– שיר זה מצויין! כן, אבל – האם קראת את רילקה? קראת את פסטרנאַק? קרא ותדע מה דבק בו משל אלה!
טענה לכאורה חותכת, מכרעת.
אתה שומע אותה מפי מבקרים, ואפילו מפי משוררים, והיא עושה רושם.
אבל הטענה מופרכת מעיקרה. בכנפים שאוּלות אין להגביה עוּף אף טפח אחד מעל לשטח. אין משורר מקבל מחברו אלא מה שהוּכשר לקבל, ולא עוד אלא שיש גדול שמקבל ממי שקטן ממנו; ובכלל: אין נוטל אלא מי שיש לו כוח ליטול; בלי יכולת עצמית לא הוּכשר אדם מעולם לכתוב אף חרוּז אחד טוב, – גם אם יהיו אלף דוּגמאות מזהירות לפניו.
*
ולעצם הדבר – כל יצירה היא בהרכבה המלא תופעה מסובכת כל־כך, ששום מבקר, שום חוקר אינו עשוי לעמוד על סוד צירופיה. החומר ההיוּלי הנרדם מעבר להכרת המשורר בחדרי־חדרים, צף ועולה ברגעי־יצירה מצדי־צדדים, לא־מוכּר, לא־צפוי, וצירופיו – גם מן החיים, גם מן הספר – כל־כך מרוּבים ומשוּלבים אלו באלו, שאין כמעט להבדיל ביניהם.
יש איפוא לנהוג זהירוּת ולהתרחק מכל הלכות פסוּקות כל פעם, שאנו דנים בהשפעות על משורר אמיתי. קטנוּת ההשגה היא לחשוב, שאם משורר בעל־יכולת הושפע ממי שהוא, הוּטל פסוּל של ממש ביצירתו. רשמים שבספר, שנקלטוּ אוֹרגאנית, כחומר ההולם את המשורר וטיב יצירתו, דינם כקליטה מן הטבע. כך קלט שקספיר, גיתּה, פּוּשקין. כך קלטו הגדולים ביותר, המקוריים ביותר.
המזייף אינו קולט, כי אם מחקה. ומחקה מדעת. זהו מה שמבדיל בין השפעה לחיקוי. השפעה היא תהליך בלתי־מוּכּר, תהליך פּנימי, בעוד שהחיקוי הוא שעבוד חיצוני. פוֹרמאלי. שעבוּד זה הוא הנותן מיד את אותותיו. גם אחד־העם הוּשפּע, נזקק לאחרים במידה שמצא בהם חיזוק למחשבת עצמו, אבל לא קיבל את מרוּתם. ופעמים לא מחשבת עצמו היזק, כי אם גם את מחשבתם של אלה שבהם נסתייע.
הייתי אומר, שמתוך אופן ההשפעה אנו עומדים על מקוריוּתו, על עצמיוּתו של המוּשפע. מבּיירון בזמנו, ובזמננו: מווייטמן, מטשיחוֹב, מהאַמסוּן – הושפעו רבים. אבל הגדולים קיבלו חיזוּק מהם, בעוד שהקטנים נתרסקוּ ממגעם. פעמים לא הגיעו אל חופם מפני ההר הגדול שעמד ביניהם.
מצויה השפעה של משורר על משורר. אבל, על־הרוב, בצורת התחרות בין שניהם. יש ומשורר רוצה לחקות, ועצמיוּתוֹ החזקה מטשטשת מאליה את הדוּגמה (פּרץ). יש ומשורר לומד מחברו אלא כמעט תמיד – כדי לעשות את המלאכה יותר טוב. שעבוד גמור לדוגמה אינו אלא חלקם של אֶפיגונים גמוּרים. הפּגם כאן לא בהשפעה, כי אם בחוסר־יכולת לעכּל, להשתלט על הדוגמה.
הבאתי פעם את הדוּגמה להשפּעה מבורכת מטשרניחובסקי שב"כחום היום" הלך בעקבות מייקוב עד להתמיה; ואף ־על־פי כן – כמה עבר את הדוגמה!
זה לא כבר, מתוך התעסקות בביאליק הרגשתי עם קריאת שירו “ינסר לו כלבבו” משהו מוּכּר לי משכבר הימים, ונזכרתי שפואימה זו, בעיקר ראשיתה, מושפעת כולה מהתחלת רומנו של טולסטוי “התחיה”, אבל שירו של ביאליק (אם גם אינו מן המעולים בשירתו) הוא אף־על־פי־כן דבר מקורי, חתוּם כולו בטבעת המשורר.
*
פעם בעשרה דורות יקום משורר שמצוּדתו פרוּשׂה על העולם ואין מפלט מסגנונו, מניגונו. כרוח מחדשת הוא עובר את העולם והוא מפרה את דורו כולו – מעמיד משוררים גדולים (כאמור: לפעמים גדולים גם מעצמו!). לא תועיל כל התכּחשות, כל התקוממוּת לרבוֹנוּתוֹ. אבל עם זה – אין העובדה של השפעתו העצומה גורעת אף כלשהו ממי שהוא בעצמו משורר, ממי שיש לו עצמיוּת משלו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות