עובדה היא: הכל תובעים עתה “בקורת שלילית”. אין ספק, שהנטיה הרווחת כל־כך בבקורת שלנו “להקל” בדינן של יצירות מסופקות מאוד ופעמים גם להפליג בשבחן הפלגה משונה: הפלגה, הגובלת בפרכוס מדעת או בבטלנות וסכלות – עוררה, בדין ובאופן טבעי, צמאון לבקורת מחמרת שאינה מסתפקת במועט, שאינה מוותרת גם לכשרון ומצרפת שלילה לחיוב, גם בהערכת יצירה אמתית, אם הוטל בה פגם ניכר.

ואף־על־פי שתביעת הבקורת השלילית, המותחת את מידת־הדין, מובנת וגם מוצדקת, אין הדבר פשוט כפי שמציירים לעצמם אלה שתובעים אותה. הטעמת השלילה בספר טוב היא לעיתים קרובות בחינת חטא, – גם כשהיא נכונה: מצד השפעתה על הקורא וגם על הסופר עצמו. עשוי אדם לשמוע עשרה קבים של חיוב וקב אחד של שלילה, ולזכור לבסוף – רק את הקב האחד. והרי פגימותיו של סופר טוב הן על־הרוב מקור מעלותיו. גם לתינוקות של בית־רבן כל זה ברור כיום. ואף־על־פי־כן רוב המבקרים השוללים – שלילתם עומדת על התביעה מן הסופר מה שאין בו –גם מה שטוב שאינו בו.

*

וכאן בעצם עוקצה של הבעיה הבקורתית: האם תכליתה של הבקורת לכוון את הסופר לצד זה, שהיא רואה בו את השלימות, או – לכוון את עצמה לצד הסופר, ולא לבקש בו שלימות, כי אם, קודם־כל, עצמיוּת, כיון שלהיות “שלמים” הוכשרו רבים, בעוד שלעצמיות לא יזכו אלא מעטים שבמעטים; וכיון שכך, ראש תפקידיו של המבקר להטעים גם את הפגימות כשהן הכרחיות, כיסוד עצמיוּתו של המבוקר, הווה אומר: להכשיר גם את עצמו, גם את הקהל, להכיר בה, – לקבל את מרוּתה. וכלום לא זו היא הבקורת המחנכת?

*

ברם עם כל מה שברור במידה מספקת שראש תפקידיה של הבקורת הוא גלוי עצמיוּתו של הסופר, אין היא קובעת כלל־ולא־יעבור גם בנידון זה, ולא רק רשאית היא, כי אם פעמים מחובתה להוקיע את מומיו של האמן המקורי, כשהיא רואה אותו מפליג במקוריוּתו עד כדי לקפּח אותה.

כי, כשם שאנו מצוּוים להישמע לריתמוּס זה שבו כוחנו, עלינו גם להבחין תמיד בין מטבעות שאנו טובעים מתוך מאמצים להביע את עצמנו ובין מה שנהפך אצלנו, מתוך חולשה או מתוך עצלות, לנוסח, לשאבּלוֹנה, – לוּ גם לשאבּלוֹנה של עצמנו, שנוח לנו להגרר אחריה.

על “נוחוּת” זו חייב המבקר להזהיר גם את הסופר המחונן, כיון שכאן הסכנה ומקום־התורפה. ואילו ידעו כמה מבעלי העצמיוּת החזקה אצלנו להזהר יותר מפני “קסמי עצמם”, לא היתה נהפכה עצמיות זו, מרוב ששקדו על שמירתה וטיפּוּחה, לסד שבו שמו בלי דעת את רוחם היוצרת החפשית!

כאן הנקודה, שבּה הבקורת השלילית צריכה להיות כלי מחזיק ברכה ליצירה. לא כשהיא קופצת מתוך שמחה גלויה על מה שנכשל בו הסופר ושוקדת להעלות את החרס ממצולתו בהתעלמה מפניניו, כי אם בשעה שהיא חותרת לגלות את עצמיוּתו תוך כדי חרדה לו כשהיא מכירה שסגנונו נהפך לו משען נוח או אמצעי לכסות על התרוקנותו.

אם לבקורת מדריכה, הרי זוהי מידת האמת והאמנות שבה – לא להתחכם ולפרוש את מצודתה במים עכורים, שאינם אלא דבר שבמקרה אצל הסופר הטוב, כי אם לעקוב אחריו בעין חרדה ולהזהירו על הסכנה שבהתבצרות, שבהתגדרות יתירה באמצעי עצמו, בחן עצמו.