חולק אני על חברי א. שטיינמן, שהטיח (ב"דבר") דברים קשים כל־כך כנגד החזרה. ודאי שיש חזרה מתוך דלדול, או, מה שגרוע מזה: מתוך שויון־נפש – חזרה הבאה מלב ריק, שאותה יש לגנוֹת בכל לשון של גנאי. אבל לא על שום שהיא חזרה על דבר שנאמר, כי אם על שום שאינה ולא כלום. ברם, יש דברים חוֹזרים שאינם חזרה – שכל מה שנאמר קודם בדומה להם הוא בחינת חזרה. חזרה כזו היא החידוש הנכסף, הואיל וכל מה שקדם לה לא יצא מכלל נסיון. יש מי שמנגן מאה פעמים רק כדי שיגיע בפעם המאה ואחת למלוא ניגונו.

צא וראה שדוקא בעלי העצמיוּת החזקה – בשירה ובמחשבה – הם החוזרים על עצמם (אחד־העם, ואפילו ביאליק). שליחותו של יוצר – כל כמה שיהיה נראה רב גוונים וקולות, אינה בתמצית מהוּתה אלא להשמיע קול אחד, ניגון אחד. כל השאר שהוא משמיע – ופעמים גם בהצלחה מרובה, – אינו אלא רמז לו, שלב לו, לניגונו היחידי. פעמים אין אדם מעלה את ניגונו בנערותו אלא מתוך תחושה קודמת, מתוך נבואת־לב, ורק לאחר כמה גלגולים, לאחר ששׂבע חיים ונסיונות, הוא מגיע לקול עצמו. הניגון גדל עמנו, ולא תמיד יש לראותו אסוּר וגמוּר, רק משום שכבר הושר קודם. טשרניחובסקי כתב בימי נעוריו “מחזיונות נביא השקר” וחזר עליהם כמעט בכל תקופות חייו, רק כדי שיקבלו כולם את תיקונם ב"חזון נביא האשרה" שכתב באחרית ימיו. ואפילו ביאליק שמיצה את נושאיו תמיד בבת אחת ובכוח רב כל־כך – חזר כמה פעמים אל שירת ילדותו, – אולי רק כדי שיכתוב בסוף ימיו את “אבי” ואת “פרידה”. אין זמר חוזר, כשהוא צומח מתוך חוויה גדולה.

ודאי שאין זה כלל, ואין להסיק, שיש בחזרה משום חובה… אבל ראוי לו ליוצר שיהיה לו אומץ לחזרה על ניגונו, – ולאריכוּת־ימים אנו זקוקים לפעמים, כדי שנעלה ניגון ישן מתוך מעמקים חדשים.