בין מלחמת השחרור ושארית הפליטה

(רשמי מסע, 1948)

עם המאורעות בפרוס מלחמת השחרור ב־20 בפברואר 1948, יצאתי למסעי בארצות אירופה, ועשיתי בה חדשים חמישה. ראיתי בקהילות היהודים בארצות המערב ובשרידים הנודדים או יושבים במחנות. ישבתי עם אחי־לעט מביניהם ודיברנו בשאלות רוחנו. פעלתי שכם־אחד עם העברים המשכילים ונועצנו איך לקומם את תרבותנו בגולה. הכל אמרו, כי מעתה הארץ חייבת בקיומה של הגולה; סופרים יהודים הודו: לכם זכות הדיבור. ואני לא התכבדתי בחולשתה של הגולה בזמן הזה אלא ראיתי בה אות ומופת נוסף לנצחוננו. ברוח זו דיברתי אל סופרים של אומות המערב וגם הם הקשיבו ואמרו: אכן, ניכר כי היתה לכם תחייה בארצכם – עליתם בכוח זה ועשיתם חייל. נמצא, כי ברוב הצער של חיי עמנו בגולה מצאתי גם עידוד. בדלדול של המונינו גיליתי מקור של כוח, ובמגע עם הגויים ראיתי עידוד למערכה שאנו עומדים בה. החלטתי איפוא להעלות את הדברים בכתב, כפי שהצטרפו לי תוך מראה־עינים ומשמע אזנים במשך מסעי.

 

שאלה אני שואל    🔗

יצאתי מביתי ונפרדתי מעל ארצי ביום חורף ממוזג, אשר דוק עננים קלים הרעיף בו מפעם בפעם. גשם ורוח החורף כנפה בו מזמן לזמן שמועה וכן נמצאתי עולה עם מעטים וזרים לי על סיפון האניה שהפליגה לדרכה, לצד צפון. נתקשר החוף ממול כרצועה דקה ואהיה רואה עד חשיכה בהרים המתעלמים וטובלים בערפל אף הוגה במאורעות אשר החמירו והלכו מיום ליום בארץ בה עמד להיחתך גורל מלחמתנו על הארץ ואני זכרתי למראה הזה את ימי בואי אליה נער.

– – גם אז, לפני קרוב לארבע עשרות שנים, על פני בירות וצור עברתי, ועתה בדרך זו אני סובב־עובר. היבשה ממול – מראה לא שונה מאז: חן המזרח וריחו – כריחו וכחינו אז. אפשר כי אורות חשמל לא הוארו אז בדמדומי ערב ולא נצנצו פנסים של מכוניות מבין נתיבי הרים… אפשר כי חבל־ארץ זה של הלבנון לא התיצב אז על דרך שיבתנו כצר ערוך לקרב. הרגשתי לא שונתה גם עתה כלפיו ואני אך תהיתי ושאלתי, מדי עברנו במימי הגבול בים: כיצד תקום כניסתנו למשפחת העמים של המזרח כמדינה? והאניה קרבה אל עיר־החוף הראשה והשכנה – בירות.

עיר הלבנון לא האירה את פניה אלא אל באיה המעטים בין הנוסעים. אליהם – אל לבנוני או סורי אשר חזרו ממסעם, קראו מעל החוף ונופפו במטפחות. אף לקראת שר עבר הירדן שירד לחוף, התיצבו במדי־שרד וטקס רשמי ומבדח של קבלת־פנים. עם איש הארץ השכנה והלוחמת לא דובר כעת מטוב ועד רע. פקיד לא נתן עליו את דעתו.. חילוף מטבע ומעשי־עסק כיוצא בו בעיר של חוף נעשו בהיחבא, שלא על דעת פקידי־הרשות המהודרים, ולא הביאו אלא פרוטות של רווח מצומק מנוסעי־הים שמעטו. כן הפליגה הספינה כלעומת שבאה מבירות.

אף דומה כי החבורה של הנוסעים הצטמצמה עם ההפלגה מעיר־החוף הזאת. נערה “מהגרמניות” החלה סובבת סיבובים סביב ליציעי האניה; קומץ צעירים שהגיחו מתאיהם קנו שביתה על גבי ספסל וגעגועיהם כוססים תוכם על הארץ שיצאו אותה. עלמה הכינה את עצמה למעשה הספורט שבהפלגה בים ופני כמורה נראו. נמצא, כי בני כמה אומות היו, מאלו המצויים בחבל זה של העולם: אנשי הארץ, אנגלים מספר, מהגר סורי ואיש או אשת הכמורה. וכיוון שפתחו ביניהם בראשוני־דברים, אף הוחלפו מעשי־שירות קלים, מצאו מכירים איש את חברו. האחד פותח בדברי ויכוח על שאלות היום ביבשה והאחת נעשית צינור להעברת דברים שבניחוש ורמז, מאשר כומר השמיע או אנגלי הסיח לתומו…

“האנגלי ניסה לדון בשאלת היהודים בארץ־ישראל ולא הוסיף..” – רמזה אשה בלחש.

“הכומר השמיע זה עתה מלים בשאלת הערבים בארץ”. – החזיק עמה נוסע להוט אחר שמועות.

אך אוויר־הים נסך שקט ואותו כומר כרסן נראה שוקע בכסא המיטלטל ומשתקע בספרו. האנגלי העדיף כוס־ויסקי על ויכוחים ושאלות; מלחים מעורבים עם הנוסעים ומראים לעיניהם מלהטיהם של יורדי־ים. לא נשאר לו גם לשוחר החדשות אלא להתפרק מדאגתו ולאשה לשוב ולהלך עקב בצד אגודל עד בוא שעת־שיחה שניה. צפרה האניה לבוא לארוחה ובפלושים ניצבו הכן השמשים והשמשות להדריך נוסע ונוסעת תוך התנודה, הטלטלה, או חולשת הדעת החולפת. כיוון שראית בשולחנות הערוכים, ונזירות בצניפיהן הלבנים ומכונפים באות ומסיבות בשלוות־נפש עם אחיהן לכמורה – כהן מטיף ודרשן דתי – נצטרפת מאליך לאוכלים. כיוון שנעשה לבך גס בתפריטי המאכלים, נמצאת מסור מיד לטעמה של האכסניה השטה על תבשיליה וקינוחיה, נימוסיה וחוקיה. אף עשתה בינתיים האניה את נתיבה במים, מניחה לחוף משמאל וממהרת כלפי רצועות יבשת ואגודות דקל, עפרות־חול וישובי־חמר אשר הבהיקו מצד מצרים – שכנתנו מדרום.

אנית־מלחמה שהתרסקה בים, שלד־ברזל במבוא־החוף – שרידי מלחמת העולם הם התקועים במימי אלכסנדריה של מצרים, ומעל חומות העיר הגבוהות והחדגוניות ללא־משוש־לעין מתנופף נס־אזהרה של מלחמה שניה: אות אבל הוא על רצח האימאם בתימן של ערב; אות מבשר כי המזרח עוד לא שקט… איך ישקוט ועבדים מצריים מתפלשים למטה בארובות־פחם גדולות, בעמל שרשרת של קופות מלאות פחם – צאן עבדים בשפל־המדרגה סובבים למטה – הלזאת ייקרא מזרח שקט?! – משם עולים לאניה בהיחבא ילד אסופי, שהוא יורד ים קבוע בדרך לנמלי אירופה וחוזר, ונער מאחז עינים בקוביה, בקלף ובאפרוח־גוזל רך. משם עולה קול תגר ומבריח רכולה – מקפה ועד סוכר, שאין עליהם חוק ואין להם ערוך באירופה המדולדלת.

מצרים זו מפלה כשכנתנו מצפון לגבי נוסעים מארץ־האויב, ותמוה ומשונה הוא להיטלטל לאורך החופים האלה, מצפון ועד דרום, בהרגשה כי אויב אתה להם. היהודי היושב בארץ הוא אויב וזה הבורח משואת אירופה הוא שונא! – נמצא, כי היצירה אשר יצרנו והכינונו עד עתה בארץ הכשירה וקידשה מלחמה עלינו מפנים ומאחור… האמנם אבד אי־בזה החוט אשר קשרנו אל כבשן־עולם זה, או שמא חוט תועה הנחה אותנו לשוב אל המזרח? – בסקרנות כבושה ובצפייה שבלב מודאג נשאתי עין כלפי האופק, בשעה שפורקי־פחם סובבו עוד יחד בשרשרת ושפכו קופות בלי־הרף בעד האשנבים אל בטן האניה עד הימלאה. אפשר הבינו גם אנגלי וכומר מנוסעינו לשאלה לאחר שקנו לעצמם שביתה בארצות אלו וידעו את אורחותיהן. שאל האנגלי מיניה וביה, ואנו כבר בנתיב־הים הממושך לחוף אירופה: – האמנם תצליחו?… כסבור אתה שאמנם תצליחו?…

והכומר המטיף אשר הניח לספר־הברית בחגורו וטייל ארוכות וקצרות במחרוזת שבידו דרש לשאלה, לאמור: מה העם היהודי הלזה רוצה והוא אינו כשר, למיטב ידיעתי והבנתי, בעיני הערבי יושב הארצות האלה? –

איש הכמורה! – עתה בא לדקדק עמנו כחוט־השערה של הכשרות ולא דקדק בשעתו עם עמים נוצרים, כאשר זממו לכלותנו. חשבתי ואמרתי: הנה קנאת הגויים אשר שתה עלינו לבלע את תקומתנו כאומה בפני עצמה ובארצה. אף מקנאת הכמורה לקדשיה שבארץ יש בה, אף מחשש קדום שמא נצליח. לא “שנאת־ישראל” איפוא כאשר גרסנו שנים רבות, אלא חידוש: “קנאת־ארץ־ישראל”, ולא נחתי ולא שקטתי עד שחזרתי על כל הנימוקים לטובתנו: – אנו לתחייה רוחנית שלמה עשינו בארצנו ואין לך נימוק בדוק מזה, כי נחתם כבר גורל עתידנו זה לזכות.

טענתי ולבי בל־עמי, כי ידעתי אשר בני וחבריו אינם שועים בשעה זו לטענות או לתשובות, אלא במלחמה עושים הם. נמצא, כי רק אני יוצא לשוט על פני תבל ולראות בה: אם הגויים רוצים במעשינו ואם אחי היהודים נכונים לו בכל לבם ומאודם? – שאלה אני שואל, בעוד שהללו עושים בשעה זו בקרב! –

ואנו כבר עם חופי אירופה. לא רק צוקי סלעים נאים של חופי איטליה מושכים אליהם עין סקרנית, אף לא רק הר־געש הנעוץ בודד בים, כשראשו עטוף ענני עשן ודמדומים קלים עד למדרוניו המשחירים בחישופם – אלא שרשרת צוקי־סלעים מתייצבת לאחר מוצא סיציליה ומכריזה: מציוני הזמן הננו – איי־הסוהר של משטר מוסוליני שנפל! וחופה של קורסיקה מדמדם באפלולית הערב, כשהוא ציון לדמות נפוליאון… ציונים־ציונים הם של זירת ים־התיכון, שאינה פוסקת מלקחת חבל במאורעות עולם ורישומם נשאר חרות בספר־הקורות של האנושות.

– – מכאן לצד מערב ספרד סגורה ומסוגרת ומעבר מזה מזרחה יוון הסוערה. שם בפאתי־ים־התיכון ישראל שב לתחייה בלב עמי ערב… – הרי הגשר העתיק מן המזרח אל המערב ומן המערב אל המזרח – גשר שנבנה על עפרות־עבר ועדיין שבה ועוממת מתוך האפר גחלת העתיד. המזרח – אומות גדולות ועתיקות יומין! המערב – אומות זריזות ועייפות למלחמה! – למי העתיד – לגחלת העוממת בלהט המזרח בצפיית דורות, או למערב אשר שפך את שלטונו על־כל, אך לא הצמיח את רגש החירות של העמים? – רזי לי… מנחש אני מיד, כי לא די באשר ראיתי בנטות זרוע־הגורל על קרב חדש בארץ יהודה, אלא חובה לבוא עד מקור־כוחנו, אשר נחרב והובס בדם, ואף על־פי־כן יכריז עתה בקול צעיר כקדם: מקור הכוח – הוא העם! –

 

העם עמי והארץ במרכז    🔗

רגלי דורכת בחוף מרסיליה והריני נישא כמה מאות קילומטרים פנימה לאירופה על פני ישובים שרויים בחושך וזרועים חרבות המלחמה. באד של בוקר ובכתמי שלג שנמס בגני הפרברים ובצידי דרכים, מתעוררת פאריס על חומותיה האפורות והמשחירות ועל ארובותיה אשר טרם העלו את עשן יום־העבודה. דמדומי־בוקר בחיק ארץ נכריה – וחבילת הנוסעים אשר הפליגו וסעדו יחד התפרדה. אנגלי המשיך את דרכו, נערה פנתה אל אבותיה, אשה אל בעלה וכומר וכומרת אל מיסדרים ומקומות־כינוס משלהם. הד של הוויכוח על הקרב בארץ הקדושה נשאר תלוי אי־שם בחללו של העולם ואני יוצא יחיד אל חוצות פאריס בשליחותי שלי: אחי איים? – והעיר גדולה בתנועתה, בהמוניה ובמידותיה – העיר של האיש הבינוני ושל אשה סוחרת.

“בונז’ור מסייה”… – מקדמת את פני אשה מוכרת עתונים שפניה מכורכמים מצינת הבוקר, אך רוחה עליזה.

“אה… ווי.. מסייה…” – מורני את הדרך צרפתי בינוני־קומה היוצא לעבודתו במתינות שבשיגרה והוא מושך אותי אחריו אל התחתית.

התחתית מסיעה אותה שעה במסילותיה את המוני פאריס המצטופפים על הרציפים, המדרגות והמעליות פולטות וקולטות אותם – אך הגבר הבינוני יושב או עומד באשר השיג מקום ופורש לפניו את עתונו. דאגה בעולם שלאחר המלחמה… כובד ראש טבוע בפניו… בחירות באיטאליה וחוסר לחם… ממשלות מתקנות עולם בהבל־פה, אך החשמל לבית מתייקר… בכל אלה – בדאגת הדימוקראטיה וחידת הקומוניזם, דימוסו של מיניסטר ואשמותיו של ראש־הממשלה – הוגה האדם הזה המעיין בעתונו וסביב לו נערה ונער נושקים נשיקת־בוקר – “בדרך לחיים” – עד התעכב התחתית והגיעה השעה להיפלט אל מדרגות ומעליות רמוסות ברוב־רגליים. העתון מקופל בכיס, יורד גם האדם הבינוני, שגנז שאלות עולם או טרוניות על החיים שבמדינה – ומעייניו שוב מכוונים אל השיגרה נכחו.

יום העבודה התחיל ובאמצעו כוס משקה – אפריטיף… למעלה מכן מתירה לעצמה פאריס שאינה־בינונית – פאריס של עוברי אורח או תיירים חומדים, של מהגרים שנשתקעו או גרים שנאחזו בה, פאריס של הרפתקני עמים או של פליטים בני־בלי־מולדת – האם גם אחי בהם? – אני שואל. האם בין פולנים או שמא בין רוסים־לשעבר; האם עדיין עקשנים ותמימי־דרך הם כאבותיהם שבעיירת פולין או ליטא בעבר, או שמא אל חכמה חדשה למדו באכסניה זו שמצאו תוך טלטולי המלחמה?

כן הלכתי בין פסלי־תרבות ומצבות־זכר להוגו, באלזאק, וולטר ושאר גדולי עולם… עובר על פני בניני־פאר והיכלי־מחשבת, אשר מלכים ואמני הריפובליקה כוננו אותם… פרקים של קורות אומה גדולה וותיקה התנוססו מעל עמודים שהשחירו ומגדלים שנחושתם הוריקה מימי גיאות או שפל לאומה… תהיתי עד שמצאתי את בני עמי, ולא בטיוליירי או בגראנד־ארמיי הסתופפו, אלא באכסניות ובפינות־גג, במבויים וסימטאות התלקטו ומצאו זה את זה בצרורותיהם הדלים.

שם מדיינים ומזמרים הם, כותבים ומתווכחים, חיים וקיימים בעולם הפוך משלהם – עולם שכולו תוהו לעינו של זר, אך “בראשית” בפעם־אלף בעיניהם הם של יהודים. ואראה: איש יהודי זקן ומזוקן ניצב בלב פאריס, עוטה כובע ככיפה ומגפיים לו כיוצא־היערות, המעיל הארוך לגופו וראשו המוטה הצידה נתון בסוגיה קשה: אנה יש ללכת?

– זו הדרך ושם הרחוב. – הסביר כנגדו מהפנקס שוטר צרפתי קל־רוח, בשכמייתו לכתפו ומקלו בידו והוא מנוסה בשאלות.

– זו הדרך… ואף־על־פי־כן אנה?.. נשארה תלוייה זרוע היהודי בתמיהת־משנה כלפי מורה־הדרך, אשר אינו שומע לשונו – “לשון־אדם פשוטה”.

עדיין ניצב היהודי הנד פשוט־זרוע בכל שיעור־הקומה שלו, אף בהיותו מהלך בין כנסיות ומקומות־חנייה, בין אוטובוסים ותחתיות – מוסיף ושואל: אכן, זו הדרך… ואף־על־פי־כן לאן? – – הוא איננו אובד־עצה. מקלו עמו להגיע הלום ורצונו עמו לשוב ולחיות בזה… כן יתקבץ נודד, אחד לאחד, ובחושו מגיע עד לקיבוץ אחיו, אף מתחבר אליהם. כאן נותן יד לחיי השעה התלושים… עתון.. הכנסת אורחים… צדקה… ומפלגה… חוטי הציבור היהודי נמתחו סביב ואפשר להלך לפיהם, כן זקן או פליט, גבר במיטב שנותיו, נער ונערה.

– נו?… תוהה־בוהה בעיר הגדולה והזרה הנערה מקרוב באה ו"ש’נאית" היא, שחורה בבדידותה, אף עקשנית בביישנותה הליטאית ובשפל מבט עיניה. – איפה יורדים מהרכבת ומתי מוציאים צרורות מן התחנה? – היכן תמצא כרטיס של מהגר ומי הנותן אותו? – אי נקודות למנת מזון ואי זכות־ישיבה בזה, אנה פונים ולאן הולכים – נו? –

הנערה יודעת גם יודעת, כי יעברו שבועיים והגיעו מכתבים אליה, דודה ודוד קוראים לה, ים וצפון קוראים לה בעולם זה של קשרים. היא פוסחת ומהפכת, אך איננה נבוכה: אפשר לארץ־ישראל, כי חלוצה היא… או אולי לארצות־הברית… בינתיים היא כבר יושבת חדר, כרטיסה ומנת־מזונה עמה… שור: שמלתה מתקצרת והולכת ושער־ראשה קובץ יחדיו… עלה השרק על דל שפתיה ועיניה צחה מאות של בהלה.. הרי ערכה את שולחנה ומצאה ריע למכורה הישנה, אף נושאת אליו מבט חיבה צנוע וחיוכה הביישני מסתלסל על פיה: נו? – הרי לא זרים הננו גם תוככי פאריס. –

ופליט כותב, שריד מחבר ספרים. משורר וסופר יושבים אל המלאכה. תיאטרון נודד והקרשים אינם פנויים. על כותל תבצבץ מודעה זרה: טוביה החולב… המכשפה…. גולדפאדן ושלום־עליכם הובאו בצרור הנודדים – הו, יהודים־אחים, שירו זמרו מחדש: תורכמניסטאן… אזבקיסטאן… רחבי רוסיה וערבות אסיה… בכל נדדה הרגל, שכוסתה דם ואבק־דרכים של שואה ומלחמה, – אף־על־פי־כן שרים ומזמרים… כיצד?

– איש לא יבין. אנה פני הנדידה הזאת? – איש לא ידע. מצ’כוסלובקיה ופולין באים־יוצאים…. על פני פאריס עוברים.

– וכבר כתבתי עשרים ספר, אלפים מאמרים. – מרים עיניו בחור מתמיד וכובשן.

– כיצד? – ואתה צעיר לימים, חבר?

– כתבתי ועדיין אני מוסיף וכותב עד אם אדלה ואספר את האמת כולה. – ישיב.

והאפשר לספר אותה – את האמת? הייתכן לספר אותה, ולו צירף עמוד לעמוד מקורות כל נפש יהודית, בין אבדה ובין שרדה? – האם יש יכולת פיסית לעמוד בגיהינום זה של זכרונות ולצאת שלם? –

– אני שר את קינתם של ששת המיליונים! – מכריז ועונה בחיוך דל משורר חיוור.

עמדו הללו – אחד בעט סופרים ואחד בחרוז של משורר, זמרת בפזמון ושחקן ב"טיפוס" שלו… כן עשויים אך יהודים לספר לזמר, כן עשויים אך אנו לחטט באסוננו, באנחה כדי שברון־מתניים, ולדלות ממנה כוח לשוב ולספר. אכן, פאריס… עם זרמי אדם שבך ואשדות־רוחם, עם פמליות נסיכים ו"כוכבים" ושואפי־הרפתקאות שבך ועם זרם רוחך את, הסובלנית – האכסנאית הבלה־האמיצה, זורמים עתה מימינו אנו ומצרפים קילוח דק ומלוח־מר לשאר מימיך! –

בשעת־לילה, ליל־שבת, מתכנסים מקצווי עיר ובצל הכנסיות המשופעות המיתמרות בחודיהן אל־על, עשרות־עשרות פליטים, המצטרפות למאות ולאלפים. מתכנסים אל עצרת ובהם סופר ומשורר, תופרת – צאן ישראל קדושים, שרידי קהילות ונאמני עבר. שרידי פינסק ונאמני קיילץ גם חדשים מקהילת פאריס עצמה, אשר שוב אינם יכולים לעמוד בדד בפני עיצומו של זרם זה מן המזרח, בלי להסתחף בו. כן חוזרים ומתערבים יהודים אלו באלו, ממזרח וממערב, אף נשמע אותו דיבור ישן־נושן: תלמוד תורה… תינוקות של בית־רבן. ולו נדמינו אנו כאשר נדמינו – אך הצאן הללו?! –

לא אכסניה היא אלא מלונה, ובה נודדים יושבים על צרורותיהם, על פירורי רוחם ועברם וחזונו. המשורר מהלך כסהרורי ונושא בקרבו מאותה רוח. צעיר־סופר מביט בעד משקפיו אל הצלחת שלפניו ואוכל במבט קודר שאינו מבשר טובות. ותיק מהם יושב פזור ומשומם והבל חם בפיו. הם קמים, נושאים עין על חבילתם הארוזה.

– ודאי אתם יכולים ואפשר צריכים להיות מראשונים לנסוע.

– האם אפשר כי נלך לארץ? – מקשה אשת משורר.

– אך אני מה אעשה שם, איך אשיר? – נע הבעל המשורר ומבטו פזור־משנה. אכן, למד את העברית בהיותו נער, אך מאז נשרף עולם. היתה באידיש שירתו והאם יעבור אחד בגיל עמיד מלשון אחת לחברתה – ובשירה?! והאשה הלבושה שחור ושפתיה מלאות, פורטת מעות קטנות שבארנקה ואינה זוכרת את דבר־השיר – בחיים רוצה היא: – האמנם נוכל ללכת ארצה במהרה? –

כי עמדה הארץ במרכז ורק מאונס מקבלים גלות – לזמן, למשך זמן, לעידן נוסף… הצעירים הלוחמים שם על הרי הארץ לא רק מנצחים אויביהם, כי את הרוח המפוזרת של אחיהם הקמים לנוד מנצחים הם וכובשים… מלא כל פה את תהילתם ואת שבחם ואם תשאל בזה: מדוע לוחמים הללו שם? – הרי ניתנת התשובה ע"י היהודים הנחלקים בכל, אך בדבר אחד הם מוסכמים, כבאמירת אמן: להלחם צריכים הם! – חייבים הם להכות! – הללו שעתם היא לעשות ואנו נעזור! – ומנסר כרוז־מלחמה עתיק על פני פאריס־רבתי, נשמע בכל אשר יהודי חונה, מבשר ואומר מפי צעיר ומפי זקן, מפי איש ואשה: להלחם? – עתה שעתם להילחם! –

 

“מוחמד… אמיל”…    🔗

לא ידעתי את עמי שואף־קרבות, כי זכרתיו רודף שלום ובורח מריב, מדון ומלחמה; לא ידעתיו צוהל לקראת קרב, כי באשר מלחמה קרתה לא ראה את עצמו שותף לה. לא ידעתיו מריע תרועות נצחון מראש, כי להיפך: זכרתיו חושש ומתפלל, מזהיר ומתיירא מפני “השמא” ו"חלילה", ומשליך את יהבו על הוודאי ואלוהיו. עתה ראיתי את אחי, והם מהלכים בראש נטוי ודורכים ארץ בוטחים וסומכים, לאמור:

– נו, כבר ייעשה איזה דבר…

– מה וכיצד?.. אין שאלה… כבר ייעשה משהו…

– עשה ייעשה! –

והתנודדו בהילוכם אנשי־תעשיה שבהם, חבקו יד איש לרעהו ולחשו על אוזן, תבעו זה מזה בתקיעת־כף, כאשר לא תפשו מעולם איש בכנפי בגדו של חברו, תבעו כסף ושקלו כסף, נשאו ונתנו, טענו והתעקשו לגבי המתת כמו פקודה משלהם כתבו וחתמו, לאמור: נו, אנו חייבים לשאת ולשלם למלחמה… נטל עלינו כי המלחמה שם מלחמתנו היא… וחלש רואה את עצמו בן־חיל, בהול־רוח ראש לתורמים למלחמה.

כיוון שראיתם בכך, במקום שהיו מניין ובמקום שכינסו עצרת, וכן בהיותם איש איש לביתו – שוב לא יכולתי שלא להטות אזני אל תרועת הבטחון אשר עברה אותם. אם ישבתי לסעודת־בית עם יהודי, ומטוב הארץ הזרה ערוך על שולחנו, הרי לא בלבד שלגמתי את היין אלא שמעתי על כל כוס אותה תרועה מחריש־אזניים מפי מארחי ומנכבדי: הא.. הא… כבר יפול דבר… נפול יפול..: כלום לא אמרתי – ומראש!

ידעתי אף אני מלחמה מהי ומה טיבה, קרבנות מה הם ופירושם, כוח מהו וערכו. אם גיבור־חיל לא הייתי, הרי גם בסכנה נוסיתי. ישבתי איפוא מחריש ולא הייתי במריעים. שמעתי לאשר אמרו ולא שאלתי בתמיהה, אימתי הפכו אחי לבני־בלי־רגש הרחמים – פשוטו כמשמעו: לשואפי־דם… להיפך: מחריש ישבתי כאשר פרשו ודנו ב"מלוכה" החדשה של ישראל, בחילה ומפקדיו, בכוחות של האויב בדרך האומדן ובכוחותינו אנו – אם שקולים הם כנגדם וכיוצא באלו ענינים שבאסטראטגיה ופוליטיקה גבוהה. והם – מתנצחים ומתנגחים, משמיעים קול ומביעים אומר:

– הא.. הא.. קונסול שלנו!

– ושוב אני אומר: כך צריך להיות מנהגה של “מלוכה”!

מלוכה של ישראל! – אין זאת כי זו תקוות־סתרים אשר עתה נתפש לה איש יהודי בגלוי ובה הערים על העולם. דורות רבים השים את עצמו נודד, עבר במקלו גלויות רבות ושב ונדד בגלגוליו: על פני בוקובינה ובוהמיה וחוזר על פני פאריס; השתקע בתעשיה, בעיירה רואן שבצרפת; היה לחרשתן בדים, סוחר יהלומים באנטוורפן, ממית עצמו על הפרוטה, סוחר ומוכר ארץ, מושיב עצמו במפלגות של המדינה, נושא־ונותן, סופג מהלומות, נשחט ומוסר עצמו להורגים; – ובסוף דבר נמצא יושב או עומד באשר הנהו, איש יהודי בכרסו ובזקנו, במעילו הקצוץ או בקאפוטה שלו, בעיניו השחורות או בפיאות לחיו הבוערות־האדומות, בעצבו ובחיוכו, וקורע את המסווה נגדה־נא כל העולם:

– הא! הא! אמרנו! –

– כבר תהיה מלוכה!

– ומלוכה כהלכה!

– ותתפקע מררתם של אלו! –

זה הנקם אשר אחר לבוא אך בא! – ולפיכך, באשר ראיתי שתי ילדות חיוורות־רזות מהניצולות והן שרות את שיר הפרטיזאנים או אשה יהודיה בריאת־בשר מהסוחרות מריעה ומצפצפת; באשר עמדה חבורת אחינו במיקח־וממכר “שחור”; באשר ראיתי צעירים ובעיניהם ניצוץ של יצר רווחים; באשר ראיתים בתוך עם יושב ועובד את אדמתו והם כמרחפים־נעים־נדים ללא־אמונה באשר מתחת לרגליהם וללא־קשר עם הארץ בה מצאו מקלט – – באשר ראיתים מלגלגים ומקילים ראש במדינה ומנהגיה, בכנסיה ובדתיה, בגויים ובמידותיהם – בעזות־מצח או בקלות־ראש אשר בהם – ידעתי גם ידעתי, כי אותה שעה הללו מתנחמים ומאמינים, מכבידים ראש ומשתעשעים באותה מזימת־אבות, שנמסרה מדור לדור:

– מלוכתנו עתידה לקום – סוכת דוד הנופלת…

ודחוף ומופתע מאמונה זו, זנחתי גם אני שאר מאוויים וחיפושים שבאדם ובסופר, בשאיפתי האחת והיחידה לדעת: אי מקורו של כוח יהודי זה? – אי מקור־כושרו? – אמר אמרו לי: מחנות – – שמעתי: עקורים – – יש אשר הזכירו: פארטיזאנים… אף חרקו שן: קאפו – חשתי באימה, כי בעל־כרחי מוליכות אותי רגלי לעבר אותה מסכת־ישראל, אשר דפוסה הוטבע בשפכי־דם שלא קרשו עוד – ידעתי והתפעם לבי.

גם מחוץ לתחום של יהודים ניסרו עוד המילים ספוגות־הדם: “רזיסטאנס” ו"קומבטאנטים". אף גינו ודנו בקלון אחד שלא היה ברזיסטאנס, הוקיעו אחד שנתן ידו עם האויב או העלו לזכר וענדו תהילה לראשו של זה, אשר נפל בהתנגדות המרי. בדרך נוהג הודבקה לזכר קומבטאנט טבלת־זכרון נאה וצרור פרחים הוביש על גבי אפרו, אף נתקיימה תהלוכה בסך של רזיסטאנטים… לא כן אנו, שאין אנו מדביקים טבלאות שיש, ואין אנו מניחים פרחים, אלא רוקמים ומשזרים כל מונח חדש בקורותינו להוסיף כוח ולהאדיר רצון – לחיות! – משום כך גמרתי ואמרתי: ודאי שבמחנות שרידינו מידו של היטלר מפכה מקור־כוחנו – פניתי לעבר אותו גבול אשר מבפנים לו – המחנות.

אף שזר הייתי לארצות אלו וגבולותיהן, ירדתי בבטחה בעיר־ספר של צרפת ופניתי כאשר הוראיתי אל אחד הממונה על כך – מבריח שזקנו קצר וכרסו דשנה ממאכלי אלזאס. בתנועותיו ובדיוקנו – שודד אשר מצא מחסה בצל הכנסיות הגותיות של העיר האלזאסית, בה נשותיה הברייניות דוברות ז’ארגון גרמני־צרפתי – מין “מוחמד” רחמנא ליצלן…

האכילני “מוחמד” המזוקן “אנטרה” של כבד צלוי, אשר בו בלבד היה כדי להשביע שתים נפשות אחרי מנת־האוכל הפאריסאית הדלה. ולא עוד אלא העתיר עלי מין כופתאות ממולאות בתוך מרק־בשר ובשר־השור ותרגימא ויין וקפה, כיאה לעיר של גבול, אשר דבר אינו חסר בה. אכלתי ונתרחבו מעי שנצטמקו מאכילה קלה שבאירופה. עבר לילה ואתא יום שני – אך עיני כלו לקראת הלילה, בו יבריחוני בצל החשיכה, ולא אני בלבד חיכיתי לבוא הלילה אלא נתלווה אלי מין “אמיל”, אשר בפיו מקטרת ונהירות לו דרכי־סתר בעולם.

ליל־חושך ואישון־לילה עם מעברות־הרהיין האפלים ואין לראות מאום אלא פני נהג שלפנים ופני אמיל בצידו. רק הוא, “מוחמד” הכרסן שלנו, נשאר חובש את ספסל בי־הבירה ומתקשר מעיר־הספר בחוטים דקים של טליפון אל העולם, אך הנוהג במכוניתו סובב עקלקלות, נמנע מדרכי־המלך, או חולף כרוח בין כפרים דמומים – וממרחק האדימו כבר אותות המעבר.

– באשר נגיע תיעשו כישנים. – מדריכנו הנהג.

– אם הוראה היא נשמע ונעשה. – מתפרקד אמיל חברי־לדרך והרי הוא כישן.

אני, כלהכעיס, סקרנותי תוקפתני: שהרי הרהיין הוא, זה החוסם את המעבר עלינו… ומה יש בו, בנהר זה, אשר גידל וטיפח אף העלה ממצולותיו נחש בריח ומפלצת קדמונית? – מנצנצים עתה מקרוב מאוד אורותיהם האדומים של משמרות הלילה וגשר מרקיע מתחת לגלגל.

– הללו חברי הם.. אך כמעט רגע וחוזרים. – מנופף ביד הנהג שלנו כלפי השומרים השואלים בחוץ.

וחולף הגשר, נשאר כבר מאחור – נסיעת לילה לפנינו בתחום חדש ולא־נודע. לא כסף זר אף לא סחורה אסורה עמנו, אף־על־פי־כן מורא בלב.

– שכב והרדם, אחי. – מתנער אמיל ומחזיר לפיו את המקטרת אשר למען “השינה” הוציא אותה מפיו.

ואני כיצד אישן בחשיכה זו האופפת את הדרך על פני ערים ועיירות מוגפות ואטומות, הלוך ועלה במעלה גבעות “השווארצוולד” הקרב ובא? איך אעצום עיני ושם מפלי־מים חבויים, פסי־שלג מלבינים… איל ניצב על ראשו של צוק תלול ומכונן את קפיצתו לעבר צוק שני. נדמה, כי כל יצור נדם לזכר אלילים זה, אשר בצידו מאפיל היער ומתגוללים לרוב גזעי עצים כרותים – גזעים־גזעים חיים. – יצאה המכונית מבין עקלקלותיה, ירדה במורד אל המישור, עלתה על דרך רחבה והיא נושאת עליה חותם משמים: “אוטובאהן” – הוא הבנוי גשרים, סלול מסילות רחבות ידיים – רפוד מחנות של כליון ובנוי עצמות־אדם.

על ראשי בכאים    🔗

שחר גרמני קר דמדם על פני ארץ־נכאים, עלה והתרומם מעט־מעט כאור מעולם השממון על ראשי בכאים ומנחה אותנו באפס נפש חיה סביב, הלוך והנחה במסילת האוטובאהן… אפשר כי האיר השחר משך שנות־זוועה על מחנות, אשר בגופותיהם סללו את המסילה; ואפשר כי העיר גדודים, אשר צעדו במשק־ברזל ובשם הפיהרר, כשהם מגוייסים מהמישורים האלה ונרתקים במנגנון השמד. מבעד לרסיסי האד התלויים על פני האדמה הזאת, ואינם יורדים עליה, מזדקרות חומות של מינכן – חומות מוות או עיים של חרבות? – או הערים סדום ועמורה של ימינו אנו, אשר נידונו בגפרית ואש?

– אין דבר… – משמיע אמיל באזני, כשפניו נתבהרו לי לאור השחר ומקטרתו נעוצה בפיו – הא… הא… אל נא בדאגה, אף יימצא לנו מקום לישון אחרי אשר הגענו. מצוא נמצא.

החרשתי, בין משום שמראה העיר הדוממה התיק מלים מפי ובין משום שפקפקתי בלבי בדבר כוחו של אמיל זה – הבטחון מנין לו בשעה זו, שאינה יום ואינה לילה, ומי ישעה אלינו? – המכונית עמדה בתום מסע־הלילה הארוך, אף הניח לה אמיל בתנועת־יד להסתלק – ואנו עומדים השניים בחצר, אמיל נושא את עיניו אל החומה מנגד כתמה, מדוע אין יוצאים נגדנו – – צלצל במצילה ואין שומע, חיפש חלון לטפס בו ולא מצא. נענתה לבסוף לדפיקותיו נערה מורדמת, שפתחה והודיעה בחצי־שפה:

– אף אני כאן חדשה ולא אדע אנה אפנה. באשר פינה מצאתי, שם שכבתי ונרדמתי.

– אין דבר. כבר יהיה בסדר. – נענה לה אמיל ושילחה לשוב לישון.

הלכתי אחריו, כי ראיתי בבחור שהוא אינו רק מתראה אלא יודע… נהירים לו חדרים אשר למעלה ולמטה. המזוות והארונות בחדרים של בית גרמני זה ידועים גם ידועים לו. פתח דלת למחצה וסגרה, כי ראה שם ישנים. מצא חדר שיושביו נעדרו ועשה בו כברשותו שלו. הנה קרא גם לי לבוא אחריו והעלה פירות ועוגות מן המגרות, הטיל כף חשמלית בקומקום מים ועד מה יעץ לי לרחץ באמבט. ראיתיו בכך ורחשתי לו אימון, ומעתה ואילך שוב לא זזה ידי מתוך ידו.

ואמנם – אך זה שאפנו רוח והבית מלא שאון: בחדר־רחצה שכשוך וצהלה – הא, אמיל, כיצד באת בן־בליעל ולא שמענו?! – ומעל המדרגות: הו, שד משחת, מדוע לא הודעת לנו, אמיל?… אף בחדר סמוך קריאות תמיהה: הי, אמיל, אמור מיד מה אתה חסר, סיגאריות או שוקולאד, שמא ביסקוויט – ויימצאו לך!… נמלכתי בדעתי, כי בטוב לאמיל ייטב גם לי ונתאמץ קשרי אליו – למקום אשר הלך, הלכתי אחריו, בחברת נערים ונערות, חבריו וחברותיו – מהם לבושים מדי צבא לחצאין ומהם אזרחיים. יצאנו לרחובות והבוקר האיר מכבר על בית הרוס ופסל מנותץ ורגל־שיש מוטלת באשפה, עד שנתקלו עיני במודעה על קיר ועל חלון ודלת – אותיותינו האירו לעיני והבחורים והבחורות אמרו: כאן “ממשלה” שלנו!

משפתחו בנושא זה, המשיכו וסיפרו בממשלה זו שלהם, במינכן ובמחנות פליטיה, במחנות “נויפריימן” ו"פרנוואלד" – שמות שהילכו אימים עלינו מרחוק. ואני סועד אותה שעה בחסותם, אוכל מלחמניותיהם האמריקאניות ומהקפה שלהם, מצטייד בחפיסת סיגאריות משלהם והריני מבין כי נקלעתי למרכז, אשר ממנו נמשכים כל החוטים אל הפליטים באשר הם. כאן הפקיד הסוכנותי הלבוש בגדי השרד, כאן המורה והמדריך, הרופא, פעיל ופעילה – והם נוסעים והם באים, נפוצים ומתכנסים, מפנים גרמניה באים, על פני אוסטריה אצים טסים, בו בזמן קשורים ומעורבים הם, או לזוגות צעירים הם מצטרפים, ומאספים פה ושם מגנזי ארץ הכיבוש לצרכי הקן אשר בנו.

ראיתים מעורבים זה בזו ויצאתי לבדי לרחוב, כשבוקר גרמני משיב עלי צינת־עבים מבין עצים בשלכתם ומתוך יער ומעל זרמי מים של נהר. מתחתי את מיתרי גווי ואביט מרעיד סביב: האמנם אלו שמי גרמניה?

הצצתי על פני נשים וגברים העוברים במדרכות – האלו הם?… עד אם נתקלתי בחד קשיש, המהלך במקלו והעמדתיו.

– מה שם הנהר הזה? – פתחתי.

– האיזר. – השיב לי כבר־דעת.

– וכיצד עוללתם את “הדבר”? – שבתי ושאלתי.

– לא ידענו – השיב במבט קהה של עיני־זכוכית קפואות.

“לא ידענו” – וכן דובבו פנים קהות בכל אשר חלפו. פני אשה שהלכה בפה צמוד וסלה בידה. פני גבר שמיהר בבגדים בלים לעבודה, פני ילדים שהלכו וצקלוני בתי־הספר על שכמם. טראמים פנויים שעברו בצלצל על פני רחובות ריקים, חנויות סגורות. סחר ששבת. פנים קפואות של יצורים כבני־אדם, שהיו מהלכים־חוזרים־עוברים אף מטיילים, כמתעוררים או עדיין שרויים למחצה בליתארגיה מוזרה. – לכאורה, חיים ואף־על־פי־כן לבני־בלי־רוח־של־חיים דומים הללו. – התנערתי מערפל קהה זה אשר ביקש לאפפני ואמיל עומד בצידי, שער־ראשו שכוב ומסולסל, חולצת־פסים לבש, והמקטרת בין שיניו ללא־טבק ולא־עשן:

– אישי… – אמר – אל תרבה בהרהורים שמא נחמיץ את המכונה. אכלנו ושבענו ועתה לדרך.

– נהג ולך, ידידי אמיל – נשמתי לרווחה כמתעורר מסיוט קשה.

ואדהר במכונה גדולה, שנהגה חבש כובע טירולי מנווץ, בדרך לקונגרס של נציגי פליטים במחנות, אף שלא נציג הנני אף לא נואם שלוח, לא בא־כוח מפלגה או כיתה בישראל, לא בחפשים ולא בחרדים חלקי, לא בשמאל ולא בימין. וארץ המישורים עולה במעלה גבעות וביניהן אגמי מים ועל גדותיהם חגורי־שלג נוצצים. התרוממה הדרך עלה והתרומם מעל תהומות והתפתלה בין בתים וכפרים מפוזרים, אשר פסיליו הצלובים של עירום ישו קבועים בפתחיהם. וישו זה חיוור־צנום ושתי גפיו שותתות־שותתות את טיפי־הדם, כשזרועותיו פשוקות ומסומרות. אהה, הקור חדר אל עצמותי בעצם יום בהיר, רצועת־המים מרחוק התארגמנה ממולי כדם, ההרים המושלגים, צוקי־הנשרים הללו, אשר ביניהם איווה לו בזמנו “הפיהרר” מושבו, ועתה העמידו נכחי פנים תמוהות: “הרי לא ידענו… באמנה לא ידענו” – –

האוטו עבר מתחת ל"כסא הטס" על פני הכבל המתוח מצוק־הסלע האחד אל צוק־הסלע הרם ממנו. הוא הסתובב בעיירה הנכריה עד שראיתי את אחי מסתופפים מעבדקנים זהובים אשר בהם עד לחסרי חתימת־פיאה, עושים בפתח אולם של עצרות אשר בעיר, כהיותם עושים בפתח בית־מדרש.

– עתה תלמד, אחי, ועתה תקשיב. – הורני אמיל ופטרני מעליו במבט עצוב, שניצוץ קונדס הבהב בו, אף את הנהג המנווץ בכובעו שילח וייעלם.

הרגשתי את עצמי עזוב לנפשי בין הקהל הרב, שציריו וקרואיו אוכלים לפי כרטיס ואני חסר אותו. וכן משמים נשאתי את עיני אל ההרים הזרים סביב, כמו לא הדר בהם ולא צחור־השלג עליהם, אלא בלי־טל־ומטר הם: באד־רייכנהאל… מקום שעשועים נודע ועתה קונגרס פליטים הוא של אחי. סרתי לאולם פנימה ושם עולה דברה של ארצנו הלוחמת – באזני מאות הנוכחים. הבינותי כי מ"ההגנה" הוא המדבר והוא החוטב כחוטב עצים: לוחמת… לוחמת… לוחמת… – נשימה כבושה והנואם גמר. ציר צעיר קפץ אחריו ודיבר גם הוא בלשון זריזה: לוחמת… עלה עבדקן מהרבנים אחריהם ודרש מן התורה, הביא ראיות מן הכתובים: לוחמת… מעט מעט שקטתי ואעשה אזני כאפרכסת, כי ראיתי אשר הארץ מרחוק והפליטים האלה מקרוב מדברים בדבר אחד ובלב אחד ובפה אחד ואין חילוק ביניהם.

– תמיד אמרנו מלחמה ועכשיו הגיעה לידינו! – עמד צעיר מאגף הימין והתריע בשמחה.

– אנגליה… אנגליה!… סערו־התריסו בקריאות־זעם אחרים.

– הננו להלחם, למות עם גיבורנו הנופלים על אדמת הארץ, כי חובה קדושה היא – בעדנו הם נופלים! – הכריזו פה־אחד הנואמים.

הקשבתי בלב הומה מרגש רחמים שעברני ויהי עולה כעצם בגרוני: רבונו־של־עולם! – הגיתי – עם זה המתכנס בשרידיו המעטים באולם קר. עצרת איומה ונדגלה זו של מאות צעירים מהמחנות, אשר מאה ושלושים אלף נפש שרדו בהם מבין מיליונים, מתוך האפר, ההרג והשמד, – פיה המדבר ותובע – “מלחמה!”… מה גדולים מעשיך, רבון־העולמים, ואין לבשר־ודם פשוט תפישה בהם עד־מה! –

לשעה שמעתי גם את קולי עולה כאוב מהבמה והוא מפייס ואומר: יש לנו בארץ, אחים־פליטים, גם יצירה ולא רק מלחמה… אנו קוראים לכם אלינו ואל מעשה־היצירה שלנו, כי בו לכם חיים… – אך קולי אובד בנשימת פיהם, כי החלו מדיינים ומתווכחים, שואלים ומתרצים בקול ובחכמה, בתוקף ותבונה, כמו בתותחים היו יורים ומאווירונים היו קולעים:

– שארית־הפליטה אנחנו וזו תעודתנו, אשר קרבנותינו הקדושים ציוו לנו במותם.

– מעטים מהרבה נצא חוצץ!

– כפרטיזאנים ביערות… כלוחמים בגיטאות… כמכבים בשעתם… אשרי הנופל שם בקרבות… תהילה לו! – –

שוב לא דאגתי לעצמי, אף את קול דברי שכחתי. מגבורת־הרוח של העם הזה עברה בי ואהיה קופא עמהם יחד, סוער בחטיפה, מקשיב לדקי־ויכוחיהם, רואה בפיוסיהם, חושש לפילוגיהם וחי וממית את עצמי יחד עמהם על הקוצים והתגים של בעית ישראל כולה: מדינה סוציאליסטית תהיה לנו או קאפיטאליסטית… הממשלה – ממשלת ישראל אשר הוקמה – האם כך אמרה או אולי דרשה אחרת… ומה האנגלים הללו דורשים מאתנו… מדוע חברו עלינו כוחות ריאקציה שבעולם ונתנו יד לערבי נגדנו!…

ואם היססתי בבואי, שוב לא ידעתי היסוסים, ואם חרדתי לשלום העם – שוב לא היתה בי חרדה – כי שמעתי קול אניות מהלכות בים ומסיעות גיבורי־חייל… קול צלצול הנשק המובא מקצווי תבל אל הארץ הלוחמת… ראיתי בברק־העין והבינותי לחידוד המוח, כמו יצאתי את האולם הזה על כנפי קולות ובכוחם של הדברים, אל פני אדמת המישורים, אשר מסילותיה ומחנותיה משתרעים באשר היתה שואה – – ושוב אותן העצמות העתיקות, הקרבות זו אל זו – ושוב הן הזועקות ומשוועות בקול משק אדיר: אל דמי לכם, פליטי ישראל סבא, לחם שערים! – – ואם לא תילחמו, כמונו תהיו לאפר, כמונו תושלכו כדומן בשדות טמאים ואין אוסף לך, שארית הפליטה! – –

 

שירת הליל ובעיבורה צועניה    🔗

באנקת לבי, ולשמע המונח שנתחדש עלי – שארית הפליטה – נשאתי את עיני לתור אחר אמיל והנערים והנערות אשר עמו, כי ראיתים שלובים ואחוזים בעם הזה, בדיבורו, בזעקתו ובכוננותו לחיות ולהילחם; אך הללו כיוון שעזבוני לנפשי – ליד המקרה מסרו אותי ולא נראו פניהם. ואהיה מהלך כה וכה, באין ברירה, ימים שלושה עד שסיימו אחי בהחלטות ונחפזו איש למחנהו… – הלכתי גם אני אתם לראותם בחיי יום־יום במחנה – יום בא ויום יוצא.

ראיתי בעומדים אצל חומת המחנה ובידם שעון ואף אבן־יקרה או בעינם ציפיית־תוחלת לריוח ושאלתי: מה עסק הוא לכם ובכמה שוויו? – ועברתי וראיתי אם נוהגת עריסתה תוך המחנה ובה תינוק חכליל־עינים ושאלתי לה: תינוק זה איזה במנין? – שבתי ועברתי על פני איש יהודי עניו ומזוקן העומד בפתח מעונו ושאלתיו: גזרי־העצים הללו שלפתח דירתך מה הם ומגוריך במחנה כיצד? – והללו עונים ואומרים לי איש איש כתשובתו:

– הרי נחוץ לנו מעשה לעשותו. – השיב הסוחר בחפצים ומחכה לבוא קונה לשעון שבידו.

– שלושה גדלים עמי, ברוך השם, ואילו בארצנו כבר ילדתי שבעה. – השיבה לי האם הצעירה בפשטות יהודית כשרה.

– בזה מעוני לפניך ואשר בו. – הצטחק בעצב העניו המזוקן – אך מה תכלית בחיינו אלו ולא נדע מתי יבוא להם הקץ… – אף אשתו מציצה מאצל הכירה ומוסיפה אחריו: מגורינו, ברוך השם… אך כלום אלו הם חיים, אם מבשלים אנו את ארוחתנו, שוכבים וקמים בחדר האחד? –

כן ראיתים מהלכים באלפיהם במחנה גדול, במאותיהם במחנה קטן, הללו במגפיהם מעשה בריונים בטלים והללו בחבורות צפופות של מיקח־וממכר, הללו אצים במכוניות העירה אל משרדי העזרה והחבילות ממוסדות הסעד והללו אומרים על דרך של בקורת והתחטאות גם יחד: אף עבוד נעבוד, אך לא בזה… כאן בזויות עלינו מלאכה ועבודה… יעבדו בהן הללו – המרצחים שלנו.

ואראה גם במרצחים הללו – בגרמני ובגרמניה מהכפרים – שהיו מהלכים בחוצות המחנה – שואבי־מים וחוטבי־עצים, כביכול, להרוגיהם לפנים. זקפתי את עיני אל מול פני אחי בתמיהה רבה, כאחד שואל: כיצד? – והללו נדים בראש ומחייכים: זה הסדר במחנה…

– ומה תעשו בארץ? – הקשיתי לשאול מיד – האם גם שם יישאר זה הסדר והרי לא ייתכן! –

– בארץ… שם בארץ?… – נתעטפו עיניהם היהודיות בדוק של הזייה ורמז מעורבים בביטול־היש – שם שאני.. ח־ח.. אפשר, בעזרת השם, יהיה גם שם מסחר – הא?.. או אולי תורה?… ואפשר אותה קופת ישראל גדולה תחלק מנות וחבילות לכל הבא מן המחנות – הא? –

– אפשר.. חובר גם אני לנעימה זו, שהיא ספק מעשה ספק הפלגה שבדמיון.

– ואם אפילו לעבוד צריכים שם… – שבים הם ומהפכים בהנחה – נו, כבר ייעבד ח־ח ודאי… שם אפשר להסכים לעבודה…. מה שייך? יהיה למען מה ולמען מי לעשותה… לו כבר הגיע הדבר הזה – אמור, ר' ישראל, במטותא ממך, האמנם יגיע? –

– ולא שקע העם הזה בחישובי הקץ… הם נזדרזו בינתיים אל חבילת מזון אשר הגיעה. עברו בשוק המחנה, בו נעל וחפצי זכוכית, ירק ופרי, מין סחר־מכר מדומה, מיוצגים בצנעה. הנה תרו וריחפו מעט בעולם זה של המחנה – עד כלות היום… עד בוא הערב… ויצא עוד יום במחנות.

– אתם אנשי המחנות, צריכים! – הימם והלחים אותם בערב באולם דחוס בחור צעיר אש־להבה העומד עליהם כמטיף.

– המ.. – ישבו דמומים על הספסלים ולא השיבו.

– אני הרי מכיר אתכם בשכבכם ובקומכם ויודע את שיגכם יום ואת שיחכם לילה. – – היה הולך ומטיף מהבמה הבחור הלז ומאצבע אל מול פניהם באצבע, מהלך הלוך ושוב על הבמה ומשלח עין דוקרנית מזמן לזמן אל היושבים – הרי ידעתי מה טיבה של אבן שבידכם ושעון שבכיסכם… הו, אמונים על שוק “שחור” ועל סחר־מכר, ועל “קשים” ועל “רכים”…

– ח־ח־ח – התחייכו היושבים חיוכים ביישניים, כילדים שתפשום בקלקלתם – הלזה יודע…

– זהו… פסק הנואם הצעיר באצבע צרידה – ולכן אני אומר כי הישמט לא תישמטו עוד מעיני. בכל אמצא אתכם ותשיג אתכם ידי, ובאשר אקרא לכם לבוא – תבואו. אקרא לעלות ותעלו בלי תירוצים. להילחם – ותגוייסו פה עד אחד ותצאו למלחמה עמנו יחד. כי לא יהיה אחד אשר יאמר: לביתי אני חפשי! –

– נו, נו.. דרש כהלכה ולענין עצמו דרש… – חייכו אברכים צנועים שהולידו כבר שלושה, מומחים למיקח־וממכר, שאצבעותיהם זריזות למנות את הרכים והקשים למיניהם – דולארים, מארקים, פראנקים לפי ערכם ולפי שוויים. – שעה ארוכה היו יוצאים ומתפזרים בין צריפיהם במחנה, שוכחים חיי עולם ושוקעים בחיי שעה, עד התכנסם לישון…

…וסביב להם, במחנה זה ובמחנה שני, נרדם מכבר עולם נכרי, בו נשים קפואות־פנים שכחו את אמהותן, עלמות מן העבר לא תזכורנה צניעותן, גברים המירו את כבודם בקלון ולא ניכר בהם חותם בעלות או אבהות לדור שבא אחריהם… עולם לאין־עבר לאין־עתיד – שקע סביב בתרדמה האפלה של מישור הגרמנים – יד “פיהרר” אשר סלל דרכים גדולות, צעק, שיגע, הלם בטימטום את המוחות, עדיין הפילה את התרדמה – לכך. עיניהם גם עתה – עיני גרמנים כבויות, שפתיהם גם עתה כשהיו צמודות־חיוורות, ידם גם עתה קפוצה כמו טרפה טרף חי ולבם חלל ריק כאותן מסילות גדולות ששממו לפתע ממצעד קלגס ומצלצל הנשק וידומו. –

יצאתי איפוא את המחנה הזה בשקט, כלעומת שבאתי, ועדיין אני תוהה: מנין הכוח לאחי לצחוק, באשר לבו של עולם כולו בוכה? – עברתי למחנה שני, בו ילדים הילכו כבר לבית־ספר, פעוטות של בית־רבן למדו לאשר ייקרא כדור־הארץ ומהו קו ישר וקו עגול מה פירושו? – בשברי־לשון למדו, כילדים מקובצים מארצות שונות, אך את הקווים ידעו… וכן שמעתי על מחנה שלישי, בו המגורים צפופים יותר, ועל מחנה בו אנשים קשים ומידותיהם והרגליהם רעים… נמצאתי במרכז המחנות וארצה לדעת מה הביאם להיות בזה ממשלת־מחנות בתוך ממשלת־הכיבוש, שלטון פליטים מסכן בתוך שלטון כיבוש מבורך בשפע לא־מצוי ומהודר במיטב כלי־הנוע של ארצות הברית העשירות? – אותה שעה עמדתי ליד גדרות של תיל, אשר משמר אמריקאי ממונה עליהן, הראיתי כרטיסי ושאלתי רשות: האפשר לראות בזה מבפנים לגדרות התיל?

– אפשר… השיב לי החייל מדגל ארצות־הברית.

– ומהו הדבר אשר יראוהו במקום זה? – הוספתי.

– זה קרימאטורי… דכאו… – השיב ורמז על ארובה קטנה מבפנים לגדרות התיל.

נכנסתי בפעם־לב בין גדרות התיל הזקופות מעל לתעלת מים ושדות־דשא, ראיתי בסעיפים של מסילת־ברזל, שסועפו עד לצריפים, ועתה ניצבו עליהם קרונות ריקים. עברתי הלאה ובעד לשער באתי בין עצים עד לבנין של הלבנים האדומות – בנין וארובתו מזה ובצידו בנין קטן ממנו – אך תנור ראשון היה של בית־המשרפות, אשר נבנה כבר אחר־כך. כאן נעשו הנסיונות מתנור קטן לבית־משרפות מושלם על חדריו, יעיו ומגרפותיו, חלונותיו, צינורותיו ואשנביו, מקלחותיו, ברזיו עד לבית־השפך של דשן האדם, אשר חולק בחרסים ופתקאות דבוקות עליהם – – במסילה של הקרונות הובא אדם אל הצריפים, מהצריפים הוצא אל החצר הזאת, מהחצר שודל להיכנס אל בנין המקלחות, בו פתחו עליו את סגור־הגאזים ומכאן אל התנור, מהתנור אל בית־הדשן – חסלה המלאכה והובאו עוד – עד למאתיים שלושים ושמונה אלף נפש. והיו במסיירים עמי אמריקאים ואזרחים שונים.

– זה ענף העץ אשר עליו היו תולים. – הראה פלוני.

– וזו מאורת כלבים שהיו משסים אותם. – אץ להסתכל שני.

– אה… אח! ואוח – עוד מראה אחד כזה והתעלפתי. – אמרה שלישית.

ונמשך הסיבוב של הסיור עם בית־המשרפות, בו הוצבו לדראון מעשי עינויים: האסיר הקשור בגבו למעלה ועליו המכה הנאצי ומקל בידו; האסיר התלוי בחבל; האסיר במדי המחנות – המכנסיים והמעילים המפוספסים והנאצי במגף – הא! – אח ואוח – לא יאומן! – –

– בתעלה הזאת ירו יום אחד מאתיים ושלושים אוסטרים. – מוסר אחד. – זה הציון.

– זה המקום להניח את זרנו אל שאר זרים. – הראה שני.

ואני אשר זר לא היה בידי להניחו – כזר מיוחד ליהודים – צברתי מעט פירורי עצם ועטפתים בניר, כמו בטחתי שבין הפירורים הדקים והפריכים הללו יימצאו, בין צ’כיים ואסטריים, יוגוסלאביים ופולניים גם פירורים יהודיים. אותם צברתי ואביט סביב, כי מעבר לתעלת המים ולגדר התיל עמדו אסירים כלואים ממול לבית־המשרפות. אין בהם אחד מביט אלינו, אלא עושים הם בגבות הערומים אמבטאות של שמש, אף קוראים בשקידה בספר או מהלכים שקועים בשיחה של שניים, – מה שיחה משוחחים הארורים הללו? – מה הספר הלוקח את לבם? – מה חום עשוייה שמש לחלוק לעירום בשרם הטמא של אלה שהיו במרצחים!

– כלואים נאצים הם. – לוחש אחד המסיירים כלחוש על חיות־טרף.

– ואין לבם נתון בזה אלא לבריאות גופם?

– זה מנהגם יום־יום.

– ואין אחד אשר ישתוֹלל לפתע ויזעק?

– לא. כחיות הם. ואם תקרא להם דרור ישובו לעשות את אשר עשו בלי רגש נוחם.

הקשבתי ואבין, כי צדק עם האומרים כן. אף כזאת חשבתי: שטנם חי תוכם בלי נוחם, חיה מוסיפה לישון בהם עד בוא לה יקיצה – להקים בית־משרפות גדול מהראשון.

– הו, קטע־רגל! – קראתי למדדה בדרך לקראתי (כדי לנסותו) – שמא לעזרה בנסיעה אתה זקוק?

– לא, כי זה צאתי מבית־נכי־המלחמה ואל ביתי אני הולך. – השיב הלה והמשיך לפסוח.

– ואתה המהלך על קביים, האם גם אתה מבית חולי־המלחמה יוצא? – קראתי אל שני – או שמא אינך יודע כי מלחמה היתה?

– היתה. – השיב בשוויון נפש תכול־העין החיגר – ואני עשיתי כאשר אמרו. הכל עשו כאשר אמרו להם ועתה כאשר תם הכל, אני חוזר.

– ארור תהיה איפוא באשר עשית ובאשר אמרו לך לעשותו! – לא הבלגתי עוד וקיללתיו בקצף.

כן המשכתי וקיללתי את אשר דידה בדרך ואשר נשען על קב, את הגבר הפוסח ואת האשה הלבושה שחורים. אל אבל ורגש רחמים לגביהם! – אמרתי – ואשה גרמניה זו החורשת בסוסיה, אל תצמיח לה האדמה הזאת. זו העולה בהר וגוררת אחריה קרונית זרדים מתוך היער – אל תעלה בזרדיה אש. חורף ישכון בהם ובקור וברעב ישבו. עד אם ינצנץ זיק אור גם בלבם – זיק אור ודעת את אשר היה ונתחולל, בהעלות ארובות ביתם עשן חם וריחות לחם ובשר חזיר פשטו סביב. חורף ישכון בזה באדמה כי סביב נמקו רעבים, מזי רעב התגוללו והיו לדשן.

קיללתי, כי לא יכולתי עוד להאמין אשר ציפור תשמיע בזה ציוץ או כי תפוח־אדמה יגדל באדמה אשר בכאן וכי עץ ושיח השדה יוריקו גם עתה, כהוריקם תמיד. ובחלחל הרעל בתוכי, בהוסיפו לפעפע, הייתי משנן בפני עצמי: לא תפוח־אדמה יגדל בזה כי תפוח סדום ולא קתלי חזיר יפארו את המזוות כי רימה ותולעה. וכשם שמאות שנים היה תלוי בזה ישו בצילובו, כמעשה של צעצוע, כן מאות שנים יישאר צלוב וארובת המשרפות תקועה מאחוריו, מתנוססת על גבו ועד ללב שמים עכורים, להזכיר עוון!" – – –

– אמיל אחי, – חשתי אל רעי לבסוף, כחוש אל משען אחרון בצר – שמא נחזור מכאן?

– לחזור? – משך בכתפו והציץ אלי בלי להוציא את המקטרת – כלום זה כל פעלכם, אנשי עט ורוח, לבוא – לראות – ולהסתלק! – ח – לא, ידידי, כי עוד רבה ונחוצה העבודה פה לפני.

אשריהו, אמיל, כי עשה כאשר דיבר ופנה לעבר צעירים וצעירות אשר חיכו לו, אץ עמהם במכוניות, לבש כמותם את בגדי השרד, פקח על סידורים, שמח עם מתחתנים – חי עם החיים. ואני, באין ברירה, אל אנשים שכמותי פניתי – אחד סופר ואחד משכיל, אחד משורר ואחד בטלן – באשר מצאתים שרידים מפוזרים נתקלתי במבטי עיניהם אף שמעתי מפיהם: – עתה מחובתך לספר גם לנו על ארץ־ישראל.

הרהרתי בלבי: יקרים וטובים, חלושים ורופסים, מה אוכל להגיד להם והם חזקים וקשים ממני, כי בבשרם עברו את אשר אני ראיתי בעיני רוחי. – אף־על־פי־כן נעליתי בעיני מאמונם בי ובארץ אשר ממנה באתי, לא זכרתי עוד את היסוסי ואמרתי: – אחי, מעיניכם העצובות לא קשה לנחש את אשר עבר עליכם. מה אגיד ומה אמר לכם ואתם שומרים אמונים לעם כי נשארתם יושבים עמו, כותבים למענו בספר ובעתון, רושמים את שעבר ומאירים את עתידו. אכן, דבר אחד לי אליכם בשעה זו: אזרו עוד כוח, כי האור מאחורי כתלנו, בקום בית המקלט לנו ולכם, לצרור את נשמתכם ונשמתנו. אז נאסוף אלינו את פירורי העצמות ואת גלי הדשן. במאה ושלושים אלף הנפש תביאום על גביכם אלינו. בכם חוזק, בנשיכם הרות ובגבריכם אבהות, כפיצוי על האבידה הנוראה בנפש. בילדיכם – אותה חיות נצחית של ישראל סבא.

ככל מיעוט דברי היו משיבי־נפש לחבר מסביבי ואני לא אמרתי, כי גם ילל־קללה ושממון־אדם לפתו אותי בצבת, אף לא העמדתי פנים כי אני מרגיש בי כוח כצעיר לפקדם ולצוותם – אלא כזאת תיארתי: רואה אני את הבקעה של ענקי רוח מדור ודור, מאה ושלושים אלף ענקים התומכים בכוח חיותם את עמודי הארץ, סועדים בחושי־קיומם הנפלאים את השמים המלחים, מכריזים על פני תבל בוקה ומבולקה: על אף הכל חיים אנחנו! על אף הכל – חיים! –

– נו… חשבת ודיברת כבר דיך. – העירני אמיל בחיוך ואנו יושבים במכונית חוזרת בדרך שבאנו בה, והציץ אלי מזווית עינו.

– האמנם הייתי בעיניך כמכביר דברים ולהג? – שאלתיו.

– נו, מילא… – לעס בשיניו את מקטרתו – עתה חסל סדר דיבורים כי לא יועילו ומוטב להכשיר את עצמנו שוב ל"אנטרה" של הכבד עם “מוחמד” חברנו. הדברים אמורים, אם לא הפקיר אותנו הנוכל בעיר־הגבול לאנחות.

– הו, אמיל, – נאנחתי – אין לבי עוד ל"אנטרה". ניטל החשק.

– נו… ניחא.. שקל אמיל – אפשר להזמין מאותן הכופתאות שהוצאו מהתנור והן ערבו לחיכי.

– אין לבי עוד לכופתאות הללו. – פסקתי את פסוקי – איני יכול לנגוע עוד באשר אופים ומטגנים או מבשלים ובאשר צולים בצל המגדלים הגותיים הללו, אשר מאז ימי הביניים המרים ועוד לפניהם, החלו להוליך את ישו אל ארצות הערלים האלה, אך טבעם ולבם נשארו כשהיו ערלה.

– נו.. זו היסטוריה, שמוחי אינו תופש בה. – גנח אמיל ותלה את עינו בעד אשנב המכונית בחוץ.

ואני, שתליתי גם אני כמוהו את עיני בחוץ, ראיתי אותה שעה מראה־בשר אשר הדהים. בעיבורה של עיירה אלזאסית, ליד באר ושוקת עמדה זקופה־תמירה והאהילה על עיניה, רסן הסוס בידה, אשת העיניים היוקדות ושער־עורב – צועניה. מעל לקהל האלזאסים כבדי־הלב ועמוסי־הבשר, עמדה כחושה וראשה נטוי. ודאי טרפה גם היא עם הטורפים וידה שולחה גם היא עם שודדים לשוד ולבוז בז בהירצח ארץ, אך עינה לא קהתה ובשרה לא רוטפש בחלב. זקופה עמדה כעת בלב אלזאס, בוואריה ועם גדות הריין, ברוב צבעיה, ועיניה בערו ביקוד של צחוק: זו שירת־הילל של האדם המועד להתעורר תמיד בילל־חיה ביערות האלה ח־ח־ח! – צחקה, וסוסה אצלה, ועינה הבריקה נכחי.

 

אחי בצלאל מפינסק.. ו…אמבייאנס"…    🔗

הגיעה השעה להזדרז, כי באשר נקרינו בדרכנו, אני ואמיל, שם יהודים טרודים ולא בציבור, ביחידים ולא בהמון־עם רב. הללו מתכוננים לחג בשרידי קהילותיהם והללו מתקבצים לקיבוציהם מלפנים. אני, אשר עיר־מוצא היתה לי בעבר ופינסק שמה, אל יוצאי העיר הזאת שבפאריס נקריתי, ולא משום געגועים על העבר אשר נמחה, אף לא משום קרבה שבמשפחה, כי משום קרבת תכונות אשר הנחילה לנו עיר המוצא הזאת וירושת הרוח שעמסה עלינו, בצאתנו לפני עשרות שנים נער או זקן מגבולותיה לדרכינו השונות – אחד לפאריס ואחד ללונדון, אחד לארץ־ישראל ואחד לניו־יורק. משום כך, כאשר התכוונו עתה בכל אל סדרי האכילה של פסח ואל טעם כופתאות, דרשו שרידים לשמוע דברי־רוח. מין געגועים כאלה נשתמרו ביהודינו, עד שלא יכולתי לסרב ואומר לאמיל בהפרדי:

– ידידי, צעיר הנך ובוודאי חוזר אל עסקיהם של צעירים; אני אל בני דורי הולך.

– לך ותאיר לך ההצלחה פנים. – השיב לי אמיל ולא הוציא מפיו את המקטרת, ועל כך נפרדנו.

– אם תהיו צריכים לעזרתי, הצעירים, – הוספתי – קראו לי והנני נכון תמיד.

– נו… יש וצריכים לעיתים לעזרת זקן. זאת אין לומר לעולם מראש.. – השיב בחיוך רב־משמעות של אחד מצוי בהוויות עולם.

נפרדנו ואני שקדתי להתכונן לערב ולהכין את הדברים אשר אומר לאנשי עירי מן העבר – עיר שהיתה לפנים בתחומה של רוסיה הלבנה והיא מלאה לה יהודים עוסקים בנהר שבה ובאגם, באניות וביערות סביב, עוסקים ומקיימים תורה משלהם, כקהיליה לחוד בתוך רשותה של מדינה, ותחת שבט־חסד או מקל־חובלים של שוטר זר… מה היה על העיר, אחרי שכלו עתה יהודים ממנה ומה על עשרות ומאות ערים ועיירות כיוצא בהן – האמנם אין הן צריכות ליהודים אשר היו, ונמצא כי כל קיום זה בערבות פולין ומדינותיה – קיום אלף השנה – לא היה אלא “חלום יעוף”? – הרהרתי כאשר יהרהר הלב בדברים שבגעגועים, ונקרה לקראתי חבר להרהורי. בעוד אני מסב עם פינסקאים ופינסקאיות, נכנס אחד וקרב צעד בצעד לקראתי, פשק ידיו והתבונן בי, פרץ בקריאת תמיהה ונשאר תקוע במקומו:

– ארוש"… אתה? –

– אמנם הנני… בצלאל… – השיבותי לו מיד.

כן מכירים זה בזה, כעבור עשרות שנים, אך שניים מילדות, שהיתה להם תמורתם עם הגיל לפלא. הוא – ברנש נחבא, אשר גאוותו בחביונו, ובאנינות־דעתו שם מנעוריו סתרו בצל; ואני הייתי לאשר הנני תוך מאבק בחיים עזים. הביט בי ארוכות בעיניו שצפונה בהן בינה מתחת לגבינים עבותים ואמר: הרי זקנת! – ואני אשר שמעתי לקריאתו, הדומה לקריאת ילד, החזרתי: מה השאלה… עברו שנים… כן הוספנו ושאלנו איש את חברו: נו, התזכור?… ושוב חבטה וטפיחה על הכתף: זו פינסק עירנו – ח־ח עד ששמעתי לקריאת היושב־ראש אל המסובים, אף את שמי שמעתי וקמתי ואמרתי לנשים ולגברים:

– גברותי ורבותי, הנה הזדמנו כאן יוצאי עיר אחת, שלא הצטיינה במאום. לא כרך ולא מטרופולין. עיר מישור ואגמי־ימים. בביצות שכנה ושיכנה את יהודיה – מהם יצאו חלוצים לארץ, מהם נדדו לכרכי־הים ומהם נשתקעתם פה תוככי פאריס, והמקור עצמו – כלה ותם. נזכיר איפוא ונעלה על לב את אשר היתה לנו בעבר העיר הזאת על בתי־מדרש וחדרים שבה, על רבנים ודורשי־תורה שבה; לשם מה פעלה כל אלה, והרי לא היתה תכלית ב"חדר" ולא מעשה בדרישה אל התורה?! הווה אומר, כי יורשים הקימה עיר כזאת לפני תום החזון היהודי בגבולות פולין וליטא, ואנו – היורשים, נושאים את הגחלת כאשר מסרו לנו אותה, באמונה ובלי התרברבות, כיאה לבני העיר כפינסק – –

מחאו כף לדברים אשר אמרתי, אף תיבלום בתה ובעוגות. דרשנו יחד לזכרונות עבר ולבתי־קברות שנשארו שם. סיפרנו במורים ומרביצי־תורה שנודעו בעיר, עד שתש מקור־הזכרון ונמצאנו מהלכים בחוץ, אני וחברי אשר נקרה לי – מהלכים ומגששים תחילה זה את זה ברמז: כיצד באת מהארץ?… ומה ראית?.. אכן, לא תדע מאום על העיר – פאריס!…הילכנו, שנים מן העבר, בצללי “מדלין” ו"טריניטה", משקיפים זה אל זה בעד למעטה חלומות־ילדות, עת אבות ואמהות חיו, והיו חברים, שאיפות ורעיונות – ועתה? – – מניע חברי אותו ניע־ראש מהורהר ומפוקפק של אחד שיש בו “אינטלקט”, וגם זרועו הושטה ונשארה תלוייה באוויר נכחנו:

– עתה… משך בבחירת מלים צרפתיות נאות ומעומקות לצורך הענין, כהרגל שנעשה לו טבע – נפגשנו במטרופולין של עולם, אשר זה כוחה כי מטרופולין היא ואינה סובלת דברים שבקרתנות. ממנה למדתי שלא לזכור ולא לשאוף אותן שאיפות, שהן בסוף־דבר מגוחכות… פינסק… ומינסק.. מה ערך לכל אלה?…היה ערך לדברים, אך הרי גדלנו מהחיתולים הללו וזה סוד התפתחותו של איש, מעל לשאלות מקום, ארץ ואומה… זה סוד התפתחותו במטרופולין זו, שהיא סביבה בפני עצמה… מיליי… הייתי אומר – “אמביאנס”…

עדיין התקשיתי לרדת לסוף־דעתו, עד שהושיבני במכונית וכונן שעון־נהגים שלו, אף החל מרציד אותי על פני רחובותיה של פאריס – רחובות בהם העיר נדמה ורחובות בהם היתה ערה, רובעים ופסליהם, שדרות וככרותיהן – עם מונמארטר, פלאס ד’אופרה ומונפארנאס בכלל. אך מעט ידעתי מכל אלה והוא, חברי מנוער, מלבן ומחוור לי כיצד הללו טיפחו בו במשך שנים תפיסת־עולם מלמעלה, תפיסה מעל ציצית־הראש, תפיסה שברעיון ובהלך־נפש, ולא זו האחוזה בחווייה אישית קרתנית.

– עיר שהיא למעלה מבירת אומה! – סיים ופשק ידיו, אף פיו נשאר פתוח כמו ידע, שעדיין לא מיצה את רעיונו כולו.

ונבעו מפיו תיאורים קטועים ומופסקים של כנסיות, שדרות ורובעים, כנסיה פה ונוטר־דאם אשר עם גדות הסיין. תיאורים של מראה הלובר עם החוט האדריכלי היוצא ממנו על פני טיוליירי ואליסיי, מימי מלכות ומימי ריפובליקה, שנתמזגו יחדיו – קיי ד’אורסיי – האם הבינותי או נתפשתי להלך־רוח זה של תפארת וגדולה? – לא נתפשתי, כי עדיין הייתי מסתכל באזרח עולמי זה, שנתגלם בחברי, המבקש סתרו בצל, בא במחבוא ובצנעתו גאה מאוד.

– מה מעשיך? – שאלתיו.

– נו… נהג־לילה… כלום זה חשוב?

– לא זאת, אך סתם שאלתי.

– ובכן אמרתי… כמוני כשאר “זרים” שונים – רוסי פולני או צרפתי־למחצה. מין חברותא שלמה של בינלאומיים, ובפרט זו של נהגי־לילה. – הצטחק והחריש.

עצר במכונית שלו, זו שחרקה מיושן, כי לא נתן עליה דעתו… האם הזדמן נוסע? שם מאותת אחד, והוחל הטרף. נכנס ברנש שצריך לבית־מרקחת, אזל זה ובאה נערה שנחפזה לקובת־לילה. נפטרה זו בסנדליה הנוקשים וזרקה שטר של מאה פראנקיים נוספים. הניע חברי בראש ובא צרפתי גשמי, שהוא צריך לקרבת־מקום – “דג־רקק”, לדעת חברי, לא ישווה בטרחת הלילה… הפסיק את הטרף ואמר:

– הלילה – לכבוד הנעורים שלנו והזכרונות שנפקחו – ח־ח – כיצד אמרת? פינסק? מה משונה! – לכבוד המאורע שנפגשנו יחד אחר עשרות שנים ומי יודע אם נשוב להיפגש – – הבה ותעמוד מעצמך על טיבה של עיר וידעת מה כוח־משיכה בה לגבי רוסי ופולני, יהודי ושאינו־יהודי, הללו שעקרו ממקומם ומכורתם ומצאו בזה סביבה – וכיצד לומר לך? – אמבייאנס מצאו… – השארנו למכונית והוכנסתי להיטיב את לבנו.

פתחו לנו ביי"ש, כי רוסים היו, ומיחמים וגחלים מלאכותיים לחשו תחתיהם, כדי להוסיף חותם של רוסיות. על קיבה שבעה נפתח לנו מדור שני והוא מקומר יותר ושרוי באפלולית־אור וצל לאורך קירותיו וקול שאון ותנועה דחופה הומים בו. נתלקח לבבי על כוס היין ושקעה עיני בבלורית הנערה המחוללת, חלפה על פני התוף והחליל שהכו בפינה. ראתה עיני בפזמונאי אשר בידח ושוטטה על פני הראשים הצעירים של היושבים־לוגמים – לא מהכוס שבידיהם אלא מהאפלולית של הקובה, – ובהם מלאיים, סינים, סקוטים. ביקשתי גם אני לרדת לסוף ייחודה של רווייה זו, כשקול חברי נוסך עלי אותה שעה עצב, בהיותו לוחש על אזני:

…לא הוללות היא אף לא שכרות אלא זו פאריסאות… גאמה של אור וצל… גאמה של צבעים וטעם מיוחד של התפתחות… לא מן האין באו ולא בלי עקב ייעלמו… פאריס מכורתם של אלו, פאריס יולדתם… כשם שהיא יולדתם של רינואר… של ז’אן פול סארטר… של אימפרסיוניסטים… אכסיסטנסיאליסטים… של שלשלת התפתחות שלמה, שאין לראותה חוליה־חוליה לחוד… זו גדולתה ואווירתה, זה ריחה ובשמה – הם הנותנים טעם לחיים וכיצד נשפיק בזולתם!… ועיני־שיבה שלו הביטו אל פני בשאלה של בן־העם, אשר תוככי פאריס נחבא בצל ובחר בה את סתרו כנהג־לילה. תוך הסכמה שגמלה לאט, כי אין חוט אבוד ואין לחפש אחריו – באשר אדם יושב, כאן חייו ועולמו –

– א. אַלור… מה טעם עוד ל"ארץ"?… ומה ערך למושג מולדת?.. מה טעם למלחמה, תבוסה או נצחון, כאשר יש דבר־מה שהוא למעלה והוא מנצח בחיוך… כאשר ניצח אפילו בכיבוש הגרמני, עת פאריס ורק פאריס ניצחה!… הוא שאמרתי: המיליי… ה"אמבייאנס"…

פישוק־ידיים בחשכת הלילה הממוזג והדחוס ברחובות שהלכו וצרו, עד שהביאני אל דלת המלון שלי, וחברי עצמו סובב ונעלם מאחורי מיפנה. אפשר המשיך להתבטל תוך שבתון למכוניתו “לזכר הנעורים” שצף, או פגש בנהגי־לילה אחרים ונשתקע עמהם בשיחה – על “אסנס” שהוא יקר ועל מכונית שאפשר לחדשה בצבע ובלכה, ועל עמל הלילה של נהג – שיחה בינלאומית של חברים שנעקרו מתחומיהם ובאו בצל העיר הזאת – אך אל מכורתם ההפוכה לא ישובו עולמית…

ואני עצמי עומד אותה שעה ומביט בעין חדשה אל המבוי בו התגוררתי, אל שנתו ודלתותיו המוגפות. כאן בי־הדגים והסרטנים, כונכיות־המאכל והשבלולים למיניהם, אשר ביום יניעו עוד במששניהם לעיני קונה; וכאן – מאפיה וקונדיטוריה של עוגות “מדלין”, מיני מאפה ודובשניות, שאין להשיגם אלא בקיצוב של אחר־המלחמה. כאן חנות היין וכאן בר־משקאות קטן לאיש עובד, הסר ללגום את המשקה בין מלאכה למלאכה. מסעדה ומכבסה מאחורי הדלתות הללו, אשר תתחלנה לסוב ולצלצל עם בוקר, עת נשים פריסאיות בסליהן תסתערנה על החנויות לקנות, להצטייד ולשקול את מעותיהן הקטנות… הרי זה המבוי בו התגוררתי ועדיין לא נתתי את דעתי עליו, בהיותי יוצא ממנו ושב אליו.

– פתחו הדלת! – צלצלתי אל הבית המוגף בשעת הנשף המאוחרת.

– אך איחרת שוט, אורחנו. – השקיפה מהאשנב ממעל האכסנאית אשר הקיצה.

– והרי חוזר אני מחיי־לילה שבהם מתברכים אתם, אנשי פאריס. – צחקתי.

– התקדמת באמת מאז באת אלינו. עוד מעט והיית “פאריזיין”. – ענתה בחיוך מלמעלה.

ואדע להוקיר אותה שעה את חיוכה – זה החיוך אשר חברי דיבר עליו והוא עולה בנפש הערה, בין בשינה ובין בהקיץ, בין ביום ובין בערב, בין בשעת־נופש וקורת־רוח ובין בשעה של רוגז וכעס אין־אונים. חיוך בו תצחק העיר פאריס – זה “האספרי” והבינותיו!

 

פרקי היסטוריה… ג’וזיט… ואגודת מיגה של אחד במאי…    🔗

אני יוצא וחוזר עם ערב אל המלון, משתהה בחדר־ההמתנה שלו, שחלונותיו סגורים וריחות “קאממבר” או “ברי” נודפים בעובש ממזווה שלו. חתול שחור מצונף דומם, באשר ישב, להנאתן של בעלותיו. “איל א ביין ג’נטיי מון פיס…” – מניעה ראשה המלונאית. והבת האחת קוראת בספר, השניה טורדת במטבח – יחד יושבות הן לאכול את ארוחת־הערב לבקבוק היין, כשהן מלטפות ומגפפות אשה את רעותה: שרי… שרי! – אם שמחה היא או יום בשורה – הולדת או מכתב. מועד וחג – והתגפפו גם עמדי: או… מון בו־פר (סבי)… מון פר (אבי)…

ואני מחבבן על השמחה והכניעה שבחייהן לתנאי, לאפשרות, לנסיבות של החיים. יושבת הנערה ג’וזיט וקוראה בספר בעיון, שוקדת על החדשה הספרותית שבעתון ואני שואל: נערה, מדוע לא תשתלמי יותר? או: מה תכלית לנערה לחשב חשבונות דיור לדיירים?… אך היא מרימה עיניה ביישוב־הדעת ומשיבה בקול שקול: מוכרחים, כי החיים קשים… ס"א שר (יקר)… – ושבה ומרכינה ראשה על גבי ספר הקריאה. כניעה שבשקט וללא טינה, כניעה תוך דאגה למיסים ולחשמל ולשאר פרטי המשק. ואמרתי לאשה ולבנותיה, בהסיבי אל השולחן:

נראה לי כי נשים הן אבן־הפינה של ארצכן צרפת, אך לא כן הגברים…

– אה… הגברים… הגברים אגואיסטים הם. – נאנחו הללו בעילוף עיניים, כמגלות טפח של סוד כאוב.

– אגואיסטים?… – עושה אני את אזני כאפרכסת.

– אכן… הגבר בצרפת לחיות רוצה, אך בלי עול אשה וילדים. זו תקלתה של צרפת ארצנו. – השיבו בקמיטת שפה.

מעתה הבינותי גם למלחמה הסמוייה המתרחשת תוככי צרפת ובירתה, אפשר מאות שנים – הגבר שותה לתיאבון ולחמדת־חיים מכוס “אפריטיף” תוך צביטת־זרוע או לטיפת־לחי ושיחת־ניבול חפשית עם מדפאית; והאשה פיקחה אך רבת־סבל, כנועה אך למודה לעצמאות רבה, צוחקת ועושה עבודתה בשכל, כי היא עומדת על המשמר תמיד ועל שפתיה – החיוך. אמרתי:

– לא כיהודיה היא האשה הצרפתיה. עצמאות נשינו נטלה שמינית מנשיותן, אף שנשיות היא כוח.

– אה…ווי.. סאן דוט… מה אלור, האשה היא כוח. – מחזירות הן במבט בעד החלון לרחוב, בו שבתו כבר חנויות ומשא־ומתן הופסק. נשטפו מדפים של הממכר ושבלולים כונכיות וסרטנים נגנזו ליום יבוא.

– אף־על־פי־כן אשה לעולם צריכה להשאר אשה. ס’א סא… – מסיימת האשה באנחה קלה ומגלגלת את עיניה כלפי מעלה.

למרבה־ההבנה שפתו קפה וכיבדו אותי בספל. לא חישבו את הסוכר בשעה זו, כי נפשן אל השיחה. אני: אילו הראיתיכן את חמדות ארצי, כי אז ראיתן גם את מקומותיכן הקדושים. – והן מתנערות בקריעת־עינים: אה, בית־לחם!… אה, נצרת!… אה, מריה הקדושה! – אני: המלחמה היא כבכל מקום, גם עליכם לא פסחה המלחמה… – והן בהנחה: אה… ווי… אל לה גר קום א לה גר (במלחמה כבמלחמה)… עד שסיימתי ואמרתי בקימה:

– הנה ג’וזיט.. דניס.. וגברת המלון.. ארצכן יפה ולא ראיתי עדיין ביפיה. תצא אחת מכן עמי ביום מחר, כי יום ראשון הוא, הלאה מבין המרבדים המחניקים האלה אל מקום שם שמש ורוח צח.

– מחר… אפשר. – מרימה ג’וזיט את עיניה, מציצה בשאלה אל דניס אחותה, קיפלה את הספר וחזרה ואמרה – מחר…

ואמנם למחרת פרח סומק בלחיי ג’וזיט, אשר חוורו מישיבה בסגור המלון הדל; הנה נטלה את תיק־היד ונפטרה מעל בנות־ביתה ואני אחריה, לראות בחמדות צרפת ויקרותיה. מחוץ לעיר ושעריה, במקום שם יערות גאו על הגבעות ברצועה כהה ומעבר לנהר סיין, זה עורקה של הבירה. שם החלה מתנשאה הכניסה לארמון, אשר לא עוד דמויות חיות קידמו בו את פנינו, כי שעריו היו פתוחים ומרצפתו רחשו עליה תיירים, ופרש־אבן רכוב על סוס אביר התנוסס בו מעל ראשינו. בצילו עברנו שער מלפנים לשער, וג’וזיט בראש – עד לפרקי היסטוריה של עבר צרפת.

עדיין טבועים פה ושם האולמים בחותם כיבוש הגרמנים; אף־על־פי־כן נמחה כבר מגע יד האויב והם שבו להזהיר אולם־אולם בשמו ובסיפונו, בדיוקנאות ובציורים שבו. דיוקנאת מלך בסרח־העודף של אצטלתו ודיוקנאת מלכה חשופת־חזה וורודת־לחי וחצרוניות, דופינים, נסיכות ונסיכים על כרי־דשא או בסוסים ביערות – מי כל אלה? – לואי הארבעה־עשר המלך הגדול, ומלכים שלאחריו. כאן קידמו פני שגרירים באולם־זכוכית ובחדר מראות, וכאן סעד עם המלכה לנוכח הקהל שהיה זכאי לעבור וליהנות מזיו פניהם. חדר המלכים באשר ישבו ובאשר מלכו, כתבו וערכו קבלות־פנים, התייחדו או יצאו לצייד, אף נתנו אישור לסגנון ואורח־החיים של צרפת ותבל כולה. ובעומק אולם של אופרה, אשר מאז ראה גלגולים שבהפיכה, אך קרשיו עדיין מעידים על מימדים ואפקים של “חצר” צרפת.

– כן, ג’וזיט – אמרתי בהיותי שט כעל כנפיים על פארקטים חלקים אל הקירות המצויירים ואל מעשי הגובלין – הדר צבעוני כביר הוא, שנקנה במחיר יקר של דלות העם.

– נכון. – השיבה בעיני־תכלת שחלמו – ואף־על־פי־כן יפה!

היה בקריאתה משום פיצוי שקט על החיים ללא־סיכוי של המלון ב"אלבויי", אשר עם רחוב המאגנטה; היתה בה גם בקיאות בכל אשר חלף בזה נגד עיניה: הנה אצה וירדה במדרגות הנישאות של הארמון – אל האגמים, הפארקים, הפסלים המקשטים את הפינות והביתנים, גני המלך – ביתני־מלכות! – בזה חבוי טריאנון “קטן” ובזה טריאנון גדול! – קראה הנערה כקוראה מתוך הספר של קורות בית המלכים בארמון ורסאיי.

ואף נוכחתי כי צדקה, באשר טריאנון קטן נקרא, שם ביתן־מלכה על מכונו וחדריו קטנים – של המלכה עצמה. ובאשר בנין ארוך עמד עם בית־היער, שם ניצבו עוד למשמרת מרכבות ועגלות, רתמות ואפסרים, ארכובות ואוכפים, מרכבות מצופות זהב ורפודות קטיפה וקרונות כבדי־גלגלים – בהם נאפוליאון נסע במסעותיו, בהם המלכה טיילה, או בעד לחלונם של אלה האיר הזוג המלכותי את פניו לתושבי פאריס. האיר – והמון פאריס, בהיותו בונה תחילה בעמל כפיו ובדם נצחונותיו את הפאר המלכותי, כן קם ורעץ אותו.

– אה… – פלטה ג’וזט בקורת־רוח – מה נאה הוא חדר זה של המלכה באפריונו אך מה נוגה היה גורלה, כי כאן היתה יושבת עלובה וממתינה עד היקראה לבוא לפני המלך.

וגם אני נמסרתי לדמיונות ג’וזט, עד היותי שוכח כי ביערות זרים ואל אגמים זרים עומדות רגלי. צוד צדתני אגדת צרפת על פסליה ונימפותיה המפארים את הנוף סביב; לקחו את לבי שבי אותם שמות חצרוניים של הגברת הפלונית והגברת האלמונית, שנהנו מחסדו של מלך ובשלהן הוזנחו מלכה ויורש עצר, – אך חגגה אהבת מלכים.

כן נמשכתי בחבלי־קסם, להוסיף לראות בדמדומי־אור שפשטו ובירק היערות אשר הדשיא לחופי האגמים. הייתי חי בעולם האגדה כשהמציאות בטלה: – חסל רעב, אין מלחמה, שואה כלא־היתה – הדר ופאר הופכים עם זמן לנחלת־אלים ובה אפשר, ולו אך לרגע, לשאוף רוח לרווחה!

– אכן, הגיעה השעה לשוב. – העירני קול ג’וזט שהביטה מרוכזת אל שעון־היד – ארוחת־הערב מחכה בבית והדרך בחזרה עוד תארך, כי חג לנו מחר.

ואמנם פאריס־שלמטה לא שקטה, המו רחובותיה ורובעיה מתנועה. בסחרורי־סחרחורת היו טסים ומסתובבים מתושבי פאריס בככר ד־ל־נאסיון ופיסות תפוחי־אדמה צלויות היו אוכלים משקיקים אצל ביתנים קטנים של הככר. המונים־המונים היו דחוסים ברחוב, קונים אגודות פרחי “מיגה” קטנות ותוקעים בדשיהם או נותנים זה לזה. אחד במאי הוא יום־מחר והאביב פרץ ממרחביו אל העיר המאוכלסת. חג האביב קרא אל יושב פאריס, פועל וסוחר, ותושב. – מחר תהיינה תהלוכות! – מחר יעברו בדגלים רבים ותזמורות תתקענה! – סחה ג’וזט.

– ס’א בו… ניאס פה? – חייך אל מול פני פועל עליז, שהיה נכון לכבוד החג לחלק שמחה עם כל הבא.

– ס’א בו… ס’א בו… – חזרתי ואמרתי לקורת־רוחנו.

ונתתי לו לאות־אחווה של המונים ופועלים אגודת “מיגה” אשר קניתי. שמחתי כי כיוונתי לדעת תושבים ובשמחתם לקחתי חלק. מה הם יצאו־נהרו למחרת עם בוקר אל הסיין והבאסטיי ושאר ציוני פאריס אף אני גייסתי את חברי לעיר להלך ברחוב ולראות בהמונים, לעמוד עם העומדים בצידי המדרכות ולהקשיב לאשר יריעו – – ציפיתי, ונוכחותו של עמוד הזכרון במקום מבצר־הכלא, שהפך לסמל מהפכה, ממלא את לבי חרדת־כבוד.

– אל תחרד ואל תחת. – לחש לי חברי מורה־דרכי, בצלאל איש־פינסק, בתנועת־ביטול של תושב פאריס – הצרפתי שונה גם בנידון זה. תראה, כי איננו מתרגש גם לעת כזאת אלא חוגג לקורת־רוחו. אפשר יקרא בפעם זו קריאה נוספת. אך היא לא תעלה ולא תוריד.

ואמנם נראתה ונמשכה ה"דפילאציה" – זו הליכה חפשית למלוא הרחוב – בהמון, בדגל ובשלט. “זכור ושמור את דבר הרזיסטאנס” – ותקעה החצוצרה אף התוף הכה. “זכור ושמור את פצועי ונכי המלחמה” – “אנו נשיהם, ילדיהם, אלמנותיהם ויתומיהם של לוחמי המרי!” – וחלפו ועברו הלאה – “ילדינו צריכים לחם… לחם.. לחם!..” וחלפו גם הם: “פלוני אל העמוד… אל עמוד הקלון… אל העמוד…” – והשמים ריססו ממעל גשם דק, כשהרובעים והפרברים, נשים ואגודות עדיין משמיעים קול: "רוצים… רוצים… חינוך והשכלה… הלאה!.. הלאה הגבלות!… אל העמוד!… – עד שניחשו ההמונים כי עוד מעט ושעת ההתפזרות תגיע ואיש לביתו ירוץ במטרו הדחוס מפה לפה… עד רדתם דחוסים לתחתיות ויצא החג.

 

אינדיוידואליזם וחופש־הדעה… כספירות רוח עליונות    🔗

אמרתי לחברי כאשר נפלטנו ונשארנו לבדנו:

– איני רוצה, בצלאל אחי, להימנות על מעריצי צרפת או על חסידיה; אף לא זו תכלית בואי הלום. תכליתי היא – ראייה, וכיוון שרואה אני מזה צל־פחד מפני הקומוניזם ומזה לא תשה עוד אימתו של הפאשיזם, הייתי תאב לדעת, האדם הצרפתי מהו אומר, כשהוא נתון בצבת של שני קצוות ואנה הוא פונה לעת כזאת – הוא, מחולל המהפכה, אשר חינכה אותנו ומחנכת על ברכיה? –

– זאת אני מתקשה להגיד לך. – השיב לי חברי באותה מידת הרהור שנחל מאבותיו ופשק את ידיו בשיקול־דעת – אף וולודיה הרוסי לשעבר וחברי לנהגות לא יוכלו להגיד יותר ממני, וכן לא פלוני או פלמוני, אלא יש בזה סופר וז’אן פול סארטר שמו. הוא דורש לעיתים במעורפל מאוד ולעיתים במעורטל, אך לעתים חותר כאמן־אמת גדול להיות פשוט.

ואני מראש ידעתי, כי אידיאות מופשטות אינן תופשות בי וכי זרעוניהן של אידיאות שבענו גם מדברי חכמינו הקדומים – בדבר חופש הבחירה או הרצון של האדם, והיות פעלו מותנה מראש ועם זאת היתה הרשות־למעשה מסורה אך לו, בעוד שמאידך גיסא הכל צפוי… הווה אומר, מעין אותו ויכוח אכסיסטנציאלי בדבר הגורם המעצב מאז ומעולם את גורל חיי אנוש ועורך את המלחמה על חיי נפשו גם בסביבה הרעיונית של המטריאליזים המודרני. מה תועלת בוויכוח זה לשמו? – – עם זאת הלכתי אחר חברי מנהלני, כי באתי לחפש משען למחשבה ועל סף תקומת המדינה שלי היתה בי סקרנות לקבוע מה מידת אומץ נחוצה לו לאחד, כדי להיות אזרח חפשי.

– הנה הוא. – הראה לי חברי על מודעה – “ידים מזוהמות” מאת ז’אן פול סארטר. תיאטרון. – הווה אומר, במה אשר עליה בחר תמיד סופר נועז להשמיע את רעיונותיו.

– יפה אמרת, בצלאל, – אישרתי לו, – כי היה דבר התיאטרון הזה כשלעצמו בעיני משום חידוש.

נכנסנו, קהל עמד בתור – מנוער אשר ערותה של מחשבה היתה טבועה בפניו, אף מאותם ענווי־רוח, משכילות־חוורייניות, גברות קשישות ואינטליגנטים מצניעי־לכת אשר ברחוב פניהם נטמעים. כל אלה ניכר בהם, כי דבר הרעיון ש"בידים מזוהמות" הגיע אליהם. זה הניגוד בו הוכה אדם בן־דורנו בהכרה אידיאולוגית ובא היום בו התנגשה עם חיי נפשו. – קמה הנפש ומיחתה, בעטה, ברעיון האידיאולוגי הכפוי, כי ציווה עליה לרצוח נפש. – רצחה והתעוררה לקול קריאה: ידי מזוהמות! יצתה במחאה סוערת: הסירו מעלי את הידיים אשר כפו עלי לרצוח רצח שאין לו כפרה!

אפשר לא חדש הרעיון – אך אין זאת כי מבוך רודני גדול סגר על האדם שלאחר המלחמה בגילוייו האפלים. יש המחפשים את שורש הרעה באותם חדרי־סתרים שבהם חיפשו תמיד את מקור התקלה: בניתוק הקשר עם האדמה או במשטר סוציאלי רע, בהפקר הציבורי מנוער, או בירושת אבות. לא אל אלה הלך סופר אמיץ, כי בגפו נכנס אל המבוך וידע אשר שומרים הופקדו לשמור על מוצא פיו לעת יעלה מהמבוך… אף־על־פי־כן החזיק בחוט שהיה לו מורה־דרך, לא התנודד אלא קרא בקול אמיץ: מחשבת האדם חפשית היא לשפוט את מעשיו ואין כופה לה מבחוץ.

מעתה ברכתי על המשחקים האמיצים, אשר שמרו בנאמנות על הדיבור העז, וכן את הקהל אשר ידע לשמוע אל דברי המחשבה לשמם. ישבתי איפוא דומם ועיני נצמדו אל הצעיר, אשר נלחם בנפשו אך כיוון שהאמין ירה כאשר צווה, היה בטוח כי פעל ביושר לפי “קו” – אך השתנה “הקו” – והוא אינו רוצה להשתנות. מעשה־הרצח שעשה היה צודק לפי הכרתו, אך כיוון שדורשים ממנו לשוב ולשנות מדפוס הכרתו – הרי שמעשה־הרצח יהיה מוטל כמעשה־שגגה עליו בלבד – והכל נקיים ממנו… לא רצה בכך. לכך התקומם וגאל את נפשו תוך מרידה: חוללתי את הרצח, כי באמונתי עשיתי אך אתם פקחתם את עיני, שהאמונה מכאן והלאה – אלא “הקו” המשתנה עיקר! בקו אינני מאמין, ולמענו איני נכון להקריב חיי אדם. אם עשיתי וחטאתי, הריני בוחר בעונש המגיע לי – ואיני מבקש זיכוי!

כאשר הקשבתי לדברים ידעתי, כי תרומה רבה קיבלתי בהיותי עובר־אורח בעולם תוהה ואובד־עצה, עם המון האדם הרוחש בסבל רחשתי גם אני וצל המעשה הרודני עדיין מרחף סביב… במבוך זה הייתי מהלך ומחפש את דרכי אל האדם, בין בן־עמי ובין בן עם זר, ומצאתי אחד גדול להליכה אשר בחברתו הוקל לי. יצאתי מנוחם ובשתיקה של הרחובות והחומות שנתיישנו, עם שדרות סטראסבורג וסנ. מרטין וסנ. דני ו"הפורטים"־שעריהם, ואמרתי לבצלאל ההולך עמי:

– אין אנו יודעים היום מה גורלו של אדם על אדמות ומה גורל צפוי לאדם היהודי בחייו בארץ. על סף עצמאות אישית הוצגנו עם תקומת מדינתנו מחדש ועל סף של־מעבר הוצג גם ההמון השוכן בחומות האלה. הכל צמא לאמונה, כי בהיעדרה, הרוח מתמוטטת ונקלעת: האם להיאחז בדולאר או שמא להפליג אל חיים שבמשטר ואין בו דולאר? –ובעוד האחד שואל והשני – משיב, השלישי עוצם עיניו מראות ונאחז בחיי שעה, בא הרביעי וקורא את הקריאה הישנה למעשה: נחזור אל עצמנו כי בנו האדם ואין איתן ממנו! – הרי שיש ללכת אחריו.

רווח לי בשיתוף־רוח זה, ושוב לא היססתי גם אני למזוג משלי לתוך המחשבה של ארץ זו, בה עדיין תוסס היין ומתוך “ישן” חדש יוצא. הלכתי לבית־סופרים שלה אשר ברחוב שקט, ושם במשכילים ראיתי ובנשים שעיניהן נבונות, ואשר אזנן חדה להבחין אם נאמר דבר אשר אין בו משום ה"אספרי" הדק. כאן דובר באנאטול פראנס וסופר בהלך־חייו, הורם מסך מעל חיי יוצר גדול. אימצתי גם את לבי אני לספר על שדה־יוצרינו ולא הפלגתי בדרך רעיונית אלא בעובדות בחרתי.

– גבירותי ורבותי, – אמרתי – אפשר תוקירו אם אומר בזה כאחד זר לכם, כי אחרי שני אלפים שנה קמנו לתחייה. ודאי תזכרו עמי בשעה זו, שאומה עתיקת־יומין אנחנו. אף־על־פי־כן לא קמנו לתחייה כדי לחיות על העבר בלבד אלא חידשנו חיים עצמאיים אשר עליהם אנו נלחמים כעת. תוך החידוש והמלחמה גם יחד נודעה גם יצירת מחשבה אצלנו והנני שמח למסרה באזני שופטים מקרבכם, אשר ישפטו אם בדרך נכונה אנו הולכים. אף הזכרתי שמות סופרים ומשוררים, דבר שירם וסיפורם – – האם מתוך נימוס הקשיבו או אולי מתוך ענין, או שמא באמת נראה להם במסיבתם כדבר תמוה, אשר בן עם צעיר־זקן ידבר אליהם בשעה שהאדם נבוך? –

– סיוכסה… סיוכסה… הושיטו לי גברים ידם באמונה – אף הוסיפו: הידעת מהו שדיבר אל לבנו? העובדה כי כותבים אתם שם מתוך תודעה אכסיסטנסיאליסטית, שהיא רווחת כיום אצלנו –

– הרי שהתכוונתי בלא־יודעים לדעתן של ספרויות גדולות ונאורות. – חייכתי בהפתעה.

– ס’אטה ט’אן סיוכסה. – החזירו לי חיוך מעודד גם הגברות אשר למשפטן הדק חששתי יותר מכל.

– מא אלור, ז’א וו פליסיט. – נענה לי בפשטות משורר יהודי־צרפתי ותיק וטלטל את ידי בחום, לאחר שלא נכשלתי.

כן דושנתי מאישורו המתון מתון של חברי בצלאל, אשר מקרן־פינה הקשיב בהיסוס, אך ראה אות לטובה בכך, ששתי הנערות המלצריות זנחו את משקאותיהן, ניצבו בדלת והקשיבו לדברים – יותר מכל אישרוני שבחי המשורר הצרפתי־היהודי הוותיק, אשר בלובן שערו נזרקה בו אותה שעה רוח־נעורים והלכתי עמו באשר נהג, אף אמרתי בדרך שחוק:

– אם באמנה הצלחתי כאשר אמרת ולא ביישתי בסיפור אשר סיפרתי על ארצנו, הרי גם אתה חייב להגיש לי את סיפורך כעת ואלמד ממנו.

– אה… ווי.. – הניע בראשו ניע־משובה של קונדס גדול, כשהוא פוסע בצעדה כבדה של משוטט ותיק ואני אחריו.

– א –… – אמר והתקין את משקפיו – עתה אגלה לך, כי חדש אתה עמנו… הרי ציניים הללו שהקשיבו לך, ביסודם ובנשמתם.. – ח־ח – ואם לקחת את לבם בפשטות ובעובדה, אין זאת כי נצחון רב ניצחת, ואני שמח בגינכם.

והוא מתנודד ומהלך, מניע בכתפו, מעלה על פיו חיוך של “בון־ויוואן” מימים מקדם ומלמדני פרק: בזה נשתה כוס בירה, במקום שהיו “ותיקים” שותים ועתה אינם עוד… או: בזה אנו עוברים על פני מין “בית” אשר ידעתיו בנעורי ועתה הוגף… – ־ח – כי לבית־סטודנטים הפך אחרי אשר נסגר, ולא יכלו הללו לעמוד בו, משום מעשים וזכרונות שהיו שמורים בתוך כתליו – – – וכאשר שחק וניצוץ הבהב בעד משקפיו ושיבתו הכסיפה על הבירה שנשתבחה כוותיקה בעיר פאריס, והוא מחה שפמו ודיבר בהנאה דברי אפיקורסות גדולים ומופלאים – הקשבתי ואבין ל"אפיקור" הפריסאי הנאמן לדור שלו. מאמונתו לא יזוז ומצרפתיותו לא יירתע. עמה צחק, עמה האמין, עמה נכנע ועמה נלחם בין “קומבטאנטים”. אף־על־פי־כן לא ציני הוא ובמאמינים חלקו, כי לאדמה אשר עליה ידרכו רגליו, הוא נאמן עד קבר. לפיכך הרימותי את כוסי ושתיתי לחייו, אף הוספתי ואמרתי:

– ידידי הרץ, משורר איש־רוח, אהבתיך נאמנה ורוחך כרוחי אני. אף אני אוהב ואאמין, כי בלעדי אהבה ואמונה חיי אינם חיים, ובנידון זה אחים אנחנו.

ובהפרדי מעל אחים לרעיון ולמקצוע, מבין נידחים מבני־עמי ומבני עם אחר, – באמרי “שלום” לבני מסורת וסגנון של דור שירה ומחשבה אצילה ולצעיר תוסס מבני־דורנו אנו, – הילכתי שבע־הישג אך צמא־ייחוד ברחובות פאריס. ידעתי, כי אף־על־פי שלא ראיתי שמינית מזהרה ולא נגלו לי אלא מעט מסודות ומיסתורים שבה, – שוב אין אני רשאי להתפנות למשאלות־נפש משלי כי אל אחי עלי לשוב, באשר הם במעוטיהם, בשרידיהם ועל חרבותיהם יושבים. –

– – וגלגלי הרכבת נשאו אותי, למורת־רוחי הסיעוני בחפזה אחרי ההפסקה אשר היתה לי שוב אל גבולות שסדריהם קשים, בדיקותיהם מרובות, וחשש הרעב שלאחר המלחמה עדיין נותן בהם את אותותיו לגבי ככר לחם וקופסת־חלב, גרם חמאה ומטבע מיותר אשר עם הנוסע. הברחת־לילה ומדפי מכס ארוכים אשר לפניהם נוסעים עומדים בתור – כיסיהם ומלתחותיהם נדונים בפשפוש חמור – אין אחד פטור. הללו שב"פולמן" ומזוודותיהם הדורות, והם מעמידים פנים כי לחטאים אין שליטה בהם והללו אשר “בשלישית־משום־שאין־רביעית”, ומלתחתם קשורה במשיחת חבל ולבושם בלה מרוב־מעבר הלוך־שוב מגבול לגבול. – בודקים ומחפשים – וקופסת החלב היא הנפתלת בעוון־המכס ולא יהלום מבריק או חבילות שטרות כבדות…

 

תלוש… דמבראנט… וחיי נצח של קהילה שנמחתה..    🔗

עברנו את ספר צרפת והרכבת נשאתני אל מישורי שפלה וחממות ובתי־חרושת מעלי־עשן, אלו בצד אלו על אדמה מדושנת היטב. אין זאת כי נפלו בזה בימים עברו אבירי פלאנדריה בקרבות אשר ערכו עד שעמד, לפי סיפור האגדה, תינוק נצר המלכות ומעריסתו התלוייה בין העצים השקיף בעיני תכלת על הלוחמים אף הוריד את מי־רגליו לעיניהם – ונחשב הדבר לאות – – כי אותה מלחמה שבתה… זה “המאנקין פיס” אשר בבלגיה – האמנם לא ידעת – לא ראית? – –

ואמנם זר לא יתן את דעתו, כי בין זיזי חומות העיר הוצבה תערובת משונה של יצירי דמיון כמסופר – – אפשר מאותם יצירי עם שלא בגר בצד שכנתו הגדולה צרפת מזה והאומה האנגלו־סאכסית הגדולה מזה? – עם זה למד כאן צאצא הפלאנדרים לכרוך תעשייה כבדה בעבודת־האדמה ובו בזמן לשלוח עמילים וסוכנים של בתי־מסחר שלו מחוצה לה, להתפלל בכנסיות ולהתנזר במנזרים – וכל אלה ללא חותם לאומי בולט, בין הגניוס הגאלי־צרפתי מזה ובין כובד־משקלו של הכוח הגרמני מזה. לפיכך, נראה הבלגי בעיני כאחד בינלאומי אף שהוא דר בתחומי ארצו ומדינתו.

– האמנם ארצישראלי אתה? – שאלני המשורר והוא כמתקנא בי על ארצישראליות שבי…

– הוא הארצישראלי, כאשר אמרתי לך. – תיווכה בינינו גברת מבנות עמי, שהתברכה בי, בתנאי שלא אלבין את פניהם של יהודים בעיני גויים, אלא אאציל עליהם כבוד…

– אנו מקדמים היום אורח מארץ־ישראל… – הציגני נשיא חוג הסופרים וניכר בו, שהיה פוטר את עצמו מחובה זו, לא רק משום האחריות, אלא גם משום שהאנגלים והאמריקאים בודקים עתה אחר ידידיהם בדוק היטב.

“מארץ־ישראל”… “דה לה פלשתין”… – נתלקטו מיד סביבי צעירות חוורייניות וחבושות כיפות לראשיהן, וצעירים רשמו את שמותיהם בפנקסי – בחרות ספרותית חתומת־זקן וגברות קשישות בלורניטות לעיניהן. – מין בבל בינלאומי, בו ילידת ארץ הבלקאן עם ארגנטינאי נפגשים וילידת מצרים שעיניה מכוחלות ואצבעות ידיה עשויות בשרק נעשית שותף לאירופה הכותבת והחושבת. עלעלתי גם אני בכתב־ידי המוכן עמי, ורשמתי שמי בפנקסיהם של אחרים. שקלתי את הדברים אשר אני רוצה לומר והחזרתי להם לאמור:

– מארץ־ישראל הנני… מאותה ארץ בה יהודים מתיישבים כעת, הללו שאינם חביבים גם בארצכם החביבה… ואין אחד אשם בכך, שאיננו חביבים, כי גורלנו הוא שהרכיב אותנו כספחת לאומות – עתה מתחילים אנו להפרד מעליכם – הרי אנו בדרך לארצנו…

– האמנם? האמנם!… – הלורניטות ומבטי העין נעשו סקרניים יותר, התעוררות המשוררים והמשוררות היתה צעירה וערה משנה. בת־עמי השחרחרה והזריזה עיניה כבר חייכו כלפי ביתר אומץ והמשורר הבלגי, שלא נודע לי אלא כאן, נדבק מהתנועה סביב וברך על המוגמר במלה העברית – שלום" – –

ונדמה משום־מה, כי אילו לקחתים גם הם, הצעירים והצעירות, מפלאנדריה הישנה למקום־חיים חדש שדיברתי בו, כי אז נחו מעצבם ומרוגזם של אנשי־רוח בודדים בארץ שהיא סוחרת ומוכרת, מתאוששת וחוששת מפני אמריקה האדירה – עושה הכל למען מיקח־וממכר אך השמחה אינה שרוייה בה.

– מה משונה הדבר! – לא הבלגתי מלומר להם בחום לבי – ועד מה בודדים וגלמודים אנו אנשי־הרוח, בין אתם בארץ נושבת ובין אנו בארץ העתידה להיבנות. לא לנו איפוא הארץ, שעליה עומדות רגלינו, בין במזרח ובין במערב, ואין לנו אלא להוסיף לחפש מדינה שכולה רוח ומלאה דעת “כמים לים מכסים….”

לא ידעתי, אם אמנם ידעו גם הם את המליצה השגורה בפי מספר התנ"ך שלנו, אך עובדה היא כי גמלו לי בארוחת ערב בין חכמי האוניברסיטה בבריסל ולא עוד אלא גם בעתוניהם פרסמו את שמי ואת ידי לחצו תוך איחולים כי נשוב להתראות… ואני משתאה ומשתומם מאוד, כי לא יכולתי לצפות, שבין פסלים ותכונת־מסחר של גוי קטן, דברי ייראו כדברי־טעם. לחצתי איפוא ברגש את ידיהם של ידידים וידידות ואקום לצאת חרש את הארץ, כמו אשמתי בגניבת־דעת, ואני בדרך לארץ הגובלת בה מהמדינות של השפלה.

– רגליך תדרוכנה על אדמת הולי־לאנד. – הורני לפני צאתי ב"למד" הולאנדית קשה כותב־סיפורים ותיק בארצות האלה, ואן פראאח', אשר צרפתית ידבר והולאנדית וגרמנית יכתוב, אך את תוכנו היהודי לא יעלים בסיפוריו.

– ומה הדבר? – שאלתי בפליאה.

– שם תראה עינך את החורבן אשר תיארתי, אחרי שגדלתי על “היש” שהיה בה.

– ומה היה… היש?

– הוא היה בעל חותם ואופי אשר לא יימחו מזכרוני… יש של אמסטרדאם, כ"יש" של וילנה שלכם בגלות של המזרח… אמסטרדאם, זו ירושלים של גלות המערב!

כך סח האיש בעצב ופניו הנאים עטורים זקן שכבר הכסיף מעט אך הד התלישות שבאה לאירופה שלאחר המלחמה, מגונב לתוך דבריו.

– “יש” יהודי עצום… – חזרתי אחריו – והאמנת בו?

– האמנתי? – זקף את ראשו בשאלה־תשובה של אברך־משי מעולם הרוח – האמנתי ככל בני דורי באידיאלים אחרים, והיש היהודי מאמסטרדם נגרר אחרי כקפוטה של שיראין, כלבוש של משי, כסרח השמלה של הכלה המובלה אל החופה.

– אך נפלאים אתם. – קראתי והיישרתי להביט אל עיני התכלת – נפלאים שהייתם עד היטלר עצם מעצמי העולם הזה ועתה הנכם מביטים אל מקור מחצבתכם בגעגועים רומאנטיים, שאינם הולמים את האסון של השריד, הרוצה ומוכרח לשוב לחיות. כמוהיקאנים אחרונים של גלותכם הנכם רואים את עצמכם, כמוך וכדומים לך בגלויות האחרות, אך היהודי לאמיתו של דבר הרי אינו מוהיקאני, אף לא יהיה כמוהו עולמית.

– לא… לא… – צדקת. – דובב חרש בעיני התכלת ולא בפיו – בני לומד כבר אגרונומיה, כי הוא מכשיר את עצמו לעלות לארץ. אך אני איני ממשיך אלא לכתוב על אמסטרדם, על החורבן, על שהיה, על שעבר, על תכריכיהם הקדושים של המעונים מדור ודור… על…

– שוב איפוא, ובימינו, מעשה היינה הגדול, אבי הבנים הסוררים אך נאמנים ליהדות… צאצאי “אחר”, שהוא רתוק בהערצה של חולשת־דעת אל הכוח הנכרי, היוונות, האלילות, הכנסיה הגותית, האגדה האלילית של אדמת אירופה, זו מינכן אשר שנא.

– אפשר… אפשר… כי כך הנהו וכי אסיר־עולם הנני ללא תקווה. – השיב בעצב – אסיר־עולם, אשר להולאנד לא אשוב עוד וכאן בפינה פלאנדרית זו מהגר הנני. מקלט אין לי כמו שיש לך, כי המקלט האחד כיום הזה ליהודי – בארץ.

כן סיים ואדע כי הגיעה עת להיפרד תוך הכרה, שיש כגון אלו בעמנו אשר מקלטנו לא יוכל כבר לשמש להם בשום פנים. מעתה נזדרזתי משנה ללכת לדרכי ולהמשיך לראות בחורבן שחולל שמות ללא מרפא בנפש עדינה של משורר־שריד. ובשאת אותי רכבת־המסע על פני ארץ הולאנד, הקטנה והשקטה בהרבה מקודמתה, לא אחר הצבעונים המתנוססים בה בשלל־צבעים הלך לבי, כי אם אל המטרופולין שבה, בה מוטלים עיים של חרבות־הפאר וקבר המוני של עדה בת רבבות, קבר עבר גדול, אשר הנותרים בחיים על עברי־פיו אינם אלא צלליו.

נסעתי כשאני מונחה בהלך־רוחו של הפייטן איש־שיחי, ואם גם ארכו עלי שעות הנסיעה בין אפרי־מרעה והפרות הרובצות עליהם כמימים־ימימה – הרי בהגיעי לאמסטרדאם, לא ירדתי לשאול למוצאיה ומבואותיה כאחד ששביליה נהירים לי. מלתחתי בידי שוטטתי בחוצותיה, כי ריע אין לי בעיר הגדולה הזאת – עם איש הולאנד לא באתי בדברים ובאשר יהודי נראה ידעתי, כי שריד הנהו ופליט חולי ומכאוב מן החוץ. סמכתי על המקרה הטוב בשוטטי בין הרחובות ותעלות המים הרבות, ולזקן ולזקנה, בעלי החדרים המרוהטים, אמרתי כי תייר הנני מארץ רחוקה.

– תייר?…– עשה את אזנו כאפרכסת הבעל הזקן כי חרש היה.

– הוא תייר. – אותתה לו הזקנה בסימנים אחרי אשר מילאתי את כרטיס האכסניה.

– תייר הייתי גם אני וצייר בשכבר הימים. – התעקש להסביר לי הזקן.

– האדון הזה סופר הנהו. – הוסיפה לאותת לו הזקנה.

– משמע, כי חומר תעודות ומסמכים בא לאסוף לספר שיכתוב. – הורה הזקן בקורת־רוח, שירד לכוונתו של זר.

וכן נפתחה עלי דרך־המקרה הטוב שהביאני מהמלון הזה עד לארמון שכולו צבע מלכותי ובו קם לנגד עיני כמו חי – רמבראנדט. הוא רענן ודשן מלפני שלוש מאות שנה לא מת, ובצבעיו וברישומיו סח לי, לבן־תמותה פשוט, את מעשה העלילה שצללה במימי התעלות של אמסטרדאם עירו וכן נקבר לעד בין חומותיה הישנות. במכחול־אדירים סח מעל הקיר את העלילה של גיטו אמסטרדאם ואני יושב ומבטי צמוד אל מתופפים ואזרחים וקפטן המשמר העומד תוכם על “משמר הלילה” של העיר.

– הרואה אתה, יהודי נוסע מדור התחייה של עמך, עם היהודים? – שאל גאון האמנים באותה תנועת יד־רחבה, בה חיבק את מתני אשתו או הרים את כוס היין המשמח – לא רק מתופפים ואנשי משמר ציירתי בנוח עלי רוחי, אלא את פני זקניך ואבותיך המסולסלים והענוגים, את דיוקנאות רבניך וחכמיך משחתי במכחול, כי אהבתים והם קסמו לי, לעזאזל… בהוד יפעתם ובחן אצילותם הרוחנית. באגדה השופעת מהווייתם בגיטו ממנה שתיתי לרווייה, כאשר ישתה דמיון יוצר מתפארת ימי קדם. העף עינך וראה. – –

ואראה כי אמנם כדבריו כן הוא: מלוא־בית רישומיו, בהם רב ותלמיד חכם, בהם ישראל ד־מנשה, בהם אבסיפוסים לאבות ולאמהות שבתנ"ך. אחד מברך ואחד נושא את עיניו לרום והרי גם היהודי שהועלה על צלב – כל אלה מתנים את גדולת הרוח ואת מלחמתו של ישראל בגיטו הולאנד ובכל גיטו אחר – מכל שצררה אותה רוח רבת־סבל בכנפיה והביאה בנודה עד ארץ זו, בה מצאה מנוח לכף־רגלה. דפדפתי ברישום, ראיתי בקווים, אף בעיטורים מפרי־רוחו של האמן לאחד הספרים העתיקים, ואקשה בתמיהה רבה:

– מדוע בחרת באלה, רמבראנט ואן־ריין, וסביב לך אחיך בני־עמך בחלבם ובסבאם, וסביב המים המפעפעים באדמת השפלה הדשנה והשמים הכבדים המרעיפים עליה – הדייגים, הספנים, האכרים והבוקרים סביבך? –

– הללו… צחק רמבראנט צחוק דשן ורענן – הללו משלי הם, דם חזירים ועתודים דמם, אך חוט החן שלא מעולם זה, קו הנצח – אותו מצאתי בין אחיך ואחוש מיד כי משהו נעלם זורם שם ומקלח – נצח!

– – אז אמרתי לעצמי… נצח אבותיהם אברהם יצחק ויעקב… הנצח שנישא כעל כנפיים אל ערפילי צפון מארץ המזרח – ורוחי השתוללה וגעשה. בתתי יד לענקים הללו אהיה גם אני ענק… כן עבדתי, אדם, בין אחי ואפרי, אך מפעם בפעם סרתי לראות בגחלת הלוחשת שם בגיטו שלכם ומחומה לקחתי בכלי, כדי לראות בקודש… עתה אינני בחיים עוד וגם הללו, מורי, אינם… הגיטו לסף בית־עבודתי חרב וחלליו הנצחיים הובסו, כאשר ידעתי כי יקרה אותם עפ"י חותם הסבל שהיה טבוע במצחם הזך… אך הם חיים, אדם, הגזע חי! גזעך הוא, בן העם המשונה הזה, ולך וראה בחרבותיו, כי גם עתה בהן חיים יותר מבחיי החומר מסביב! – –

יצאתי מעל פני רמבראנט, כאשר הוראה לי בתנועת־ידו מעל פסל שהוצב ברחוב העיר ומעל ציון שהתנוסס בה לזכרו, עד לגשר המוטל על פני תעלת הגיטו. שם השתרכה דרכי העצובה עד עמדי בפני חומה סגורה וסביב פרצות, בקיעים ויורשים זרים אשר ירשו את בני עמי. דפקתי בשער החומה ובהפתחו ראיתי, כי היכל הקודש הוא של הפורטוגיזים באמסטרדאם העיר.

…נבנה בשנת…." – וכניסתו בהוד… אולמיו ויציעיו שרויים בדומית־מוות ונרות־נרות גדולים תקועים לאורך ספסליו לכבוד ליל־השבת – אך ריק האולם מנפש, מצפה לבוא קרואיו.

הם נכנסו ובאו באחד ושניים, הנה שלישי ורביעי כעולים ממרתפי ספרד… צילינדר בראש והפסיעה בשקט. למעלה משמונה, ובכללם אני. לא הוסיפו עוד לבוא וזמר דק הפציע מעל בימת האולם הריק – הזמר של ליל שבת. מה אוסיף – ועצמותי נרחפו מפחד, בשרי סמר, כי הלחן החנון עלה מתפילת דורות, אשר לא נמצא לה עוד מנין באמסטרדאם, ושמונה שרידים מבין שמונים אלף היהודים אשר שכנו תוכה ראיתי מסביב לי! – – –

“שרידי האנוסים והגולים מפורטוגל, – נאנקתי בלבי – שמונים אלף הגיבורים! אילו הייתם עמנו על יחוסכם וגאונכם… על עזבונותיכם, קופותיכם, הקדשיכם ונכסיכם הקפואים, כי אז אמסטרדם שניה הייתם מקימים עמנו על אדמת הארץ, כתום המעגל של גירושכם” – –

– אדמת הארץ… ארץ־ישראל. גלותנו המרה… שבת שלום שבת שלום… – קרבו אלי השרידים כי כילו להתפלל, והם נוגנים רכות בניבם – “נון” במקום “עין” – ומיד יוצאים הם בזה אחר זה את שער החצר הנסגרת בבריח, נושאים בחשיכה את יחוסם על כתפיהם החלשות־העלובות… הלאה ממבויי הגיטו שאיננו יהודי עוד… הלאה אל רחובות אמסטרדאם האפלים, שם חייהם ניתנו להם במתנה – ואמסטרדאם גדולה מאוד באותה שעת הערב, במבוייה הישנים ובחומותיה היושבות אל גדות התעלות, וגשריה הנטויים על פני המים. אמסטרדאם ערה אותה שעה רק ברחוב ראשי או בפאסז' מואר או בבית־קפה שמעטים יושביו. אמסטרדאם כבר מתנערת לשוב אל הדרה, אחרי שיד המלחמה האכזרית היתה בה, כשהיא חופרת רחובות, מרחיבה את הגנים, מכינה את חג־הצבעונים בסירות על פני המים. אמסטרדאם – אוכלוסיה השקטים ותכולי־העין מהלכים מתונים, בלי הבט ימין או שמאל, כי לא ישובו עוד להעסיק את מחשבתם, אם נעדרו היהודים שהיו בזה אם לאו – האם זו אמסטרדאם? – – רואה אני שוב מעריץ אל מול פסלו של גאון העיר הזאת, תוהה למראה הברונזה שהוריקה, כמייחל לתשובה.

– זו? – רומז הגאון למעריצו בתנועת־ביטול – יש אמסטרדאם של מעלה, ידיד צעיר…

– איה?… – תולה איש השפלה את עינו בפני גאונו הלאומי.

– זו שאיננה עוד… זו קהילת הקודש שהיתה בגיטו אמסטרדאם ונמחתה… אך היא חיה בי, בך – סביב לנו מלמטה ומלמעלה… היא הווייתה הנצח.

ואדע, לשמע הדברים האלה, כי אין טעם לשוב לחזות בפני הנשיא־השריד של הקהילה, הנושא את השם המיוחס פריירה או אקוסטה וצילינדר מתגבה לראשו!… כן למותר לשוב לראות ביריעה הפרושה על הבימה בהיכל־הקודש, היא היריעה שעלתה בשמונים אלף גודלן ורק לכבוד “שבת־הגדול” נפרשה על הבימה. היכל זה, בזכות היותו נחשב על עתיקות ניצל, ועל העתיקות יוסיף להחשב – הוא ונברשותיו, הנרות הדולקים שבו, ארונו ודוכניו. כי נלחמה יהדות הגיטו מסביב ביום מר ונמהר על גשר תעלת המים ולא יכלה, אף בעזרת המתנדבים ההולאנדים, לעמוד בפני חילותיו של היטלר. לפיכך ערך עליהם צייד, הוציאם להורג, החריב – ובאשר יד היטלר לא החריבה שם נכנסה לאחר מכן דלת־העם לדור, כי היהודים אינם…

– ויש מצטער בין הגויים כי היהודים נמחו? – הציקתני רוחי לשאול באחרונה יהודי מן השרידים.

– לא יש מצטנ’ר בצנ’ר… ניגן בקולו השריד אחי – ואנו שלוש מאות שנה חיינו נ’מהם יחד… פה היה אוריאל ד’אקוסטה ופה דלקו נרות החרם הקדושים… עתה מנ’טים מזנ’יר נותרנו וגם מהם נטמנ’ים בין הגויים בנ’וונותינו הרבים – – ונשמעה לי נגינת השריד העצובה כשיח־נדודים על פני תבל רבה.

 

אמריקה באירופה… ובלונדון הפושעת    🔗

האם סיימתי בעלילה של יבשת אירופה? – לכאורה, רבות נשאר לראות־לשמוע ולא טעמתי אף שמינית שבשמינית מסבלה וקלקלתה, מרוב ההרס והתלאה שאצרה תוכה. ביעף ראיתי בדים של רובנס, בחטיפה זנתי את עיני בתמונות ואן־דייק. בפליאה חזרתי וראיתי בדמותו של ישו תוך צולביו, אשר יש והתנוונה צנומה וחווריינית בעלבון־הסבל ששיוו לה ויש אשר נישאה בארגמן בין פמלית השליחים והקדושים בעד לסורגי הכנסיות וזכוכיותיהן המגוונות. וידמה גם לי, כי רואה אני בתקופות שנתגבבו על האגדה האומללה תוך פירושים שונים לשליחות הסבל. בו בזמן סיפו של קארל הגדול הפיץ את ברק יהלומיו אל פני ג’וקונדה שופעת בשר־דם וגם היא פרי התרבות והעלילה האירופית. לא שמתי את לבי לדרוש מחדש אל השאלה – מהו בסוף דבר פרי ההתנגשות בין הרוח והחומר, אלא אחת ביקשתי להבין: האדם ביבשה זו אנה מועדות פניו אחרי החורבן והמלחמה, שכרו קבר קיבוצי גדול לעם – עמנו.

– וולודיה הרוסי, – נכנסתי בשיחה אחרי שחזרתי מדרכי ואני במסיבת־פרידה בחדר מגוריו של חברי בצלאל לפני צאתי בדרך חדשה – הנה אתה מהגר ותיק, אף אשתך בת דוכסים רוסיים מן העבר. נעקרתם והשתכנתם פה בעיר פאריס, – מה תכליתכם כעת לעזאזל, האמנם לארצותיכם לא תרצו ולא תוכלו לשוב ותבחרו להוסיף לראות בזה מפלט סרק, שעה שהתכונן משטר יוצר בארצכם?

– אנו מהגרים… – צחק וולודיה כי התפלא לשאלתי שאולי לא עלתה על דעתו במשך שלושים השנה של שתי מלחמות אירופה, בהן התהווה והתייצב הקומוניזם הרוסי.

– יפה… פניתי לעברי השני, שם ישב צעיר – עתונאי צעיר הנך של עתונות פאריס, כאשר שמעתי, ואני שב מסיבוב בארצות בהן מתכנסים כעת קונגרסים, ועידות והמערב נועץ על המזרח, המזרח מאיים על המערב. רוסיה שותקת, פולין מחרישה, גרמניה עולמה טרוף עליה, צ’כוסלובקיה כובשת את ראשה, הונגאריה… רומניה.. פה אמריקה נכנסת ואנגליה המתווכת הזריזה שלה – על מה כותבים איפוא אנשי עתון בזמן הזה? למי מוכרים את עטיהם – למערב או למזרח? לרעיון או למי שהכסף בידו?

– לאשר משלם את המחיר הטוב. – השיב העתונאי בחיוך נטול־דאגה – אך גם הוא ירד פלאים, כי אין עוד ערך לכתיבה ועתון צץ, עתון נופל.. ירדו הללו לשפל־המדרגה כי אין בהם חיים. רק אמריקה מפיחה בדולאר חיים בעתונות שלה עפ"י דרכה, אך מי יוכל להימנות על המעטים המאושרים הללו?!

בינתיים וארוחת־הערב “מחבילה אמריקאית” הותקנה לפי התפריט הרשום עליה. וחברי בצלאל שסקר את שולחנו, שיפשף את ידיו מנחת ואמר: שבו, חבריא, כי הכל הוכן לאכילה. ופתחו ביין “עובר לארוחה”. שתו ושיבחו את טעמה של אמריקה העשירה, הפליגו בדמיון: הלזו אם אך תרצה והשביעה את כל אירופה הרעבה בהמצאות שלה, בחבילות הארוזות, בחבישות המופלאות – את מי תמצא כאלה באירופה המדולדלת, מלבד בצלאל המאושר – לחיים, בצלאל!

– לחיים, וולודיה!

– לחיי הכל ויוסיפו לשלוח לך כהנה וכהנה…

ניתרצה לי אותה שעה קושיה אחרונה בדבר אירופה בימינו, כל עוד אנו מסובים וסועדים בדירתו של חברי, אשר בבולוואר ויקטור והוא בקצה התחום של העיר פאריס. נתלבן לי דבר תמיכת אמריקה ללא משטר וסדר באירופה וכיצד מחזיקה היא במקל־הקסם את הלך־הרוח המשמש תריס, כביכול, לקומוניזם. אכן, נתברר גם זאת: עד מה קטון הוא העולם שלאחר מלחמת שנות הארבעים, כאשר אמריקה עשוייה להריץ את חבילותיה באוויר ובני־אדם בצרפת מדברים על ניו־יורק כדבר פה־אל־פה! בנתי לבסוף ואשאל בסקרנות את חברי, כשאנו קמים ללכת איש איש לעברו:

– מה לך קשר “אלחוטי” זה עם ארצות־הברית העשירות, בצלאל?

– כיצד אמר לך…? – פשק בצלאל את ידיו וחיפש מלים להתוודות, כי ידע שנפרד אני ממנו בדרכי הלאה למסעותי – אפשר לא יובן הדבר לך, הנוסע ומחפש אחר יהודים, גויים, עמים וממלכות והשד יודע מה… אני מה?… ענייני פשוט הרבה יותר, אך עם זאת גם מסובך. פגישה היתה.. אשה מעבר לאוקינוס ונזדמנו במקרה… מני אז התקלה נמשכת ורב המרחק מלעבור בו מזמן לזמן לשם פגישה. מסתפקים בחבילה ובשיחה. כן.

– בצלאל.. – אמרתי – אף שהנני איש־הרגש, נבצר ממני להבין את הדבר. ידעתי בימי חלדי אהבה מהי, אך בו בזמן ידעתי מה טיבם של חיי יומיום. אילו אשה היתה לך בזה וילד, אווירה של משפחה ובית, כי אז הבינותי לו חרגת גם לקראת דבר שהוא מן הנמנע. אבל, גלמוד בתוך פאריס, האמנם תחשוב להחיות את נפשך בכמיהה סתמית ובכיסוף חסר־תכלית?

– ח–ח – מה אתה אומר ואתה סופר לכאורה?!… – צחק לי בצלאל בביטול פינסקאי מובהק, אשר הונחל לנו מאבותינו בעיירות “פולסיה” המשכילות – אתה החייב לדעת כי אהבה… נו.. כיצד אומר לך… אינה מכירה בגבול וסייג… כציפור שמים היא חפשית – היא נסיכות…

ואראה כי הזדקף בצלאל וכתפיו השחות גבהו. הנה נשארנו לבדנו ועוד שעה פנוייה נותרה לנו ללכת עד ליער הבולוני ולראות באגמי המים, בשבילים ובמקומות של הטיול לבודדים. אמנם לא עוד משוררים או “מאדאם או קאמליה” יטיילו בזה בדד, כי המונים משתעשעים באגמים והללו אינם רואים אלא מה שיש לפניהם… אך אשה אמריקאית אכסצנטרית ורוות־תנועה ורעש כי תבוא ולחשה בזה בהתפעלות: אה, פאריס, עיר האמנים!… היער הבולוני!.. ורחשי אהבה אשר לא ידעה כמותם יעברו כיין את ראשה.

כן קרה את האשה עם חברי בצלאל ומאז לא נחה דעתה גם אחרי שובה, ומאמריקה כתבה אליו: אנא, הצילה, בצלאל… כי כלואה אני אחרי שטעמתי בחיי ממנגינת היין של פאריס, משירה וסגנונה, אשר לגביהם זהב אמריקה אינו אלא ברק־שוא המסנוור עיניים!.. – זה סיפור האושר שבחייו הבודדים של חברי ואני לא היה בפי לנחמו בשבתנו יחד לשפת אגם היער הבולוני, אלא בדברי סיום, לאמור:

– עדיין תמה אני עליך, כאשר אראה אותך משוטט בלי חוש הזמן והמקום כמשורר סמוי מעין, שאיננו אלא מעין גלגול מודרני של צדיק נסתר… אך בו בזמן, בצלאל אחי, הרי מבני המתנגדים אנחנו ובשעה של התעלות הנפש, הריני חובט לך בעל כרחי יפה־יפה ואומר: איש פינסק, עת לחלום ועת להקיץ, עת לחיות חיי נפש ועת לעשות מעשה… אף זו מדרכם של אנשינו ולפיכך אל תדון אותי לכף חובה, בהיותי אץ לדרכי מהר ונד בראשי לחלומות.

ולאישור דברי, בדקתי את הכרטיס שבכיסי ואוחז במלתחתי לבוא אל התחנה בעוד מועד. אם גם ידעתי כי מלווה אותי מבט נזעם של חברי, אמרנו זה לזה שלום, והרכבת של הלילה עמדה כבר על עמדה, נושמת ונושפת במאפלית הפחם והקיטור של תחנת פאריס. וידום שיר המלל של צרפת, כי יצאה הרכבת למרחב, תוך שתיקה שקמה עם התקרבותנו אל מעבר “התעלה”. שוב האיר בוקר על מראות חורבן המלחמה, שלדי ברזל וקרונות שרופים של החזית בקרבת דאנקרק, ואני עובר כבר בשתי מלתחותי אל מול אנית־מסע קטנה, בה עולים אנגלים ואנגליות, נוסעים ונוסעות כדי כמה עשרות – האמנם “האלביון” כה קרוב ולא שיערתי?

“יור ניים. ניישאנאליטי.. פרופישן…” – שאלני הרשם באניה.

– אני מהארץ. יהודי… – אמרתי.

– המ… מפלשתיין. – התעשת מיד איש־הלשכה, כתב צנום רע־עין.

– כן… כן… – ומטרתי הרצאה.. דבר ספרות ואמנות… – הוספתי.

לכאורה, נעימה של תשובה ושאלה, אך הכתב רושם רשימות רבות ואני משתאה. שמא מתחילה בזה פעולתו של הסקוטלאנד־יארד, אשר רבות עליו שמעתי אף קראתי להנאתי, והוא טרוד ומתייגע בימים אלה, בה יהודים שולחים חבילות פצצות לאי הבריטי, אף הניחו חבילות נפץ במיניסטריונים של הבירה? אם כך הדבר, הרי ביד האיש הזה למנוע את הנוסע מלהגיע למטרופולין של בריטניה – כוננתי איפוא את מבטי אליו והמתקתי סוד: הרי מזוודותי ונקיות מפסול.

– או קי.

ובלי תעודות הילכתי באניה המפליגה בהרגשה, שבלשים מתחקים על צעדי, כאשר יסופר בסיפורי הבלשים המרתקים… אף הערפל הקל הפרוש על פני התעלה ואניתנו המהלכת לבדה והצינה המנשבת מצפון הוסיפו על בדידותי. לא נחתי עד שקיבלתי בחזרה את תעודותי תוך חקירה ובדיקה נוספת ובשלה בי הרגשה ודאית ללא־ספק: אכן, אל טריטוריה אויבת אני עובר ואם עד עתה היה לי המסע למקור לימוד, מעתה פני מועדות אל השונא.

האניה קרבה לחופה של אנגליה, ממנה אך פסיעה לרכבת לונדון. – מתגלגל כבר הגלגל אל בין שדות האי ואני איני מאמין למראה עיני, כי הוגשו לי כריכי־לחם וקפה לארוחת הערב הקלה; – הוגשו לי כמו לשאר נוסעים עד שגמרתי עם עצמי: אכן, אסף אלוהים את חרפתי, כי על כן שמני שווה עם אנגלים ואנגליות, נכרים ונכריות הבאים לאי, והכתבים הרושמים והבודקים לא יוסיפו עוד להתחקות על צעדי…

עוד אני פונה כה וכה והרכבת באה במחסה תחנת ויקטוריה – המרווחה והעשנה של הקיסרות, אשר שמים עגמו עליה בעבים ודלף עכר את מבואיה ומוצאיה. שוב חרדתי חרדת־מה בהתחלף הפראנק הקל בשילינג הכבד, אך הנה הובאתי אל מלון, אשר נאות להעניק לי מקלט לילה – ודמדומי־הערב הבהירים נשקפו אלי בעד חלון חדרי במרומי הבנינים של לונדון – מטרופולין זו של העולם.

אני מתכונן לנוח מעמל הדרך ועובר מן הכורסה לקצה המיטה המוצעה באי־שקט, כאשר יקרא לבא באכסניה זרה, והנה קול רעם מזעזע את הבנין תחתי, עובר ומתגלגל ברעש על ראשי הבנינים והמגדלים הזקופים של לונדון. – אין זאת כי מצאתני יד המלחמה כאשר יגורתי או אחי הלוחמים הקיצוניים הגיעו בעקבותי ללונדון אף הטילו חומרי נפץ אשר לא היה כמותו לעוז, להזהיר את המטרופולין האויבת, שלא הכביד ידה על יהודה המשתחררת פן תהיה אחריתה מרה מאוד – – רזי לי… והרעם החוזר של לונדון – עד שגשם ניתך ארצה ממרומים, והתפרקו בו גם פחדי וחרדתי…

ואמנם רטובה היתה העיר למחרת – אהה, מה רטובה! דומה כי אמש היו לה דמדומי־האור האחרונים שלה ולעת היום ישופנה חושך – חשכת הדלף על ככרותיה, גגותיה ורחובותיה – ואף־על־פי־כן הומים הם מעוברים ושבים, מיורדים אל תחתיות טוטנהאם ופיקאדילי, ממהלכים במעילי־גשם ובמטריות כמו גס לבם במים. התהלכתי אף אני ומדותי מרחקים בשעלי. מאיש לאיש מצאתי את דרכי על פני חומות שנהרסו בימי בזק־המלחמה וחומות שהוחל בבדק שלהן, חומה שנתערערה מברק ליל־אמש ועד לרובע היהודי, בו כילה הגרמני את חמתו מהאוויר אף מחה אותו כמעט.

– יהודי אורח! – קידמו את פני בסבר במחשכי המערכת של ה"טיים הלונדוני־היהודי" – “די צייט”.

– ממדינתנו! – מברך עלי מוכר־ספרים בודד, בהרימו את משקפיו מעל ניירותיו, – מי יתן ותנצחו שם את “הגויים” שלנו וטעמו מכות נאמנות. – עונים ואומרים לי יהודים, שידיהם שחורות מדיו־הדפוס ועיניהם רצות בהגהות והם עושים תוך המטרופולין שחורי־פנים, כעושים מעשה מחתרת בין חרבות וייטשאפל סביב.

– כלו בהם את חמתכם! – גומרים הם על טהרת היידיש וגם רוחי אני נאזרת עוז.

וראה זה פלא! – שוב לא חששתי את לונדון הבריטית־העוינת על עתוניה הגדולים, על המיניסטרים השולטים בה, אך מצייתים בסוף דבר לראשי אויבינו. באשר הלכתי הכרתי פני יהודי זריז בעל שתי כרסים ועסקים יותר משניים, כשהוא עושה במכוניתו על פני מטרופולין זו, כעושה ברשות שלו וממהר לאסיפה של הכרזת מדינתנו. מיניה־וביה התברר גם לי, כי מרובים היהודים בעיר והם באים מירכתיה ומפרבריה השקטים – מהאמפסטיד, וילדרס גרין, גולדרס גרין ועוד – מתכנסים באלפיהם לעיני היום באולמי אסיפות ומכריזים: הננו מיעוט יהודי גם באי הזה – אך מרימים את ידנו, מביעים את שמחתנו על תקומתה של יהודה. – לו יכתבו הסרים והלורדים ב"טיימס" כאשר תאווה נפשם ולו ירצה ה"דיילי טלגראף" במפלתנו – יהודה קמה והיתה לעובדה!

כן נאספו והכריזו חנוונים וסוחרים, מגיהים ועובדי־דפוס ובעלי־עסקים שבלונדון, וגם אני מתאושש בקהלם, אף־על־פי ש"בובי" השוטר היה עולה עלי ובניע־ראש מזמין אותי והעומדים עמי להתפזר… כילינו והלכנו, כי לא מקום־אסיפה אחד בלונדון אלא מקומות־ועד רבים, אשר היה באסיפה אחת עשוי ללכת לשניה ומשם ל"הייד־פארק" עצמו, בו עומדים ומטיפים, נואמים ומייסרים בקולי־קולות בני אומות שונות מדוכניהם – יהודי וכושי ואיש כיתה נוצרית המתחרה בכיתה שניה, אף איש אצ"ל או “שטרן” משלנו עומד כאן בזקנו הרך ודורש על האלביון בסארקאזם משוך ברעל דק.

הכל דוברים שם ומאמצים את שרירי גרונם כדי לגבור על השאון ואני מהלך ומקשיב לכושי, לנוצרי וליהודי. – אף מצטרף בשמחה לאיד: אלו פשעיך, אנגליה, אשר פשעת ואשר עווית באפריקה המזרחית והצפונית, באסיה הרחוקה והקרובה, וכן אצלנו. בכל אשר יד שלטונך הגיעה מהאי הזה, בעד לערפל אל ארצות השמש החמה – שם מדנים זרעת ולו ישמעו לפחות גם אנשיך, כי הרבית לפשוע ולפיכך מרובים שונאיך ברחבי תבל.

 

חירם של לונדון… עונג שבת וסופר יהודי־אנגלי    🔗

– הסכת אלי ושמע… – פנה אלי איש לונדון חבוש כובע רך־שוליים, אמן מהלך בשובה ונחת כחולם – על שום מה לך אנדרולומוסיה זו של פוליטיקה ואסיפות, אשר הכל שטופים בה, במחילה מכבודך? סורה נא אלי ונסעד סעודת שבת כנאה ליהודים בדג ובפלפל על הידור שבהידור ו"עונג־שבת" לאחר מכן. קיצורו של דבר: תרגיש כי בין אחיך אתה יושב ולא בארחי־פרחי חלקך.

כיצד לא איענה להזמנה מפי איש־נימוסים ולא עוד, אלא איש אשר בית־צורפים של כלי כסף וזהב לו – מעשה־חושב? – באתי ויראוני דרך להכנס לפנים מהחנות ועל האבניים יושב האיש אשר הכרתי – הוא בחלוק־קטיפה ומשקפת לעינו, מעיין בתכשיט של כסף, בודק עדי־זהב, עושה בחרט ובמפסלת וסביב לו דומיה. נכנס לחנות מוכר והוא אך בפיו מורה, אך ממקומו איננו נע. נכנסת לחנות קונה – הרי הוא מוסר בשקט, שעניינה סובל דיחוי. כיוון שראה את פני, מיד נזדרז וקם לקראתי כמו מצא מין את מינו… ואני האמנם עוד לא עמדתי על טיב אחי וסגולותיהם המופלאות? – ראית איש יהודי פשוט, לכאורה, והרי הוא לא פחות במעלה מ"מלך־החייטים" של לונדון; כן רואות עיניך אחד צורף, משמע שהוא ספק של בית המלכות בעדיים ובתכשיטים!

אני יושב בכסא אשר פונה עד כלות אישי את מעשהו, מעיף עיני ורואה מעשי אמן ומרכבה בפליז ובנחושת, בדמויות ובסמלים – יתר על כן: באותיות!… מיד עמדתי, כי לא בית צורפים הוא אלא בתי־יוצר ואישי פוקד כי שוב לא יפריעוהו מבחוץ, דבר־סוד לו עם אדם בפנים. אז הפלגנו בדברי־שיחה נאים ומורכבים – האיש מרים כן־נחושת והוא סדן־גזע שנגדע, משל לישראל שגזעו נגדם אך יסודו חי – – וכן פמוט וכן תשמיש קדושה וכן צורבא דרבנן, אך מעל לכל – סוד־מרכבה שבאותיות. ה"שין" המתגלגלת ולובשת צורות שונות… והרי אלף.. בית וגימל.. מניע אישי את משקפו בשרשרת התלוייה לצווארו ומתחיל דובר אלי בשירת האותיות – אוזן לא שמעה! –

גם זו איפוא ישיבת אדם יהודי בלונדון – אפשר בן־בנו של שיילוק או שמא מייסד שושלת רוטשילד חדשה בישראל? – לא מיניה ולא מקצתיה… תוך גלגולו בספיר וביהלום הוא בא לכלל הגיגים שברום עולם ותוך עשייה בכסף וזהב הוא מציץ לפרדס ההווייה… והזהב מתחיל לחיות ובספיר רוח־חיים נכנסת – מבקשים הללו תיקון לחומר שבהם ונחרתת בהם אות, דמות נפסלת.. בסגנון וברוח־קודש הטבועים מימי־עולם ב"שין" – –

מעתה שוב לא תתפלא, אם אחד יושב־בסתר כגון זה, מגיש שנה בשנה שי לכבוד מלכות, מין קופסה ובה אבנים כמספר שנותיה של המלכה־האם המוקירה אותו מאוד… האבנים פשוטות־צבעוניות, אך סגולה יש בהן לאריכות־ימים והמלכה מריצה מכתב־תודה בידי שליח מיוחד אל היהודי הפוקד אותה.. ועוד גדולות ונצורות עמו, אך שעת סעודתנו – סעודת שבת הגיעה.

במסעדה, אשר בעד לדיבורה באנגלית, בצבצו פנים יהודיות פשוטות של עושי־רווח אך גם מסובלים צרות, הוליכני איש־שיחי אל השולחן, כהוביל אנגלי את חברו־אורחו ל"קלוב". כאן אכלנו ולגמנו מיד מלצר מביאליסטוק, דושנו עינינו ממראה פנים ולחיים יהודיות פורחות ואזנינו – מיידיש מתובלת כפלפל וכבצל, עד שאמרנו די ונלך אל “עונג־שבת”. ואלמלא בלונדון הייתי ודאי חשבתי, כי יהודים ויהודיות כמושים וקמוטים מעיירתם לוקחו – בעל־מלאכה, סוחר וחנווני, אפשר קצבת ומוכרת כעכים. כל אלה נהרו ובאו בכתלי מוסד־צדקה על שם אחד מעשירי לונדון היהודים. דלף הגשם של שבת ויהודים הלכו מכורבלים ועטופים בסודריהם. פסענו ועברנו אחריהם ברחובה של ווייטשאפל, אשר אם גם חובר לאחרונה בכביש רחב לעיר, אך בניניו החרבים ובתי־המלאכה ההרוסים והחנויות המוגפות אמרו בלי אומר: כאן עוד הומה בימות החול שוק למיקח־וממכר, אך היום שבת – –

– הסו! – שמענו את היושב־ראש חובט על השולחן עם כניסתנו והוא מין קיפוד סמור, רוטט ושופע מרץ, אשר מיד הטיל את מרותו עלי, בהושיבו אותי אצלו. – הסו, כי אנו פותחים מיד. ואין שאלות ומענות. מנהג הוא בידינו, כי בשעה ארבע אנו פותחים!

בו ברגע הוא נוטה אלי ומצטחק צחוק סלחני ומפייס, לוחש לי באזני: שמעני נא, יהודים אלו אם לא אמשול בהם בחוזק־יד ועלה כל עמלי בתוהו. רק ביד חזקה ובזרוע נטוייה – והם מבינים, שותקים, נאנחים אך אינם שוכחים, כי יש דברים שהם נעלים מהשגתם – אלמלא כך והיתה לונדון זו אשר ראית, כמוה כמדבר…

התבוננתי בו מדי דברו והוא דל הולך, לבושו צנום, שינו פגומה, דיבורו בניצוץ מפיו, אך בעינו שביב־אש. כן נתוודענו ובהתברר כי אני סיפורים כתבתי על פרים ועל פרות והוא גם הוא כתב על בעלי־חיים כאלה, ראינו את עצמנו לא רק קרובים ברוח, אלא עוד מעט ודימינו את עצמנו כשארי־רוח לקדמון חנוך, אבי המיסתורין, אשר גם הוא ראה בחלום־בראשית מעשי פרים וסוסים פרועים שלא־ישוערו… לפיכך התחמם משנה לבו והוא קם לחנוך לעם הזה במקל־נועם וגם במלים דבדיחותא לאמור:

– חברים יהודים ויהודיות, אתנו אורח מארץ־ישראל ואינני צריך לומר לכם כי לא חסיד רשמי אני של ארץ־ישראל, אף לא אדוק ללשון המדוברת בה. מילא… איני אומר את הדבר חס־ושלום לשם קינטור אלא זו דרכי לומר תמיד את האמת… ואף־על־פי־כן אני אומר לכם, גבירותי ורבותי… בלב שלם ולא בדרך המשל.. כי אני ואתם הננו אבק רגליו של זה וכל אשר יצא מפיו בשעה זו קדוש… קדוש… קדוש… ייאמר לו.

– אוי.. אוי.. אוי… – עלו אנחות מפה וגניחות רווחה משם, בכל אשר ישבו שומעים שם נפלטו האנחות המדשנות רוחו של יהודי ביום שבת, מדי הכנסו לעולם של אצילות, ולו בחללה של לונדון.

– ולכן.. ולכן.. – הסתמר ורטט היושב־ראש אף עלה והתלהב למדרגת דביקות – אם… אם בא אלינו מרחוק וטרח להגיע עד המדבר אפשר לומר.. הרי הוא כאחד שהביא לנו… לכם.. מעט עפר מאדמת־הקודש. ואפשר שאינו אלא כאחד מאותם שד"רים טובים שבאו לכאוב עמנו בכאב העם ולהתענות בענות העם… כוונתו איפוא לשמה וכוונתנו היא לשמה – הרי כאח הוא לנו, אשר עמו יחד נבכה את הירידה אשר ירדנו בגלות…

– אוי.. אוי… אוי.. – גמלו לו היושבים באנחה כפולה.

כן ניסרו הקולות היהודיים־הלבביים בכתלי אכסנית־הצדקה ע"ש הגביר הלונדוני, אשר בקירוב מקום לבתי־באנקים והכל מתמוגגים משמחה ואנחה, מדברי מוסר בוטים אך מרככים את הלב ופותחים מקור דמעות. וכיוון שמיד לדברים האלה קמה שחקנית נודדת ושחורת־עין, לשעשע את היושבים בדבר קריאה והצגה, ואחר־כך השמיע עוד אחד דברי קילוס בשבח האכסניה והקהל, נתמלאו הכל דמדומים של הכרה, כי הנשמה היתירה נכנסה ובאה במחיצתם. זו – אשר עדיין לא כוסתה באפר, התעוררה כגחלת־נצח גם בגלותה של לונדון שנעשתה קשה לישראל, כארמילוס ראש־למקטרגים על האומה.

– אוי… אוי.. אוי.. – נאנחו נשים מעומק לב ויהודים נדו בראשיהם כמלומדי־סבל.

– נו, די… וחסל! וגוזרני כי אנו מפסיקים בדיבורים – הכה יושב־הראש על השולחן, כי בכל דביקות רוחו ומסירות נפשו אחת גמר עם הקהל הזה לקיים בו סדר.

ולא מיהר עוד הקהל להיפרד, כי מכורבלים באדרותיהם ומעיליהם הביטו על הדלף שניתך על לונדון וחוצותיה, מרזביה וביביה. היו נמלכים בדעתם, האם ילכו ויפרדו אחרי שבאה לידם שעה של קורת־רוח – או לא ייעשה כן בישראל… ויהלכו עקב בצד אגודל בזה אחר זה, ואישי צורף הכסף בתווך, היושב־ראש לימינו – עוברים מאכסניה זו אל מקום פלוני ושם שולחן־ערוך, שם רוח של “סעודה שלישית” מרחפת באוויר, שם אין עוד אימת יושב־ראש על הציבור וכל דבעי בן־חורין הוא להשמיע מדבריו.

כן ישבנו בצידי השולחנות כתף אל כתף בחבורה, מי ידבר ומי יפתח בזה? – אין שאלה. ל"עמך" ניתן חופש הדיבור ויישמעו מיד דברים מענייני היום – מהם לזכות ומהם לחובה, מהם לגנאי ומהם לשבח הארץ: – התקום הארץ בלי הגולה?… אך לשקר מתנבאים הללו כי תש כוחה של הגולה… צריכים הללו זו לזו כפתילה לאש ואוי ליהודי הארץ אם ינשאו את ראשם מעל אחיהם בגולה… חוט אחד קושרנו יחד… חוט שהוא מרום אף מגבורה ואסטראטגיה ועמוק מכל לשון… הוא הוא הניצוץ… יו"ד… ו"שין"!… ברוחו של אמן העתיקות והתכשיטים, אשר כאן התפשט את צניעותו והיה מפליג והולך לתוך ענינים שברום־עולם, עד שסחרחר עלי ראשי, אף לשוני נאלמה בפי. אכלתי בצנעה את מנתי מלוח ושיניתי־שילשתי, ולא יכולתי לבסוף, אלא לקבל עלי בנדר קבל עם ועדה, לאמור:

– אחים ואחיות, – אמרתי – צאן ישראל קדושים שבתוככי לונדון, הריני מתחייב לכם באשר יש ובאשר אין לי, כי מסור אמסור מכל אשר אמרתם באזני אחינו היושבים בארץ, וידעו, כי לא היהודים הרוזנים והאמרכלים הללו שבאנגליה הם החותכים את עניננו, אלא קהל קדוש זה שפועם בו לב־אחים חם ונאמן, הוא המקיים אותנו ואנו נקיים אותו.

– אי… אי… אי…! – נתן חופש לרגשותיו היושב־ראש לשמע נאומי – זה האיש וזה דברו! כן אהבתיו, הריני נשבע לכם! – ונפל על צווארי.

מיד גיפפוני גם השאר, חיבקוני ולא בזכותי אני, אלא בזכות הארץ שממנה באתי ובזכות אחינו הגיבורים הלוחמים עליה בחרף־נפש, כמוהו לא נודע שנים הרבה. על כך נפרדנו עם חשיכה ואני עם מלווי סרים לראות ב"טוביה החולב", העומד על הבמה ומתנה בפני קהל צפוף של “עמך” את צרות בנותיו ואת אשר הגיע לו מהן בסוף ימיו. מתנה בקול איוב בשעתו – והעם חוזר ומתאנח, נהנה מהזדמנות נוספת לשפוך דמעה – כי הנה יצאה שבת ומחר יום מיקח־וממכר בדלף בעיר חלקלקה, עם כושים וצהובי־עור ולבני־עור במטרופולין העולם וגלות־אירופה – לונדון.

אך האם ייאמר די בימי־המעשה שלנו בלבביות עממית גרידא ובנפילת איש על צווארי רעהו ברב־רגש, ולא עוד אלא בלונדון, בה יוצאים לאור גדולי־העתונים והם אינם פוסקים לדוש בעניני עולם, והם כחותכים גם את עניננו אנו?! – הרי כאן אחד מחסידיו השמרנים של באלפור עוד משמיע את קולו וכנגדו עונה אחר ותיק משירות הקולוניאליזם. בא חובב־ערבים בדוק ומשמיע קיטרוג מוסמך – מי יהיה מליץ־יושר לישראל לעת כזאת? – נפטר אני איפוא מעל קהל היהודים הטוב ושוב דוחס עצמי לתוך טוטנהאם ופיקאדילי, שואל למערכות הציונים אים, אף חוקר לדעת לעתונינו אנו… – “ז’ואיש כרוניקל”… – אומרים לי – הוא מעבר מזה לרחוב ושם תשאל.

– די ז’ואיש כרוניקל… הי איז איי ז’ו… – מקדמני חיוך עוקצני של שוער אנגלי, המורה לי את הדרך לעתון ומסיק בקול את יחוסי.

אפשר כוונותי אני כלפי ממשלת אנגליה ומנהיגיה בשעה זו מחדדות בי את חושי, אך אין ספק כי בעלותי במדרגות המערכת ידעתי, כי מתעוררת בי תשוקת המלחמה: מכאן אפשר לדבר בשער – – – פה עתונאי ועתונאית ותיקים של המקום והללו יודעים את דרך הוויכוח עם אנגלי, לשון נימוס וסגנון.

– ידידי… – אומרת לי העתונאית המזכירה בשום־שכל, בהיותה רושמת במקוטעין את פרטי האישיים למוצאי, יחוסי העברי בארץ – אנגליה היא כיום בווין… אפשר שבעוד זמן יחול שינוי, אך לעת־עתה זו המציאות, ואפילו ירצה פלוני לומר דעה שכנגד, ואפילו רובה של אנגליה איננו מרוצה ממהלך הענינים, אין לו ברירה והוא מקבל את בווין עד לעת־מצוא.

– אכן אם מציאות היא.. – אמרתי במבוכה – הרי ודאי שכמוה כקיר אשר אין כדאי לנפץ בו את הראש.

– לא.. אין כדאי… – הזהירה גם העתונאית החרוצה ובו בזמן התאוששה לנחמני – הרי העורך שלנו גם הוא בזה. הכנס אליו ושמע לאשר ייעץ.

כן נעשיתי יוצא־ובא בין עורכים ויועצים, עושי פוליטיקה ועושי פעולה מדינית חלקית. מ"ז’ואיש כרוניקל" ל"גרייט ראסל סטריט" וממערכת דלתות פלונית לאלמונית. בכל שלטים של מוסדות ועסקנים היושבים על מדוכת המעשה הציוני – מזכירים ומזכירות, קושרי קשרים עם “הום אופיס” ו"טרייד יוניון", עד לזו שהיתה מזכירתו של פרופיסור חיים וייצמן בעצמו, עת היה בשיא עלייתו והיא כבר חרשת מרוב ימים, אך את השם מבטאה הנכריה עד היום ברגש דומה לגעגועים – “חיים” בדומה ל"כיים"…

– הבו עצה, אנשי… – אמרתי באשר באתי – ועידת סופרים גדולה עומדת להתכנס בקופנהאגן והיא במה בינלאומית, בה אפשר להרצות על עניננו הצודק בפני אנשי העט והיצירה שבעולם.

– תבוא ברכה עליך… – שש לקראתי עסקן לונדוני מנוסה בעיני תכלת נבונות – ומהכי תיתי… אם לא יועיל הרי לא יזיק. יישמע דברנו גם מעל במת סופרים, אף שבינינו לבין עצמנו מה ערך לסופרים כיום…

– המ… – כיבדני בתשובה עסקן לונדוני שני – אמנם לא חדשה היא לנו דרך השפעה זו ואנו בעצמנו לא קוטל־קנים אנחנו, אף פרופיסורים לקתידראותיהם באוניברסיטות של אנגליה מצויים תוכנו… וול, אשמח לעזור לך בכל אשר נוכל.

מכאן נמצאתי למד, כי גם עלי לעשות מעשה שעה, שהכל עושים: אחד עושה למען מגבית הארץ ושני דופק בדלתות מדינאים, פלוני מוחה באסיפת הטרייד־יוניונים – הבה ואנאם אנכי בוועידת סופרים. לפיכך התחלתי כותב ומתקין את החומר, אני כותב ויועצי מוחקים, אני מוסיף והם גורעים – פלוני כיד הסגנון המובחר ב"טיימס" ואלמוני כמסורת שקיבל ב"מאנצ’סטר גארדיאן" – כללו של דבר, הוכן אף הועתק חומר “שאיננו פוליטי ובו בזמן עומד על גובה תרבותי” – מעין ביטוי מושלם של המפעל היהודי־הרוחני בארץ האבות.

– נו ניחא… בדק את הכתב אחד מנוסה ב"טיימס" – אפשר שפה קצת יתר על המידה על דרך המליצה ושם לא דקת פורתא… אך מי שלם בתכלית השלימות?

– בעיקרו של דבר הרעיון הוא רעיון ולך בכוחך זה והצלח. – גמר את אישורו הלה שנתמחה לטריידיוניונים ואני מרגיש כי איני חסר אלא את אישורו של אח־לעט, סופר, וגם הוא נמצא לי.

– האם לואיס גולדינג אתה, אדוני? – שאלתי בהופיעי כמותנה מראש בדלת ביתו והוא השחרחר והשמנמן מחייך אלי בעיניים שמיות.

– ודאי.. אני ולא אחר… בואה לשתות עמי קפה בגינתי. – כן הראה את עצמו נכון לשרתני בעצה.

– בגינתך… – רמזתי והבטתי סביב, אף שקעתי בכסא המיטלטל נגדו – אם גינתך היא משמע שכאן גדל עץ המאגנוליה, הוא העץ שגרם לך לכתוב סיפור בשמו.

– שמע, ברנשי מארץ־ישראל… – פתח בשחור עיניו המלגלגות אך חמות חום יהודי־שמי. – סמי מכאן שבחים וקילוסים ספרותיים ונניח עתה לסיפורים אשר כתבתי ואשר ניתרגמו לכמה וכמה לשונות, אף שבלשונכם־לשוננו לא כיבדוני ביותר, לאשר את הכלל שאין נביא בעמו. נו, נניח לפרשה זו שהיא ענין לעצמו ונשוב לענינך. אתה, כאשר שמעתי, בהחלטה רוצה מאת ועידת אנשי העט והרוח והחלטה פירושה פוליטיקה ברגע קריטי בעולם, עת אנשי רוח נזהרים לנגוע בתחומים אלו, כי מערב ומזרח מתוחים מאוד, הקצוות מתחבטים זה בזה כסדן וכפטיש ומי יבוא ביניהם.

– אך כל דבר הרי ניתן לניסוח דק ומוכן יפה מראש… למשל, הנה בזה אשר הבאתי אנכי… – אמרתי.

– כן… כן.. ידעתי והכל נהיר לי, אף איני זר לענין הלאומי הזה כאשר תחשוב וגם גיליתי כבר פעילותי למענו. ניחא, הבה נאחז בעט ונראה מה יעלה! הא, מזכירי איהו? –

ובהופיע המזכיר, ראיתי את ידידי לעט כותב ומכתיב במרץ ובחכמה עד שבטחתי בו, כי מלאכתי נעשית בידיים אמונות ואני רשאי להתבונן על הרישומים המפארים את ביתנו ועל אורח החיים של סופר באנגליה… אני מציץ כה וכה והוא משמיע באזני את הכתוב, לאמור: “– – עובדה תרבותית גדולה היא תחייתנו הלאומית על האדמה העתיקה אשר עליה נכתב… המ… הספר הגדול ביותר של האומות…” – וכאשר נענעתי בראשי הסכמה נלהבת, הוסיף בלגלוג קל:

– לא רע – מה?… אל נא תשכח איפוא לציין אי־פעם, ידידי, לטובה את שמי אני, שעזרתי עזר־מה גם בעבודה הלאומית הזאת – ח־ח –

 

הבל הפוליטיקה… עם יהודים טובים ועל פני אנגליה כולה.    🔗

אכן, רק עתה בהינשאי במכוניות ובתחתיות מקצה אחד של לונדון לקצה שני ובעשותי עם עורכים ועסקנים, מזכירים ומנהיגים, – נוכחתי מה ריקה ומתישה כוחו של אדם, עבודה זו שעובדים אותה לריק… והרי המוזיאון הבריטי לפניך ואפשר ללמוד פרק במקום ביטול הזמן, או תיאטרון מושך לבוא אליו בעיר־שכספיר; או אגם מים מתפתל ונוהר ב"רגנט פארק" ובו נוער משתעשע, חייל סובב לפתח הארמון של המלכה, כשומר על דבר שאין בו ממש אך הוא קיים בשם, בתוך חומות מסוגרות ונמוכות של בנין מלכותי קדום. – כל אלה נידחים לאחר־זמן וכיוון שהתחלת במצווה. מעשה גורר אחריו מעשה.

“אדוני, – קיבלתי מכתב מאת לא־ידוע לי – אשמח להיפגש אתך ולדבר בענין קרוב ללבך. לו נקבע את שיחתנו במסעדה פלונית בארוחה שאני מתכבד להזמין אותך אליה”.

אדם אינו נקי מגינוני־כבוד וכיוון שמזמינים אותך לארוחות ולשיחות, הרי אות הוא כי אמנם נכבדות ידובר בך. אני מזדמן איפוא עם כותב המכתב, איש ממושקף שמעילו ארוך, יהודי־אנגלי שחטמו בוכה. המסעדה היוונית היא לטעמי ואני שומע מפי מזמיני, כי סופר הנהו. המ… ודבר ההחלטה וההצעה אשר ערכתי הגיע לאזניו מפי חברים אנגליים. בוודאי שאיננו רשאי להביע לי דעה בענין זה מה טוב או רע לנו בארץ – אף־על־פי־כן המ… אנשי עט ורוח! – האם לא הרוח תכליתנו הנעלה והעט במובנו הנשגב ביותר האם אינו עומד מעל לאותם חיכוכים פוליטיים (?!) המ… אשר מובן מאליו כי לנו מכאיבים הם, כיוון שעולים לנו בדמים (ומבט בעד זגוגיות עבות – מבט שדלני־נוצרי).

– אבל אדוני, – שמחתי בתומי לוויכוח זה ואומר כי באה לי שעת כושר להשיב נפש תועה אל השכל הישר של קיומו הלאומי. – תשמענה אזניך מה שפיך מדבר. אנו, לאמיתו של דבר ובלי כחל ושרק, האי הקולטורי היחידי במזרח הקרוב והאומלל, בו מדברים אתם. אי קולטורי – והבל הדברים על כוונותינו הקרביות, כביכול, כלפי המזרח הזה. דיבה היא. יתנו נא לנו את ידם אנשי הרוח בעולם וראיתם נכוחה, שאם תחית יוון משכה בעבר את ביירון ושאר לוחמי־חופש אצילים, הרי תחייתנו אנו צריכה לעורר סביב לה, כל דובר בשם חירות ותחייה.

– אמנם כן. – קונן איש־שיחי כשאנו קמים ללכת – אני, כמובן מאליו הייתי מעדיף אחדות של רוח, בה אין עוד ישראל והעמים, ובה הכל אחים. אך ודאי שעמכם קשה להתווכח. מצד שני גם אני כותב, מחבר מחזות על נושאים רעיוניים כאלה. יסורה נא, כבודו, למשרדי ואתכבד להגיש לו מחיבורי בענין זה.

אמת ויציב – יליד לונדון, עורך־דין הוא, לשכתו קבועה בבית־משרדים גדול שמחיצותיו מרובות – אפשר מאותן פירמות של עורכי־דין, שספרותה של אנגליה מרבה לספר בהן. שמה הביאני איש־שיחי דרך רובע שקט של עסקים, הכניסני ללשכה שלו וממגירה הוציא את החוברות – חוברות מחזות – אף הגישן לי בכתובת, באמרו:

–– וול, יס.. אני שמח להגיש לך מפרי־עטי, אעפ"י שדעותינו חלוקות. ועוד נשוב ונתראה בוועידה של הסופרים עצמה, בה אולי אהיה בעיניך אנגלי יותר מיהודי – המ… אך ברכתי נתונה. – ולחייו המוורידות ורידים דקים ומסומקים שלאחר ארוחת־הצהריים, הצהיבו נכחי באבדן־עצה.

אני נפטר מזה ומקדמני במקום אחר צלצול של טליפון, כמבשר רעה: הלו, חבר מארץ־ישראל? פה חבר לעט מדבר. אף אני שליח לוועידת סופרים זו שאתה מתכונן אליה, אך לצערי בכל הצורך והנחיצות להוועד יחד, הריני טרוד ומקדים לצאת עוד לפניך.

– אל נכון תתמוך בי, אדוני? – שאלתי.

– איני יודע עוד. – השיב רפות – לבי אינו שלם.. לעצם הדבר איני יודע, כי ציוני אינני ולאומי אינני.. אינני…

“אויב מבית”… – הרהרתי בלבי בעצב, לא משום הסכנה שבדבר אלא משום חשש־מדנים, שהחילותי מרגיש סביב מדי הכנסי לשדה זה של שליחות, כבוד ועסקנות. עתה ראיתי לראשונה את האמת שנצטיירה לי עד היום רק במושג – ראיתי עד מה כוחות הרוח של עמי מפזרים פיזור קשה הרבה יותר מפיזורו הפיסי – מפוזרים הם על פני כל הארצות; בהם יפי־רוח המתראים כאניני־דעת לגבי צרת עמם, אף רודפי חזון־עולם שאיננו בנמצא ומלמדים על עצמם זכות־כזב של אבותינו הנביאים. קצתם יהודים וקצתם “קוסמוס” ו"נצרות", לקויים בהתבטלות בפני תקיף מהם, אך חותרים אל מושב־כבוד במזרח־הרוח של האנושות, אשר מילתה על לשונם תמיד.

עייפתי למראה הזה, אך כיוון שהרגשתי גם בסכנה שבו לעניני, גייסתי בעוד מועד כוחות־עזרה – סופרים ועתונאים שדבר אין להם עם “תרבות־אנוש”, כי צרת עמם לנגדם תמיד. הללו לא גבוהות־גבוהות דיברו ולא בנצרות הטיפו ולא בנקיון רחצו כפיהם מהדם הנשפך! הם, גרים בארץ זו ושוטמים את שלטונה שסרח משטמה עזה, הם ברורים ומשוכנעים כי אפשר לגייס נגדה את כוחות העט של היהודים, אשר ישחירו את פניה כשולי קדרה על חטאיה שרבו מספור כלפינו… הללו נצטרפו למלאכה לעשותה והודיעו לבני בריתנו באשר הם, כתבו וחתמו כי תומכים הם בשליחם ונציגם מארץ־ישראל, על אפם וחמתם של “הגויים”.

הייתי איפוא כאיש־מלחמה ערוך לקרב ולא השגחתי במעילי שנידלדל והתפייח מרוב טלטול, מדי רדת עליו גשמי לונדון המהולים בעשן. יתר על כן: במה נחשבו בעיני פרטים כאלה, שעה שנסיעתי נעשית שליחות וזו אוצלת עלי מכבודה במידה הולכת וגדלה? – ולא רק אני נעשה מקובל על הבריות, אלא גם סיפורי־דברים אשר חיברתי נחשבים לי מעתה לזכות – הם טעם לידידות וסיבה לסעודות־רעים עד שמלא לבי על גדותיו החזקת טובה למוקירי.

– אמרי נא, גברתי. – אני שואל את האשה שהשכירה לי חדר־מגורים בווילדרס־גרין ואינה מניחה לי לצאת בלי לגימת קפה – הרי איני קרוב ולא מודע לך ומדוע אהיה נהנה מהכנסת אורחים שלך?

– כי אשה בודדה אני מהשרידים שמצאו בזה מקלט… – עונה לי האשה בהתרגשות כמוסה ומוזגת ספל קפה שני – אך להנאה הוא לי להשקות או להאכיל אדם, אחרי שצמאתי ורעבתי במחנות, כאשר לא שיערו קרובי שישבו בזה באי.

– נו… – אמרתי להגנת יושבי האי – גם הם סבלו מתגרת יד־המלחמה ורעב ומחסור ידעו.

– ידעו… – משכה האשה ועיניה האדימו – אך אף אחד מהם לא ידע את אשר אני למדתי לדעת – לכל ימי חיי… עד לנשימת אפי האחרונה… עת בעל מת עלי ובת נפלה ואני – שומו שמים! – לא מתי כי התחזקתי ולשם מה?

ולמרבה התרגשותה העצורה מוציאה האשה גליון נייר ועליו שיר־הסבל שכתבה. בוילדרס־גרין ובמפלט אשר מצאה אחרי הפורענות שפכה את שיחה ואותי הקדישה בסודה, כי על כן איש זר הנני. – כאן מי יקשיב לה? – –

– ובמה זכיתי שאהיה מכובד עליך? – שואל אני אשה צעירה המוליכה אותי במכוניתה על פני חוצות העיר.

– כי ראינו בך בסוף דבר אדם שאין בו מאותה יוהרא דוחה. אף לא מאותה מרכזיות אנוכיית שלקו בה כבר כמה מגדולינו. – היא עונה בחן, בהיותה סובבת בזריזות תוך התנועה.

– ומה ליקוי הוא במרכזיות האנוכיית? – חקרתי.

– אה… הרכין את עצמו בעלה אלי ממושבו וחייך לתוך אזני. – זה מענין מאוד, בינינו לבין עצמנו. אף מובן מאליו שאנו חולקים כבוד כראוי וכמגיע לאחד חשוב מהארץ. אם הוא סר למסיבת־ערב בחוג שלנו נעשה מיד מרכז אף זה מובן. אך קורה ולא היה למרכז משום איזו סיבה – הריהו מרוגז, ואין הדבר נעים לראותו בכך.

– נו… – מלמד אני סניגוריה – כלל הוא שמצויות חולשות קטנות באנשים גדולים ועדיין איני רואה את הדבר כיתרון לגבי דידי. אפשר משבח אני את אלו שהם רוגזים – כי תובעים הם את המגיע להם ולמעמדם. בדרך זו אדם יוצר לעצמו את ההרגל של הגדלות הציבורית, אשר בלעדיה אי־אפשר. ואמנם אחד שאינו קונה לעצמו הרגל כזה ורואה את עצמו פחות מנקודת מרכז – מבוטל הוא בעיני עצמו.

– מבוטל, ניחא… – העיפה מעל ההגה האשה הצעירה מבט נגדי, אותו מבט אשה העשוי להתפרש, כראשיתו של חסד בעולם.

– נו.. נו… – מחייך גם הבעל חרש ממושבו בלי שמץ של קנאה – בסוף דבר יודעים אנו לשפוט אורחים למבט־עין.

לא אעלים, כי היתה לי קורת־רוח מרובה מהעובדה שהתחבבתי על אנשים זרים ודיבורם עמי אינו אחד בפה ואחד בלב. בסוף דבר לא היה עמי מאום, לא לאלתר ולא לעתיד לבוא, לגמול להם ולפיכך הלכתי בשמחה באשר ניהלו אותי, נכנסתי עמהם בשיעור של חוג עברי – הם לומדים ואני מקשיב, מבין לקושי בו יכשירו את עצמם אנשים באווירה זרה לקראת הארץ ולשונה. אף קורא אני לפניהם, מסביר ומבאר והם מניעים בצער בראשם: אהה, מתי נדע יותר – וזה קשה מאוד… –

– נו, כל ההתחלות קשות. – ניחמתים ואראה גם בזה אחד משבעים היסורים, אשר בני עמי נידונים בהם בדור התחייה שלנו.

עוד ימים ספורים נשארו לי לעשותם באנגליה עם גמר הכנותי והעמדתי את עצמי כולי לפעולה הזאת. נאמר לי: סע ללידס להשמיע את דברך ואני נוסע… סע לגלאזגו – ואני ממשיך את דרכי שמה. בכה הערפל מקדם את פני ועשן כבד צונח עם אגלי הערפל; ובכה הררי פחם שחור מתנשאים לצידי הדרך. מישורים נוגים, גבעות, בקעות שהערפל סוגר עליהן ואין הללו נראות לעין אלא בהתפזר הערפל – אף זה אחד מסודותיו “האסטראטגיים” של האי הזה – “הערפל”… אומרים לי. – ואני אץ בדרך הביקור אל קיבוצי אחי שנאחזו לצד צפון האי – במעטים או ברבים.

ובכל מקום בואי נאספים מניינים של יהודים, גחים מן הצינה של הגולה הצפונית הזאת ומתנמנמים לקול דברי, כהתנמנם האיש לחום השמש של ארץ המזרח. ואני פורס בזה בשלום ירושלים ובזה בשלום הארץ. נמצא אחד יוצא ומגלה, כי אינו אלא ירושלמי ותיק, אשר כיוון שנקלע לאי הזה ונשתקע בו, שמורים עמו געגועים וזכרונות על ירושלים כמות שהיתה בשממונה לפני כמה עשרות שנים, מתעורר שני כתום דברי מתנומת־זקנים טובה ואומר בחיוך דשן, כי בזמנו היו מדברים עברית אחרת, אך זו שבפי אינה זרה לו – אף ששכח הרבה מגירסתו בליטא – – כיצד יזכרנה – והוא היה בינתיים ל"מלך המכנסיים" בעירו לידס?! –

שלישי מובילני להראות בית־ספר שהוא מקיים אותו בנוסח האנגלים לילדים של יהודים כי כן יאהבו בזה – פנימיה, משמעת, ספורט וקצת תפילה – – אך השאלה אינה פוסקת מהטריד אותו: “למי אני עמל? בעוד שאצלכם בארץ יש שכר לפעולה ויש עתיד – ־” ורביעי מכניסני לתוכה של אוניברסיטה, מקום שם שודלו האנגלים לקבוע קתידרה לעברית, אף לומדים אותה סקוטי ויהודי. – אכן, ניגודים וסתירות תמצא באנגליה: שנאה לישראל וחיבת תרבותו; ערפל ושחור־פחם קשים לעין וכבוד לספר־הספרים… אני עובר וחוזר איפוא על פני ארץ זו, שהיא זרועה ערים עשנות ומודלפות, מתמלא סקרנות אחרונה לגבי האנגלים המוזרים הללו ופונה אל אזרח צעיר, הדור בלבושו וגלוי־פנים, התאב גם הוא להכנס בשיחה עם חבר־לדרך, מקשר שיחה: – זו איפוא אנגליה… – אני אומר – ו"המורס" שלכם, אשר סיפוריכם מלאים את תיאוריהם הזועפים – אים! –

– ה"מורלנד" בדרום היא, פה בתי־חרושת… פה גם בית־חרושת אשר אני עמדתי בראשו בימי המלחמה, אך פסקה תעשית המלחמה בארץ. ושם בין הגבעות אתה רואה, שם בית… שם נולדה סופרת ידועה.. מה שמה… שכתבה את סיפוריה… שתי אחיות סופרות היו…

אמרתי גם אני בלבי: אנוח נא לאחרונה בערב מכל שאלה אחרת ואדבר עם אנגלי זה פה־אל־פה – אשאל לחידות האי ולסוס “הפוני” או לפונדק כפרי, שם נופש אנגלי בצאתו מהעיר לכפר… אסיח את דעתי מהאנגלי אשר אותו הכרתי בלבוש שוטר או במדי צבא בארץ או בגלגולו כפקיד קולוניאלי בלתי אהוד. פתחתי איפוא בשיחה על מהותה של הארץ ממנה באתי; שוב לא יכולתי להימנע מלגול באזני שומעי את “נקודת השקפתי” שלי על עמדת האנגלים ועל השינוי שחל ביחסינו, תוך מחצית יובל השנים שעבר עלינו, מאז נתנו את “באלפור” ועתה בווין מסמל את שלטונם – כדור כן מנהיגיו.

– מעניין מאוד. יו נואו… שומעים הרבה וכותבים הרבה, וגם אזרח היושב באי נאלץ בעל־כרחו ולמורת־רוחו לתת את דעתו על השמועות.

– השמועות מגזימות. – מפליג אני בחשק על האוזן השומעת – וגם מיניסטרים שלכם אפשר הוטעו מהשמועה, עם שאין לאלף את קיסרות בריטניה כיצד לנהוג במעשיה, כי בסוף דבר אתם אימפריה ואנו – אך יהודה הקטנה. אף־על־פי־כן תודה, כי נפל משהו מוגזם בהערצה רומאנטית זו של האנגלי לגבי ערב, בו בזמן שאתם קוראים לזה – “פוליטיקה ריאלית” – – אפשר ניזונים אתם מהצד האכסוטי של המזרח – אך האם שלטון ריאליסטי כשלטונכם פטור מלשקול את יחסו, לא רק לאור מסורת רומאנטית שקיבל, אלא גם לפי ההתקדמות הצפויה בימינו למזרח?

– אהה, ידידי! – קורא האנגלי איש־שיחי בקימוטי־מצח, כשהוא מרכין את ראשו בסודיות רבה – מעיקרו של דבר אשאל אותך לשם מה לנו, לי ולך, כל המלחמות הללו ומדוע לא נאמר כאיש אחד: דיינו אין אנו רוצים במלחמה! רוצים אנו להיות חפשיים ללכת באשר תאווה נפשנו ובכל אשר נבוא יהיו מצויים לנו הלחם לאכלו והבגד ללבוש אותו… הרי יש די בשביל האדם כולו על פני תבל ומה לנו מלחמה – אם העולם כולו יכול להיות שלנו?! – –

כן דורש לי האנגלי ברוב־תבונה וחובש את כובעו עם התחנה, שהוא יורד בה ואני שהמשכתי את דרכי צוחק בלבי, כיצד הכרתי בדרך אגב לדעת אנגלי־אנגלי… הוא נודע גם בין עממי בריטניה בשכליותו המעשית – זו המעבירה אותו לפרוט לפתע גם בנימי סנטימנט גבוה, אם משום־מה שירת המעשה נפסקת… צחקתי משנה לתום־לבי ולנסיוני להפיס דעתו של אדם אנגלי; כי אם לא יחליף כושי עורו, הרי אנגלי יוסיף תמיד, לשאוף “לחיים הוגנים”, כשהוא מחפש תחליף לקולוניות הללו, ולו גם בצורת קולוניה עולמית אחת, אשר בה יהיה לכולנו טוב… בסיכום זה נחה דעתי, כי ידעתי שהגיעה לי שעת פרידה מארץ זו – ואף שלא גמלתי חסד עם הללו שגמלו לי וגם כפוי־טובה הייתי בלא ספק בעיני רבים, שמחתי כאשר נשאתני הרכבת עד לשדה־התעופה וממנו מעל אדמת האי – ללא רישום ובדיקה, חפשי כציפור־דרור. האווירון עג מעל בתי־חרושת שהפכו כצעצועים, הבקיע את מפלשי הערפל והצינה ששתו כמעטה סביב – ואנו באזורים בהירים יותר, בהם הזהירה שמש, בעוד שלמטה היה לוטה בערפל הים. אפשר כי לו ניתן להרים את אנגליה מעל לערפיליה, כי אז היינו באמת ובתמים – יהודה והיא – ידידים בלא לב ולב… אך כיוון שסדרי עולם נשארו בינתיים כשהיו, ישבתי מרוצע ברצועתי אל מושב האווירון, הצצתי בעד לצוהר אל מרומי האוויר סביב, עד שנצנץ אות אדום נגדנו ורמז בצו: העישון אסור… חזק את הרצועה… כי שב האווירון לרדת ממרומיו.

 

עט ופוליטיקה… דגלי עמים – ובהם דגלנו    🔗

שמי קופנהאגן מרעיפים מרססים רעיפה־ריסוס שאינם פוסקים ואף־על־פי־כן הרגשת הקונגרס הבינלאומי של סופרים שרוייה בה. במדרכות של קופנהאגן נעוצים דגלי חג ואני מתנהל במלתחתי, כי הנני אורח־ציר מטעם האחווה של היצירה, הגושרת בין עמים – בין מזרח ומערב, נורבגיה ואפריקה, הודו ואנגליה – ובכללם היהודי, האח! – – “יהודי” בפני עצמו אינו קיים כאן, אלא כאחד המתנבא גם הוא בפרוזה או בשיר בלשון־מדינתו. וקופנהאגן לוקחת חבל בחדוות הפגישה הזאת, פותחת בתי־מלון שבה, משתפת את אוכלוסייתה הנוחה הבהירה במאורע.

– טאק.. טאק… – מתקתקת קופנהאגן בלשונה. ואני מהלך אפוף בהרגשה של חיי איים, אשר ימים מלחכים את חופיהם והם צמודים־ואינם־צמודים לאחיות הסקאנדינביות, מחוברים־ואינם־מחוברים אל היבשה של אירופה. מי־הים מלחכים שקטים, וכפות רגליה של בתולה חטובה בסלע ניתקו אליהם. צמדי־שוורים מיתולוגיים אדירי־משך חורשים את הקנה שננעץ בים, לפי האגדה, והיה לאי. ורועפים המים על גבות השוורים האדירים בקלחים שאינם־פוסקים, זורמים על פסלי־מלכים רכובים על סוסיהם. בין מים למים אני מכיר בחברי לרוח, בלי שידעתים: הודי שחום־פנים, סקוטית צבעונית ומסונדלת כרועה את צאנה בהר, סופר־ויקינג קיפח וקמוט־פנים כמו לאחר שתייה כדת וביניהם גם בן־גזעי שחרחר וזריז, אשר עיסקיותו מהלכת לפניו, לאמור: אף מלאכה זו, בת־השמים, צריכה לזריזות… האמנם הגיעה לידי שעה, בה רק העט והעט בלבד, ישמיע את דברו? – – רבותי.. – עמד נורבגי נמוך־קומה להגן בקשיות־עורף על הצעה שהביא עמו לקראת מושב ההכנה של הקונגרס – שוועתה של צ’כיה עולה באזנינו בשעה זו, כאשר חופש המחשבה דוכא בה ע"י מהפכת־פתע.

– צ’כיה… צ’כוסלובקיה… המ.. מה ענינה לעניננו? – הופתעו הנוכחים מהדברים שלא היו מוכנים להם.

– אין זה מעניננו, מר… – ניסה ליישב את הדברים היושב־ראש ולהניח את דעתו של הטוען – אין אנו מכניסים את ראשינו בעבי־הקורה של אידיאולוגיה… המ.. זו החוצצת בימינו בין מזרח ומערב. זו נחלת המלחמה שעברה עלינו מקרוב.. המ…

– אך מדוע? – עומד הנורבגי בשקט בקשיות־ערפו – הרי יש מכתבים עמי ותעודות!

– זה חומר נפץ העלול לשים לאל את מאמצינו. כי אם נכניס את ראשינו ב"מזרח", מדוע לא ניענה גם לשאלת ה"מערב"?… הנה קריאת סופרים מקאטלוניה משוועת נגד פראנקו ואין לדבר סוף.

– רבותי, בצכיה אין לדבר ולא במהפכה שבה… אנו, בני העם הצ’כי (ומי כמונו רשאי לדבר בשמו?), מצהירים בזה כי ההפיכה בה אינה אלא רצון העם ובהתאם לרצונו. זו דרך הפיכה מאז ומתמיד ואין ביניהן אלא זה, שהעם הצ’כי פנה לצד “מזרח”! – הוצהר במרץ מהספסל הצ’כי.

נסתתמו הטענות והנורבגי נאלץ לשבת, אף שרבים מנסים לעודדו ולנחמו: חופש־מחשבה ודיכוי הרוח… אין דבר, אפשר לכלול בהצהרתנו הכללית כלפי מזרח ומערב גם יחד… לא ידובר בצ’כיה לחוד או בקטאלוניה לחוד… בחופש בכללו – בחופש האדם והכל ייתי שפיר…

– והנאצים?! – קם מצד שכנגד בעל־דברים והפר את השקט ששרה – סופרים שהיו נאצים – בעבר מה עמדתנו כלפיהם? – – ובסופרים יפאנים שהיו פאשיסטים ועתה עומדים לחזור בהם כיצד ננהוג? – – ובאותו ענין של ששת מיליוני היהודים…

לאו… אין שקט ומנוח… לא יונח גם כאן בארוחות רשמיות בלבד ובשיח־יצירה בצל בתולות־הים וצמדי שוורים מיתולוגיים של דאניה. לא ייאמר די ברומאנסטית צעירה המתכוננת לחבר את הרומאן החדש שלה בבדידות הערבות של ארץ־מולדתה, או בויקינג־סופר, אשר אחרי היותו עם אסקימוסים מושכת אותו סקרנותו ההרפתקנית עד לאלאסקה. אף לא בשיח עיוני על פרוזה או בחילוף־דברים על סגנון־יצירה לשמו, כי חרב־חרב בעולם! – ואצא גם אני ממנוחת־הנפש אשר ירדה עלי לשעה קלה. מבין בדברים הנאמרים סביב ושומר לעצמי את שעת־הכושר, בה אכריז באזני הנוכחים כי יהודה… זו יהודה העתיקה והידועה נכונה גם היא להשמיע את דברה בסוד שיח־היצירה של הזמן הטרוף והמסוער הזה.

– יהודה אומרת… – שמעתי את קולי אומר ולא־אני – כי יש עת לחשות ועת לדבר. יהודה שמחה להקדים ולהודיעכם, חברים־אחים לרוח, כי היא קמה לתחייה. מארץ המזרח שנתקדשה ונעזבה, אך שבה לחיות, יהודה שולחת את דברה –

– זו פוליטיקה… – מעיב שוב צל של חששות את פני הנוכחים לתמהוני.

– זו עובדה – אני מעיר במרץ.

– גם מעיראק הגיעתנו ידיעה על המזרח והדבר עדיין לא הוכרע… עדיין הוא בגדר הן ולאו… הדבר עדיין בגדר מאבק מלחמתי גדול, שאין אנו זכאים להכניס בו את ראשינו… כן, עם כל אהדתנו לסבל היהודי בדור הזה… אין אנו יכולים…

שוב הסבל היהודי?.. הוא לא פסק עוד מלשמש לשון־מסווה לסניגורים “הומאניים” לגזע היהודי או גורם של התרפסות ו"מה־יפית" והומאניטאריזם מזוייף בפי אחדים מיקירי אחינו. “הסבל היהודי” – מצמיד פנים סלחניות מזוייפות אחד פרופסור יהודי, שהוא מתעקש לשמור על הגרמניזם אשר הקיא אותו. “הסבל היהודי”! – מתנה בפאתוס משורר יהודי, המשתבח כי אמנם בו העוז להוקיע את העוול המשווע מדמי אחיו שנשפכו, באזני “גויים” שנתרכך לבם. “הסבל היהודי” – זו השירה הנצחית של החלש – " משפילים ה"גויים" את עיניהם, בלי לדעת איך לנהוג לגבי הומאניזם העל־אנושי מזה ולגבי קינת־השמד המעכירה עליהם את שמיהם לאחרונה מזה.

– אנו, רבותי, מצווים על הסליחה. – משתדל בכל מאמציו לחלץ את “הגויים” ממבוכתם, הפרופיסור האכס־גרמני – לפתוח לה־לסליחה ולתשובה לאלה שחזרו בהם, או התחרטו, או ידם לא היתה ברצח, ככל שמעידים מיסמכים ותעודות, אשר אספתי ובדקתי, יגעתי ומצאתי עשרים צדיקים־סופרים בין הגרמנים!

אכן, שבח ותהילה!… שוב נמצא האחד, והוא מגזע אברהם, המפזר את האגדה של רשעות סדום. נמצאו עשרים צדיקים, ואם בקושי – נמצאו שמונה־עשר… על כל פנים, למעלה ממניין וחצי – התחדשותה של האומה הגרמנית לאחר מרחץ־הדם שהפך כבר לסיוט כללי, שוב אפשרית!… וכנגד – השמד של אומה זו! – מאות אלפים או שישה מיליונים – הטעם הוא אותו, ומה אפשר לעשות?… מין הלך־רוח זה משתרר על כנסיה זו ולמסתכל ברור: בני אדם חיים אנחנו – אומרות פניהם – ואין לנו אלא מה שלפנינו בחיים. באשר למעלה מהם – שם קצרה ידנו ככל אדם, שם אין אנו נחשבים כבני־אלים אלא כבני־תמותה פשוטים.

הודיתי בעל־כרחי שהם צודקים. אנשים ונשים חיים הם מספרים או מספרות בעט שניתן להם על הרי סקוטלאנד ועל ערבות אנגליה, על יערות נורבגיה או על הקוטב הצפוני. אין לדבר אליהם גם בשאלת היהודים אלא בלשון־חיים ולזאת ודאי יבינו ולא ישתוממו עוד. לא היה מוצא אלא לנסות לשון חדשה זו של ארצנו, לאמור: רבותי, דגליכם, דגלי ארצותיכם ואקלימכם, מתנוססים ומעטרים את ראשיכם; הרי גם לנו ולסופרינו דגל יהודה, תכלת־לבן, דגל צעיר חדש – הנהו! והתרוממו העינים להביט על הדגל החדש, לא חקרו עוד אם הוכר כחוק וכמשפט. שמחו כי נחלצו מן המיצר של ספק וודאי והחלו מדברים בשיח יצירותיהם, נשאו־ונתנו במה אפשר להתאחד ובמה חולקים.

– אנו בתרבותנו בת המסורת של מאות שנים אין אנו יכולים לוותר על הצורות המשוכללות של הקלאסיים שלנו – וולטר, ראסין, בלזאק, רוסו… – הניח בנימוס של עליונות הצרפתי והוסיף ביוקרה – לגבי מסורת זו שלנו בצרפת, הרי גם ספרותה הגדולה של רוסיה, למשל, לקוייה בבוסר של ילדות ועל־אחת־כמה ספרויות צעירות אשר עשרות שנים שנותיהן.

– אנו בהרי סקוטלאנד עדיין מבכרים יצירה שהיא חפשית מצורות כובלות, כרוח המנשבת בהרינו. הדקדוקים אך מעיקים עלינו! – הטיחה הסופרת הצבעונית הסקוטית.

כן התנגחו מרד ומסורת שבמלאכה זו אשר כתיבה שמה והסופר־הויקינג טען פשוטות, שרוצה הוא לאכול – “גם לחם גם חמאה”… ברי, כי לא נפתרה בזה שאלת הלחם לענווי־עולם, כשם שלא נקבעה הלכה לדורות כיצד לכתוב?… – באו אצלי סופרות אשר אמרו: הרי אצלכם “חלוציות” וזה ודאי מענין מאוד! – ואני השתבחתי ואמרתי, כי יש עמנו מין חלוציות אשר שמה “קבוצה” – אשרי כל המתנסה בה!… נאותו הללו לדברי והסכימו: מי יתן וראינו את הדברים האלה בעינינו – זה מעניין! אכן, חידוש – לו מתאווים יוצרי דורנו – –

כן לחשה לי בנטיית חסד סופרת שוודית ותיקה; כן פטרה בפיה רומאניסטית אנגליה צעירה ממנה, אשר בו בערב לבשה שחורים ארוכים למען נשף־הסיום. כי היטיבו את לבם אנשי־העט, אף יצאו במחול מדי ירד על קופנהאגן בריסוסו הגשם המתון. אך סופרת פלונית זו שעמדה בצידי לחשה לי בתמיהה: רבות־רבות ראיתי כבר בימי חלדי – את הרכבת האחרונה לפני עלות היטלר לשלטון ואותם גרמנים בצעדתם האיומה, אף את הרוסים במחסורם הבלתי־אנושי ראיתי. עתה נדמה לי, כי אצלכם צפון ענין חדש שהייתי משתוקקת לראותו… ובעיניה אי־אפשר היה לקרוא על האיבה שהשתלטה בין עמה האנגלי לבין עמי.

– אין לי אלא לברך אותך, כי מבוקשך זה יינתן לך בקרוב. – חייכתי ואמרתי בתשובה.

 

חסל סדר “גויים”… יהודים ויהודים בלבד    🔗

התנשאתי בטיסה מעל דניה הקטנה והנאווה ולא נודע כמעט, שתוך שהות קצרה ראיתי כבאגדה צבאים ויערות, ימי תכלת ובתולות־ים – קסמי סקנדינביה כולה באו אל קרבי. אכן, אילו ניתן לי ויצאתי גם אני בחבילת מזונות לטיול “קץ השבוע” ביערות או בסירות השיט;

– אך קורת רוח זו לא נודעה לי כי צוויתי להמשיך דרכי, כל עוד המסע הזה צופן בו ענין חדש. ואם את מלאכת־עניני כיליתי בין “גויים” – צרפתים ובלגים, אנגלים ודאנים ושאר חברים לרוח ולעט – עדיין לא שלמה מלאכתי בין יהודים. וכבר אמרתי לסופרת אנגליה שנתחבבה עלי, לאות פרידה: את שבה לאנגליה, אך אני אל אחי הנפוצים… והיא תלתה בי את עיניה כשוחרת טוב והשיבה: אשר לי – אלך עתה להתבודד אל בין מרחבי ה"מור" שלנו כי שם בדידות ישנה ואכתוב את ספרי, אך אתה תוסיף לנסוע בין אחיך באשר תסע – מקנאה אני בך על הענין הרב אשר תמצא…

נפרדתי וטסתי אל ועידה יהודית צרופה – האם זה “העניין הרב” אשר ניבאה לי הסופרת בקנאה? – כי בעוד אני בסיום ועידה בינלאומית אחת, השיגתני הידיעה על הכינוס של בני עמי; אף כרטיס הטיול שניתן לי לעבור בדאניה להנאתי, נשאר בכיסי כי ירט הדרך. וחלפו־חמקו כרי דאניה מתחת לכנפיים הפולחות את האוויר ואחריהם מרחבי ארצות הוריקו או השחירו או פולסו רצועות עורקים תחתי. היה כפסיפס מראה אירופה בואכה פרברי פאריס ואני בחפזי אץ אל הרשויות העליונות של הוועידה היהודית העולמית אשר מצאתין בלב פאריס – ואציג את עצמי בלא סבר ושמחה. –

– איש יהודי רוצה לוועידה, מדוע לא?

– הריני גם סופר. (הוספתי).

– נו, סופר… לאו דווקא.. רצוני לומר: על אחת כמה… יש עמנו גם סופרים, עתונאים וסתם אנשי רוח. למשל, בזה אחד נוסע ורעיון “ילודה” בכיסו לוועידה.

– ילודה? מה ענין הילודה לוועידה?! (תמהתי).

– אדרבא… אשיב למר מיד… (הגיח אל מולי ברנש ממושך וממורט) ותמיהתך, מר, היא הנותנת: כן, ילודה כנגד השמד שהיה. ילודה כפיצוי לכליון – וכנקמה! והדבר מחושב עמי בתכלית דיוק, כי אין זו אלא שאלת קיום העם או חדלונו!

תלת־שיח זה נחטף ברמז בחלל הריק של החדרים, אשר מהם צירים ועסקנים הקדימו ויצאו לוועידה ולוועדותיה השונות – נשארנו אך נמושות ועוללות; מהם שמעות הדרך שלהם אינן בטוחות ומהם שדרכונם טעון סידור, מהם שעניינם אינו דוחק ומהם, להיפך, אשר אך זה הגיעו רחוקים ומבוהלים ממרחק רב… רב מרומניה, ציר משוודיה, איש “מעבר למסך” מזה ואיש “מעבר למסך מזה”… אחד בעל רעיונות ותכניות לשמם ואחד שענין חייו ומלאכתו – בוועידות. – וכן נסענו לבסוף: סופר ועתונאי דחוק, סטאטיסטיקן לילודה וכיוצא בו אורח־פורח לתומו. בדרך בדקו וחקרו אותנו ובאישון־לילה פשפשו בניירותינו – אכן, נודע גם לשלטונות שוייץ בדבר ועידה של יהודים, אך כגון אלו נעים־ונדים חזקה עליהם, שהבדיקה יפה להם תמיד.

– כלום במחתרת אנו באים לשוייץ?! הרי לוועידה אנו נוסעים! – מיחה איש הילודה.

– בדיקה בדיקה היא. – הסביר קצרות שומר הגבול השוייצי.

לא הצדיקו איפוא בפעם זו השוייצים את השם שיצא לארצם המהוללה. מלאכי שמים היו צריכים לרדת ממרומי שוייץ, אך במקומם – פניהם של שוטרי גבול שמנים ועגולים והם מפשפשים במטבעות. בודקים אחר הכסף ושאר עניני החומר, כאותם תאבי־בצע החוששים תמיד שמא אין באים לארצם לקנות, אלא למכור…אכן, מין עם שבע ונאמן לסחורתו הוא עם השוייצים, עד שבעל־כרחך הופכים בעיניך גם מראות הארץ, הרריה וערוגותיה למעין סחורה של תות־שדה, קצפת, עניבה וגרב – אשר מחובתך לקנות ולא למכור.

– נו־נו… תחולנה ברכותי על ראשי השוייצים העגולים הללו… – רטן איש הילודה שראשו ורובו בתכניות – ומאין אקח להם כסף לקנייה – כלום אינם רואים כי יהודי הנני?

– היא הנותנת. – קיבלתי עלי להיות סניגור לשוייץ.

– ומי אומר כי חייב אני לקנות מהם – שמא במזונותי אשר הבאתי בצקלוני אני רוצה להתקיים! – הקשה האיש ולא שקט.

– אם כן אתה רוצה, כי אז אינך “טוריסט”. – עניתי – וזה הכלל: שוייץ היא ארץ של “טוריסטים” ושוב אין זה מעניינה, מי אתה ומאין או לאן אתה נוסע.

– ניחא… התרצה לי איש־שיחי – אם נוח להם בכך, אהיה “טוריסט”, אף שאני יודע את האמת לאמיתה…

כן דיברנו משפטים אתה, את ארץ שוייץ, לאחר שגבולותיה נפתחו לפנינו וכבר החילונו מגלגלים בתחום נופיה – נוף מעל לנוף ויער בתוך יער – אך שדה ועץ־הגן ויער!… צירינו־מנהיגינו בחרו איפוא בצדק לנוד הלום אל אגמי המים וכיפות השלג המנצנצות ממרחקים. – צירים שלוחים של קומוניסטים, רבנים רפורמיים, אזרחים ואזרחיות אנגלו־סאכסיים ממודנים שגמרו להתכנס, מזרח ומערב נפגשו כאן יחד תחת גג היהדות העולמית, כביכול, אך למעשה תחת סיפון מצוייר ומכוייר מעשה אמן של בית־מלון גדול ומפואר, בו ניגנה בעבר תזמורת בפני חאן איראני ועתה היא מנגנת בפנינו – היהודים.

וניתנה האמת להיאמר, כי לבשו עוז פני הצירים והאורחים. איש הילודה בן־לוויתי כבר עזבני לנפשי ואל עסקנים אץ; ממתיקי־סוד ישבו אצל שולחנות ביחד; זרמים וסיעות שונות התרוצצו; יועצים ומארגנים הלכו ושבו משולהבים – כמו עניני עולם נחתכו סביב, תכניות פרחו תוך דקדוקים רבים על כל תג ותג – – ובין ענין לענין – הייתי כאובד דרך אלמלא בת שוייץ שנמצאה לי, תכולת עין, בת ג’ניבה אשר נאמר עליה, כי יפו בנותיה. כיוון שעמדה בצר לי, פותחה גם לשוני באולם שוקק זה מעניינים שברומו של העולם היהודי, ואמרתי לה:

– גברתי, נאווה את כשוייץ ארצך.

– האמנם כן תחשוב? – שאלה בצנעה – או שמא מחמאה היא?

– כן אחשוב – עניתי בתום־לב – והנני להבטיחך כי זה לי חדשים אשר לא העליתי מילים כאלה על דל שפתי במשך מסעותי, ולא השמעתי מפה לאוזן. כיוון שנמצאו לי המלים האלה, אין זאת כי שבתי גם אני להיות אשר הנני: אחד שאין כוחו גדול לתיקון העם ואין ידו רבה לו בתיקון עולם; אחד שאינו אלא חובב עולם, בשבחו ובגנותו – וחסל.

– מענין… – סיננה בעד משבצות שניה והתירה לי ללוותה, לאורך רחובה של עיר ורציפו של אגם ועד לארמון הכלא של אסירי־שם.

היתה לי הליכתה בצידי משיבת נפש בזקיפותה ותמירותה. לא עכרו את רוחי רסיסי הגשם הטורדים אלא זיככו אחרי השממון, הרעב והדלות אשר רדפוני עד היום. ואביט בכה אל דובדבנים שהבשילו בגנים ובכה בספינת קיטור שפילסה את נתיבה באגם המים מחוף אל חוף. – לא בושתי עוד וגיליתי לבת־לווייתי בצער, כי לא נוצרתי לוועידות. קרוב לוודאי שהייתי מוסיף ומדבר בפלאי שווייץ הנעוצה בין הארצות הסובבות אותה, אלמלא עצרה לפתע בת־לווייתי ותפשה במלתחתה הקטנה, הביטה אלי בעין־התכלת הבהירה ונזדרזה בענוות־חן:

– הריני נוסעת כבר, כי הרכבת יוצאת לבאזל – –

ועוד בטרם כילתה את דבריה כבר עלתה במדרגות קרון הרכבת החונה. אני מניף אחריה את מלתחתה – והרכבת צפרה בשקט לקראת מסלולה בין רוכסי הגבעות העוטרות את עיר האגם סביב. עוד אני תוהה לתומי על כובד משקלה של מלתחת יד קטנה, שמא ספונות בה משכיות שוייץ – והדמות הבהירה אשר בפתח הקרון כבר נגוזה מעיני –

אכן, זהירות בשוייץ הגשומה והתכולה לבל תמעדנה בה רגליך!…– שאפתי רוח כמו ניצלתי מרשת הברחה שהיתה פרושה לרגלי בארץ זו, המקפידה כל־כך בשמירת גבולותיה. – – ואשוב ברוח נכאה אל המקום אשר נועד לי – הוועידה של העושים והמעשים, אשר צירים ומנהיגים שבה כבר התישו את מוחם, כוחות ציבוריים עולים וכוחות יורדים הסתופפו בה כמתגוששים בסיבוב אחרון, פאר עבר וסנוניות של העתיד – זקנים וצעירים שימשו בה בערבוביה – ראשיך ומנהיגיך, ישראל…

– הדימוקרטיה המערבית! – התריס מעל הדוכן אחד צעיר כמנופף בדגל התקפה מן “המזרח” העומד מאחורי גבו – זו הדימוקראטיה המזוייפת השוללת את חופש האדם ונותנת יד לפאשיזם ולנאציזם בעולם –

– אם זו הגדרה של “דימוקראסי”, – עלה לעומתו בא־כוח “המערב” בחיוך קל, ובבטחונו של אזרח אמריקאי מובהק – כי אז הקונסטיטוציה שלנו, באמריקה, לא הבינה מה כינתה בשם “דימוקראסי”, כאשר התכוונה להעניק את חופש הבקורת לאדם ולאזרח…

מחיאות־כף להתקפה משמאל, בהזכר שם הדימוקראטיה “האמיתית”; קריאות מעודדות לשמע קול החופש מפי המשיב הפרלמנטארי של הדימוקראטיה המערבית. אף הסכמה פושרת ומתונה למלמול מאנגליה, מצרפת ומשאר הארצות שעל הגבול בין מסך למסך. – וזקן, אשר הפולמוס הדימוקראטי של הזמן כבר לא תפש בו, ישב כמוש בכורסה רכה, כזכר לעבר בלבד. גו מדולדל ומוח מסוייד, סמל לחיי דורות חולפים, כיום אתמול וכציץ יבש, נעו שפתיו ולא השמיע אומר. אל עצמו דיבר במונחים שלו, במושגי זמנו. לא הבין במה מדבר כאן צעיר יהודי מהזמן הזה, כאח ורע לדיוקלו הצרפתי, או מדוע מתריעים ותוקעים הללו בשופר כנגד? כי זכר אותו ישיש עולם אחר, בו יהודי משכיל ובר־אוריין, שהחזיק בחבל בשני קצותיו וכרך יהדות והשכלה ביחד, יכול לעבור בכבוד רב מקהילות שבדרום לקהילות שבצפון ואין פוצה פה ומצפצף.

יתר על כן: יכול להתנבא לציונות, לדרוש ולהטיף באיצטלאות שונות וכן להתעטר בעטרות תורה ודעת, ציונות ועבריות והשכלה כללית – ובו בזמן לסול לו מהלכים בחצרות מלכים. מה פשר ההגדרות החדשות, מה טעם לפולמוס של הזמן הזה?… פה… אשר לפני ארבעים־חמישים שנה… בימי הרצל… לפניו… ואחריו… – כן הגה הישיש והניע בראשו שנצטמק ולשונו ככתב עברי עתיק שנס ליחו מרוב ימים.

יצאתי וריח דובדבנים עלה שוב באפי, מדי ראותי אותם נושרים ברסיסי הגשם על אדמת שוייץ. עליתי בטראם והזנתי את עיני בבתים המפוזרים רווחים־רווחים על צלעות ההר. צלצל באזני פעמון הטראם ואני כבר ידעתי ברורות, כי לא לי היא שוייץ על פגיונותיה וחרבותיה וקובעי הקרב השמורים עמה לזכרון מימי וילהלם טל. אף־על־פי־כן נמשכתי: לו אנפש מעט!… כי למנוחה תשתוקק נפשי, כהשתוקק לה נפש הפקידות האנגליות העטות בחופשתן על ארץ זו והן אוכלות ומידשנות בכסף שחסכו בעבודתן. – כן שיננתי לעצמי – ורסיסי המים הרעיפו: טיף טיף… דובדבנים לחים… אל ויכוחים… מרגוע…

 

אל מרגוע…. כי לא ניתן מרגוע ליהודי    🔗

– נפשך איוותה איפוא מרגוע? – העירני מחלומי וממנוחת־הנפש שירדה עלי שכני לחדר, והוא גבר זריז, ששחוקו עקשני וצדעי מצחו גבוהים, וגבותיו העבותות – תנועתן מטילה עלי יראה, כיראתי את האיזמל של הרופא.

– כן… מרגוע. – פטרתי בריתוי, כי לבי התעורר מיד לנבא לי רע משאלתו.

– מרגוע… מנוחת נפש… קום ברח לך, דודי, אל דור אחר. – שחק וגלגל עלי שכני את לובני עיניו והבינותי, כי אשר יגורתי בא: לא יהיה מרגוע מנת חלקי גם באכסניה של שוייץ.

– מדוע תגזור עלי בריחה אל דור אחר? – ניסיתי להתגונן בשארית כוחי אף בשמץ של טינה כלפי שכני – כלום מנוחה היא עבירה חס־ושלום, או מילול שבוועידה, קונגרס או ככל אשר תקרא להם, הם מצוות חיינו כל יום תמיד, רק באשר יהודים הננו?

– הה, חבר, מה שאלות תשאל או מחאות תמחה ואתה היודע כי אין מנוס. – התריס שכני לחדר בשמחה־לאיד כמעט והוסיף מיד – כרופא במקצועי קראתי מעל פניך את מאווייך הכמוסים והגלויים לעין, והריני מודיעך בפה מלא: לא יקום ולא יהיה לך מרגוע פה.

– אכן, פליאה היא ולא אדע כיצד ראית למסתרי נפשי. – אמרתי כבר בהתרגזות גלוייה – שמא תלמדני גם אני או אולי סוד הוא. כי אז חוששני, ששכנותנו תהיה לשנינו לצנינים.

– הנה רגזת ובכדי… – שחק שכני את שחוקו העקשני – כלום מרצוני או להנאתי אמרתי את דברי? מנסיוני אמרתי ונסיוני המר הוא מהיותי רופא במחנות… מעתה מובן לך כיצד אחד מורגל לראות כל יום, כל שעה וכל רגע, הואיל ובראייה בלבד הצלתו, בעוד שהאלפים והרבבות אשר כוח־ראייתם אינו עומד להם – נמקים, נמוגים, אפסים, הולכים תמס וכלים… העל כן תבוא בטענה עלי, כי רואה אני? – כן סח שכני ואני בעצימת עין מסרתי את עצמי באין ברירה להשפעת דברו, כי ידעתי שאם אחפוץ או אמאן – בוא יבוא כעת פרק ראייה, אשר ביקשתי להעלים ממנו עין.

– הבה ואסיר בפניך מעט מהלוט הזה, חבר. – לא השגיח שכני בחולשת־דעתי, אלא התישב בכורסה נכחי וצדעי מצחו נעו בחריפות בלתי־מצויה – נפלתי לתוך המשטר הנאצי ואני רופא מתחיל. הרי מאליה מתעוררת השאלה: איך נותרתי בחיים? – איך התאוששתי כאשר רואות עיניך לאחר שאבדו לי אבידות נפש יקרות? – ובכן, הסוד הוא שמהרגע הראשון נתפשתי לחוש־הרופא שבי ואגייס את כל כוחות נפשי, לאמור: רופא הנני, איש הדיאגנוזה אשר דבר אינו נעלם ממנו, ולפיכך ככל שאיטיב לעקוב ולהתבונן אחרי הנעשה סביב, כן ארחיק בידים את קיצי וזה העיקרון, אשר לפיו פעלתי.

– מענין… – התנערתי למורת־רוחי ואגרר אחר דבריו – הרי לבי תמיד אמר לי, כי בעמידה על החיים בשמד הנאצי היו מעורבים גם כוחות נפש, שמילאו תפקיד גדול.

– זה הדבר, הסכת ושמע. – התפרקד שכני והמשיך כמבקש לגול אבן מלבו – כל מה שידעתם או ניחשתם בחוץ אך כאפס ואין הם לגבי המציאות בערייתה, ופרק־מה ממנה אעביר נגד עיניך. משל: נדונונו במחנה להרעבה תמידית ושיטתית. התבוננתי איפוא יפה יפה כיצד ההרעבה פועלת, מפרנסת את הגוף מיסודותיו וחמריו, מחריבה ומהרסת את תאיו והגרעון ניכר בעין. נעשה לי הדבר ברור, כמדוד ביחידותיו או בקאלוריות המזון שבו. יום אחד – וחסרנו מאה ועשרים קאלוריות. ביום המחרת חסרתי כבר מאתיים וארבעים. לא נשאר אלא לחשב מראש את החישוב המתימאטי הפשוט, מה תהיה התוצאה כעבור חדשיים. לא כן?…

– פשוט ונורא מאוד. – הודיתי בעל כרחי.

– זה הדבר שאדם נורמאלי לא יבין, אך זו היתה מלחמתי המאורגנת, כאדם בעל נשק מדעי, על קיומי. – הצהיר שכני בישוב הדעת – ונוכח הבילוי המאורגן והמחושב של השמד הנאצי, הצגתי אנוכי את חישובי המדעי שלי בארגון חיינו. משל: יצאנו יום ביומו לעבודה ועברנו שדה או כפר, מקום שנשאר בו לפליטה תפוח־אדמה, או מצמח ועד ירק, או נוצריה צדקנית עברה והפילה מידה בהחבא ככר לחם למען אסירים. והרובה של השומר הנאצי מזהיר: איש בל ירים!… – מה עשיתי? – תפוח־אדמה אינו אלא קאלוריות, ירק – ויטאמינים בו, ככר לחם דחייה ניכרת של הקץ. לא יכולתי בחולשתי לזכות בידי מן ההפקר, והייתי למארגן של ציבור הרעבים כולו. דיברתי על לב אנשי לצריף ועוררתים להתקומם למוות ולא להיכנע. אמרתי: מצאתם עשב – אספו אותו, תפוח־אדמה – אחזו בו, ככר לחם – הביאו למחנה. כאן נרכז ונחלק בינינו ולא יהיה כושל.

– וצייתו הרעבים? – לא האמנתי ופקחתי את עיני.

– צייתו ולא בלבד שעוררתי רעבים למלחמה מהכרה, אלא אני החלש והרופס בתנועתי הייתי להם לראש. כן הפך הדבר לנוהג, שדחה את קיצי וקיצם הם בהצלחה מיום ליום.

– הרי שעמדה השפעתך לדחיית קיצם של אחרים גם במצב זה אשר לשון תלא לתארו? ניסיתי להטות את השיחה לצד זכותו האנושית של המספר.

– לאחרים לא היטיבה לעמוד במידה, שעמדה לי לעצמי. וזה שאני מסביר לך. – עמד שכני בבהירות המדעית, שביטלה את נסיוני, – כי לא די בחלוקה בלבד, אלא גם סוד האכילה מילא בזה תפקיד גדול. השליטה בבולמוס האכילה, השמירה על כוח הרצון, לבל ירפה ברגע הנכון – אף אלו לא מאליהם באו. פלוני אכל בחטיפה אחרי הרעבתו הממושכת ולקה מיד; נמצא, כי לא בלבד שלא זכה באכילה הזאת אלא הפסיד שלקה בגופו – והרי זה שקירב את הקץ.

– אודה כי מושגים ומידות הם שלא מעולם זה. – אמרתי ולבי נקפני אותה שעה בוודאות שכולי חייב.

– ודאי. – קם והתהלך שכני בחדר צלול־דעת להפליא – כי מי ידע או מי הבין מה דמות לצל המוות במחנה סגור של המשטר הנאצי? משק שלדי העצמות וניע גופות כלים ודועכים בקצב, ואף־על־פי־כן חיים הם – עד שפרש את כנפו אותו ליקוי, אשר קיצו – מוות ודאי – הוא השלשול.. וכבר ידעתי בטביעת עיני להבחין בהרס שחולל בגוף –

– לאמור? – אמרתי די בשאלה קצרה.

– לאמור: פשוטו כמשמעו לקו ואימת הליקוי הזה ריחפה מיד באוויר המחנה כולו. הנאצים כבר ידעו, כי בכך יושם הקץ לכמה מאות צללי־אדם; ואנו ידענו גם ידענו, כי בזה נסתם הגולל ולא נצא חיים. השומרים הנאצים ציפו בסבלנות ובאותו אימון קהה של משטרם, שלא היתה בו השתתפות או צער ולא דחיקת הקץ – העובדה עשתה את מלאכתם. התקוממתי איפוא בעוד מועד והודעתי כי רופא הנני. פירסמתי אמצעי זהירות, תרופות – ובו בזמן שמרתי על עצמי. והיתה זו התמודדות מדעת עם אורבינו בחיים, אשר עברו ושבו בצריפים וצפו באורך רוח: מתי קיצך, פלוני?

– ומה עשית?… – שאלתי מרעיד בפנים לבי אך ער וסקרן כלפי חוץ.

– העמדתי צופים לשמור והכול נעשו מומחים לשפוט, אם אמנם שלשול מדביק הוא. ליד האגנים בתוך הצריפים שמרו ואיש את חברו שאל, כי בתשובה היה גזר־דין: לחיים או למוות… כן מתו וכלו עשרות יום ביומו… תששו־אפסו… ראיתי, מדדתי בלי מדידת חום, קבעתי בלי מישוש דופק. החולי העיד כמאה עדים, קולו של האדם, שאיבד את חיותו ורגזנותו, ונעשה חנון, פייסני, מתרצה וותרני – כן ידבר אך המורעב שקיצו קרב – –

– ובכל זאת כיצד ניצלת? – התאכזרתי גם אני כגילוי־הלב שנקט שכני.

– הוא הדבר שירדתי ירוד והלוך במדרון לתהום. נשרו ממני הקילוגראמים וחמרי־הסיד שבי חסרו. כאשר הגיע משקל גופי כבר עד שני שלישים – היה הסוף תלוי ועומד בגרעון של עוד אלפיים וחמש מאות קאלוריות וחסל. אך רצוני לא התמוטט ולחיות היתה מטרתי.

– ולא נפגעת אחר־כך במעבר? – בחנתיו.

– גם מפני הרגע המסוכן שבמעבר נזהרתי, כאשר יצאתי את בור המוות ולראשונה נמצאתי מחוץ לתיל, ובשארית כוחי עשיתי את דרכי לאשר ידעתי, כי שם אשוב להיות אדם. הרי זה סוד חיותי! ראה.. – ובדברו התחייכו עיניו, בהוציאו מתיקו תמונה להסתכל בה – תמונת אשתו ותינוקם על זרועותיה.

– אין לי אלא להעריץ את חיותך. – אמרתי.

אך שכני פנה כבר אל השולחן שעמד בחדר, לכתוב כמה עותקים, כתיבה זריזה ורהוטה, של הידיעות וההודעות על מהלך הוועידה כעתונאי חרוץ, שהכתיבה מטה לחמו. ואני הקשבתי לרשרוש הניר ולריצת העט בקנאה מסותרה, כי לא הושחזה מלחמת קיומי אני כדי חרב מרוטה. גם עתה אחוז הייתי בצבת של עולמות, שהם מחוץ לגדרות־תיל שהיו ומחנות צללי־אדם אשר כלו – ואני משתקע ושואל: לשם מה באה הזוועה? – –

– שכני, – אמרתי לפתע בטינה כבושה – הנה חיבלת באווירה של המרגוע, בה השתוקקתי לחסות תוך מסעי בשוייץ ולפני שובי אל ביתי אני.

– חיבלתי? – הרים לשעה קלה את עיניו העגולות.

– ודאי… – אמרתי – דחסת בלי־רחם לתוך חדר זה את צללי המעשים אשר לגבי דידי הם שאלה קוסמית איומה: לשם מה נסעתי ולאיזה צורך אתה כותב אחרי שנתחוללה זוועה שהפכה את עולמנו לבור־כלא?

– הנח… הנח… – גלגל את עיניו ברוגז ובתמיהה גם יחד – הנה הפרעת לי לכלות את מלאכתי ועלי לרוץ ולהיחפז, לראות את פלוני לפני כלות הוועידה ולהתראות עם אלמוני. כל עיקרי כעת להיות מעורב עם הבריות וועידה שעת כושר היא ואין להחמיצה. היה שלום.

והוא כבר נמלט מעל פני, בעוד שממני ניטל הכוח הנפשי לנוע ניע. אבד לי טעמה של ועידה ושוב איני רואה לחשיבות ציריה, נבחריה וראשיה. מה טעם לזריזותם וחריצותם של אלה כל עוד השאלה האיומה נשארה עומדת ותלוייה? – ומה ערך למזרח או מערב, לדימוקראסי או לדימוקראטיה שעליה הם חולקים, כל עוד יש לברר: האמנם השמד היה מכוון גם לתכלית? – – המנוחה בחדר נסה והוא מלא צללים, מחיצה עבה הוקמה ביני והסובב, כאשר שכבתי ועיני פקוחות… ניסיתי ליישב לעצמי, כיצד יסורים נרדפים לגאולה, וחזון־גאולה משלים שואה ופורענות… כיצד כרוכים הללו יחד ואין להפריד ביניהם, כאשר לא יפרד גלגל ממסלולו או מוות מחיים. –

 

עם שאננים… ודמותו של ד"ר הרצל על הרהיין    🔗

כבר אמרתי כי מנוחת־נפשי ניטלה ממני והייתי עורך תיקון לילה ביחידות כאחד ממחשבי־קיצין שבנו: נרי הוא השולח חץ פולח לחשכת־הלילה ומבשר, כי פורענות מסבבת גאולה וארמילוס קץ לשלטונו הגיע – – אור השחר המפציע ממחשכי הלילה הוא האור שבהוויית עם – – ואמנם ראוני למחרת אחי בשווייץ ותרמילי בידי, נע ונד, כאורח לא קרוא ואיני מצטרף לימין או טוען לשמאל, אף לא מבין עד מה. – באו ואמרו לי: קום ועבור בינינו, היהודים בשוייץ, כי על כן עברי הנך מארץ העברים –ח–

שמחתי כי נמצאו דורשים לי ונפרדתי בחטיפה מיהודים שהכרתי לדעת – רבנים אמריקאיים בחריצות לשונם ומרדני פולין בעקשנותם. אנשי בלקאנים בתמימותם ורומאנים בחלקת פניהם ולשונם; צעירים בקיצונותם ויהודים בריטיים בשמרנותם, הונגארים בפשטנותם עד “לישראל” – הודי בשחורו; – ועל כולם דמות ה"רבאי" המופלג, הממזג בתוכו אצילות של “איש־הטמפל” ברוח הרפורמה הדתית. נפרדתי ואשאיר מאחורי גווי פלפולים דקים כחוט־השערה, קריאות־ביניים זועמות, ריזולוציות והצעות של כנסיה סוערת, אשר נישאה כאניה על פני גלים ורב־חובלה ניצב ליד ההגה, כמוהו כצ’רצ’יל במקומו ותוקע סיגאר בפיו, שמא יצליח להוציאה מהמיצר…

– ומסילת־הברזל של שוייץ, מסיעה אותי בלי שאדע – אם לצפון אם לדרום, למערב או למזרח תרוץ, כי עוקפת היא הרים ומגיחה מיערות – הרי זו הדרך אשר תפליאך בארץ הקטנה, ממנה לא תראה עוד שלג מקרוב אף הקרח הנודע לא ייראה… רק בעבור אחד בשיפולי הגיאיות המוריקות ונעליו מסומרות, הצקלון על כתפו ומקל בידו, ואמרת אל לבך: ודאי אל השלג והקרח הוא הולך וקרובים הם – מאחורי היער או ההר.

בינתיים רק ערים ועיירות ובתי־נופש חביבים נשקפו אלי בעד ליער, זרמי מים זינקו לפתע וביתרו ורצו, נשאו דרישת־שלום ממקורם הנעלם בהררי הקרח והשלג הגבוהים של שוייץ. נטרפו עלי איפוא מעשי בראשית ובאשר הביאתני הרכבת שם הצבתי את רגלי, כמו ארץ שפלה היתה שלבי גס בה והכרך שוכן אל אגמי מים וגבעות שלוות. ירדתי והבטתי כה וכה בשאלה: מי יכירני בעמדי על הרציף הזה, כי אמנם באתי מרחוק?…

– נו־נו… בדומה כי זה האורח לך חיכיתי בציריך הברוכה. – תלה בי מבט זהיר ומעולף בדרך שאלה אברך נאה. ובסלסול שבחיוך על פיו תהה על קנקני, האם אני הנני העברי מארץ העברים? – – –

– אני האיש. – הנחתי את דעתו.

לקחני בזרועי ואמר לי בהיתול דק: הרואה אתה את העיר ובגשם היורד עליה, אין זו לידיעתך יוצא מן הכלל אלא הכלל… וכן הוסיף מיד בחידוד יהודי מובהק: כעיר הזאת כן אנשיה – אלא, אם יהודי יבוא לשבת בתוכם וימשול בם, אך זו צרה שאין מניחים לו ליהודי זר לשבת ביניהם – ח־ח־ –… כן הביאני עד לאכסניה ולא מיהר להיפטר מעלי גם אחר־כך, אלא שמח לגלגל עמי בשיחת־חולין ולהשיח מאשר עמו ושאף עשן מסיגאריה שלו לתיאבון.

– עתה אשמע לבסוף דברים של טעם על חייכם בארץ זו היושבת במרומי הרים. – פתחתי לו.

– דל ועלוב הוא הסיפור כדי בזיון ממש.. – חייך מזווית עין – דל ועלוב כסיפור של יהודי־פליט, הנאלץ להיאחז בארץ עשירה וזו לו מלחמת תשע־עשרה שנה, כעקשנותו של גר ופליט האסור באזרחות. אמנם יושב, עובד, צוחק להם ומבטל את נימוסם, אף מוציא עתון ומציג מחזות על במתם – ואף־על־פי־כן גר! ולא קשיא: שוייצים הם וכמותם גם היהודי השוייצי. אף אתה צחק להם בלבך כי שמן בשרם ולא ירגישו יהלכו על פני ארץ זו שאינם ראויים לה, ועל כן לא אוכל ולא אובה לסלוח…

הבינותי כי מנסיונו רב־השנים דיבר האיש ורמזיו פתחו לי פתח להציץ בחיי אומה זרה וארץ נכריה, השוכנות בדד בהרריותן ובדשנן, באין־מפריע. קמנו איפוא ביחד ועלינו במעלות העיר, שם חומות ומגדלים התנשאו כבימי הפיאודאלים ואפשר כי יהודי נודד נקלע בזה וחסה בכנפי חסדו של האציל. ירדנו עם העיר אל מסילותיה ורחובותיה – שם סחרה ורכולתה –

– ובמה יחיה העם הזה את רוחו בארץ היפה? – שאלתי בהביטי אל הברבורים השטים באגם המים והמפרשים הנעים במרחביו.

– הוא שאמרתי: עושרם הוא בעוכרם. – התל חברי ולא ידעתי אם למען החרוז התל או לאמת כיוון – משום כך לא ישישו לקראת הזר, כי די להם באשר להם: פועל וסוחר משלהם – וזר למה?… – אלא תייר שכספו עמו, בבקשה. הללו אינם בחזקת “זרים” או “יהודים”…

כן סיפר איש־שיחי ולא נשאר לי אלא ללמוד מפיו, כי יהודים שאננים יושבים בזה בדד ונשמרים מהתערב בבני־עמם אף שנמשכים הם למורת־רוחם בקשר דק. למשוך את ידם מעיקרה לא יתנם לבם – ומשום כך ימצא בכה אחד ובכה עוד שניים, שלושה בגנף ומנין בברן – השומרים על הגחלת… אם לא לשמה – הרי לכבודם הם.. –ח–ח כבוד יאבו גם הם… – צחק איש שיחי את צחוקו המר לתיאבון – וירדפו אותו כבכל מקום.

ותוך שנעשינו צהובים זה לזה, הכניסני בציבור, אך הקדים להזהיר אותי על נימוס ומידה שבמקום. דיברתי מעט אך כדי לזרוע זרע, לא הפלגתי בגדולות, כי לא ידעתי מי הם: מהם ש"גרמנים" הם, מהם כמוהם כ"צרפתים" ומהם אולי כ"איטלקים" – מי יתהה על קנקנם, מלבד אם יתכנסו יחדיו מהגרים שבהם – ארץ־מוצאם תענה עוד בפניהם. היה איפוא גם הקיבוץ הזה לפלא בעיני ושוייץ כולה חידה.

– אמנם זאת לא אוכל הבין… – השמעתי את פליאתי לאיש־שיחי – כיצד לאווירה זו של שאננות היושב בהר, נתלוותה ראשית ציונותנו הסוערת עם ד"ר הרצל בשעתו? מה ראה על כך, או אפשר שפעם גם כאן חוק נסתר של “קירוב הניגודים”, אשר יפעל במקרים רבים בחיינו אנו ובחיי עם?

– יפה שאלת. – העריך איש־שיחי בכובד ראש את קושייתי והביט אלי מתחת לריסי עיניו הארוכים – אילו שאלתי גם אני לשאלה הזאת, כי אז ודאי שלא הייתי יושב בין הסוחרים שבכאן… אף בקרב הציבור הזה.. אלא פניתי והלכתי מכאן לבאזל.

באזל – האמנם כה גדול סיבובי בארץ ולא שיערתי!… סובבתי בארצות, עברתי בתפוצות ולא נתתי את דעתי כי הגעתי עד למרכז ולנקודת מוצא, מהם התחילה בחיינו התקופה החדשה והושתתו האשיות של בניננו החדש? נתמלאתי סקרנות, כי ראיתי אבן שואבת חדשה ונודעת מקרוב. לא רק ערפל עב של יסורים או משא ומתן על דברי רוח עם יהודים ועם נוצרים; לא רק כעברי מארץ העברים החדשה – אלא אלך ואראה באותה לוז שהיתה טמונה באפר ונתעוררה בעוד־מועד להציץ ציץ בעם ולהפריחו על עברי פי האבדון. אכן, קול התחדשות העם בפי הרצל מנהיגו מלפני חמשים שנה הגיע לאזני, כאשר נפרדתי מעל בן־לוויתי בציריך ועל־ידו מקהילות יהודים בשוייץ, כדי לחנות בבאזל בדרכי בחזרה.

אשדות המים אצו במשנה כוח בירידתי לבאזל. היערות גלשו – וביניהם הלך והתלכד זרם־מים שעצם מאוד: אפיקו רחב וזרמו גבר, עקף הרים, געש בתהומות עמוקים – עד צאתו אל המרחב בהמון מים עכורים וסוחפים – בגאון הרהיין. זרועות ההר נשארו כבר מאחור והמים פילסו דרך בין גדותיהם ששפלו, שם שדות ציפו להם ומרחבי מזרע וקציר של ארצות המישור. היה הומה לבי למראה עיני, כאשר באה הרכבת בשערי באזל, והרהיין פורץ אחרינו ומגלגל מימיו בין חומותיה ומושכני אחריו.

– היש בזה עוד גשר על הרהיין? – שאלתי כחוקר לפלא.

– ודאי… – הורוני את הדרך אל הגשר – והוא מעבר משם לעיר.

– ויש בזה בנין מלפני חמשים שנה? – הוספתי ושאלתי.

– הקאזינו הוא והוא עומד, אף ששונה מראהו מלפני חמשים שנה. – הורו לי על שאלתי.

הלכתי כאשר ילך תייר, סומך ובוטח כי באשר יימצא דבר נדיר בעיר הזאת, הדרך מאליה תובילני שמה. ואמנם אצה דרכי אל הנהר על פני בנינים גותיים של כנסיות או פסל שתכנו מוזר, אך משום מה ריתק אליו את מבטי – פסל ה"וילדה מאן" – “האדם הפרא” – הוא או תארו נחרת במוחי, כשהוא מוריק, בזר אצות לראשו, מיושן, כאזוב ביער או כצמחית־הרקק אשר במצולות הרהיין.

אף־על־פי־כן לא שהיתי בחפזי, אף על הקאזינו אשר שופץ עברתי, עד אם עליתי לבדי על הגשר של הרהיין ומימיו העמוקים והרחבים גורפים תחתי בעוז. – מה התאוותה נפשי למצוא בזה? אין זאת, כי את הרצל השוהה על הגשר בשעה זו שמדינתו עומדת – חיפשו עיני לראות ואביט סביב: האין זאת שדמותו עדיין מרחפת כאן כאשר ראיתיה בתמונה? –

אפשר הוקסמתי מדכי־המים הזורמים מלוא רוחב אפיקם בין העמודים וקשתותיהם, כי עמדתי באשר יאוץ הזרם כלפי המערב. עוד מעט ואל לב גרמניה יחדור בעד גבולותיה הסמוכים, כי אין לו מעצור. חוק בל־יעבור הוא, אשר אל ארץ הגרמנים־ההונים יזרום גם אחרי אשר פשעה ואדמה מדם, אל תוכה יבוא כיין הקדום, יבקע במלוא עוזו להעטות עליה ירק ולהצמיח בה תנובה – – והעונש מידי שמים על ארץ זו, שייהפכו מימיה מאררים?! – שאלתי בקנאה.

– העונש לא יחול עוד בדרך־פלא. – ניבט אלי מבט גדול ומגלה־עמוקות של המנהיג, אשר דימיתי לראות בזה את דמותו, ובה החידה והפתרון של כליוננו ותחייתנו כיהודים בזמן הזה.

– וכיצד יחול העונש, מנהיגי, הרי אותו אבקש לדעת! – שאלתי.

– העונש ממשמש ובא באותה דרך תפוסה לשכל הישר, אשר לה ניבאתי לפני חמשים שנה. – דיברה דמות המנהיג – שרשיהם של הדברים נראו כבר אז בזרם השנאה המתגלגל בנחשול בוז ולעג לחלש. ראינו את הכוח על גדות הנהר הזה – הרהיין – והוא כענק הפיסי הקדום, כאדם הפרא כ"וילדה מאן" השונא ובוחל בשרץ השורץ. ראינו והזהרנו: אל להוסיף לשרוץ, כי בנפשנו הדבר! אל להוסיף לשרוץ כנטולי־יש בין חומותיהם של זרים. כי הרהיין – הריינוס – מתעורר! ובהתנערו ישלח, כמאמרו של משורר זמננו, היינה, את הלמות פטישו במהלך־תמס. ממנו יוסיף ויעבור על פני חלש וחזק גם יחד, עד אם יכריעוהו וישיבוהו אל חרצובות הרהיין, אך אז כבר תהיה האדמה סביב נקיה מיהודים, שיכלו להיות חזקים גם הם אך גורלם עיכב.

– הוא איננו מעכב עוד. – בישרתי לקול המים הזורמים.

– לכך ניבאתי באמונתי בכוח שיגלה עמי ובשנאתי ל"וילדה מאן" – הפרא על הרהיין. – דיבר המנהיג – אך צחקו לי: “מלך” היהודים הדלים והקבצנים, מלך נטול־מלכות… והנני גיאה כי מלכות זו קמה אף שאינני בחיים. רוחי במלכות הזאת אשר לה ניבאתי בכוח לא פחות מכוחו של נהר הרהיין, כי מהגואדאל־כביר זרם כוחי לפו ומפו לנהר הזה והלאה, עד שחזר אל מקור גאונו שאין גדול ממנו – הירדן אשר בארץ – האם חיתה הארץ? –

– חיה היתה! – עניתי ביראת הרוממות, גיאה שהיה בידי להביא בשורה עד למנהיג שגורלו גורל גואל, אשר את הארץ ראה ולא בא אליה, כמשה. רוחו הלכה אתנו.

 

פרידה משוייץ… בפני מסך הברזל    🔗

הירד אחד מההר, בשובו אל המישור, ולא יצר לו – לא יצר בכלי נשימתו ובחדרי־לבו ולא יהא כאחד השרוי בצער על אבידה שאינה חוזרת עולמית? – – כן אירע גם לי בהישאר מאחורי הרהיין והעיר באזל היושבת על חופו – עמו גם המסילות והגשרים, מפלי המים והפלגים שגעשו באפיקים של ארץ ההרים… כל אלה נשארו שם, כאשר יישארו נכסי אחד, שאינו רשאי לטלטל מהם בצאתו מחוץ לגבול, אלא כדי שני זוגות גרביים, ממחטות ושאר תשמישים קלים שהם הכרח לאדם.

במטען קל כיוצא בזה נסעתי ולא היה בלבי אלא אותו הרהור מדאיב, שאין אדם עשוי לחפון במלוא חפניו מכל שהיה מתאווה לקחת: רחש ידידות והחזקת טובה נאמנים לבן־לווי שחרחר ומלא פקחות, המבלה את ימיו בלגלוג קל לשוייצים השקטים־השאננים, שראשם קשה מהבין לתנועת מוחו השנון של היהודי. אף סקרנות שלא באה על סיפוקה – לגבי הגבעות המודשאות, האגמים האובדים בערפלים והרים גבוהים מעל־גבוה אשר על ראשיהם ילינו קרחי־עד. רעב קדוש זה שלא בא על סיפוקו בוודאי הוא גם הגורם תמיד, שכל הנוטה ללון בארץ זו, ישיר עליה כי ירעב לה, אך לא כן עם הארץ היושב בה ישיבת־קבע שהוא שבע – השבע אינו אומר שירה…

ושוב לא נתתי את דעתי על העובדה שהוציאוני ברכבת מהספר של שווייץ בלי לפשפש הפעם בכלי וכי חזרתי ברכבת על פני אדמת צרפת, שתחנותיה היו ריקות באשון־לילה. אליבא דאמת, הייתי משקיף בעד האשנב אל התחנות האובדות הללו ואיני טורח לקרוא את שמותיהן. יתר על כן: שוב לא נתחמם לבי בהקלעי בחזרה אל רחוב פאריס ואפילו למבוי “אלבויי” עצמו, שבאכסנייתו הלוליינית היו חבושות מזוודותי. כן לא הייתי תאב לדעת מה מתחולל בלשכות אחי או מה על תכסיסים שנקטה מפלגה פלונית כלפי אלמונית, מה מאחורי הקלעים של מערכות עתוניהן ומה מבפנים לפרגוד של מטותיהן הראשיים.

מעין שוויון נפש ירד עלי לכל אשר סביב לי. מזוודות עמדו נגד עיני ואדע כי מסעי הגיע לקיצו, אף שכרטיס הזמנה היה ממתין בזה לבואי – כרטיס אחרון לוועידתם התרבותית של צירים יהודים מ"המזרח". – ועידה של יהודים אדמונים אשר מעבר למסך־הברזל המיסתורי, כאן בתוככי פאריס – ולא אזדמן אליה! – התעוררתי קמעא אף שעדיין לא שקלתי בדבר, שמא הליכתי לוועידה זו עשויה “להתפרש”, או אולי יראו בה משום גילוי “סטיה” לא רצוייה לצד שכנגד? –

הרי לא עסקתי מתחילה עם ראשים ומנהיגים והאמת ניתנה להיאמר כי הם גם הם לא עסקו בי. – באחי בני־עמי באשר הם עסקתי ואליהם הלכתי בין היו בואייטשפל שבלונדון ובין בבורסת יהלומים בברוסל, בין במחנות מינכן ובין כצירים בוועידה זוטה או רבתי… הרי שגם כאן יתכנסו אחי, ולו מן האדמונים, – הבה ואלך אליהם בטרם היפרדי.

שמתי את הכרטיס והלכתי בהרהורי לוועידה – והיא בקצה הכרך, באולם קטן, אשר בפתחיו כבר שוטטו־הסתופפו אותם הולכי בטל וסקרנים, אשר ענין ישר לוועידה זו לא היה להם, אף־על־פי־כן היו תאבים לשמוע מה ידובר בזה, כדי למסרו אחר־כך במפלגות ובעתונים, לאמר: כן דיברו “האדומים”, כן התווכחו ביניהם־לבין־עצמם, שקעו בניגודיהם וסתירותיהם אך כמובן הצו מלמעלה הוא פעל, כיוון, הדריך..

אף אני נכנסתי בזהירות אל אולם אשר לשולחנותיו ישבו צירים ובלבי מעין היסוס – שמא סטאלין בכבודו ובעצמו מציץ על הליכותי חודר לעמקי מחשבותי או אולי אחד מיועציו… שמא ברית־המועצות כולה עלולה להתפרץ מסוגרה ולגזור על שכמותי: כלך לך, כי ריח הריאקציה. זה חופש הדעה שאתה דוגל בו, נודף ממך במרחק ת"ק פרסא… כן סבור הייתי ולתמהוני נקראתי לשולחן הוועידה ונתכבדתי כאורח מהארץ, אשר ברית־המועצות כבר הודתה בקיומה, – לוקחתי אחר כבוד בין אחי.

התבוננתי אל פניהם סביב – ולא זרים הם לי, מודעים מתמול־שלשום, כמו ראיתים בילדותי באחד מחוצות פינסק ואחר־כך באחת הקבוצות או הלשכות בארץ. הפנים שאינן קפואות לעולם אלא ערות – אבר מאברי העם הזה אשר הושמד, אך שלוחותיו הוסיפו להציץ ציץ – חיים הם העולים תמיד מתוך המוות. ואני מבקש לקרוב אליהם – אך מחיצה חוצצת… אני מבקש לקרוא להם: אחי! – ומסך חוצץ… בעיניהם הכבושות קוראים הם מעל הכתב דינים־וחשבונות והרצאות על חינוך ילדים אשר שרדו, על קרשי התיאטרון העממי שהתמוטט, על כוח הביטוי שאזל מגולתם, כאותו דם שהוא אוזל והולך מעורקי האיש שנאנש. הקשבתי:

– בפולין היו לנו בשנה זו ששת אלפים ילדים בבתי־הספר והשאלה החינוכית העיקרית היתה כיצד לנטוע בהכרת הילד את עצמאותו “הדימוקראטית” המלאה. אף נבחנה השאלה, ברוח התנאים החדשים השוררים בחיי עמנו, כאשר שתי לשונות – אידיש ועברית – נוספו על הלשון של המדינה. – כן דן בבעייה בלשון סטאטיסטית־מדעית מחנך ותיק.

– אנחנו השחקנים הנודדים, באי־כוח הבמה והתיאטרון היהודים, שהיו תוססים מלשד עממי, עומדים כעת בפני קיבוצי העם וידינו ריקות. אנו נותנים מכל שהיה לנו בעבר, אך רפרטואר חדש מעמקי החיים החדשים שלנו – אין… – היתה מתנה שחקנית קמוטה אך מלאת רגש, בת שגדלה על קרשי התיאטרון היהודי־העממי, אשר בשמו ובמסורתו הגדולה נתקשר שמה.

– אנחנו, כמובן, מרימים על נס את תקומתה של מדינת ישראל אחרי שברית־המועצות הגדילה לעשות למענה, – קם להצהיר לבסוף דובר ראשי בוועידה – ואומרים: עם מדינת ישראל אנחנו במלחמתה ובמאבקה נגד כוחות השחור האימפריאליסטיים ובעד נצחון ההתקדמות ברוח הדימוקראטיה העממית האמיתית.

– גם אנחנו… – החרה אחריו כאחד שכפאו שד שריד ה"בונד" אשר עד לקומוניזם לא הגיע ועם זה לא הודה כי נשאר במאסף. אף צחות לשונו הזכירה את הימים הטובים של הוויכוח הסוציאליסטי הסוער “ברחוב היהודי” לשעבר. – כי דברינו התקיימו. המחשבה הסוציאליסטית של ההמונים הרחבים הביאה את הנצחון, והריאקציה הבורגנית לצורותיה הרקובות לא תוכל להגיד בשום פנים כי נצחונה הוא…

היתה איפוא רוח אחת בדברים שנאמרו ואף־על־פי־כן היה דרוך קרב סמוי מעין. הללו מתוחים והללו חושדים וחשודים: כיצד אמר פלוני בשאלה של הלשונות ומה נאמר בדבר ההגמוניה של הלשון האחת על השניה? חזרו והתוכחו, הבונדאי “היורד” הגא מנכסי התרבות שלו והקומונאי שחיכה לראות איך יפול דבר בין היריבים, כאחד שהכוח בידו.

ובכל אלה היה מנסר גם פה אותו הלך־רוח של אכסנית־ארעי, בהיותו מנסר בכל כינוס יהודים אחר שבפזורה. דהיינו, מעין סוגר הוא העולם הזה ועל אף רשות הדיבור אשר ניתנה, אין אחד מתיר את עצמו מהסוגר הזה – – ואני, אשר על קיבוציהם הנפוצים לא נמניתי ובסדריהם החדשים איני מבין עד־מה, אך זאת שמעתי: ברומניה כך וכך יהודים ובתי ספר, בהונגאריה – קיבוץ יהודי מונה כך וכך – בפולין. בצ’כיה.. מורים ובתי ספר… סמינארים.. תיאטראות ועתונים… והמדובר הוא בשרידים – שרידים – אודים – – ברוב מאמץ קשרתי את דברי, לאמור:

– אחי ורעי, – אמרתי – בסוף דבר הרי אני עומד להפרד מכל מה שראיתי ושמעתי. היתה לי סקרנות פיסית ללמוד את החדש שביהודי באשר אמצא אותו, אך איני צריך לומר כי הלימוד היה קשה. שרידים ומתי־מעט מרבים נשארנו, והרים מפרידים בינינו, ולא הבדל לשון עיקר אף לא הבדל דעות ואמונות; הבדל תנאים הוא החוצץ והעושה ויכוח־דברים בינינו למיותר.

– מיותר?… מדוע מיותר… – שמעתי שואלים אותי שאברר את דברי.

– לא אענה לכם במשלים, אחי, כי עמוק עניננו ממשל. לא אדבר בחידות כי משהו מגורל האנושות כולה קרה כאן תוך ימי דור אחד, ואף־על־פי־כן אין אנו שומעים איש את שפת רעהו. אנו מדברים במונחים שונים ובתפישות שונות. אם אומר לכם כי להבנת ענין מדינתנו לא די בהערכת ההווה בלבד, אלא יש להזקק לגישה היסטורית – הרי תשאלו אותי אילו דרגות היסטוריות עברו עליכם שם בארץ־ישראל, תוך הזמן הזה, ולא ידענו? ואם אבוא בטענה אליכם, מדוע לא תבינו לעניננו כפשוטו – אתם שארית פליטה של המון יהודי, של ניצוץ יהודי גדול מן העבר? הרי תשיבו לי: וכלום נהירים לכם דרכים בהם נתגבשה השקפת־עולמנו אנו? – לאו… איני יודע וכן אתם אינכם יודעים. בעל־כרחנו נפרדים אנו בלי סיכויים להבין איש את רעהו, בזמן שבימיננו הדגל התכול־לבן ובימינכם הדגל האדום הנערץ עליכם. נפרדים אנו אף על פי שיודעים אנחנו, כי אי־שם במעמקים יש קרבת בשר בינינו, אשר לפני שלושים שנה היה בה משום ממש יהודי גדול ועתה מותנית היא בתנאים – – –

יותר מכן לא יכולתי להמשיך כי נתליתי בעצמי בחלל ריק או נתקלתי בקיר אטום והענין היה יקר לי מכדי לשחת דברים לריק. סוף דבר הרי לא כיוונתי את דברי לפרסום בעתונים וגמרתי בהכרה פנימית שלא אמרתי מאום. שמחתי כי שעת הצהריים כבר הגיעה ונדברנו צירים־שליחים, בונדאים־קומונאים, עתונאים־סופרים מגשרי תהומות, ללא פולמוס עקרוני לסעוד ביחד בסט. דני העבש והישן, שם המסעדות העממיות הומות, שם המלצריות עוד מחייכות, שם תוגש לנו ארוחה במאתיים פראנק לאיש. וכיוון שלסעודה הלכנו בהסכמה גמורה, נמצאה מיד גם לשון משותפת לנו, לשון דלים ועניים בפאריס המעטירה:

– אתה הבונדאי לשעבר, – נקטתי עתה יתר חופש מילולי – שוא תכרכר בכרכורים ותודה נא לי למחצה או לרביע. נדבר פשוטות: עברית. זו לשוני אני, אתה יודע, אף שרוחשים כולנו כבוד ליידיש, ששירתה אותנו שלוש מאות או ארבע מאות שנה. אין חולק! – –

ולקומונאי הודיתי בפשטות:

– באמונה כי הייתי מקבל עלי כל גזירה שבעולם ובלבד שאראה במו עיני מה באמת חולל העם הרוסי הגדול, אך זו צרה כי מחיצות פוליטיות חוצצות בזעם גם על האמת עצמה.

ועוד לשחקנית הנודדת שהיתה עמנו וביקשה לקשור מזרח ומערב בנימים הדקים של מזגה האמנותי, אמרתי:

– רואה אני כי עתידה את עוד לנדוד על פני במות הונגאריה הצ’כיה, רומניה וצרפת, בכל אשר יהודים שמאליים חונים – ניחא. שירי להם את השיר: “ס’ברענט יידעלעך, עס ברענט” כאשר שרת לנו – – כי אהבתיו עד לדמעות ואפחד אותו עד זעזוע נפש – – אך בימינו לא ילך עוד יהודי רק באשר נוח לו לשפוך דמעה על קבר, כי לעתיד מצווים אנו ללכת.

וכאשר ישבנו בצוותא ושתינו כוס מיין השולחן העממי של איש צרפת, ידעתי כי זו “הסעודה” האחרונה לפולמוס ולחילוקי־דעות, לסתירות ולניגודים הקורעים קרעים בגוף עמנו ועדיין אין כוח בעולם שיאחה את הקרעים. נפרדתי ושוב לא ערבו לאזני דברי הברכה שהשמיעו לי חברים “עברים” ו"יידים", לי ולכל אשר יקר לי.

 

בדרך – למדינה    🔗

– – ויגנח האווירון מלוא גניחתו, עת פלש בעבי מרום והאדמה הרחוקה תחתינו. אין פלא בדבר: עשרים וארבעה מקומות היו בו ועשרים וארבעה יהודים ישבו בו על מטענם הקל, לאחר שהתחרו זה בזה להשיג כרטיס ולמהר באווירון זה, היוצא לאחר הפסקה רבת־ימים בדרכו לישראל. כאן שליחים צעירים של המדינה, פקידים שמשרדיהם קראו להם למסור דינים וחשבונות, אורחים שנקראו לבוא ולהביא את דבר המדינה שקמה וקשייה לידידי בית ולידידי חוץ באשר הם. נסעו מכל הסוגים האלה ואין ספק, כי בלט בהם הסוג שהיה קרוב למפלגה השלטת במדינה הצעירה – זו שהחלה לעלות תוך העבודה בארץ וקולה נשמע כבר בקונגרס ציוני, ועתה היתה למפלגת המדינה וראשה, ראש הממשלה – מי שהיה פועל בארץ.

מאליו מובן, כי נשאלתי גם אני באווירון, לאמור: נו, חבר… ודאי ותיק שכמותך חבר המפלגה הנך – ח־ח – ובושתי וגמגמתי –" הן", ו"לאו"…

– נו… מילא… שטויות… ומי מדקדק היום בכגון אלו… נ־נ – ודאי נשוב ונתראה עוד בכינוסים, באסיפות, בישיבות ובפגישות מטעם הציבור ומטעם המפלגה, המדינה ומוסדותיה בישראל. – כן אמרו הללו שלא ידעו לשון אחרת, דיברו בבטחה ואף־על־פי־כן החלו מסתייגים ממני.

באתי שוב על עונשי ואדע כי אני חוזר ומתכנס אל עולמי שלי בתוך ציבור שהוא אחד ומאוחד בכרטיס של מפלגה. לא קינאתי באלה אף שמחתי בחזרי אל קליפתי שבקעתי מתוכה למשך חמישה חדשים – – הושטתי ידי לקיבוצי אחים, קיבלתי מהם ונתתי משלי. עתה חסל, מטעני עמי ואני נוסע טס, האווירון גונח, כאמור, במלוא כוח טיסתו, פולש כחץ בין העבים – יש ונופל תהומות אך מיד נדחף למעלה ומרקיע, טלטלה רבתי היתה זו בין “הבורות” שבחלל האוויר הצח.

הנה האווירון בקצה צרפת ועדיין שימשו אותנו צרפתים, אף את קסם הריביירה ומונאקו לא מנעו ממנו בחשכת הערב; הנה באיטליה והשירות נעשה דרומי יותר, עני ודל כארץ שדולדלה מהכיבוש; חנה ביוון – וקלחת צבאית־למחצה קידמה את פנינו, זו קלחת הליבאנט, אשר פנים משלו עדיין אין לו אך חי הוא ממה שגדולים ועשירים משפיעים עליו – מדי־שרד שנשלחו מארצות־הברית, התרברבות צבאית של ארץ אשר בגבולותיה מתחולל עדיין קרב־דמים פנימי, תחת מסווה של מלחמות – דעות ותנועות – – חנה האווירון חנייה אחרונה בקפריסין, אשר גם בה ריח אבק שריפה עמד, כמו התכוון הבריטי המפקח בשדה־החנייה, לשוב ולנצח מהאי על המלחמה בישראל…

– – והנה האפילה חיפה במפרצה, זה שהיה אך לפני מספר שנים מפעל ייבוש של חלוצים, ועתה הריהו שער המדינה. חג האווירון על פני המפרץ הזה וקנה שביתה לעצמו בתוך תנועה, שהיא ההיפך מרשמית אלא מעין תחרות של טירונים היא – בה הנשאל מתחרה בשואל והנבדק בבודק והנוסע היורד בקצין או בקצינת שדה־החנייה.

– רבותי, המזוודות…

– פשיטא, גם במדינה שלנו צריכות המזוודות בדיקה.

– דיבורים אלו לשם מה?.. ציוו על המזוודות ומשמע שיש להגישן. אדרבא, נראה כי יש חוק במדינתנו… סמל – סמל חייב כל אחד להיות!

התחרו איפוא אלו באלו שליחים, שלבם גס בשליחויות ציוניות וצעירים ששבילי שמים נהירים להם מרוב טיסות. ואין צורך לומר אלמוני – רב – אשר יהדות ארצות־הברית עומדת, כביכול, מאחורי גבו והוא די לו בתנועת משקפי־הזהב שלו לגבי הנעשה ולגבי הצריך להיעשות… המ… ודאי הדברים יישקלו יפה־יפה ויוכרעו בפגישת ועד שהיא קרובה להתכנס ובמועצה שתיקרא מיד אחריה… – אכן, הגיעה השעה, בה דברים נחתכים במועצות ובפגישות ולא נשאר לו לאחד־העם אלא לצפות בחיבוק־ידים – כי הכל ייחתך וייעשה במאמר־פה.

משום מה נצבת לבי לרמזים האלה, בדרוך רגלי על אדמת ארצי שהעלתה קוצים סביב לשדה החנייה. נצבת גם לקולם הער והמזורז של פקידי השדה, אשר לא הכבידו ולא הקניטו אלא בתום לב אמרו: ומה אתם רוצים – אימתי למדנו לנהל שדה חנייה? – נצבת הלב כאשר ירד הערב ומכונית נוסעים קרבה – ואפשר היה מיד לצאת לתל־אביב.. מעתה לא חשבתי עוד על גורל אחי בפזורתם, אף לא על הנוסעים לוועידותיהם, כי בעד אשנב המכונית הצצתי בחשכה לראות גבעה ולהבחין בהריסות, לחוש ברוח הלילה המנשבת מן העמק לשומרון – מה מליל? – –

– פשיטא… הרינו נוסעים במדינתנו. – לא עייף מהתפעל הנוסע בפעם חמישית לארץ.

– נוסעים בדרך זכרון־יעקב ונעבור על פני חדרה. – גילה הרב את בקיאותו.

ואמנם ענין הארץ לא היה זר לאלה, אף פעלו למענו בוועידות ובקונגרסים משך שנים הרבה ומהשמועה בלבד למדו כל שביל וכפר במעשה התישבותנו. עם זה היתה בי מעין טינה כלפיהם: חדרה… זכרון יעקב… ותל־אביב עצמה – מה ידעו עליהם, על חיותם־ראשונותם? – הודיתי בפני עצמי, כי עייף הנני למחשבות עצמי וזולתי, לכוונותיהם של שליחים ועצותיהם של צירים. שמחתי, כשנכנסה המכונית ברחוב העיר השרוייה בחשיכה ויכולתי לעצור בה כשמזוודתי בידי.

– כאן אני יורד. – אמרתי לנוסעים שנשארו יושבים – להתראות, יהודים.

– נו, ודאי… בפגישה או במועצה… – הואיל הרב לפטור בפיו.

– לאו דווקא. – לא העלמתי עוד מהם את האמת ואודה לאחרונה בפה מלא: – לא איש ציבור אני ולא אחד מעורב בעניני ציבור. על כל פנים היו שלום.

נשארתי עומד על עמדי ושאפתי רוח, כשמעיל הדרך לכתפי. עליתי במזוודותי במדרגות הבית ודלת דירת־מגורי נפתחה. שם פתחתי את המזוודות והזדרזתי, ככל הבא מדרך רחוקה, להוציא ולהראות כלי־מזכרת פעוטים ממקומות שונים: תמונה, סיכה, מאפרה – מזכרות משווייץ, מהולאנד, מצרפת, מדאניה, אגם מונטרי, ארמון שילון, גלויות רמבראנדט ולובר, פסלו של תינוק המוריד מי רגליו באחת הפינות של ברוסל. האמנם אך זה בלבד שרד עמי ממסע מהיר בו היתה מלאה הנפש דאגות והקבלות, גזירות שוות, חידושים ופליאות?.. פלטתי הכל לתוך חלל ריק של בית שהיה שרוי בפורענות המלחמה, והאשה ישבה בו דאוגה וילדיו היו בכה ובכה – השמעת? – הידעת כבר? – בנו של פלוני נהרג. בתה של אלמונית… נפלו אסונות קשים!

נדם עלי עולמי מיד והחילותי מפרק בשקט גם את חפצי המעטים – הצצתי בהיסח הדעת אל מדף הספרים שהעלה אבק ושולחן נקי מנייר אשר נדמה כי רוח חייו יצאה אותו. הנה הנהו הפרק החדש: בעד החלון כבר נדחפות המכונות המאובקות, מטעני נוער עוברים ביעף. –

הם הם המטענים השרים והחיים, אשר זר תהילה ענד כעת את מצחם – זר עשוי מערבות, ממרחבי אבק וממעברות הרים, שלא שיערו אותם יולדיהם־מולידיהם. – ואני במאסף הולך ומטען נוסף עלי, מטען שאולי אין חפץ בו בשעה זו לאיש, לנער, נערה – אף לאחד – ונמצא, למי אני עושה במערבולת זו, אשר רק עזים ואמיצים רואים בה דרך? – לעבודה… – שמעתי את עצמי אומר, ככל שהדבר נראה מוזר גם לי, באין נייר על השולחן ובעוד אבק כבד נח על כריכתו של ספר.

שוב לא בודד ראיתי את עצמי אלא חלק ממטווה, וככל מטווה שיש לו התחלה הרי גם נקודת־מוצא לו לעולם גדול שראיתי בנודי. – כאן איפוא נקודת־מוצא שלי גם במדינה וממנה יש לתת את ידי ולהוסיף לטוות…

– לעבודה… – אמרתי בבטחת־יתר, כמו היה הנייר מוכן ועטי שלוף ולא חסרתי מעתה אלא לשלוח את ידי לעבודה – – –

 

השאלה הארצישראלית בקונגרס פא"ן (1948) – (נספח)    🔗

כיוון שעברו “ימי המעשה” וקונגרס פא"ן בקופנהאגן כבר מאחורי, על החלטותיו ורשמיו ואישיו – הריני יכול לרשום כמה דברים, בין נוגעים הם להחלטה “הארצישראלית” שנתקבלה בקונגרס זה, ובין נוגעים הם לכל אשר גרם לה. ואמנם קונגרס פ.א.ן אינו ענין לפוליטיקה, כמנוסח וכמודגש, אך יש עניינים פוליטיים אשר עיקרם תרבות – ואנו הרי עדיין סבורים כי עיקר תחייתנו תרבות הנהו. למחשבה זו יש לנו שותפים הרבה וללא “מזימות עקיפין”, אלא פשוטו כמשמעו. בכך נוכחתי תוך הרצאתי במסיבות פ.א.ן של סופרים צרפתיים בפאריס ובלגיים בבריסל שקדמו לקונגרס וברוח זו הגיבה פה ושם גם עתונותם. מעודד ע"י העובדה הזאת הכינותי נוסח הצעה לקראת הקונגרס של פ.א.ן אשר הבאתיו ללונדון, כדי להגישו שם למזכירות הכללית של הקונגרס. בענין זה נעזרתי במומחים ממני: ברל לוקר, לואיס גולדינג ועוד.

יש לומר, כי בעניין זה הושטה לי עזרה מכל צד וגם אל סופרי אידיש פניתי מראש, כדי להבטיח את עזרתם. משאלה זו נשלחה טליגראפית למרכז “אידיש” בניו־יורק ויושב הראש שלו, הסופר לאה’לס, טילגרף ברוח זו אל הנציג בפא"ן, מר לבטויץ מאנגליה. נוסח ההצעה (אשר בינתיים כבר נודע מהעתונות) אמר, כי הקונגרס העשרים המתכנס בקופנהאגן מוקיר את העובדה של התחיה התרבותית של העם היהודי בארץ־ישראל (בעיקר לנוכח החורבן של מרכזי התרבות שלו באירופה מידי הנאצים), וכי הוא מאחל לסופרים ולמחוללים של התחיה הזאת להגביר חיל גם במאורעות המתרחשים עליהם (מלחמת העצמאות), כדי להמשיך ולהעשיר על אדמתם את התרבות – “שנתנה לעולם את אחד הספרים הגדולים ביותר”.

עם זה יש לזכור, כי האווירה האפוליטית בקונגרס פ.א.ן, “טוהרה” עוד יותר עם המלחמה ולאחריה. מצד אחד פעל החשש, שמא ע"י התערבות פוליטית לא מוצלחה – לא יועילו כי אם יזיקו; ומצד שני פעלה העובדה של מציאות “שני קצוות”. אם תקום לדבר על דיכוי המחשבה החפשית מקצה מזה, הרי נמצאת מוכרח לדבר על דיכוי מקצה מזה. מוטב איפוא לדבר על “פרינציפים”, ככל שהדבר נכנס בתחום הקונגרס ולא להיתפס לעובדות. בזהירות זו אין לראות את “הפחד”, שרבים סוברים לראותו, ואפשר שלאחר מעשה עלי להודות כי יש טעם לשבח בזהירות זו ואלמלא היא, עלולה להימנע כל אפשרות של הידברות באכסניה רוחנית, מעל “לראשי הניגודים” השולטים באומות. ולא אוסיף, כי יש חומר־נפץ כגון זה וכי רבים באים מצויידים בו.

אומות קטנות ואומות גדולות, אומות של הקצה מזה ואומות של הקצה מזה. אגוז־הפרך של המרכז הגרמני, אשר עדיין צל מעשיו מהעבר הקרוב פרוש עליו, למרות כל המליצות על הסליחה והכפרה. עניננו גם הוא לא היה איפוא נטול־חשש מבחינה זו. ואם לגבינו פג החשש וגבר האומץ, יש להודות על כך לכמה גורמים, ובראש להם להתגוננות הגבורה של מדינתנו הצעירה במערכת הימים של התהוותה. בלי לנקוט לשון של הפרזה יש לומר בבטחה, כי מעשי הגבורה הישראלית החדשה צודדו את לב האומות והארצות, בלי אומר ודברים.

פרט שני חשוב לגבי ענייננו היה אכסנייתה של דאניה: ארץ זו איכסנה בלבביות, בפשטות ובנימוסיות של רמה תרבותית גבוהה את הקונגרס, בלי להבליט את כוחה היא ובמגמה עיקרית לעשותה נוחה למתארחים. משום כך נענתה מיד ותלתה בלי ויכוחים את דגל המדינה שלנו בין דגלי המדינות של הקונגרס. המזכירות והנשיאות השתדלו למלא משאלתו של כל נציג וליישר הידורים כאפשר. מבחינה זו אמרו על הקונגרס כולו, שהיה מוצלח ביותר.

כמכוון מראש חולקה התכנית לשנים: חלק שהוקדש לספרות בלבד וחלק לאקטואליות. במרכז החלק הספרותי עמדה הרצאה של שלומברג’ה (נשיא פ.א.ן, צרפת) על טיבה של פרוזה: צורתה בימינו תוך סקירה על שיאיה בעבר (בספרות צרפת). הרעיונות “הצרפתיים” הם בעיקרם, כי זלזלה ההרצאה יתר על המידה ב"אידיאה" של הכתוב וכמעט לא ציינה אותו כגורם חשוב המתנה “גם” את הסגנון והצורה. בכל אלה כדאי אולי להודות, כי רעיונות “צרפתיים” אלו יש להם ערך לגבי דידינו, אשר המזלזלים בצורה ובסגנון מרובים בנו יתר על המידה.

הנני מודה כי מטעם זה נראו לי ההדגשות של הסגנון והצורה אף שהופתעתי לשמוע כי בעיני המרצה חטאו גם טולסטוי ודוסטוייבסקי לעקרונות האלה, שבהם יכולות לעמוד כביכול אך הספרויות הותיקות בלבד – קרי: צרפתית – ולא ספרויות צעירות לימים (הרוסית בכללן!).

המתווכחים הרבים שקמו להשתתף בוויכוח לא גילו מקוריות, אלא ראו הזדמנות למסור על המתרחש בספרות ארצם. מחאה מרדנית ואורגינאלית נגד עקרון “הצורה והסגנון” עד לביטול הדקדוק, נשמעה רק מפי סופרת סקוטית נעמי מיצ’ינסון, אשר במחלצותיה דמתה לאחת החלוצות הוותיקות שלנו מכנרת או מדגניה (חקלאית אף היא). לא אפרט בזה את האמור, אף שהיתה התנגשות סביב לשאלה, בין המחמירים שבספרויות “הגדולות” ובין המקילים שבספרויות “הקטנות”, עד שקם פיטר פרויכן (מחבר ספורי האסקימוסים) והודיע בגילוי־לב, כי סופר בן ספרות “קטנה”, הרוצה ומוכרח להתקיים – אינו פנוי לדקדק בסגנון ובצורה, כי מחובתו לשקוד יותר על העלילה, הואיל והיא מושכת את הקורא.

הצעות רבות, שהובאו בינתיים לישיבת האכסקוטיבה, דיברו בזכות חופש המחשבה של הסופר ודמו להצהרות אשר למעשה נוסחו עוד קודם לכן בצ’ארטר של פ.א.ן עצמו; בין אם הצהירו האנגלים על נחיצות האמת ושיקול הדעת (Truth and Reason) ובין אם אחרים טענו לזכות חופש־הדעה של הסופר בכל מדינה – הרי למעשה לא חידשו מאום. משהגיעו ההצעות לעניינים קונקרטיים (הצעה נורבגית בדבר צ’כוסלובקיה ותלונת הקטאלונים בדבר המתחולל בתחום חופש־הדעה בספרד), התגלע הוויכוח ונסתיים בתיקו ובהסתמכות מודגשת על האמור בצ’ארטר, שלא לנקוב שמות… מעתה תפשה מקום מרכזי מאוד שאלת החזרתו של מרכז הסופרים הגרמניים למסגרת פ.א.ן־קלוב, שאלה שנמשכה מקונגרס קודם.

יש להודות, כי הגואלים לתיקון זה נמצאו דווקא בין “יהודים טובים” אשר קמו לטעון כביכול לתיקון האנושות. ודאי הוא, שהשאלה הגרמנית הזאת היתה מוצאת את פתרונה, במוקדם או במאוחר מעט, גם בלעדי הגואלים היהודים וככל מעשה של התחסדות יתירה, היה גם בשתדלנות יהודית זו טעם לפגם. כאדם נורמאלי, הריני מודה ואינני בוש, כי הדברים הרכים של הסופר הגרמני בכר – דברי נוחם והכאה על חטא – לא עוררו בי התרגשות. אינני מפקפק שדיבר בכנות אותה שעה על מעשה השטן שאירע לעם הגרמני, אך מעשה־שטן בסוף דבר נשאר כמות שהיה ויפה לו השתיקה מדיבורים וממחיאות כפיים!

מה לעשות ומטבעם של יהודים הוא להזדרז יתר על המידה ל"מעשה־מצווה", אף שהיא בניגוד לכל רגש נורמאלי, כשמתיך עדיין מוטלים לעיניך. לא הייתי מרבה לדבר בענין זה, אלמלא השתקפה “צדקנות” זו של יהודים גם לגבי ענין ארץ־ישראל. אף כאן היו מהם ראשונים שהזדרזו לדקדק ולהצהיר, כי אמנם סופרים אנגליים יהודיים הם ואינם מבחינים מה קודם אצלם – אנגלי ליהודי או להיפך… – מה שאין כן שאר הדנים בשאלה (משני “הקצוות” כאחד) אשר הבינו דברים כפשוטם וגילו ברורות את חיבתם, אך הזהירו על השלום, כיוון שההודים מצאו עילה לטעון את טענת שלום אסיה כולה, וכאן ענין שראוי לעמוד עליו.

ענין מיוחד לנו בהודים, כיוון שבני אומה גדולה וותיקה הם, בני אסיה “גם” הם ובני תרבות רמה, ובאמור באחרונה, אפשר עוקץ העניין. אודה גם אני, כי עמדתם הנאה של אלה עוררה בי מחשבות על אפשרויות של הבנה ועל חשיבותה של הבנה. לגביהם אין מקום לנקוט לשון של הפרזה, כי גם דבריהם הם “בנחת נשמעים”. ומספרים הם על כמה עשרות אומות אשר מהן מורכבת אומתם וכמה לשונות אשר מהן מורכבת ספרותם, מספרים על עבודה גדולה ומאומצת, אשר הם מצווים לעשות בתוך הודו וכן על פעולה אשר יש לעשותה בכל אסיה כולה, כי אחדות היבשת מחייבת. בדברים כגון אלה יש משום ריסון והשפעה, אף קוראים הם (גם לנו) לקחת חבל בעבודה תרבותית גדולה זו.

לא זה חשוב, כי הצהרתי בתשובה לדברים כאלה, שאפשר ואני מכיר את הערבים (אשר מדובר בהם) יותר מרבים היושבים בקונגרס, אף היו ימים ובאתי בסוד אהלם וכפרם. לא זו בלבד שאנו מיטיבים להכירם, אלא אפשר ומיטיבים לחבבם משאר הטוענים. כן התקרבו והלכו הדיונים לנקודת־חום בשאלה הארצישראלית, עד שההודים שוב לא ראו לעצמם אפשרות לעמוד בה. לנוכח חשש זה של פירוד, היה מוצא אחד: להביא את הקונגרס לכלל דעה ברורה, כי אמנם הנציג העברי דורש עידוד לתחייה התרבותית של עמו, אבל עם זאת איננו מתנגד למשאלה אשר תובא ממקום אחר, לראות את הערבים בתחייתם התרבותית. כיוון שהובעה הדעה הזאת תוך סיום בברכת “שלום” (עברי) – בטלו כל הצעות התיקונים, וההצעה עברה ברוב דעות מכריע ובתשואות, פרט לקולות אחדים (צ’אכוסלובקים והולאנדים) אשר ראו בדבר “ויתור”.

ההחלטה נוסחה לאחר כמה תיקונים ויצויינו כאן לטובה מצד אחד המבקר האנגלי הנודע מקקארתי, אשר באופן פרטי העמידני על כמה תיקונים, ומצד שני מר גולדינג, אשר קיבל עליו ליישב את ההדור שבהצעות ההודים (הללו הודו לי אחר כך, כי בלבם ובמאודם הם נוטים לעניננו, אך אכסנית פ.א.ן. מחייבת). אושרה איפוא ההחלטה בתוספת קצרה לגבי הערבים. אף האנגלים ניחמו אותי על דרך הגיונם המיוחד גם בענין זה: הרי קיבלתם 70% מדרישתכם והצעתכם ותהא דעתכם נוחה.

אפשר לומר, כי בסיום השאלה הארצישראלית עברו שאר הענינים במהירות רבה. נשמעה הצעתה הרשמית של איטליה בדבר הזמנת הקונגרס לוונציה בשנה הבאה (ספטמבר 1949). הושמעה גם הזמנת סקוטלאנד לגבי 1950, ונשארה פתוחה שאלת 1951, כיוון שההזמנות עדיין לא סוכמו ומציעות הונגאריה, פולין ואפשר גם מדינת ישראל.

שוב השתלטה רוחם הנוחה של הדאנים עם הסיום, כשם שליוותה את הקונגרס מיומו הראשון – הושלמה גם תכנית הטיולים וקבלות־הפנים, ההצגות ושעשועי ה"טיבולי". לצערי, ענייני היהודי עיכב ולא יכולתי לקחת חבל בכל סדרת השעשועים, כי נקראתי להרצות בפני אחינו על הארץ ויצירתה. ופעם שניה נקראתי להרצות בפני חברה “טולראנץ” של סופרים ואמנים דאניים, אשר הציגה לעצמה מטרה (בין שאר מטרות). לשכנע את הממשלה הדאנית שתכיר במדינתנו, בלי להשגיח בשתיקת המדינות הסקאנדינביות האחרות. בשתי הפעמים מילאתי את התפקיד במיטב יכולתי, כי האכסניות היו חביבות עד מאוד, בין האכסניה של היהודים ובין זו של הדאנים. באחרונה כלולים שחקנים ידועים וז’ורנאליסטים. וכיוון שעיני התכלת של האיש הדאני מרוכזות הן ותמימות, מצאתי כאן שכר כנגד ההפסד בטיולים.

וגם מהמעט אשר עלה בחלקי לראות (והרי ידעתי ארץ זו גם מימי לימודי החקלאיים), נוכחתי לדעת מה רב הטוב והצפון בארץ זו – טוב אנושי וגם כושר של אימון־מנוער במחשבה, ביצירה, בעבודה ובמלאכה, בנימוס ובדימוקראטיה אישית שבטבע.

שוב לא התפלאתי לראותם עשירים ועניים מעורבים יחד במקומות השעשועים יוצאים לטיוליהם בסוף השבוע מחוץ לעיר, למחנות־נופש, ליערות אשר בהם הצבאים הנודעים לשם גדלים, להנאתם ולדאגתם של אנשי קופנהאגן. למותר לומר, כי זכרתי אותה שעה את חירוף־נפשם להצלת אחינו בימי הרעה, מאחד הדאנים עד לבית־מלכותם. זכרתי פעם נוספת, כאשר שמעתי את מר פרי מלך קאי, נשיא הפ.א.ן. הדאני, מייחד בדברי הנעילה זכר להוגה קירקגאארד, אשר רעיונותיו פרצו את גבולות ארצם חוצה. גם בזה היה מטוב־הטעם: לא נאמרו דברי נעילה שגורים, אלא קיימו את המסגרת של קונגרס לרוח ולמחשבה עד לסוף. –

 

מסע בתורכיה וביוון    🔗

הייתי מפליג כבר בדרכי חזרה לארץ על פני ים־השיש הרוגע ושחפים מלווים את נתיב־המים המקציף של האניה, כבימים עברו, ובזכרוני צוללת מחרוזת השמות שלמדתי לדעת באיסטאנבול – איה סופיה סוליימנייה, דולמה־באכצ’ה וארמון יילדיז – צוללת עם הבוספור וקרן־הזהב ועם מראה המיפגש ההיסטורי של אסיה ואירופה כבאגדת עבר – – ומה טעם לשוב ולספר במה שסיפרו רבים? – כמה טעמים, אף מראות ישראלית ספציפית, אם חוזרים אנו לשעה קלה אל ילדותה הקצרה והמופלאה של תחייתנו.

– – מיד נזכרים אנו, כי אך זה לפני מספר עשרות שנים היינו נתונים בארץ במשטר הממלכה העותומנית, אשר לקונסטנטינופול בירתה היו נשואות עיניהם של שוחרי ציון הראשונים. כל החולמים הללו – הנוצרי סיר אוליפאנט או הבילויים חסרי־הכל בלשכתם, איש טבריה או איש ירושלים מבעלי התכניות לתיקון ישוב הארץ, קארל נטר וד"ר הרצל, ימים רבים אחריו, – הכל קיוו עפ"י דרכם וגישתם להשיג כאן פירמאנים ו"כתבים" של השולטן, לטובתה של התישבות יהודים בארץ־האבות; והבארון רוטשילד קיים כאן נציגות קבועה כלפי המשרדים של הויזירים כדי להגן על מפעלו הוא ולעמוד על משמר עניניהן של המושבות הקיימות.

נזכור עוד, כי לימים עשתה ההסתדרות הציונית נסיון נוסף לאמץ את קשריה עם החוגים המדיניים של תורכיה, כאשר זו החלה מתחדשת והממשלה עברה לידי התורכים הצעירים, אף קיצה של האוטוקראטיה השולטנית קרב והלך. – אז נוסד כאן עתון בהשתתפותו של זאב ז’אבוטינסקי מצד אחד ומנהיגים צעירים מקרב הישוב עצמו באו ללמוד באוניברסיטה של קושטא – בהם נשיא מדינתנו יצחק בן־צבי וחברו ראש הממשלה ד. בן־גוריון, י. שוחט איש “השומר” ומשה שרת מקרב החניכים שבגרו בארץ. – הללו וחבריהם שאפו לאמץ קשר וקיוו להגביר הבנת גומלין לעניננו במרכז הממלכה העותמנית.

ולבסוף, גם הטעם הסובייקטיבי־האישי: בקושטא־איסטאנבול עברה דרכנו מרוסיה לארץ, ואם עזבנו את רוסיה בימות החורף הקר והצובט והים השחור טילטל את הספינה והנוסעים בה בלי רחמים – הרי בהתקרבות לקושטא היה משום חוף מבטחים ובאקלימו הרך של הבוספור משום קרן־אור, שבאה להשכיח את חשכת העבר שנשארה מאחורי גוונו. מכאן אותה סקרנות מובנת, בה הבטתי עתה, לאחר קרוב לחמישים שנה, לעבר מוצאו של הבוספור אל אותו ים, אשר בו היינו מפליגים כפורצים מן החשיכה לאור ומעבדות לחירות; אף ההכרה הנעימה שהיטבנו לעשות, אם גם ביחידים בעשרות אלמונים בלבד נסענו אז.

כל אלה, כמובן אינם אלא מבוא “נאיבי” לגבי התמורות שהתחוללו מאז בעולם כולו ובתוכנו, לא פסחו על קושטא־איסטאנבול אף הוארו כאן באורה של מהפכה מיוחדת במינה. לא עוד עיר־הקסמים של פייר לוטי, אשר רבים סלחו לה את עריצותה ופיגורה, את שלטונה האוטוקראטי ואת הרמונות הנשים שבה, בשל קסמה וחינה הביזאנטיים־המזרחיים; – הארמונות אשר בנו השולטנים מבית עותמן, הם גם שנשאו בתואר הכליף של העולם המוסלמי – ארמונות אלו עומדים דמומים כזכר לעבר, אשר לאורו כותבים עתה היסטוריונים בגילוי לב על מה שנחשב סודם של סריסים וחידתם של עריצים.

יתר על כן: אותה מערכת של המינארטים התמירים, שנזדקפו שומרים על איסטאנבול והפגינו מראשי גבעותיה כלפי המערב את כוחו הכל־יכול, כביכול, של האיסלאם – הם וכיפות המסגדים המתקמרות ביניהם ומתגבבות זו על גבי זו, כשהן מזהיבות בחרמש־הירח־והכוכב כלפי השמים המדומדמים של איסטאנבול – אף הללו נפתחו לעיני צופה. שוב אין פחדו של “המאמין” הקנאי על “הכופר” מונע לחזות בהם ולראותם כסגנון בנייה נוסף או ממוזג עם האמנות הנשגבה בעשירותה היוונית־הביזאנטית שקדמה בארדיכלות הבנייה בעיר הזאת.

הווי אומר: קרעה תורכיה חדשה קרע במסורת העותמנית של אימפריה כבושה בחרב האיסלאם. שוב אין דרוישים מרדימים או מעוררים את קנאותם של מאמינים לסיף ול"ג’יהאד"; שוב אין אשה כלואה וצופייה בעד רעלתה בגעגועים אל עולם־החוץ מבפנים לסורגי ביתה… אין שליטה כל־יכולה לדת על החיים… ואחרון־אחרון – קושטא־איסטאנבול אינה בירה, כי לאסיה הקטנה ולא בחוף אירופה הועתקו עם אתא־תורק, מחדשה של תורכיה, מרכזה ולבה של המדינה.

האם מיניה־וביה התחוללה התמורה הזאת ותהליכה כבר הסתיים? דומה, כי זו השאלה המגרה אותנו למראה מיפנה זה במסורת שמנתה כ־400 שנה, עת מכתתים אנו את רגלינו במעלות ובמדרונות המרוצפים אבן, יורדים ממרומי העיר אל מרכזיה העתיקים – וחומת קונסטנטינופול הביזאנטית עדיין מזדקרת פה ושם בנדבכיה, אף מגדלם־מעוזם של סוחרי־גנואה עדיין מתנשא לרום, וצי אניות וספינות שוקק מקשר את חופי העיר השוכנת על שתי היבשות. השאלה הופכת לשיקול נוסף שעה שרואים אנו בבני הכפר האנאטולי נוהרים לעיר ההומיה, מזמנים לה כוח עבודה זול אך בו בזמן מזרימים בה דם הררי־עקשני, החותר גם הוא לקחת חבל במאבק הלאומי על הקיום בעולמנו המחודש.

מייצגת איפוא קושטא־איסטאנבול שלב אפייני של הפיכה בפינת־עולם זו, שאנו מתערים בה ונעשינו שותפים לה – והדברים עדיין חדשים ביסודם לגבי דידינו. רואים אנו עם מייצר בשיטות נחשלות אך ביד חרוצה תוצרת חקלאית בשפע – תוצרת אדמה וים – ומשיט אותה אל השווקים הפנימיים שאינם חסרים מאום; רואים בדור צעיר, על שני מיניו, נוהר אל בתי־ספר ואל מגרשי הספורט. ניטל שלטון ה"פס" מעל הראש, פסק מחולם־לקול־התוף של דרווישים והוא נבלע והולך במחול־חוצות של נוער בימי חג “הקרבן” (בייראם"). קרוב לוודאי, כי קרב והולך קיצן של הרבה ארחות־חיים גם בכפר האנאטולי הנידח תוך הכרה מתעוררת וגוברת, כי התורכי לא בא לעולם לשמש כאחד המאמינים הקנאים בלבד, אלא נועד להיעשות שותף לשלטון העומד עליו להנהיגו.

שלא מראות כלכלית בלבד, אף לא מדינית־פוליטית, אלא מראות ההתפתחות האנושית, נרמז כאן כי אומה עשוייה לנתק כבלים. ודאי ייאמר, כי התנוונות השלטון של שושלת השולטנים גרמה… חתירתן של מדינות המערב החישה תמורה זו… אף שיחקה השעה לאומה זו שקם לה מנהיג צעיר ומחדש… בסוף דבר, האומה כולה ממשיכה בתהליך זה, למרות הפטאליזם שגדלה בו. במילים אחרות: גם “הלוט המזרחי” כוחו לא לעולם עומד ולא משמים “נתקדש”, להמשיך לשלוט ברוחו של האדם האסיאתי ובארחות חייו.

שמא זה הלקח העיקרי העולה כאן לנגד העיניים, עת מימי הבוספור מוסיפים ללחך בנועם את היסודות של דולמה־בכצ’ה, וארמון יילדיז שוב אינו צופן במרומיו את המזימות והתככים של “שולטן אדום” או עריץ תשוש? – לקח זה נראה מובן ומאלף משנה, כאשר זכרתי את האוצר הדל של המילים התורכיות מימי לימודי בארץ… “גיזל”… ו"צ’וק ידי".. השמעתי ולא קימצתי בשבחים, שהכל “יפה וטוב מאוד”, כי מסתבר שהתורכי החדש נוח לשבחים לא פחות מישראלי – – ולמעשה ראוי לכך: הוא פשוט ודיבורו דיבור, אינו זהה כלל עם הלבושים האוטוקראטיים בהם זכרנו את הפשה, הביי, המודיר והקיימקאם מן העבר… אפשר לומר, כי בצניעות ובביישנות מה עושה התורכי דרכו ל"אור", אם כי לא נמנה כלל על העמים הפחדנים במלחמה. נתחוור לי לקח זה ונתתי את דעתי יותר על אחי היהודים באיסטאנבול.

ודאי שאינם מעור אחד וגם קהילתם אינה אחת. כאן הפלג המכובד והוותיק של ספרדים, אך יש גם איטלקים שניכרים הם ברוך־מזגם וגם תפילתם עשוייה רינה כבושה ולחן מאופק, וכן פליטי אשכנזים. בפלגים אלה אינו בולט, לכאורה, חותם היסטורי מיוחד אותו אנו מחפשים – וגנזי ארכיונים כמעט ואינם שמורים. הנימוק הוא: טעמי הזהירות בימים של הפיכות שעברו עליהם. אף־על־פי־כן צאו וחפשו את עקבות העבר ותמצאום, אם בהעתקת המרכז היהודי בקושטא־איסטאנבול גופא, אם בבתי הקברות אשר נשתקעו בשני חופי העיר, אם בקליטת פליטי אדירנה (אדריאנופול), כאשר מרכז זה נפגע לאחרונה מאימת הנאצים, ואם בבית־כנסת נעול ומסוגר השוכן במעמקים, של שרידי עדת הקראים. פה ושם עדיין מרחפת במעומעם מציאותם של “מאמיניקוס”, מצאצאיהם של אנשי שבתי־צבי, שזו דרכם מכבר להתעלם מבני־בריתם לשעבר ויהודים גומלים להם בהתעלמות – באופן שנעשו נושא מגרה וצופן־תעלומה לחוקרים בלבד (כשמם המיסתורי דומנה").

עם זאת, אם נניח ליהודים מימות־החול, מהחנות בחאן ובבאזאר, המעידים על עצמם כי שטופים הם מימים־ימימה בחיי שעה של מיקח־וממכר – נמצא גם חכם אציל־נפש, פרופסור אברהם גלאנטה, שהוא עצמו מסר את חייו קודש לקורות הפזורים האלה אשר באיסטאנבול ובשאר רחבי תורכיה, עד לקהילות קטנות ששרדו באיי הים. הוא עצמו מוצאו מעיירה קטנה הליקרנאסוס, שכמעט ולא היו בה יהודים, ואין להסביר את היתפסותו לחקר היסטורי עקשני אלא אם נאמר, כי הירודוטוס שמוצאו גם הוא מעיירה זו, אצל מרוחו על חכם תמיר וצנוע זה…

לכך טוען גלאנטה הישיש בחדוות חוקר, כי יש היסטוריה לעדות הללו של פליטי ספרד ופורטוגאל ויש על כך פירמאנים וכתבים שולטניים מלפני מאות שנים, שהוא טרח הרבה לגלותם. ובשמעו כי גם אתה הנך עוסק בחיפוש כתבים מימים עברו – הרי אינו חוסך בענוותו ממך את התואר “חכם”, הבא להשוות כביכול את עמל חייו עם עמלו של כל חוקר שעבודתו בכך. על שום ענוותו זו זכו גם מחקריו לשמש כיום מקור בר־סמך לקורותיהם של יהודי תורכיה והם עצמם מודים: אם תרצה לחקור ולדרוש לענין־מה, פנה לך אל פרופיסור גלאנטה – – או: האם שאלת כבר מפיו בענין דנן, כי הוא המקור המוסמך לכל.

אף נעימה השיחה עם חוקר ישיש ומיוחד, המבלה את אחרונות שנותיו על יצועו מתוך הסכמה פנימית שלווה “שהמוח והלב והמשכב” משמשים גורם מפרה לרעיונות של חקר ויצירה, בחינת “בשעפים מחזיונות לילה” – עם זאת אתה יוצא בהרגשה, כי שוב לא יעלה בידך על נקלה לצרף באיסטאנבול ידיעה לידיעה. – ספריות משל יהודים כאמור, אינן שמורות וארכיונים ב"בל־נמצא" (אין זאת, כי בגנזינו אנו בירושלים יימצא עתה יותר מבאכסניות רבות של הפזורה).. אף־על־פי־כן נודע אופי מיוחד, אולי “חוסר אופי” – או מעין חותם קוסמופוליטי שהוטבע בקהילה זו, כי במרוצת הזמן נשתקעו בה בבירה גם מיוצאי הארץ וגם הללו שעמדו בראשית תחייתנו. אם לוקחו מכאן לארץ פקידים ומורים למושבה ולבית־ספר, ע"י הבארון רוטשילד או “אליאנס”, ובהם שבתאי לוי הזכור לנו היטב כראש עירית חיפה ועוד – הרי מהם חזרו אל ארץ־מוצאם והמעטים הללו תוך חייהם השוטפים שומרים את גחלת הזכרונות על ראשית ההתיישבות, כמו היו חיים אותה כעת.

– קראוזה… מקווה ישראל. המושבות הראשונות… מה השאלה? “עמדתי עם אבי, ואני פעוט בשער מקווה ישראל, כאשר ד”ר הרצל ומשלחתו ציפו למעבר של קיסר וילהלם ופמלייתו" – סח לי עזרא נייגו, אשר עיניו דולקות במרץ בהיותו כבן שבעים, ויש לו לספר, כי אמנם אביו, יוסף נייגו, היה ממנהליה הראשונים של מקווה ישראל ונאמניה. – אגרונום פעיל בהתיישבות, שדעתו היתה נשמעת והשאיר בדפוס כמה דברים הראויים להיזכר, מתוך ידיעה קרובה של אישים ודמויות באותה תקופה, אשר לגבי דורנו תיחשב כנשכחת, אך משום מה באיסטאנבול טעמה עמד בה.

כאן דברים חיים על בארון הירש ואשתו קלארה, אשר הגדילה לעשות כפילאנטרופ למען בני־עמה אחרי מות בעלה ויותר ממנו. כאן דברים על אלברט (אברהם) ענתבי, זה רב־המרץ והמזג אשר עמד באומץ ובסיכון־חיים על משמר הישוב החדש כולו. כאן גם דברים על מעשה ההתיישבות בראשיתו – ועזרא נייגו הבן, השוחה בזכרונות הללו, מעניק מהם לאיש־שיחו שבא מישראל, תוך שילוב העבר עם מראות איסטאנבול־רבתי אשר יאהב. ואמנם להלך בהדרכתו, בשבילים המובילים מחופו של הבוספור אל פרברי האצולה מן העבר וההווה, לשוט בחברתו באחת הספינות המהלכות בין החופים, הלוך־ושוב מאסיה לאירופה, לראות בארמונות המתמוטטים על גדות הים ולחזות בנתיבי־המים – שעה של הנאה היא.

ויש עוד יהודים טובים הנמצאים לך בנעימות, כשהם מתפנים מחנותם שבבאזאר או ממשרדם אשר באחד החאנים. אפשר כאן המראה שונה, או אולי כך היה גם בימים עברו, עת יהודי ישב נינוח בתוך ד' אמות של חנותו, אשר עם רחוב מוכרי העורות והנעליים או מוכרי האריגים או העובדים בנחושת. כאן יושבים הם מבוקר ברחובם המקורה גג, אשר סבלים עומסים בו וצרכנים־לקוחות מרחבי תורכיה צריכים לו, – והם מתפנים ופולטים בלשון שאינה שגורה בפיהם “ברכה” ו"משאללה" ומכבדים בכוסות “צ’אי” או בקפה.

כאן מתחייך לפתע אל מול פניך אחד היושב צמוד למושבו תוך החומה ממש, הוא עובד בתכשיטים – והוא הקראי שהתפלל אמש ברוב שטף בבית הכנסת הנידח והשמיע כמה חידושים, אשר כת זו נתפסה להם בעקשנות – צ' במקום צ וכתיב “יוי” בסידורים וכיוצא בו, אף זאת נקטו כלהכעיס: אם הללו, הספרדים, לשון־ביתם לאדינו, מנין שלשון ביתם של קראים לא תהיה יוונית דווקא – להבדיל מלשון המשא ומתן ברחוב – תורכית?! – עקשנות זו אולי היא שהיתה פעמים רבות בהגברת הסבל של כת מכיתותינו – – עתה מחייך אלי מודעי מעל מושבו תוך החומה, לאות ולסימן, כי הוקם שלום במחנה וידם של רבניים לא תהיה עוד בקראים או להיפך. – ומן העבר המהול בהווה – אל ההווה עצמו שגם בו עומד הטעם “ההיסטורי”.

ב    🔗

שרידיה הקדומים של אתונה מתנוססים ברוב הדר וחן כובש מעל האקרופול, לאחר חופי אסיה התלולים־הנזעמים. וניתנה האמת להיאמר, כי אפילו ירדתי כאן לחנייה קצרה ואני טעון קנאה לכבודה של ירושלים בירתנו – הרי נכבשתי בעל־כרחי לתנועה מודרנית קוסמופוליטית זו, שאין לכנותה אלא בשם “עליה־לרגל לאתונה”. ודאי סייע לכך, ידידי היווני הצעיר קראוואלאקיס, שזכר לי חסד ביקורו בישראל וגמל לי “בעליה” ממש אל קדשי אתונה וחרבותיה במרומי האקרופול ולרגליו – אבל גם התכונה מסביב השפיעה.

אך יפה עשתה, לטעמי, חבורה צפונית זהובת־שער שהתייצבה ושרה משירי הצפון על המדרגה הנושאת עליה את עמודי הפורפיליאה. הם שרו בפשטות, כמו הביעו ברמה את שמחתם על מלים שלמדו וחשבו אותן מתות ועתה קמו חיות לנגד עיניהם. ודאי עמלו בזמנו רבים להציב את נדבכי השיש הגדולים זה על גבי זה וארדיכלים קדמונים ידעו לחשב, כיצד יתנשאו לרום ולא ימוטו – התוצאה היתה כי אצילות ונוי רוממו כאן את רוחם של הוגי־דעות, אשר בין עמודי השיש התהלכו וכאן הורו – חברת־אדם בת־זמנם מהי? – עד שזכו, כי גם חכמי ירושלים הסגורים בד' אמותיהם הודו במציאותם של “חכמי אתונה”. ושאלתי בזהירות מובנת את ידידי קראוואלאקיס:

– הרי שסוקראטס, אינו ערך אנושי בלבד אלא מצוי הוא תוככם גם היום כערך חינוכי?

– פשיטא. – השיב לי – ילדינו לומדים אותו בבית־הספר, ואם גם הלשון העתיקה צריכה לפירושים, הרי יוונית היא כבימינו…

לכאורה יש לתהות על עובדה זו של עלייה לרגל חדשה לעולם הקלאסי, אף לאחר נצחונה הממושך והמוחלט של הנצרות. אמנם רבים הקדימו ובישרו עלייה זו וביירון היה ראש המבשרים המהוללים של יוון העתיקה החדשה; אך היום נוהרים בריות מעולם המעשה, שבעי מלחמה או עושר, שאינם אומרים די גם בהון המצטבר במעמדם ובמדינתם ואינם סומכים רק על הוויכוח המדיני־הרעיוני המנסר וחוזר בעולמם סביב. הם חשים הלום כשואלים לסוד הכניעה הפילוסופית השקטה שהתחוללה בשעתה לבשורת אל־יחיד, לאחר שבכניעה־לשעה לא היה כלל משום התבטלות סופית – אלא שוב מגילויי רוח־האדם בתמורותיה.

– ברי… – חוזר ומשמיע לי ידידי קראוואלאקיס – מאז חפירות טרויה (או כלשונו טריה), הרי הומר שוב איננו אגדה ואין צריך לומר מלחמות יוון עם הפרסים, האי סלאמיס ופריקלס ו"מאה האיים" השייכים למדינתנו. – ואף־על־פי־כן – “אתם הצלחתם יותר בתקופה הקצרה לעצמאותכם”.

ואם גאה אני בהודאה זו מפי מלווי היווני, איני נתפס לה… אלא בעל־כרחי אני אומר, כי לקח אנושי גדול מוסיף להתגולל לנגד עיני תחת שמי התכלת המזוככים בתכול־ימים של איזור זה, אשר ראה רבות בחלקו האסיאתי כבחלקו האירופי. כן משתמע, כי היווני רגיל לומר: “אני נוסע לאירופה”… “אני נוסע לאסיה”.. התורכי המתחדש מקבל עליו באסיה את רוח המערב, פירוש: גם הם כמונו מרגישים במשימת הגשר והקשר בין מזרח ומערב, עבר והווה ואף־על־פי־כן חוזרים ומדגישים הם, כי הצלחנו כבר יותר מהם.

סוף דבר, אחד שהפליג באניה או המריא באווירון, הרי מיד הופך הוא ליצור בינלאומי, שאין להבחין – “למי הוא”? – וכיוון שנתלש ממציאותו אף דעתו נתלשת וסקרנותו לגבי פלוני ופלונית שוככת. – ונמצא כל־כולו שוקע ברום־אוויר מזה או בכחול־תהום מזה. בכה מתנשאים צוקים בלב־ימים, ללא קשר ביניהם לבין יבשה קרובה, ובכה מקפצים דלפינים בהרף־עין, בלי שתספיק לתת את דעתך, האם מדגת־הים הם או שמא משרידי הנימפות המשתעשעות אל חרטום האניה – –

כאן רק המלח הפשוט הוא הבקי ונוקב בבטחה בשמות זרים: צ’אנה־קאלה… אק־דאח.. עד אם חלפו גם הם ומלח חוזר לעבודתו, ניצב עם ערב על משמר, כשעינו חדה להבחין בחשיכה, באורה של אניה שטה, בין רמזי אור של ישובים ומגדלורים – וכיוון שהבחין הוא מודיע ומכה בגונג.

– אניה משל רוסים היא. – פולט הוא בוודאות – משל אנגלים האניה. יוונית עברה… זו דרכה של אניית רוסים.

– הרי שמתקדמים אנו אל מטרתנו. – הנך שמח להסיק ומתפנה שוב לראות, בהפעיל האניה את מכשיריה מדי תתקרב אל חוף או בקפלה את כבליה מדי תרים עוגנה. נבלעו שקים בבטן האניה או נפלטו ארגזים מתוכה – מנופיה פרקו או הניפו, ומלח יורד לשוטט בחופשתו בעיר, או נוסע בא להצטרף.

– – שוקי ארץ וחוצות עיר – אף זה ענין משעשע, כי כאן אפייה של ארץ ואומנות בניה, כאן כושר כפיהם לעשות! תאנה זו מה נאה כבושה היא, על דבשה ועל מתקה, וצימוק זה מה רך זגו. פרי מצופה־סוכר כיצד השכילו להתקינו, ואין צורך לומר זה הבטנה אשר מפנים הארץ ההררית־החרבה יבוא, כשקליפתו קשה וחרבה כמכורתו. מה עוד תבקש לראות – וכאן ברונזה יצוקה בחפצי־נוי, נחושת עשויה פיתוחים שונים, אריג מתנוסס בצבעי ארגמן וכסף. אכן, כלו מעותיך וקצרו ידיך – ועדיין לא ראית אפס קצה של מלאכת־עם בתפארתה! –

– והרי לבוקר עלינו להיות ארוזים ומוכנים! – נזכר איש־שיחי.

– אכן, לבוקר עלינו להיות ארוזים בכל וחסל סדרה של נסיעה. – הנך מחזיר לו בחיוך פרידה.

כי בינתיים נעלמו מכבר איים, נשתקעו במרחקים יבשות גדולות וזעירות – אי־שם ממשיך להשתרך צי־קרב קטן על פני המים הרוגעים כמו לא ידעו סער. וחוף ארצך קרב כשהכל ניצבים אל מולו בצרורם ובמטענם. – משום מה תזכור כיצד האניה נדה תחת רגליך וגלים המו באשון־לילה כאשר שר של ים הרתיח מצולות – הרתיח והפסיק – – אין זאת כי עדיין לא שקט זה ים־התיכון בין חופי ארצותיו העתיקות־המתחדשות –