א    🔗

¹

מכל ערבי השבוע ומכל פעולות השבוע אהבה יהודית הקטנה את ליל השבת. לאמיתו של דבר, אהובה היתה עליה כל פעולה בצריף, כל פגישה עם החברים. אלא שבפעולה רגילה, בחוג או בשכבה, היו מתחילות מחשבות מטרידות עולות בה. והיתה חשה, גם אם היה לה מה לומר בשיחה, שבעצם, אין כל טעם למה שתאמר היא, שבודאי דברי שטות יהיו דבריה והכל ילגלגו עליהם בקרבם, אם גם לא יגלו זאת. ואז היתה שותקת ומתכרבלת בתוך עצמה.

ואולי אהבה את ליל השבת בגלל הרגשת החג שבצריף, גם כשלא היה השולחן מכוסה מפה לבנה, היתה האוירה בערב זה חגיגית במיוחד, בחולצות הלובן ובבוהק הפנים. והיא הן חסרה כל כך את הרגשת החג הזו בבית!

אך בשעות שבהן לא כסתה כלום מעצמה, ידעה יפה, שיותר מכל אוהבת היא את ליל השבת מפני שבו נפגשות כל השכבות במסיבה אחת; מפני שבו היא רואה אותה, את אַילה. זאת אילה מהשכבה הבינונית, בת השש־עשרה, הגבוהה, השחומה, עם העיניים החומות, הגדולות והתוהות ועם השערות מצבע שאינו חום ואינו זהוב, ואשר יש בו – בכל זאת – גם מזה וגם מזה. מה שהיה נפלא ביותר באילה זו, שעשה אותה דומה ביותר לאילה, היה צוארה הדק, הגבוה, השחום והגמיש. מצואר זה לא היתה יהודית יכולה לגרוע עין. כה ענוג היה! לא פעם אחת, רצתה זו הקטנה, בת השלוש־עשרה ללפות בידיה, הנוקשות והגסות, את הצואר הזה, לפות היטב, עד לכאב – ולבכות. משום מה היה תמיד עולה בקרבה רצון לבכות כשהיתה מסתכלת בו באותו צואר.

וזו אילה, הדמות הנכספת, הבלתי מושגת, כמה היא רחוקה, גם כשהיא יושבת כאן על ספסל, ממולה, ומקשיבה כמוה, לאותו הסיפור שקורא אי־מי בקול.

יש שהיתה תופסת את עצמה, ומרגישה שנתנה בה, בזו, מבט רעב עד לעורר חשד. ואז היתה חשה באדמומיות העולה מתוכה ובפניה המסמיקים עד לשרשי שערותיה הישרות והקשות. עיניה היו מתחילות למצמץ ביתר מהירות, ביתר עצבנות. שונאת היא את מצמוץ עיניה, את שערותיה הקשות, ואת כל פרצוף הפנים שהיה נגלה לה בראי מדי הסתכלה בו. “מכוערת” – היתה חושבת בצער – “מכוערת כולי”. ובכל זאת, הסתיר ממנה הראי משהו, את הדבר האחד שלא גלתה היא לפניו – את צחוקה. זה החיוך המאיר, הזורח, שהיה מבטיח נאמנות ורוך בלי מצרים. זה החיוך שהיה חושף את השנים הצחות והתמימות להפליא, אותן השנים שהיו מעלות על לבו של אורי מחוג “מענית” את הפסוק: “כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה”. אלא שהיא לא ידעה זאת, כי המעיטה לצחוק, ולפני הראי לא צחקה מעולם.

אותו ליל שבת, שהיה מלא־ירח וזוהר, יצאו מחוץ לצריף ושרו. הלילה היה מבושם וגדוש, והים רבץ בשלוה תכולה. מאליהם נתבקשו שירים של שקט וערגה. אילה ישבה בברכים מקופלות, כשפניה נוכח הים. היא שרה חרש ובתשוקה. מאחריה ישבה יהודית הקטנה ועיניה נעוצות בעורף השחום שהיה קרוב כל כך. לפתע – והיא לא ידעה כיצד, אמרה:

– אשיר לפניכם שיר חדש!

תמהו. יהודית הקטנה, הנחבאת אל הכלים, יודעת לשיר?

כן, היא יודעת לשיר, כנראה, הנה בוקע קול, חלוש, עדין, מתנדנד קמעה, רך עד לחמלה ועם זה מלא נועם. היא שרה:

“כאיל תערוג אל אפיקי מים…”

עם המלה הראשונה הפנתה אילה פתאומית את ראשה לאחור: כן, העינים הללו נעוצות בה. ללא מצמוץ, ללא מבוכה – בהתמכרות ללא גבול.

כאיל תערוג אל אפיקי מים

כן נפשי תערג אליך, אלהים – – – "

מה לה, לקטנה? מדוע היא מביטה בה כך תמיד? הצדקה אורה חברתה, כשאמרה לה בפשטות מבוגרת ורצינית: “אילה, הנערה הזו התאהבה בך. דעי להיות טובה אליה!”?

והיא לא ידעה להיות טובה אליה. מעולם לא רחשה חיבה לילדה הזו, הקשה, הבלתי מובנה, חסרת החן. עתה, כשהיא חשה בהתמכרותה שלה, צר לה על שלא נהגה כלפיה ברוך קמעה. למה היא כפוית טובה כל כך?

וכשהלכו הביתה, קראה אילה ליהודית שהלכה מבודדת: חכי! זו התעכבה, עצורת נשימה: “הנה היא, הנכספת, האהובה. היא קוראת לי!”

אילה נגשה, חסרת גמישות. ידעה שעליה לעשות משהו רך, טוב, ולא ידעה כיצד. מחוסר מלים אמרה:

– שמעתי שאת מבקשת את הספר “הרעב הגדול”. ישנו בידי ספר זה. אם יש ברצונך – בואי מחר ותקבליהו.

יהודית גמגמה “טוב” עלוב, ושתקה. אילה שאלה:

– מהו השיר ששרת, ממי למדת אותו?

– מאבא.

– שיר יפה – אמרה ונדמה. שוב לא היה לה מה לומר. הלכו ושתקו. האחת מפני שלא מצאה נושא לשיחה. והשניה מפני שלא העיזה לומר אף מלה מכל מה שהשתוקקה להביע. החישו את צעדיהן ונתערבו בשאר.

למחרת, כשבאה יהודית לקבל את הספר, נתקלו עיניה בהכנסה בתמונה שהיתה תלויה מעל המיטה. תמונת אילה, משורטטת בקוים־לא־קוים, מרפרפים, מעודנים, פורחים באויר. ארבע הרגלים הדקות והארוכות נדמו כמרחפות מחשש נגיעה במשהו שביר. העינים הגדולות, החומות, היו תלויות בחיבה ובערגה בה, במסתכלת.

אילה נגשה ואמרה רכות:

– תמונה יפה, הלא? איזה חיה ענוגה ומלאה רוך וגעגועים. הלב מתמלא אהבה וחמלה.

ויהודית חשבה: “אכן, אותן העינים, אותה הגמישות, אותו הצואר, אותו הצואר…”

 

ב    🔗

אורי הנער העליז מחוג “מענית”, בא לצריף וצהל:

– חבריא, יש לי הפתעה נהדרת!

עטו עליו בשאלות, אך הוא באחת:

– אתם חושבים שאתחיל לספר לכל אחד? סבלנות, עוד תדעו!

– אל תהיה גאותן, ספר! – קרא מי.

והוא בשלו. היניחו לו. הכל חבבו את אורי על רוחו הטובה, על היותו חבר לכולם, לרבות הגדיה והשפנים שהיו בפינת החי, על הצחוק שלו, התמים, הכנה, על אהבתו כל עבודה, על רוח הבדיחות השופעת ממנו תמיד.

וכשנסתדרו בשורה, עמד וסיפר, בלהיטות ובעיניים נוצצות כדרכו, איך עבר הוא ליד “אגודת חובבי הטבע” וראה אדם מאכיל זוג אילות נפלאות ליופי. הוא עמד והסתכל, ופתאום הפטיר, כלאחר יד:

– מתי תמליט האילה?

– בעוד חצי שנה.

– אולי תתן לי את הולדות? – שאל, מבלי להאמין כלל באפשרות כזו.

– ושערו נא: “אם תבוא להאכיל את האילות פעמיים ביום – ענה האיש – תקבל את הולדות”. נו, הפתעה כהוגן, מה?

היתה צהלה. לטפל בזוג אילות! חמש־עשרה ידים התרוממו כששאל אורי מי מוכן להיות המטפל הקבוע בחיות הנחמדות. יהודית רטטה. היא אינה יכולה לבוא: אמה חולה ועבודה רבה מוטלת עליה.

אך אורי הקונדס התריס: חכו, בבקשה! רק אחד יכול לטפל בהם – ואני, לכל הדעות, ראשון בתור!

אורי זה!

והוא טיפל בהן. יום יום, בהקפדה, באהבה. האילות הזקופות הכירוהו ואהבוהו.

כשהיתה יכולה להתגנב מהבית למחצית השעה, היתה יהודית באה ושוהה עמו שם. איזה נועם תנועות, איזו עדינות ואצילות! דומה היה לה, שימים יכולים לעבור עליה בהסתכלות ובטיפול. כל האהבה שרחשה להיא, הבלתי מושגת, שטפה כאן ועברה לחיות הנפחדות. לו רק יכלה לרכוש לה אילה קטנה אחת!… היתה נותנת אותה לה. דמיון נואל! אך… לראות את אילה מטפלת באילות, מאכילה ומלטפת אותן, לתת לאילה מתנה כזו… אולי… כשתמלטנה האילות שתקבל השכבה? שנתיים וחצי לחכות!

וכשתמו ימי החופש ואורי נסע אל מחוץ לעיר, אל בית־הספר הכפרי, למשך כל השבוע, עמדה השאלה: מי יטפל באילות. ונתברר, שהחברים כולם עסוקים בלימודים, בשעורים ובפעולות ואין לאיש פנאי לטפל באילות. יהודית הקטנה עמדה בין יתר חבריה וכמעט שקראה: “אני אטפל!” אלא שפתאום עברה אותה כברק מחשבה איומה, שהחרידתה כולה. ובכל זאת הלכה וכבשה אותה בכוח איתנים. היא עמדה, נסערת ורותחת. לא שמעה, כששאל המדריך הרוגז: “איה הן, איפוא, כל הידים שהתרוממו בהסכמה לקבל את הטיפול בחיות?” לא שמעה, כשטען מי, שעונת לימודים עתה והעבודה רבה; גם לא שמעה כשהועלתה בכלל שאלת קיומה של פנת החי המביאה פגרים יותר מבעלי חיים. רק כשפנה אליה המדריך ואמר: “אולי את, יהודית?”, נזדעזעה:

– הו, לא!

ושוב חשה שהאדמומיות מציפה אותה עד לכאב.

עוד לפני סוף הפעולה התגנבה מהצריף ורצה ישר אל “אגודת חובבי הטבע”, והודיעה:

– מהיום אני מקבלת את הטיפול באילות במקום אורי.

כן. עתה לא תצטרך לחכות שנתיים וחצי. עתה – יהיו בידה בעוד שלושה חדשים ולדות נחמדים, ואז – אז תהיה אילה קרובה אליה, מסבירה לה פנים! ואולי… אולי גם תאהב אותה במקצת?

והיא נשתקעה כולה בטיפול. התחילה להעדר בפעולות. איש לא ידע מה לה. ואיש לא התענין לשאול אותה על כך. בודאי עניני הבית! היא שמחה על שלא התענינו בה, ופחדה פן יחקרוה ואז תסתבך, ברצונה להסתיר את הסוד ויתגלה קלונה.

פעם בשבת, כשפרסה לפני האילה את הקשואים והמלפפונים שהביאה מהבית, שמעה פתאום קריאת צהלה:

– אי, יהודית! מה לך כאן? הקבלת סוף סוף את הטיפול באילות! זה היה אורי שחזר לשבת מבית־הספר, ובא לבקר את אילותיו. יהודית חרדה והסמיקה, אך אורי לא הרגיש בכך. נרגש נכנס לחצר הקטנה. הן הכירוהו, החיות החרדות. לטפוהו בלשונן ובמבטיהן וחיככו בו את צוארן הענוג. יהודית, חשבה בעצב:

– כמה יודעות הן להכיר טובה למי שטוב אליהן, למי שאוהב אותן!

אורי חזר ושאל:

– את מטפלת בהן בקביעות?

– כן – ענתה זו במבוכה – אורי, אל תספר לאיש! זהו סוד! אני מטפלת כדי לקבל את הולדות לי ולא לשכבה.

אורי נדהם. יהודית, יהודית הנאמנה, תנהג ככה כלפי השכבה?

– מה פירוש: לך? – שאל בגמגום, נבוך ותוהה.

– בעצם, לא לי – ענתה יהודית, כנעורה ממבוכה, והמשיכה מתוך החלטה פנימית: – לא לי. אני – למה לי אילות? ואם תהיינה לשכבה – כלום אינן שלי? אני צריכה לתת אותן במתנה… והשפילה עיניה נבוכה.

אורי הרגיש, שיש כאן משהו מיוחד. הסתכל רגע בפנים שאינם יפים, בשערות הקשות ובאדמומית הבושה. תקפו הרצון לראות את הצד הרך בפרצופה, ביקש לראות את החיוך הטוב והנאמן ואת השינים “כעדר הרחלים”. טפח לה, ליהודית, בחיבה גדולה על כתפה, ואמר בצחוק טוב:

– איזה מתנות אלה על חשבון השכבה?

ואז ספרה לו פתאום, ובעצמה לא ידעה כיצד נפלטו מפיה המלים. ספרה לו על חדשים של געגועים ואהבה, על רצון עז ועצום לעשות משהו טוב להיא, הנכספת, לעורר את תשומת לבה, את רגשות חיבתה – ולו גם לרגע. היא דברה בהתעוררות, בהפסקות, בהתפרצויות, אך בלי בושה. כאילו לא היא המספרת. כאילו לא זר היה זה שעמד מולה.

לפתע השתתקה. שבה אל עצמה. הסמיקה שוב, חטפה את הסכין והסל וברחה.

 

ג    🔗

אילה באה לצריף בליל שבת במאוחר. בהכנסה, הבחינה מיד בנער זר שישב בין המסובים. היו לו פנים מצוינים לנער. היא לא יכלה שלא להבחין קודם כל בסנטר מרובע כל־שהוא ועז, ובעיניים כבדות ואמיצות שהיו תלויות בדובר ולא הבחינו כלל בנכנסת. אחר כך ראתה כהרף עין גם את הבלורית האמיצה, שהיתה תלויה במרדנות מתגנדרת על מצח רחב ובהיר. מיד תקפתה סקרנותה הרגילה לדעת מה שמו. היה בו משהו מיוחד ואמיץ. מוכנה היתה להשבע ששמו אהוד, או עמוס, או גיורא, או כיוצא בזה. כבדרך אגב שאלה את אורה שישבה לידה:

– מיהו זה השחרחר? חבר חדש?

– כן. עבר הנה עם הוריו מהמושבה.

– מה שמו? אהוד? – הפטירה והתחרטה מיד.

– אהוד? לא. פשוט – זאב. עושה רושם טוב, הלא?

– זאת נראה לאחר שתים או שלוש פעולות, ענתה אילה בקרי.

אך בלבה ידעה היטב, שהוא עושה רושם טוב גם לפי פעולה אחת. היא רצתה להסתכל בו שוב, ולא העיזה משום מה. העבירה, איפוא, את מבטה סביב סביב על פני עיגול היושבים, והגיעה – אגב הסיבוב – גם אליו. הוא נשא לפתע את עיניו. להרף עין שקעו מבטיהם זה בזה. לאילה היה פתאום לא נוח. חששה, פן הרגיש מישהו במבטה, והפנתה את ראשה לבחון. כן, הנה זו הקטנה, שוב מסתכלת ומסתכלת – כבולעת אותה חיים. רגע – הציף אותה גל של שנאה לאורבת, למרגלת. ומשנהו – שכחה אותה. את הבלתי נחשבת.

היא לא שמעה מאומה ממה שהוקרא, סופר והושר. לפתע חשה שהיא מלאה עליצות ללא פשר. רצתה לקפוץ ולשיר ולרקוד. שמחה על שלבשה הערב את השמלה שעינה כעין החול, המרוקמה בחום ובזהב, זו השמלה היפה כל כך לצבע שערותיה ועיניה, ואשר בלבשה אותה אמרו לה לא פעם:

– את יודעת? שמך מתאים לך.

כן, היא ידעה זאת יפה, ובכל זאת נעם לה לשמוע את המלים. להיות דומה לאילה, ענוגה וקלה וזריזה כמוה!

והיא היתה ענוגה וקלה וזריזה באותו ערב. צחקה הרבה ורקדה במעגל. אילו אמר לה מי, ששמחתה באה לה בגלל אותו נער שחרחר, בגלל המבט שנתן בה – היתה צוחקת לו. אלא שאיש גם לא חשד שזוהי הסיבה לעליצותה. הן אפילו סיבוב אחד בריקוד לא סבבה אתו, הן גם מלה אחת לא אמרה לו.

רק יהודית חשה באינסטינקט של חיה, שהערב נתגלה עוד מכשול בדרך, עוד מישהו שעלול לגזול אותה מידה. “למה בא? למה בא?” זעק בה משהו. וכשהתפזרו, הבחינה אילה מיד שזאב, זה השחרחר בעל הקומה, הולך בחבורה אחת עמה. ואחר כך הבחינה שהם הולכים לאותו רחוב. לבסוף נשארה כברת דרך קטנה והם נשארו רק שניהם.

את אילה תקפה מבוכה קלה, אם כי העליצות הסתירה אותה.

– מה שמך בעצם? – שאל הוא.

– אילה, ענתה בהדגשה. היא אהבה לבטא תמיד את השם מבטא נכון, והקפידה שגם אחרים יבטאוהו כך.

– אילה? – אמר ברישול – איני אוהב את השם הזה.

– מדוע? – שאלה כנפגעת.

– השם מעלה בפני תמיד את דמות החיה הזו, החיורת, הפחדנית, החלשה. מימי לא ראיתי חיה נפחדת כאילה ומבט חרד כשלה. דקה? ענוגה? אך מה יתן ומה יוסיף הדוק, אם בטחון אין בו? רק לברוח היא יודעת.

הנערה, שנבוכה והופתעה מאוד, התריסה:

– ומה? זאב יותר טוב?

– זאב? – השיב הנער ברצינות שהטילה אימה – הוא לפחות יודע לטרוף! המלים נשארו תלויות באויר בתוך השתיקה שהשתררה. היא הרגישה שעליה לומר עתה דבר, כי אחרת תפסיד, תפסיד באיזה מערכה סמויה מן העין. אך לא מצאה מלה אחת לסתור את הדברים האכזריים שאמר.

זאב הסתכל בה רגע, ראה את מבוכתה ואמר, כשעיניו מחייכות בחיבה:

– איזה מין אילה אַת! אפילו לברוח אינך יודעת כראוי!

 

ד    🔗

יהודית היתה מאושרת. האילה המליטה. כשבאה בבוקר השכם לחצר, ראתה מרחוק את בעל האילות והבינה שמשהו אירע. כשקרבה בריצה, ראתה את האילה הנקבה רובצת על הארץ, ולידה שני עופרים קטנים, אפורים־חומים, נפלאים למראה. מימיה לא ראתה דבר ענוג ויפה מזה. רגליהם היו דקות כל כך – נדמה היה שתשברנה. והעינים! הללו היו פקוחות ותוהות שבעתים, ומלאות היו לחלוחית כחלחלה וטובה. רצתה לחבק ולנשק את העופרים האלה, רצתה לגפף את צוארה של האם, רצתה לשאת את כולם בחיקה. היא לא ידעה נפשה. רב היה האושר מהכיל. הו, לו כבר יכלה להביא את העופרים האלה שי לאילה! לו יכלה לנתקם כבר משדי אמם!

היא רצה אל אורי ובשרתו. שני הילדים שמרו בתוכם את סוד האושר. מפעם לפעם היו שולחים מבט איש לאחיו מבין שאר החברים, כלוחשים סוד. פעמים רבות באותו יום ראה אורי את “עדר הרחלים שעלו מן הרחצה”. כה הרבתה היום יהודית לצחוק!

יום אחד, שבוע לאחר ההמלטה עלתה יהודית לצריף. לפתע, בצומת הדרכים, נפגשה לה אילה. גם היא הלכה לפעולה. יהודית הרגישה, שהיא לא תוכל לאצור עוד בתוכה את הסוד. היא רק תרמוז; הן בין כה – בעוד שבוע אפשר יהיה לגמול את העופרים!

– אילה – העיזה – אם את רוצה לראות דבר יפה, בואי ואראה לך זוג אילות ועופריהן הרכים. בואי מיד – הוסיפה בעירנות, שכורה על ידי גלוי הסוד – זה לא רחוק!

– עכשיו, ענתה זו בהשתמטות – עלי ללכת לפעולה. ומלבד זאת… בכלל אינני אוהבת אילות. אלה הן חיות חלשות, חיורות, פחדניות, פחדניות עד לרחמים. אינן יודעות לעמוד על נפשן. רק לברוח הן יודעות.

עיניה של יהודית קמו. היא ראתה את הרחוב מסתחרר ואת העוברים והשבים חגים כשכורים. מלמלה מה, וברחה, כשהיא משאירה את אילה משתאה ומשתוממת. היא רצה, נמלטה מהמלים האיומות אל שני העופרים הקטנים, התמימים, שלא ידעו דבר. האילה, האם, הזדקפה והביטה בילדה המטורפת בעיניה הפקוחות, החומות, ומבטה היה אנושי כל כך ומלא השתתפות בצער. יהודית לא יכלה יותר להתאפק. היא פרצה בבכי מטהר וסוחף בפני שלושה זוגות עיניים גדולות, נפחדות באמת, שהביטו בה, ביצור האנושי שהיה עלוב, חלש ונזקק לסעד של בריה דקה, אורירית, חרדה, היודעת רק לברוח.

הדסה.