(על גורקי וטשחוב)

לדבורה בארון

שני עמודי הספרות הרוסית הצעירה בנערוּתנו, חוץ מבּאַלמוֹנט וממרז’קוֹבסקי, שנתבדו, או נתבדו למחצה, – היו טשחוב וגורקי. הכוונה היא, כמובן, לסוף המאה הקודמת. אחר־כך בא בלוֹק, בא בוּנין, באו גם אחרים. אבל בנערותנו היו לנו רק הם – טשחוב וגורקי. הם סימלו את יבולה המאוחר של הפרוזה הרוסית. הדור דבק בשניהם, אף שהיה ברור גם לצעירים כמונו, שהאחד הוא האמן למופת, אמן גדול וזהיר ללא פגם, ללא קפיצה, ללא אבק מליצה ואבאנטוּרה, בעוד שהשני, רב־המעוף ורב־הצבעים, זה שכנפי שירתו נחפו זהב ושמש, – הוא קודם־כל סופר גאוני, גדל־שפע, גדל־יכולת, אבל בעיקר סופר. טשחוב נראה אפור מעט, מצומצם, צונן, לעומת עטו הדוהר והלוהט של גורקי – זה שהיה רונן, שופע ומלא בטחון בעולם. טשחוב היה עובד הרבה, כדי למחוק כל סימן של צבעונוּת חריפה, של בליטה יתירה. יראת־מות ירא כל הפלגה, כל דמיון פורץ. כל כשרונו האמנוּתי הגדול נצטמצם בעיקר בנובילה. אפילו הדראמות לא היו בעיקר אלא נובילות בדיאלוֹגים. על רומן חלם עשרים שנה, וסוף סוף בא לידי מסקנה, שזה “ארוך” יותר מדי בשבילו. לא האמין אלא במה שנאמר לאקוֹנית – כל מלה מיותרת ראה כאבק זיוּף. אסטניס היה ו"בעל מלאכה אחת" במידה כזו, שלא כתב מעולם דברי־בקורת ופּוּבליציסטיקה. (פעם ניסה לכתוב ריצנזיה ואף היא יצאה פגומה). כל דעותיו על הספרות מצאו להן ביטוי־מעט רק באגרותיו הנפלאות, ואולם גם הן בחריפותן הלאקונית אינן אלא קטעי נובילות, בעוד שגורקי היה רב־צדדים, רב־קולות, היה מבקר ומשורר, מספר ופּוּבליציסטן, דראמאטוּרג ורומאניסטן – אדם שהצליח בדברי זכרונות וברשימות כתובות לצורך השעה לפעמים יותר משהצליח בז’אנר היסודי, הקבוע שלו. טשחוב ספג את מראות העולם טיפין־טיפין, וטיפין אלו אסף בזהירות, עד ששקע כל מסופק, כל ארעי שבהן, בעוד שגורקי היה עסקן בדברים. ספוֹג שספג את הכל במהירות, שקלט ופלט יום־יום ושעה־שעה מתוך שפע, מתוך שכרון. שניהם לקו בריאתם, אבל בטשחוב זרם דם עייף, ולא עצר כוח להתגבר על מחלתו, בעוד שגורקי ירש מסבתא מופלאה שלו דם מופלא, שעמד בקשרי־מלחמה עם המות שכירסם אותו מבפנים ולא יכול לו עד מלאת שלו ששים ושמונה שנים.

*

שניהם באו מצדדים שונים. טשחוב בא מן העולם הקלאסי של הספרות הרוסית. ביצירתו הבשילו אשכלותיהם של פּושקין, גוֹגוֹל, גוֹנטשארוב, טוּרגינייב. מהם נמסרה לו אצילוּת הפייטן. הוא היה המסיים. פרי בשל היה, פרי סתיו, זה שנופל מאליו בדממת ליל אלוּל, ואינו מחכה לסער שיבוא. אף הוא האמין, שימים יבואו (“בעוד מאתים־שלוש מאות שנה”, כפי שחולם אחד מגבורי מחזותיו) וחיי האדם יהיו נאים יותר, מתוקנים יותר. ברם, החיים האלו לא יפקדו עוד את דורו, שדינו נחתך. גורקי לא היה ממשיך. הוא לא סיים. בו נסתמנה ההתחלה. הוא האמין, שכל הטוב יבוא עוד בימיו. האמין בסער אשר לא יאחר לבוא. זה שאליו קרא, שאליו ניבא. ציר הסער שלו (או ה"יסעוּר", לפי שלונסקי) המטיר את צלילי הבשורה על פני תהום חיינו. וזה היה הקסם הגדול שבשירה מעוטת־קסם זו מבחינת האיכוּת האמנותית. זה היה הדיבור שנאמר בעתו – הדיבור שאליו צפו בכליון־נפש נמקי היגון והרפיון שבסוף המאה. גורקי עצמו (כשילר לגבי גיתּה) הכיר עד כמה הוא “ירוק” לגבי פרי מזהיב ושקוף זה של יצירת טשחוב. אבל הוא הכיר את שליחותו. ידע, כי רוסיה הכושלת, המנוּונת, זקוקה קודם־כל לדם חדש, לאנשים חדשים, אנשי חדווה ואנשי אמונה. הוא ירא את ה"מוסר" של טולסטוי בעל־התשובה, וירא עוד יותר את דמו האפל, החולני של דוסטוייבסקי. הוא חפץ ברוסיה חדשה, צעירה, ששרפה את ההיסטוריה האפלה, את השעבוד האפל שמאחוריה. רצה ברוסיה שמשית, אנושית, וכאשר לא מצא אותה לא בעיר ולא בכפר, הלך אל פרברי־הכרך ואל נמלי־הים והציף את “יחפיהם” בצלצלי דמו המתרונן משפעת אהבה לאדם. אין ספק, שהשקה אותם מחכמתו, נסך עליהם מהרהורי־לבו; הפך עלובי חיים אלה לפייטנים וקדושים ואנשי אגדה; אבל כל זה ינק מתוך איזה עושר פנימי, שהיה ודאי יותר מכל מציאות. “היחפים” היו בלי ספק, לעומת האינטליגנציה מעוטת־הדם, הכוח העולה, והם שהוּכשרוּ להפוך את קערת־החיים שנתרוקנה־למחצה על פיה. את זאת ראה גורקי, שהיה פחות מאמן ויותר מאמן – שהיה חוזה ו"ציר הבאות"; שכוחו הגאוני היה בבטחונו יותר משהיה בהבחנתו האמנותית. בו כבש, פינה מקום לעצמו, פינה מקום לבני גילו; לאלה שאתם התהלך בנערותו ובם האמין. ברם, כל שגורקי לימדנו לאהוב את אשר ישא לנו יום מחר, לימדנו טשחוב כפלים לשנוא את רקב־האתמול. בלי איבה זו לא היתה כל אחיזה לאהבת הבאות, שנטע בנו גורקי; ורק קהי־העט היו כל הימים מעלים גרה על “שוין־נפשו” של טשחוב, על חוסר הזיקה שבו לחיי זמנו. הם לא ידעו, שירידת האדם הרוסי אכלה את לבו החולה, וקנאתו לחיים גדולים נטולי שעבוד ומלאי יופי וחירוּת היתה נשמת יצירתו כל ימיו והיא שעקרה רבבות אדם ברוסיה מקפאונם והכשירה אותם לעולם החדש, יותר מכל הכרוזים לחופש, שנכתבו על־ידי אנשי־מליצה ומהפכנים “לפי המקצוע”.

*

גורקי היה עז נפש יותר, דראמטי יותר. אדם שהלך ברננה לקראת בלהות הקרב, הוא, שעברו עליו ילדות דראמטית ונעורים הרפתקניים כאלה, לא ירא שום דבר. על טשחוב היה פחד החיים; פחד זוהמתם. הוא היה אציל נפש ונרתע לאחור מכל מגע של כיעור. הוא גם לא דרש מן האנשים הרבה – כל־כך ניקלו בעיניו. גורקי ידע את ה"תהום" לא פחות מטשחוב, אבל הוא הביט אל אשר מעבר לתהום; מציאות זו, שאנו נפגעים ממנה, איומה יותר מדי מלהיות מציאות מתמדת – כל זה עתיד לחלוף, מוכרח לחלוף. בשתי פסיעות מן החורבן ראה תמיד את העולם הגאוּל.

טשחוב ראה את ערוות החיים, את עלבון האדם, תפס את הקהות הרוסית, כתוצאה של חיי שעבוד ארוכים, שאין לה תקנה אלא בריפוי ממושך, בחינוך ממושך – בעמל דורות ובתרבוּת דורות של מאות שנה. גורקי ראה במציאות הרוסית קודם־כל רשעוּת, שיש להכות על קדקדה מיד, לעקור אותה משורש. אף הוא האמין בתרבות – אפשר שלא היה ברוסיה איש שהאמין בה יותר ממנו. בלי להתפלפל הרבה, הצביע, – בניגוד לטולסטוי ובניגוד לדוסטוייבסקי, דוקא על תרבות־המערב ההוּמאניסטית, קרא לבנין, לחיי רווחה; חפץ לשים קץ לקושמר הרוסי, לפראוּת הרוסית, שראה בה מקור כל הרעה. אבל לא יכול לדחות את הגאולה, כטשחוב, למאות שנים. חפץ שכל הטוב יבוא מחר, יבוצע מיד. זה היה יסוד התהום שבו – שההוּמאניסמוּס והמהפכנוּת היו לו מושג אחד, ולא יכול להפריד ביניהם. טשחוב, המתון יותר, הרואה עתידות יותר, ידע את הסכנה שבעקירה – את כל הצפוי לעולם בין מלכוּת למלכוּת; וגורקי, שהאמין “כי יצר האדם טוב מנעוריו” ורק השטן מעכב, האמין, שעם המהפכה פּרוֹח יפרח לב העולם, וכל אשר עמד בדרך האנושוּת לשטנה, יוּסר מיד “במחי יד אחת” והאדם יעבור ישר ל"מלכוּת שמים", בלי שיהיה צפוי ל"חבלי משיח".

כל־כך היו שונים שני האנשים זה מזה, ועם זה – כמה אהבו והעריצו זה את זה! אולי – משום שלא מדעת ידעו, מה שלא ידעו אנשי־הסכימה, – כי שניהם עושים מלאכה אחת: איש איש לפי רוחו, לפי טבעו, לפי האמת הטבועה בדמו. וגם הדור אהב את שניהם, משום שהכיר, מדעת ושלא־מדעת, שהאמן הגדול, הירא את הקהל וקודח בבדידוּת מעונו שבקרים, נותן באמתו המוצנעת, הנקיה מכל סיגי מליצה, חיזוק לחידוש העולם לא פחות משנותן חברו, העומד בחזית ומכריז על הגאולה במלוא קולו.

*

יש סופרים, שעם בואם הם ממלאים תיכף את האטמוספירה, מרעידים אותה רעדה של התחדשות, – שאינה התחדשות של ספרות בלבד. זה גם תלוי בכוח־הכשרון – בלי זה אין השפעה יציבה, מכרעת לעולם; אבל לא בכשרון בלבד, כי אם באיזו מלאוּת שבנפש, באיזו התעוררות המלווה כל צעד שלהם. כזה היה אצלנו ביאליק, היה ברנר, היה בשעתו סמולנסקין; היו עוד מעטים, אם גם לא בשיעור קומתם של אלה. מסוג זה היה גורקי, ולא היה טשחוב, אף כי היה שבעתיים גדול כאמן מגוֹרקי. מתוכו צלצל כזוּג הריתּמוּס של הזמן. בזה היתה גדוּלתו. על ספרי טשחוב היינו חוזרים מאה פעמים ואחת – כל עמוד של פּרוֹזה שלו היה שקוי איזה חן ואיזו שלמוּת, שלא השביעו אותנו לעולם. את גורקי היינו קוראים פעם אחת, אבל את ישותו היינו מרגישים באויר תמיד. משבעה שופרות הריע קולו אלינו. הוא כתב סיפורים, רומאנים, מחזות, זכרונות, מסות, דברי פּוּבּליציסטיקה, ערך עתונים, ירחונים, מאספים, יסד הוצאות־ספרים, מוסדות לתרבות, להכשרת הצעירים. אפילו כשנתחייב חובת גלוּת וישב בקאַפרי, היתה מצודתו הרוחנית פרושה על רוסיה והשפעתו לא פסקה. זה היה אוצר של כוח, של מרץ נפשי, של טוב־לב, של נדיבות. נדיבות רוסית ורחבוּת רוסית. מאותה המשפחה, שמתוכה יצאו השליאפּינים, הריפּינים – אלה שיש להם מה לפזר ושמחה להם לפזר. ביתו היה פתוח לסופר, למהגר, לכל מי שהביא עמו משהו – או שנדמה היה שהביא. כל מי שבא במגע עמו, הרגיש נדיבוּת זו – והיא שהורגשה בכל מה שכתב. הוא, שידע גם כן להוקיע את הרשעוּת וצרות־הנפש של מעמד העירונים (מי זוכר עוד שוּרת המאמרים, שהקדיש להם בשנת 1905 בעתונו “נאשא זשיזן” – מאמרים שבהם ניתן ביטוי גאוני למהותם של קטני־אדם “מחוסרי־כנף” אלה, הרוחשים על פני האדמה ומכערים אותה!), להוקיע את הסוחר החמסני ואת הפקיד הקהה, – ידע ואהב עוד יותר להכריז על טוב האדם, על מכמני שפע אנושי, שגילה אותם בירכתי החיים. הוא היה היחיד בדורו, שלא היה מהסס עוד להכריע לזכות האדם, לספר על אגדת האדם. דראמטיוּת זו בצירוף האגדיוּת המאירה, הן המחיות את כל יצירתו.

מי היה עוד חפשי מהשגות קטנות, ממשפטים קדומים כמוהו? מי היה ידידם הנאמן של עמי־רוּסיה העשוקים – במיוחד של היהודים, כמוהו? זה היה לב רחב באמת “כרחבו של אולם”. ואפילו בסוף ימיו, כשהצמצום המפלגתי הצר לא־מעט גם את צעדי נפשו, לא לקה מעולם בקהוּת.

כשעברתי לפני שנים אחדות את איטליה, באתי לניאפול כמעט רק בכוונה לבקר אצלו בקאַפּרי ולראות את פניו. וכשנודע לי, שיצא לרוסיה, לא היה לי עוד כל רצון לסייר את האי הנאה. באין גורקי סר חן המקום. היה חסר את העיקר.

*

ביחס הדור אליו היו, עם כל אמונתנו בו, גם “חליפות ותמורות” לגבי יצירתו. לאחר כמה דברים שכתב גורקי לפני המלחמה ולא הצליח או – הצליח למחצה (מה שלגבי סופרים משיעור כשרונו אינו אלא נחמה קטנה), נתמעטה דמוּתו לתקופה קטנה, וספריו החדשים לא עוררו ענין כשעוררו קודם. נולד החשש, שהוא שייך לאלה, המתלבלבים מהר, כדי לכמוש מהר – חזיון מצוי ב"ילדי הפלאים" וב"ספורי הפלאים" כאחד.

אותה שעה בא לידי ספרו “ילדוּת”.¹ סיפור אבטוביוגרפי, שבו גילה הסופר, איש הפּתוֹס, כוח־אמן חדש, שלא היה לו גם בספרים המוצלחים ביותר שכתב קודם. גם שם היה עז ורענן, אבל על־הרוב היתה זאת אותה רעננוּת, הבאה יותר מתרועת הדם מאשר מ"גופי העולם". ודאי, ששורותיו היו תמיד מלאות לשד, וכשסיפר על הים ועל הערבה, על יחפי־הנמל או על סוחרי הווֹלגה, קרנו פני החיים, כאילו נפל עליהם אור־בראשית. אבל כאן הבהיק הוּמוֹר אחר, אגדת־החיים נעשתה קרובה יותר, נאמנה יותר. עושר הצבעים, שמידתו היתה גדושה גם ביצירה זו, לא הכביד, כהכבידו לפעמים ביצירותיו האחרות – היה מוצדק לגבי פּוֹאֶמה זו של ילדות מופלאה כילדות המשורר. כאן עמד בלב רוסיה, הוציא מחיק אדמתה האפלה משהו, שהיה מרעיש גם לאחר דוסטוייבסקי, ועם זה האירה האדמה הרוסית הרחבה באור אדם גלוי, מלא פיוס ומלא חמלה ומלא אהבה. כל מה שגילה בשתי דמויותיה הראשיות של הפואימה, בסבא ובסבתא.

בשני הפרצופים האלה גדל גורקי כאמן וכמשורר עד מאוד – בהם השלים באיזו מידה את יצירת חייו. כאן הראה, “מהיכן הוא יונק”. בסבא נתגלמה רוסיה האפלה, האומללה, האכזרית, – זו שרשעוּתה יונקת מאיזה עוני נפשי, זו שהיא נוקמת תמיד את נקם עניה ועלבונה; וכנגד יליד־חשכה זה – העושר הנפשי, שאין קץ לו שבדמות סבתא הנוהרת. בה נסתמלה רוסיה סלחנית ואהבנית זו, המכפרת על רוסיה ההיא, המטומטמת והמרוסקת, זו שאותה שנא שנאת עולם, שאותה חפץ לעקור עקירת עולם. בסבתא ניתנה רוסיה העממית, הכפרית, בת שדה ויער, היושבת על מים רבים, – זו שהיא עדיין כולה מיתּוֹס, כולה טעונה אוצרות רוחות ושירה של דורי־דורות, שבנפשה נשתמרו כולם, שבו ונתנגנו כולם.

כל הימים, שקראתי את הספר, היה אורו זרוע על העולם, כמו בימים שקראתי את “היינריך הירוק” של גוֹטפריד קאֶלאֶר, את סיפורי הילדות של טולסטוי, וכמה דפים מפרקי האבטוביוגרפיות של שלום־עליכם ומנדלי. בספר זה ידע לספר על כל מה שראו עיניו כמשורר, הרואה כל רגע בודד בחייו עצמו כסמל לחיי אדם; בספרוֹ על עצמו, סיפר על רוסיה, על זו שהיתה ועל זו שהיא עתידה עוד לבוא.

*

מפני “הילדוּת”, “בין הבריות”² וספריו האבטוביוגרפיים האחרים, מפני זכרונותיו, פרצופי חבריו הסופרים, – במיוחד, אלה של טשחוב, של קוֹרוֹלאֶנקוֹ, של טולסטוי – כאילו נדחו, כהו כלשהו ספריו הקודמים; ואפילו – האֶפוֹס של התקופה (“סמגין”) שנכתב באורח ריאליסטי גמור. הוא היה תמיד סופר עליז־דם, עליז צבעים, – היה בו תמיד משהו מיסוד הצומח, מזה שהולך וגדל, הולך ומשתנה לנגד עינינו. גם שם נתגלה בכוח לגלוֹת באדם את יצרי הדם ואת מערכי־הלב בעט מזהיר, נוקב עד התהום. אבל שם היתה נראית היד החרוצה, העושה במלאכה, וכאן בדברים שבהם סיפר על עצמו, עטה הכל לבוש טבעי יותר, בלתי־אמצעי יותר. כאן לא נתכוון להיות משורר, והיה רק משורר; כאן המעשים שהיו, נתעטרו הוד אגדי; האנשים, שהיו גדולים, נעשו גדולים יותר ממגע רוחו. בעמודים, שהוקדשו לטולסטוי, יש משהו מעומק התפיסה ועוז הציור של שיחות אפלטון על סוֹקראטס. גם בהם הרואה והנראה אוצלים מזיוום אחד על חברו.

לכיוצא בזה לא הוכשר טשחוב. הוא היה גדול דוקא בספרו על הרחוק – בהיות בינו ובין המתואר שטח־מה. גם מכתביו המצויינים ביותר הם לא אלה, שנכתבו לבני משפחתו. במכתביו לאשה האהובה יש גם מה שלא מצאנו בשום מקום בכתביו – קצת טעם פגום.

יש גם אמני־צבע, שהם מצליחים ביותר בתמונות עצמם. גורקי היה, עם כל יכולתו האֶפית העצומה, בעיקר אדם לירי – אדם שראה את העולם בצלמו ובדמותו, אדם שצייר את העולם, כפי שחפץ לראותוֹ. הוא היה בעצמו מגידולי התקופה החדשה, העולים וצומחים מעצמם, וכל יצירתו מסוערת מרוח־אדר משכרת זו, המפשירה את השלגים ומפזרת את שכבות הערפל בנשיבתה העזה. טשחוב התבונן יותר, ראה יותר את גופי הדברים; עינו העייפה והמחוכמה לא עוּרפלה לעולם. מכחולו שצייר את רוסיה ההולכת למוּת, לא כיסה על רפיונה, אבל כיון שהרגיש שכל זה לא יחזיק מעמד, לא התאכזר עליו ביותר, ורוסיה ההיא, באנשיה החלשים, האובדים, התמים לגווע, מעוררת איזה רוך, ככל הוויה שאינה חוזרת. מה שאין כן גורקי – אנשיו כמעט כולם מלאי־דם, מלאי־תאווה. דם חם זה נזל גם בו – דם צמא לחיים, צמא לבנין עולם. היה בו מאותו רעבוֹן לתרבות, לריפוי ההרס, שהיה גם בביאליק. שניהם היו אנשי עם, ובכל כדור־דם בודד שלהם נתגלמה דמות עמם, סערו בכוח יצריו ורצונותיו.

*

שלימות ביצירה, כשלימות באדם, אינה אלא מושג יחסי. מה ששלם ביותר (או שנראה שלם ביותר), לא תמיד נקי מאיזה פגם סמוי מן העין, השׂם לפעמים לאַל את כל ה"שלימות". אף־על־פי־כן – שלימות כשהיא לעצמה אינה זקוקה להתנצלות. מציאותה, אפילו ביצירה קטנה, נושאת בקרבה שמחת עולם, בעוד שאי־שלימות אינה מוצדקת אלא בתנוּפה גדולה, ברוח פנימית עזה כזו, שהיא מבטלת כל משמעת של צורה.

טשחוב היה שלם כל־כך, שקשה להצביע על איזה דבר מיוחד ביצירתו, שחונן בשלימות יתירה. הוא היה מאלה, שאינם מסוגלים פשוט לכתוב דבר פגום. אף־על־פי־כן, נדמה לי, שסיפורו “ערבה”,³ הוא המשוכלל ביותר מיצירותיו הגדולות. לא אפריז אם אומַר, שלא מצאתי בספרות הפרוֹזה משהו דומה לזה, ציורי־נוף דקים מן הדקים, שלעומתם גם תיאורי טוּרגינייב נראים כמלאכה גסה. הערבה כמו־שהיא והערבה כסמל־עולם; מעמדי־נפש שקויי ליריזם נעלה, נגינת שדה, שאינה פוסקת ברגעי שקט ושיכחה וברגעי התעוררות וסער – כל תיאור דומה לנגינה, ועל כל מה שהוגשם בקווים הריאליים ביותר חופפת רוח־עדנה שאין ניב לה – משהו מכאיב מאוד ומפייס מאוד, שאין להבדיל ביניהם. ועם כל השירה הגדולה רוח ההוּמוֹר משקה כטל תמיד את חרבוני הערבה, ובנער היתום הקטן העובר עם דודו “בעל־הגוף” ועם הכהן טוב־הלב את הערבה הגדולה, נתלבש חסד הילדוּת, רחמי־שמים המלווים את הילד, היוצא באין מחסה למרחקי החיים.

משהו דומה לזה נמצא בספר “הילדוּת” של גורקי, העולה בכמותו לאין־ערוך על ה"ערבה". גם כאן עין ה' הטובה פקוחה על היתום הקטן, ועם כל מה שמתנכלים לו החיים מימין ומשמאל, תנחומי־עולם פזורים על כל משעוליו. אנו נכנסים עם הנער למעמקי הסבך של ההווי הרוסי, ורואים איך הילד מנתר, כצפור תועה, בין אור לצל ונמלט פעם בפעם מן הפח הפרוש לרגליו. מלאך טוב זימן לו אלוהים בדמות סבתא, והיא מגלה לו את הפלאים, הסמויים מעיני הסביבה – היא הנושאת בקרבה את מה ששכחו האלפים והרבבות והיא המעניקה לו חלף כל העלבונות הפוגעים בילד יום־יום את כל מה שניתן למשמרת בבתי גנזיה של המציאות. גם על ספר זה חופף רוך של הוּמור, וגם בו מרומזים סמלי רוסיה הנצחיים. אבל שוּב אותה העובדה: את הסיפור “ערבה” קראנו עשרות פעמים, ואת “הילדוּת” לא קראנו אלא פעם אחת. כאן שוב מכביד העושר, מכביד גם מה שהוא טוב בהחלט, אבל אין בו משום תמצית אחרונה, שרק היא מרעיבה תמיד ורק היא משתמרת לדורות.

*

השפעתו של טשחוב על הפרוזה העברית הצעירה היתה עצומה. ממנה לא נמלט, כמדומה, שום מספר עברי בראשית המאה. והושפעו לרוב דוקא אמני הצמצום, אלה שאף הם, לפי טבעם, בחלו בכל מה שהוא שופע ביותר צבע ודיבור, ואף הם עצמם בדקו את כל ניב בשבע בדיקות, בבואם להעלותו על הכתב.

תחת זה הורגשה זמן־מה השפעת גורקי על השירה העברית הצעירה. בשירי יעקב כהן, שניאור ושמעונוביץ הראשונים נמצא רישומי הפּאתוֹס של גורקי, זאת הרוח הרוֹמאנטית, המלאה אמונה באדם, אמונה בכוחו אשר דבר לא יעמוד כנגדו. אכן, השפעה זו פגה מהר, אם כי משהו מן הרומאנטיקה המהפכנית של גורקי היה חופף על ספרותנו בכלל ימים רבים.

השפעת גורקי על חיי התקופה היתה עצומה לאין־שיעור. אבל אָמן למופת כטשחוב (ואחריו בוּנין הפּרוֹזאיקן), לא היה. שפע־הרוח לחוד ושלימות האמן לחוד. גלי המהפכה הרימו את גורקי, כשהאדם התחיל מאמין בכוחו לשנות את גורלו ולצאת למרחב, והציפו את טשחוב ובּוּנין; אבל אל האחרונים ישובו כשוך הסער, וגורקי, עצום הרוח, עצום הכשרון, שבו נתלבש באמת גאון התקופה, והיה עם כל ליקוייו תמיד סופר גדול, סופר גאוני, שייך לדורו יותר משהוא שייך לדורות הבאים, וספק גדול הוא, אם יחזרו על סיפוריו מאה פעמים ואחת ויטעמו כל פעם טעם חדש, כבסיפורי טשחוב ובּוּנין.

אנשי־הבשורה הגדולים אינם לרוב אמני־צורה גדולים. הביטוי הוא פרי הדם; הצורה היא פרי התרבוּת. טשחוב היה פרי הבגרות של הפּרוֹזה הרוסית, מרום התפתחותה במאה התשע עשרה. גורקי היה יליד שכבה חדשה. הוא לא בא להודיע, אלא לקרוא. ו"הקוראים" לרוב אינם “שלמים” – אולי משום שחוננו שלימות אחרת. גם סמולנסקין לא היה “איש צורה”. במידת־מה לא היה זה גם ברנר, שהיה מתבטל כולו מפני ה"לאקוֹניוּת" של שופמן, כשם שגורקי היה מתבטל מפני זו של טשחוב וּבּוּנין.

כלפי חוץ נראה, שמשני הסוגים האלה – כל אחד עושה את שליחותו ו"אין מלכוּת נוגעת בחברתה". אבל תקופה גדולה מעמידה אנשי רוח מזה ומזה, וכולם עושים שליחות אחת. דוקא “הסופר־הלוחם” זקוק לאותה אטמוספירה מחזקת, שיוצרת השירה השלימה – היא הנחוצה לו ביותר במערכה הכבדה שהוא עומד בה, משום שבה באה לידי גילוי אמת־החיים הצרופה, ודוקא בה, החוששת כל־כך ל"רוח יתירה", מתגלמת לדורות הרוח המוחלטת.

אלול תרצ"ו