א    🔗

מן המפורסמות הוא: אין לעשות סייג לשירה, להגדיר את מושגיה הגדרה לכל הדורות. כל מי שכוח בידו פורץ את הגדר. כל מושג, כל צורה, כל סוג שבשירה עשויים להתרחב, עשויים גם להשתנות שינוי גמור. פרי הזמן הוא שידו בכל, או פרי היחיד, שאינו נשמע אלא לתוך שלו, לקצב שלו. אין זה עוד ענין כיום לפולמוס, ואין מי שחולק עליו. ברם, כל תקופה, המשקיעה בסוג ספרותי מסויים משהו יקר לה ומיוחד לה, רשאית להגן עליו, לברר בכל לשון של בירור את המושג הזה כפי שנתחדש ונתחזק על ידה, אם באים ומתכוונים לעקם אותו ולמעט את דמותו.

המושג של הליריקה הוא רב־מסורת בשירת העולם. דומה שהמושג הוא ברור כל־צרכו. מושג שנעשה אוּניברסאלי, אם גם כל עם ועם, לפי סגולות־נפשו ואמצעי לשונו, מכניס בו צללי־גוון מיוחדים, ולא הרי הליריקה של העמים הגרמנים, למשל, שירה הפּרוֹפּוֹרציה של רגש ושכל; אינו דומה הריתּמוּס, המשקל, מה שמטביע על־כורחה סגולות מיוחדות בכל מהוּתה. משום כך אין לדון, את שירת הפרט אלא מתוך האופי המיוחד לה. גם זאת אמת ידועה למדי, אם כי לא יזיק כשחוזרים ומטעימים אותה.

מן הדברים המייחדים את תכונת השירה בכל דור, הוא שוב הפּרוֹפּוֹרציה של היסודות, שמהם היא מצטרפת. יש תקופה ששירתה לירית ביותר, ויש תקופה ששירתה סאטירית ביותר. קטנות־ההשגה היא לפסול משורר, משום שיסודות הסאטירה הם השליטים ביותר ביצירתו, כשם שקטנות־ההשגה היא להיפך: למעט את דמותו של משורר, משום שהוא כולו לירי. הכל תלוי באיכות, בהיקף, בכוח־החיים ששיקע המשורר בשירה זו. בין שהיא לירית בין שהיא סאַטירית. וכאמור, אין זה עוד חומר לפולמוס, כי אם קביעת מושגים קודמת לבירור מושגים שיבוא אחריה.

ב    🔗

השירה העברית, שקמה אחרי תקופת ההשכלה, שירת ביאליק ודורו, היתה בעיקר שירה לירית. זה היה גוון התקופה. היא לא גרסה כמעט שירה אחרת. לא חפצה בערבוב־מה של יסודות אחרים. כל יסוד סאטירי מופרז היה שנוא עליה. אפילו השיר האֶפּי כמעט שכמש כולו לזמן מה. הבּאלאדה כמעט שנשתכחה מפי הדור. השיר היה לירי והפואימה היתה לירית. אפילו מתוך הסיפור עלה קול נגינה. ומספר מובהק כש. בן־ציון קם יום אחד ונתן פתאום את קולו בשיר. זאת היתה הרוח של התקופה. על מושג זה של שירה נלחמה. נלחמה על נפשה. זאת היתה הטעות הקדושה שלה. שירת־אמת לא היתה לה אלא זו, שמתוכה עלה קול הלב.

הליריזם היה נצחונה הראשון של ספרותנו הצעירה, – נצחונו של “המהלך החדש”. אות הזמן היה בו, השכרון האביבי. הוא הודיע על השינוי שקם בלבבות. ימי הגאות בספרות־התחיה מתחילים בו. בלבלוב לירי זה, במלחמה להבראת הלב היהודי, להבראת הרגש היהודי, שכללה ממילא גם הבראת השכל היהודי. משמעו של ליריזם היה להישמע קודם־כל אל קול הלב, להענות לצו, לעשות מה שהוא שואל ממך. הבראה זו היתה תנאי קודם והכשרה קודמת לתפקיד הגדול שהוטל על הדור. משמעה היה: לא להתפלפל, לא לבקש חשבונות הרבה – לראות את העולם ראיה ראשונה, ראיה ישרה, בלי חציצה של התחכמות. ליריזם היה ההיפך מעקמומית־הרגש, בה במידה ששימש אמצעי גם נגד התפתלות המחשבה. ערכו היה לא רק בזה שמתוכו עלתה בראשונה זמרת הארץ הגדולה, שביטא את כליון־נפשו של הדור לחיים מלאים, לאהבה מלאה. לא בזה שהטיף לערכין מסויימים, כי אם בחמימות שיצק לתוך האטמוספירה, חמימות שהכשירה לצמיחה, לפריחת האדם. הליריזם היה אותה “הרוח האחרת” שעלתה מסביב. הוא שינה את פני העולם מאליו, יישר את קומת הדור – וכלום לא הוא שהקים לנו את אנשי־הטבע הראשונים, אלה שהכשירו עצמם לחיים, והוכשרו ממילא גם לבנין האומה?

ליריזם זה מיעט בלי ספק את דמותה של הסאטירה. מיעט פרישמן ביודעים, ובלא־יודעים – אחד־העם. הטיפו לו זלמן אֶפּשטיין ובּרייניון, קלוזנר ואֶהרנפּרייז. הטיפה לו בעצם כל ספרות־התחיה מראשית צמיחתה. הטפה זו היתה קשורה בהתעוררות האומה, בהתכשרותה לתחיה. היה זה חוש סתום, הכרה סתמומה, שזאת היא ראשית המלאכה, סם־מרפא לנשמת העם החולה.

ליריזם זה מיעט בלי ספק את דמוּתה של הסאטירה. מיעט לשעה. כלום לא היה ביאליק גם פייטן סאטירי מובהק? אבל גם ב"שירי הזעם" שלו, שהן הסאטירות הגדולות ביותר של התקופה, גם ביסודות הסאטיריים שבשירת טשרניחובסקי ושניאור, שטיינבּרג ושמעונוביץ (שלא לדבר על כהן, שהוא בעיקר ליריקן) שליט היסוד הלירי. בכל ספרוּת הדור, אפילו בפּּרוזה הריאליסטית שלה, הוצקה רננה נפשית. בלעדיה היה הכל מת לתקופה זו.

ג    🔗

השירה העברית הצעירה חפצה להשיג גם בסאטירה את המאכסימום של התנגדות הלב, של צלילות הקול, של פשטות הניב – להסיר כל מה שחוצץ בינה ובין הנגינה. מי שמגנה כיום פשטות זו, אינו יודע, כמה היו חוששים משוררי התקופה לכל חריפות יתירה של הביטוי, אפילו לצבע חריף ביותר – לכל האמצעים החיצוניים, “המערבבים את התפילה”. ראש מגמותיהם היה הצליל המנוקה מכל פסולת, שיר פּשוט כ"הכניסיני" של ביאליק עורר התפעלות יותר מכל עמקנות, משום שבו באה לידי גילוי התגברות ראשונה על החקרנות של בית־המדרש, על ההתחכמות שבעוקץ הלשוני של ההשכלה.

ליריזם צרוף זה, שלא הושג גם אז אלא ברגעים מעטים מאוד, היה לנו בשירה, מה שהיתה במחשבה “תורה שבלב” – רגש משוחרר מכל ערבוב יסוד זר, מכל טפל, מכל מה שאינו נובע ישר מן הלב, מן הדם. בליריזם מזוקק ראינו הבראת השירה העברית, התגברותה על פגם של דורות, שלא עצרו כוח לכוון את הלב כיווּן שלם, שלא ידעו לשיר בלי תוספת זו של סממנים שונים, שהמיתה את הניגון בעצם התעוררוֹ.

הסאטירה השכלתנית שבשירה הקודמת היתה קשה לנו ביבושת ניבה, בחדדנותה היתירה. בכפור חכמתה דיכאה את המית הלב, הכתה את הרגש רסיסים. בסאטירה יפה כוחה של ההפרזה, יפה כוחה של הדיסוֹננסה. בליריקה יסודות אלה ממיתים. הסאטירה המגלה פרצות העולם, היא שירה של שעת חירום, ומובן, למה שב וגבר יסוד זה בשירת העולם (וגם בשירתנו) לאחר המלחמה, בימים שנתערערו אשיות תבל. בשירת מיאקובסקי, שאגת הארי של המהפכה הרוסית, נשמעה תרועת מפּלתה של רוסיה הישנה. שירתו היתה כולה סאטירית. מובן, למה נראה לו הליריזם כיסוד מזיק, כדבר שעבר זמנו. אין המהפכה שעה של התבוננות, של תפילה, של וידויי־לב. הוא היה משורר של הקומוניזם הלוחם. נפץ קולו היה שופרה של רוסיה הבוערת, המסוערת. לשירה כזו כל האמצעים כשרים. כשלא היו אמצעי הקול מספיקים, שרק בשפתיו, רקע ברגליו, הרעיש את האויר בכל רמ"ח אבריו. ומלחמתו בליריזם, מלחמה פרועה וגסה זו, היתה מוצדקת, משום שהיתה טראגית עם כל מה שהיה בה יותר מקורטוב של תיאטרליוּת. ביסודה היתה אמתית. היתה אמתית לו, לשעתו, לתקופתו. טראגית היתה משום שאין הסאטירה עשויה לשמש ביטוי ליחיד, ואם גם יש שעה שקול היחיד נחבא מפני קול העולם, אין זו אלא שעה עוברת. כל שירה סאטירית אינה בעצם אלא שירת־הזמן. ומשורר הנלחם בשירה, האומר לדכא תמיד את קול היחיד שבקרבו שקר הוא עושה בנפשו, ותבוסתו הכרחית. גם מיאקובסקי, העז שבמשוררי המהפכה, הרגיש בימי חייו האחרונים, שעולמו הולך ומתרוקן, וכיון שהיה עז־נפש באמת ולא יכול לנשום בלי אויר שקוי ברזל, בלי תרועת מלחמה, עמד ופרש מן העולם לרצונו.

ד    🔗

גם אצלנו היו ימים, שכל הקולמוסים נתחדדו, ככידונים, נגד הליריזם. עם כל מה שהיה בפולמוס זה לא מעט מן החיקוי גם בתוכן וגם באמצעים, אין להגיד שכל זה לא היה אלא סחף־חוץ בלבד. היה גם בזה בלי ספק משום צו השעה, שנעשתה אכזרית, שלא הבחינה עוד בהמיית כנורות, שלא מצאה עוד סיפוקה בה. פולמוס זה, שהיה מוצדק במידה שהיה מכוּון נגד השיגרה הלירית, נגד הפּאסיביוּת היתירה, בלבל לא מעט את הדעות כשהתקומם לליריזם בכלל, לשירת טבע בכלל.

אין הליריזם, כנשמת כל שירה, זוקק להגנה. חותרים אליו גם הנלחמים בו. אבל בשירתנו הן לא הושג עוד הליריזם במלואו, ומה שהושג אינו משביע. שומה לעינו עוד ימים רבים לרפא את הלבבות; לחנך את הלבבות לרגש־אמת – הווי אומר: לחוש־המידה, להשתלטות ברגש זו, אשר תושג רק בליריזם אמתי. כל ההפרז החולני שבהגבה, כל הרגשתנות השלטת עוד אצלנו בכל, סימנים מובהקים הם לליקויים שבנפש, – לא רק לרגשות מבולבלים, כי אם גם למוחות רפים. וכלום לא רבו יסודות ההרס גם בשעות של התעוררות אמתית בחיינו? מפני הרגשנות הלקויה לקתה גם ההכרה, לקה כוח־ההבחנה. בלי ניגון מכוּון גם האמת שברגש טובעת בתוך סיגי ההפלגה.

איננו חיים עוד בדורו של פרישמן, שראה בליריזם תרופה נגד כל צרה, נגד כל פגם שבחיינו. אבל אין ספק, שאין כוח מחנך ומבריא יותר ממנו. לא לחינם נחשבו מעולם אותם השירים הפשוטים, הנאמנים, שבהם הושג הנקיון העליון שברגש, שברינת הלב, לקניני התרבוּת הנעלים ביותר של כל אומה, שעליהם מתחנכים דורות. שירים כאלה הם נקודת־ההישג הגבוהה ביותר גם ביצירתם של פייטני העולם הגדולים. רובם ככולם הם מעשי־נס בודדים, משום שרק ברגעי־פלאים יחידים משתחרר הרגש עד הסוף משארית הפסולת, הנטפלת לו על־כורחו.

לרגעים כאלה נושא האדם את נפשו כל חייו. רגעים גדולים הם, שבהם בא לידי גילוי יקר נשמת האדם, כוחה לאמת, כוחה להכרת עצמה. הליריזם הורס את המחיצה, אוכל את השקר, את החלודה. בכוחו זה הוא נעשה גורם להתחדשות נפש האדם. בליריזם נעלה האדם שב וּמוצא את עצמו, שב ומוצא את נשמתו האובדת.

ה    🔗

פעמים נדמה לי, שאין עוד הגדרה נכונה לליריזם. אולי משום כך נופלת בו הטעות ומוכנסת בו הערבוביה לעתים קרובות כל־כך. מושג זה רחב הרבה יותר מכפי המקובל. הליריזם אינו מוגבל בהתעוררות־הנפש בלבד–רגע מטאפיסי הוא, שהעולם מתגלה לעצמו פתאום. הוא ההתחלה לכל הארת־נפש גדולה גם בעולם המחשבה; אבל גם הגדרתו הפשוטה אינה עוד ברורה לרבים – הליריזם כתמצית הנפש הנקיה, בלי כל תוספת, בלי כל יותרת. אין מכירים עוד שבהבעה לירית צרופה אנו מגלים את עצמנו – בה כלולה זיקתנו הנסתרת אל העולם. אולי: הנסתרת גם מעצמנו; שכאן, ברננה הצרופה של הדם, המודד האחרון, הסיכום האחרון להערכת עולם, להערכתם של הדברים. אין יודעים, שהעולם מוכּר ונערך לאמתו לא כפי שאנו חושבים, כי אם כפי שאנו מזמרים עליו.

ליריזם זה בצירופו הגמור הוא, איפוא, מעשה־נס הרבה יותר מכל סוג ספרותי אחר. אמצעיו האמתיים אינן המלים, אינו אפילו המשקל, כי אם איזו יכולת מופלאה להדליק ניבים ולהעלימם כאחד, לגלוֹתם ולהבליעם בלוע עצמם, בנגינת עצמם. כל ליריזם אמתי הוא, בניגוד לסאטירה, מלחמה במלים, מלחמה בקליפתן; שלהבת צורפת ומצרפת. כל מה שנתקדשה השירה הלירית מימי עולם, לא נתקדשה אלא משום שבה נאכלת הפסולת עד היסוד בה, שבה תושג לבסוף סובּסטאגציה של הוויה נקיה מכל תערובת חוצצת, מפרעת, מדכאה. מי שלא עמד על סגולה זו של הליריזם, לא עמד על ערכו בכלל.

גדולה הבעה לירית נאמנה, משום שאין כמוה מבקיע אל לב הדברים, ואולי גם אין כמוה מפלס דרך להכרת העולם העליונה.