דן אלמגור [לונדון]
מעריב תשל"ו
יש רגעים המעוררים בנו הישראלים, קנאה.
למשל: כשאנו נוטלים לידינו את שבועון השכונה הלונדונית שבה אנו מתגוררים, ומוצאים במרכז העמוד הראשון את הכותרת הבאה:
חבר-הפרלמנט מצהיר: “הייתי טיפש!” 🔗
ומתחת לכותרת הידיעה הבאה:
מר היו רוסי, חבר-הפרלמנט מטעם שכונת הונזי, התקשר אתמול למערכת עתוננו והצהיר כי נהג השבוע בטפשות, וכי הוא מבקש את סליחת אזרחי הרובע על טפשותו.
מר רוסי השאיר את מכוניתו בלתי-נעולה, כך אבד לו תיק-מסמכים, שהכיל כ-30 מכתבים של אזרחים מאיזור-הבחירה שלו.
"הייתי בדרכי לבנין הפרלמנט ועצרתי לא רחוק משם, כדי למסור כמה מסמכים, התוודה מר רוסי.
"חשבתי שכל הענין יקח רק דקה או שתיים. ולכן – ברוב-טפשותי – השארתי את המכונית בלתי-נעולה. מישהו עיכב אותי, ובשובי מצאתי שהתיק נעלם. אני עדיין מקלל את טפשותי-הרבה.
בתיק היו כשניים או שלושה תריסרי מכתבים מאזרחי איזור-הבחירה שלי, שפנו אלי כדי שאעזור להם בפתרום בעיותיהם", הוסיף. הוא נטל אתו את המכתבים XXXXXXXXXX(חצי שורה מחוקה. יש לבדוק מול המקור של צילום העמוד הזה) XXXXXXX שם התכונן לענות על כולם בעזרת מזכירתו.
“קראתי את כל המכתבים שהיו בתיק”, הצהיר מר רוסי לפני כתבנו, “ואני זוכר את תוכנם באופן כללי. אך מובן שאיני זוכר את כל השמות והכתובות”.
“לא נותר לי אלא להתנצל לפני האזרחים הנוגעים בדבר על טפשותי, ולבקש מכל מי שכתב אלי בעשרת הימים האחרונים לסלוח לי ולכתוב שנית, כדי שאוכל לעזור לו בפתרון בעיותיו”.
אם באמת מתכוננים לשלוח נבחרי-ציבור מן הארץ כדי ללמוד באנגליה על חשבון-הציבור – אולי כדאי שינצלו את הזמן כאן לא רק כדי ללמוד דקדוק ותחביר?
הבלונדיני בעל הארנק השחור 🔗
דן אלמגור (מאנצ’סטר)
כל נסיעה לחו"ל קשורה, כמובן, במתנות. וכדי להזכיר לנוסע מה מצפים ממנו עם שובו ארצה נוהגים ידידיו וקרוביו להגיש לו שי צנוע לפני הנסיעה.
בתקווה שיבין את הרמז…
אחת המתנות שקיבלתי אני יומיים לפני הנסיעה היתה ארנק-יד שחור מפלאסטיק – מאותם ארנקי-יד בעלי ידית, שכל גבר ישראלי מצוי אינו יוצא בלעדם לרחוב.
היתה זו מתנה בעיתה: ארנק-היד הישן שלי נקרע זמן קצר לפני הנסיעה, ושמחתי שיהיה לי במה לשאת את הדרכון והמטבע הזר בשעה שאשוטט ברחבי העולם הגדול. בנסיעות קודמות התלבטתי תמיד איפה אניח את הדרכון והכסף והמפה, ואת פנקס הכתובות. ארנק-היד נראה לי פתרון אידיאלי.
משום-מה לא ייחסתי בימים הראשונים לשהותי בלונדון חשיבות מרובה לעובדה שפה ושם נתקלתי ברחוב בחיוכיהם של אנשים ובמנוד-ראש קל, הנשלח לעברי.
“ודאי ישראלים בחופשה”, החנפתי לעצמי בענווה. “הם זיהו אותו בזכות תכנית הטלוויזיה, ומצאו לנחוץ להביע את אהדתם לתכנית בעזרת חיוך משפחתי לבבי זה”.
אחרי כן התחלתי להטיל ספק בכך שהחיוכים הידידותיים הללו נשלחים אלי בזכות “שרתי לך, ארצי”. להיפך: מרבית המחייכים נראו לי פתאום שונים לחלוטין מצופי הטלוויזיה הישראלית האפייניים. במבט שני אף נשתכנעתי בכך שרובם אפילו לא שמעו מימיהם את “שמש אביב נטה ימה”, “חושו אחים, חושו” או “לילה בחניתה”. יתר על כן: לאט-לאט חדרה לראשי ההכרה המעורפלת שמרבית המחייכים אלי הם גברים דווקא. גברים צעירים בדרך כלל, העומדים לרוב בקרן-הרחוב ומתבוננים בעוברים ובשבים. ולאו דווקא בעוברות ובשבות…
פעמיים או שלוש אף הבחנתי בכך שהמעריץ המחייך מתחיל לצעוד מספר צעדים בעקבותי, תוך שהוא משלח לעברי חיוך נוסף. אעפ"כ אני נשבע שלא הבנתי מדוע בחר דווקא בי.
עד שהגענו למאנצ’סטר…
היה זה כשאחד מידידינו, המלמד באוניברסיטת מאנצ’סטר, צלצל אלינו ללונדון והזמין אותנו לבלות סוף-שבוע בביתו. “המרחק מלונדון למאנצ’סטר הוא בסך הכל כמו המרחק מחיפה לבאר-שבע”, אמר. “הנסיעה ברכבת נמשכת פחות משלוש שעות. למה שלא תקפצו לסוף-שבוע אלינו?”
בתחנת-הרכבת בלונדון ציפה לנו הלם קטן: כשנסתבר לנו שמחיר הכרטיס בעד נסיעה מחיפה לבאר-שבע ברכבת אנגלית הוא שמונה לי"ש לאיש – כמאה ועשרים ל"י בכיוון אחד, מאתיים ושלושים ל"י לאיש הלוך וחזור.
ואנחנו – ארבעה…
מילא. מה לא עושים בשביל ידידים?
הנוף היפה, שנגלה מחלונות הרכבת השכיח לאט-לאט את מחיר הנסיעה. וכשהגענו למאנצ’סטר חיכתה לנו משפחת ידידינו על הרציף, כשהיא מנפנפת לעברנו לשלום.
אבל ברגע שירדנו מן הרכבת פרצה הבת הבינונית של מארחינו (אותה לא ראינו קודם לכן מעולם) בצחוק מתגלגל.
הבטתי סביבי כדי לראות מה מצחיק בנו, ולא גיליתי דבר. ברגע שגם אחיה הצעיר החל מצחקק שלחתי באופן אוטומטי יד חרדה לרוכסן מכנסי.
תודה לאל, הכל בסדר.
“מה מצחיק כאן?” לא היססתי לשאול את מארחי, ברגע שהבחנתי שגם הם מנסים לשווא להסתיר את חיוכיהם.
רק אז נתגלתה לי סיבת עליצותם:
הארנק.
ארנק-היד השחור, התמים, שבו נשאתי את הכסף, את התעודות ואת כרטיסי-הרכבת.
“גבר הולך עם ארנק?”, לא התאפקה הילדה הבלתי-דיסקרטית.
“אבל כל גבר שני בישראל הולך ברחוב עם ארנק שכזה”, ניסיתי להסביר.
“בישראל אולי כן. אבל באנגליה?! גבר ההולך ברחוב עם ארנק שכזה – מחזיק לרוב בבית גם שפתון ונעלי-גברת גבוהות”.
אותם זה הצחיק.
הבנתי. ובתנועה נון-שאלאנטית השתדלתי להעלים את הארנק השחור בתיק הכחול שהחזיקו בנותי.
מדוכדכים מעט נכנסנו למכוניתם של הידידים, כדי לנסוע מתחנת-הרכבת לביתם.
“כמה זמן את גרים במנצ’סטר?”, שאלתי.
“למעשה, לא בדיוק במנצ’סטר. מצאנו בית קטן ויפה בעיירה קטנה, הסמוכה לכאן. מרחק של רבע-שעה נסיעה לאוניברסיטה”.
עד מהרה הגענו לאותה עיירה. בפתחה ניצב בצד הדרך שלט, המכריז את שמה: ברודבוטום.
ברגע הראשון נדמה היה לנו שטעינו בקריאה. הצצנו שנית: אין ספק: “ברודבוטום”… או בעברית: “ישבן1 רחב”.
“העיירה שלנו יושבת בתחתיתה הרחבה של הבקעה הזאת”, ניסו ידידינו להסביר, שעה שראו את מבטינו. “לכן היא נקראת ‘ברודבוטום’ – תחתית רחבה”.
הם לא תפשו מה מצחיק בשם הזה. אבל אותנו זה הצחיק.
ובחיוך של נצחון שלפנו את הארנק השחור, הנעלב, מתחתיתו הרחבה של התיק הכחול.
-
במקור המודפס חסרה המירכאה הכפולה הפותחת – הערת פב"י. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות