו שווים כיום כסף רב. אולם עמוק בלבבם יודעים האספנים, שלא זו הסיבה לכך, שהם משקיעים כל רגע פנוי בין “ילדיהם” המצהיבים. היטב מוכרים להם הסיפורים על עמיתיהם, אספנים מושבעים כמותם, שהלכו לעולמם בחוסר-כל, ושאוספיהם היקרים מתגוללים עדיין אי-שם במחסנים ובעליות-גג, מבלי שיימצא להם קונה; או שהם נתרמו בסופו של דבר למוסדות חינם-אין-כסף על-ידי בני-המישפחה, שנאלצו לפנות את הדירה מן הקופסאות הרבות והגדושות.

מוכר הסיפור על אוסף קיטעי-העיתונות של הביבליוגרף הוותיק גצל קרסל, שנמכר למוסד אקדמאי באוקספורד, משום שלא נמצא בארץ גוף ציבורי, שהיה מוכן לשלם עבורו סכום שבו יכול היה האספן לקנות לבנו, שהקים מישפחה, דירה קטנה וצנועה. או הסיפור על האספן הישיש, שוורץ, שנפטר השנה ימים מעטים בלבד אחרי שחתם על חוזה, בו התחייב להעביר את אוספו לעירית תל-אביב (וזו, מצידה, התחייבה לשאת בהוצאות-מחייתו כל חייו).

סיפורים אלה ודומים להם אינם מרפים את ידי האספנים שלנו. וטוב שכך הדבר, כי עצוב ומרגיז לראות מדי-פעם את אטימות-הלב וקוצר-הראייה של מוסדות-הציבור שלנו, המוכנים לבזבז הון עתק על מיפעלי-ראווה שונים, ואינם מוכנים לעזור לאספנים רציניים, שהשקיעו את חייהם ואת חסכונותיהם באוספים, שאין להם תחליף, ו"כיסו" בכוחות עצמם שטחים נשכחים בחקר התרבות שלנו, שארכיונים ומוסדות-מחקר גדולים ויקרים לא הצליחו לטפל בהם עד כה. על כמה מן האספנים הללו נספר במדור זה בעתיד, בתקווה שנצליח לפקוח מעט את עיני פרנסי-הציבור שלנו, המתעלמים בעיקביות מתרומתם הגדולה של “שיגעונות”-יחיד אלה לחוקרי התרבות והפולקלור שלנו בהווה ובעתיד.

“ד”ר קלוגר ור' בנימין"    🔗

אם הייתי מתבקש להצביע על הססגוני והמרתק ביותר בין האספנים שבאוספי, הייתי מצביע, ללא ספק, על בנימין קלוגר, שצילומיו מעטרים את הרשימה הזאת. בנימין, משמש ספרן בדלפק ההשאלה בבית-הספרים הלאומי בירושלים. דמותו מושכת מיד את העין, משום שהיא חריגה בנוף הספריות החילוניות שלנו: גבר בעל זקן נכבד (שאניצי שיבה זורקו בו פה ושם) ופיאות ארוכות, המופיע לבית-הספרים במעיל שחור וארוך ובמיגבעת, בדומה לבני-ישיבה אחרים מן השכונות החרדיות של ירושלים.

ואומנם, בנימין קלוגר הוא בוגר ישיבת פרסבורג בשכונת גבעת-שאול בירושלים, והוא גר מול אותה ישיבה, בלב השכונה החרדית, שבראש ועד-התושבים שלה הוא עומד. הוא איש “אגודת-ישראל”, כותב לעתים תכופות בעיתון “המודיע”, ומעדיף לשוחח באידיש עם שלושת ילדיו, המקבלים חינוך חרדי אדוק. רעייתו החיננית, בוגרת בית-הספר “בית-יעקב”, למדה אידיש רק אחרי נישואיה, כדי שתוכל לשוחח גם היא בלשון זו עם הילדים ועם המחותנים. בארון-הספרים שבדירתם מצויים ספרי קודש בלבד, ועל הקירות ציורים של יהודים מתפללים, קבר רחל וצילום של הרבי מגור. העיתון היחידי המגיע הביתה הוא “המודיע”. טלוויזיה? בל תימצא. אפילו רדיו אין בדירת מישפחת קלוגר. ובני הזוג לא ביקרו מעולם בקולנע או בתיאטרון.

אבל אם תציצו לארונות מירפסת-המיטבח, או ל"אינטרסול", תגלו מיד את קופסות הקרטון המוכרות, בעזרתן ניתן לזהות אספן מושבע ממרחקים. ואם יקח אתכם בנימין קלוגר למיקלט הבית הסמוך, תגלו שם “גניזה” מיוחדת במינה – אוסף נדיר, ובו למעלה מ-50,000 תעודות, כרוזים ומיסמכים מחיי הישוב היהודי בארץ-ישראל, ובעיקר בירושלים. אוסף, השמור בתוך אלפי קרטונים, כשהוא ממויין, מכורטס ומעודכן, ותוך שניות אחדות יכול בעליו לשלוף בדיוק את המיסמך הדרוש שלו; ולא פעם מדובר במיסמך, שלא נשתמר בשום ארכיון אחר, ובצד כרוזי-חרם, שקולפו על-ידיו מקירות שכונת מאה-שערים, ניתן למצוא גם¹ עלונים של תנועת “שלום עכשיו”, של “מצפן” ושל “הפנתרים השחורים”.

יתר על כן: ברגע שתתחילו לשוחח עם בנימין קלוגר תופתעו לראות, שלפניכם גבר צעיר (הדרת-הזקן מעניקה לבנימין חזות קשישה מ-31 שנותיו!), בעל הומור שופע ומדבק, המשוחח בלשון חיה ובעגה ישראלית של היום, משרת כחייל-מילואים בחיל קרבי (התותחנים) ומעודכן להפליא בכל מה שקורה בארץ, נכתב בעיתונים ומשודר על גלי האתר.

לכאורה, מיקרה קלאסי של “ר' בנימין וד”ר קלוגר", ובנימין קלוגר מודע בהחלט לרושם, העשוי להצטייר למראה “פיצול-אישיות” זה. אך נראה, שהוא מורגל בכך עוד מילדותו, והוא שלם עם עצמו ושמח בחלקו. גם הסביבה החרדית, שבה הוא גר, אינה רואה, חלילה, פסול כלשהו בהתנהגותו. עובדה שנבחר לראש ועד-השכונה, והוא חביב ומקובל על דייריה.

“קילוף”-כרוזים ו"לא תגזול!"    🔗

“אספנות החלה אצלי כבר בגיל שלוש או ארבע”, מספר בנימין. “נולדתי בשנת יסוד המדינה, 1948, בגרמניה, בן שני בין שמונת הילדים של הורי (שישה בנים, שתי בנות). ובשנת 1949, בהיותי בן שנה וחצי, הגענו ארצה כעולים חדשים. זמן קצר גרנו במעברת פרדס-חנה, בתנאים תת-אנושיים, ואז עברו הורי לירושלים, שם מצאו דירה ישנה בת חדר וחצי בשכונת בית-ישראל. בבוא הגשם הראשון קרס הגג תחתיו, ואנו קיבלנו חדר וחצי בשכונת מאה-שערים. שם גרו הורי עם שיבעת ילדיהם הראשונים במשך עשר שנים תמימות”². האב עבד תחילה בטחנת הקמח במאה-שערים, ואחר-כך כנהג שכיר, עד שקנה משאית ‘טראנטה’, בה הוא נוהג עד היום הזה, יום-יום, בקו ירושלים-ת"א. יהודי גברתן, בעל זקן לבן, שדאג כל ימיו להעניק חינוך יהודי אדוק לילדיו.

“איך התחיל האוסף שלי? כשהיינו ילדים, היו הדודים מאמריקה שולחים מדי פעם חבילות לקרוביהם בארץ. משום מה, התחלתי לאסוף את מיכתבי הדודה, ולאחסן אותם בקופסה. עד מהרה אספתי גם חשבונות מים וחשמל, קופסות ריקות של סיגריות ושל גפרורים, וכל מיני קבלות וניירות. חלק מהם הייתי מצפין בין פנקסי ‘טיפת-חלב’ של אמא. וכשהיתה אמא מגיעה ל’טיפת חלב' היתה מופתעת כל פעם מחדש למראה ה’אוצרות', אותם גילתה בין עמודי הפינקס המשפחתי”.

“המגע³ הראשון עם “גניזה” של ממש, היה על סף הלימודים ב”חדר". גם בשכונת מאה-שערים, כמו בשכונות חרדיות אחרות, מצוייה “גניזה” – מעין פרוזדור ארוך, האטום בקצותיו, שאל תוכו משליכים ספרים ישנים, עיתונים ישנים, ניירות ותעודות. בתחתית ה"גניזה" דלת נעולה, וכשמתמלא החלל פותחים את הדלת, מכניסים את כל הניירות המאוחסנים לשקים וקוברים אותם בבית-העלמין. והנה, בילדותי גיליתי לפתע שיש שני פתחים צרים מאוד, היוצאים מאותה ‘גניזה’. הייתי ילד צנום מאוד, והצלחתי להזדחל לתוך ה’גניזה' ומתוכה. וכך הייתי יושב שם בחשיכה ודולה ‘אוצרות’⁴ לפני שהיו מכניסים אותם לשקים ומובילים אותם לקבורה".

את ה"אוצרות" הללו היה בנימין הקטן מביא הביתה, לדירה הקטנה, בת החדר, שבה גרו הוריו עם שבעת ילדיהם. "בכל ערב היינו מרימים את השולחן, שעמד במרכז החדר, והופכים אותו על-גבי הארון. על השולחן ההפוך היינו מניחים את הכיסאות, הפוכים גם הם. ועל הכיסאות – את קופסות-הקרטון הרבות שלי, הגדושות ניירות. אז היינו פורשים על הריצפה את המחצלות, שעליהן ישנו כולנו. עם בוקר, כל בוקר, היינו מורידים מעל הארון את השולחן, את הכיסאות ואת קופסות-הקרטון שלי. וכך במשך שנים. אמא גילתה סבלנות בלתי-אנושית לכל האוסף הזה. האחים הקטנים? קצת פחות. אבל כל בני המישפחה התרגלו ל’שגעון של בנימין' וקיוו שיחלוף עד מהרה.

בנימין למד ב"חדר" של בית-המידרש של חסידי בלז, ואחר כך ב"ישיבה". “גיליתי אז שיטה מיוחדת, שבעזרתה יכולתי להוריד מעל כותלי השכונה כרוזים שונים, וביניהם כרוזי-פלסתר, שהודבקו עליהם. אפילו כרוזים ישנים, שהדבק יבש מעליהם. פעם, בשעה ש’קילפתי' במומחיות אחד הכרוזים האלה, הבחין בי ה’מלמד' שלי, בא ועמד מאחורי וצעק בכעס: ‘גזילה!’. ‘כל כרוז כזה עלה לבעליו לפחות חמש-עשרה אגורות’, אמר לי, ‘ואתה גוזל אותן ממנו!’. עשר שנים אחר-כך ניגשתי את ה’מלמד' שלי והתנצלתי בפניו: ‘צר לי לחשוב שכל השנים האלה אתה כועס עלי בגלל אותו מעשה. סלח לי’”⁵. ואומנם, לא פעם ניתן למצוא כיום בשולי כרוזים, המודבקים באותה שכונה, הודעה: “מי שמוריד כרוז זה מהקיר גוזל מבעליו 3 ל”י". ובנימין אינו גוזל עוד את מדפיס הכרוזים, אלא מקבל מהם עותק לאוסף שלו, בעת סיוריו הקבועים בבתי-הדפוס הקטנים של ירושלים.

אל תאמר: “לכשאיפנה – אמיין!”    🔗

במשך כל שנות ילדותו ונעוריו גדשו קופסות-הקרטון של בנימין את דירתם הקטנה של ההורים. אחרי שהתארס, יצא להכשיר את דירת-מגוריו, בה הוא גר כיום עם אשתו ועם שלושת ילדיהם. “קודם כל העברתי את כל הקופסאות שלי. ותאמין לי”, הוא מוסיף בחיוך, “שלא ידעתי אם אני שמח יותר על זה שיש לי אשה נחמדה, או על זה שיש לי, סוף-סוף, מקום להניח בו את כל הקופסאות”. כשהגיעו הורי-הכלה לראות את הדירה החדשה, ומצאו שהיא גדושה קופסאות, נדהמו. “למה לא סיפרתם שיש משהו ‘לא-בסדר’ על הבחור?” שאלו בתרעומת. גם הכלה הופתעה לא-מעט למראה ה"אוצר", שאיתו יהיה עליה לחלק את הדירה ואת שעותיו הפנויות של בעלה. “בתחילה לא התלהבה גם היא מכל הענין”, מתוודה בעל-הדבר. “מה גם שאחזקת האוסף והעשרתו כרוכה בהוצאות כספיות רבות, שמשכורתי, כספרן בספרייה הלאומית, אינה מספיקה להן. אבל במשך השנים למדה להשלים עם ה”פגם" שבבעלה, ואפילו להעריך את חשיבותם של חפצי ה"שמאטעס" הללו (בעיקר אחרי שהצלחתי למצוא להם מיקלט מחוץ לדירה). והנה, לפני חודשים אחדים, בשעת-ערב מאוחרת, שכבתי במיטה ולפתע שמעתי את אשתי קוראת בקול אל מישהו, ממירפסת-המיטבח, המצוייה בקומה השלישית. חשבתי שקרה משהו חמור, ויצאתי לראות מה מתרחש. מסתבר שבשעה שהורידה את הכביסה במרפסת הבחינה בשני אברכים, שהדביקו כרוז על אחד הכתלים למטה, ברחוב. והיא קראה להם ממרומי הקומה השלישית, לא כדי הזהירם שלא ידביקו את הכרוז, אלא כדי לבקש מהם שישאירו עותק אחד של הכרוז בתיבת-הדואר שלי, לאוסף. ברגע זה ידעתי שגם היא הכירה “הכרה מלאה” באוסף שלי, ושחיידק האספנות דבק גם בה!"

בנימין קלוגר משכים כל בוקר בשעה 4.15, והולך לשיעור בדף היומי (כל שבע שנים מתחילים מחזור-עיון חדש בש"ס). אחר-כך הוא טובל, וחוזר הביתה בשעה שש לפנות בוקר. אז יש להעיר את הבן הבכור, היוצא ללמוד ב"חדר", שם הוא שוהה עד הערב. אחרי תפילת-הבוקר וארוחת-הבוקר יוצא בנימין לעבודתו בבית-הספרים הלאומי שבגבעת-האוניברסיטה, עד לשעה שלוש אחרי-הצהריים. הוא שב הביתה ברגל, ואז עליו לטפל גם בענייני שכונת גבעת-שאול, שבראש הוועד שלה הוא עומד. זוגות צעירים רבים גרים בשכונה, וידיו של בנימין מלאות עבודה. רק אחר-כך הוא מתפנה לעיסוק החביב עליו, יורד למיקלט, בו מאוחסנת ה"גניזה" שלו, ושם ממיין את החומר שצבר במשך היום (“אינני דוחה שום דבר ליום המחרת. כל ערב אני ממיין כל מה שקיבלתי. ברגע שמתחילים לדחות – מתחילות להצטבר ערימות חומר, שאין עליהן שליטה!”).

“צילום-אוויר” ממרומי-הגמל    🔗

שלא כאספנים אחרים, המוציאים הון רב על רכישת פריטים לאוספם, אין בנימין קלוגר יכול ורוצה לרכוש פריטים תמורת תשלום. “כל מה שנמצא באוסף שלי⁶ אספתי במו-ידי, או קיבלתי חינם. יש אנשים, המוסרים לי תעודות, המצויות בביתם, כדי שאאחסן אותן אצלי. איני אוהב להיות בעל-חוב. מדי פעם אני מזכיר להם, שיש בידי פיקדון שלהם. יש ה”מחליפים" איתי תעודה-תמורת-תעודה. ויש כאלה, שאינם מוכנים למסור לי את החומר, המצוי בביתם, אך מרשים לי לצלם אותו או להעתיקו. החומר עצמו אינו מביא להם כל תועלת, ואין להם כל יחס אליו. אבל הם אומרים לא-פעם בליבם: “אם מישהו מתעניין בו, ודאי יש לו ערך”. אינני לוחץ. אבל אני שמח מאוד, כמובן, כשבאים ומוסרים לי חומר חדש. ובעיקר כשמדובר בתולדות הישוב, ובירושלים".

בנימין אינו נרתע משום מאמץ ומשום מלאכה קשה, כדי להעשיר את אוספו. לעתים מזומנות הוא פוקד את בתי-הדפוס הירושלמיים, ובעיקר אותם בתי-דפוס קטנים, המדפיסים כרוזים וקונטרסים, ומקבל שם עותקים מן הכרוזים שנשלחו להדבקה ולהפצה. וכשאין הוא מצליח להשיג עותק טרי של כרוז מסויים, הוא ממתין עד שיפוג תוקפו, כדי שלא לעבור על “לא תגזול!”, ואז מקלף אותו מעל הקיר בזריזות מדהימה. כשהוא רואה מיצבור של ניירות ישנים באחת הפינות אין הוא נרתע מלפשפש בו, וכימעט תמיד הוא מגלה בו משהו, המעניין אותו. “לפני זמן-מה נודע לי שמתחת לבימה של אחד מבתי-הכנסת בירושלים מצוייה ‘גניזה’ ישנה, שמזמן לא פונתה”, הוא מספר. “למחר בבוקר ניגשתי לשם אחרי התפילה, הורדתי את המעיל והכובע, וזחלתי פנימה. לבקש רשות? ממי? לא היה שם איש… נברתי במשך כמה שעות. כבר חמש-עשרה שנה שלא פינו את ה’גניזה' הזאת. חזרתי הביתה עם שק מלא…”

גם ה"גניזות" בבתי-העלמין של ירושלים מושכות זה שנים את ליבו של בנימין. מדי פעם הוא הולך ב"בגדי עבודה" לאחד מבתי-העלמין, ומסייע לאנשי “חברא קדישא” בקבורת שקים של ניירות (לא לפני שהוא מפשפש בשקים ודולה מהם את המיסמכים, המעניינים אותו). לא-פעם הוא מגלה בשולי בית-העלמין “גניזה”נשכחת, שקיומה אינו ידוע לאיש. אחרי מילחמת ששת-הימים גילה כמה “גניזות” גם בבית-העלמין שבהר-הזיתים. “אני מרבה לשוטט בהר-הזיתים”, הוא מספר, “מצלם ומעתיק מצבות. יש מצבות שכוסו עשבים, קוצים ועפר, ואני מנסה לחשוף אותן ולגלות את הכתובת שעל גביהן. כך גיליתי מצבה ישנה אחת, שהיתה מכוסה כולה קוצים ואבק. ניקיתי אותה, וגיליתי שזוהי מצבתו של יואל-משה סלומון הידוע”.

אחד הסיפורים המשעשעים ביותר שבפי בנימין, קשור במצבה אחרת בהר-הזיתים – מצבה גדולה וחדשה, שאותה הקימו בני-תימן לאחד מחכמיהם. “המצבה היא בגודל של ביתן, והכתובות מופיעות על כל הכתלים, וגם על גגה של המצבה. בגלל גובהה, לא יכולתי לצלם את הכתובת, המופיעה על הגג. למזלי, היה בסמוך ערבי, שהוביל בעזרת גמל אבני-מצבות. ביקשתי שיקרב את הגמל אל המצבה היפה, שלמתי לו עשרים לירות, טיפסתי על הגמל המוברך, שהתרומם לפקודת אדוניו – וכך הצלחתי לצלם מלמעלה את הכתובת שעל גג המצבה. הנה היא”, והוא מראה לי את הצילום בגאווה, “כימעט כמו צילום מהליקופטר”.

אני מנסה לדמיין לעצמי את המחזה: צעיר ארך זקן ופיאות, במעיל שחור ובמיגבעת, היושב על מרומי הדבשת של הגמל ומצלם משם את גגה של מצבתו של החכם התימני. ר' בנימין גאה באוסף הצילומים שלו, ביניהם צילומים רבים של רחובות מאה-שערים ואנשיה. ביניהם: צילום של חבורת זקנים ב"שטריימל", היושבים על ספסל ליד כותל, המכוסה כרוזים.

“איך הם מניחים לך לצלם?”, אני שואל את בנימין. “הרי בדרך כלל אין הם ששים להצטלם, והם נוהגים לכסות את פניהם ברגע שהם רואים מצלמה!”

“מי אומר שהם צריכים לראות את המצלמה?”, מבזיק שוב הזיק הקונדסי בעיניו של בנימין. “אני עובר לידם, ומעמיד פנים כמתבונן בכרוזים. ואז, במהירות שולף את המצלמה ו’סוגר עניין'”.

אבל ברגע שאני מבקש ממנו את אחד הצילומים האלה, כדי לפרסמם בעיתון, הוא נרתע. “לא. איני רוצה לגרום להם עוגמת-נפש. קח את זה”, הוא מושיט לי צילום אחר, של יהודי במעיל ובמגבעת, הפוסע ברחוב. “קודם כל, קשה לזהות אותו בצילום. ושנית, הוא כבר נפטר. כך שלא יגרם צער לאיש”.

כבוד-הנשיא התעניין ב"גניזה"    🔗

בנימין קלוגר אינו מן האספנים, השומרים את אוצרותיהם לעצמם בלבד, ואינם משתפים את הציבור בנכסיהם. בשנים האחרונות החל להוציא מדי שנה, ולעתים אף פעמיים בשנה, ספרים גדלי-ממדים, ובהם צילומי המיסמכים המצויים ב"גניזתו". בכרך “מן המקור” כונה על ידיו “הישוב הישן על לוח-המודעות”. לא מכבר הוציא ספר מהודר נוסף, המוקדש כולו לשכונותיה השונות של ירושלים. בספר מופיעים התקנונים והכרוזים של עשרות שכונות, ביניהן שכונות שנשתכחו מזמן, או שלא יצאו מעולם מגדר תוכנית. בהכנה נמצא כרך נוסף של “מן המקור”, וכן כרך המוקדש לבית-העלמין שבהר-הזיתים. ובארכיונו של בנימין עוד חומר המספיק לשלושים כרכים נוספים, ביניהם כרך על שכונותיה השונות של תל-אביב, כרך על אמצעי-התשלום השונים, שהיו נהוגים בארץ, ועוד ועוד.

את הספרים היפים, המודפסים על נייר משובח, מוציא בנימין קלוגר במו ידיו, ועל חשבונו הוא. הוא המכין את החומר לדפוס, הוא העורך את הספרים מבחינה גראפית. הוא הגוזר ומדביק ומצלם ודואג לכריכה ולהפצה ולמשלוח. הוצאתו של כל ספר כזה עולה כיום למעלה ממאה אלף ל"י. ⁷