הייתי בטוח מלכתחילה, שהדעות המובעות בסקירתי הספרותית (בשנתון תש"ג של “דבר”) תרגזנה את מישהו – אולי דוקא את זה, שלא אליו מכוּונים הדברים. דומה, שמה שהחשש המכוון לא לפרט ולא לסוג ולא ל"משמרת", היה צריך להתפרש לא כביטול, כי אם כחרדה, כתביעה – ותובעים ממי שיש לו תקוה. מכל כגון זה היה צריך למצות את העיקר, כאן: צמאון לשירה לירית, שאני רואה בו תיקון ראשון לנשמת הדור. מטבעה של הערכה כללית זו, שאינה מטעימה מה שיש, כי אם מה שחסר. המכוּון כאן לרמת השירה כולה, אם גם לא נכללו כל השירים כל המשוררים. איני צריך להודיע, שאני מוקיר מאוד משורר פלוני או משוררת פלונית, ושלא נתכוונתי בשום־פנים “לעקור את הכל”.
אף־על־פי־כן – גם לאחר השגותיו של מר זמורה (ב"הארץ", גליון ערב־שבת, כ"ז כסלו ש. ז.) וגם לאחר כמה השגות שהובעו בדברים שבעל־פה – איני משנה דבר ממה שאמרתי. מר זמורה, שאהבתו אל השירה הצעירה היא בחינת אהבה של אביר, והוא חרד לכבודה וכואב את כל פגם שמגלים בה, לא ירד לסוף דעתי. כוונתי היתה לא משורר פלוני ואלמוני, כי אם עצם הזיקה אל השירה. גם לא נתכוונתי בשום פנים להגיד, שהשירים הליריים שהיו מתפרסמים בראשית המאה ב"הדור", “הצופה”, “השלח”, ירחון “הזמן” וכו' היו כולם דברים למופת, כי אם – שזיקת המשורר אל השיר הלירי בימים ההם היתה זיקה למופת. שיר היה לא רק לקורא, כי אם למשורר עצמו בחינת מאורע. גם אלה, שהיו פּוֹרים יותר, לא עשו אותו חולין. שקדוּ עליו, בדקו אותו, הקשיבו לו, ואם קרה שגם לאחר כל אלה נמצא השיר רפה, – משהו מזיקה זו הטביע עליו חותם מיוחד. שיר נכתב – קרב התחולל, ואם גם לא תמיד נגמר בנצחון.
*
הרבה יותר חמורה ומורכבת בעית השירה האקטוּאלית, שנגעתי בה אגב דיון בשירה הלירית, הואיל והיא שוֹנה בכל מהותה מליריקה, אם כי בסוף־סופה אף היא שירה שמה, ולא סתם תגובה, לא סתם ביטוי של כאב, התמרמרות, תוכחה, שהוא עלול להיות נאמן מאוד, אפילו חזק מאוד. ואף־על־פי־כן – לא־שירה.
דוקא שירה זו טעונה התאזרות עצומה, כיון – שבשיר אקטוּאלי אמיתי יש משהו מכוח הנבואה, מכוח־איתנים זה, שבו מתבטל הפרט – נעשה שופרו של עולם. אין זאת סאַטירה, גדולה או קטנה, שכוחה בעוקץ, באמצאה, בחריפות, כי אם בפלא, ההופך מאורע פוליטי זמני לסמלה של הוויה נצחית. הרי זה שירה, ועדיף משירה. הרי זה כאב־עולם, קובלנת־עולם, – זעקה אשר בה צרוּר קולם של דורות עברו ודורות יבואו. מי שהוכשר לשירה זו, הוא משורר, ויותר ממשורר. משוררים מעמיד כל דור, וחוזים – אחד בעשרה דורות. אתה מוצא בכל זמן משוררים, העושים שליחות, גדולה או קטנה יותר, ושליחותם שליחות. אפילו אֶפּיגוֹנים בעלי־כשרון ממלאים לפעמים תפקיד חשוב כמחזקי בדק, כאנשי־ביניים, הקמים בין תקופה לתקופה, בעוד שמחקי־חזון עושים מעשי־הרס, בחינת סותמים את המעין. אין נבואה גדולה או קטנה, כי אם דבר־אלוהים, או – צלצול ריק ותרמית־לב. אין דבר מרגיז כנבואה עשויה זו, שמחללת את הכאב, כל שקוֹלה הולך יותר, כל שהיא דומה יותר לדפוסי־חזון מקובלים.
כלום גזרתי על השירה האקטוּאלית? והרי יודעים אתם, כי גם אני לא ניקיתי מ"חטא" זה. לא גזרתי אלא על שירה שאין בה אלא אקטוּאליות. אם לא נביאים, בני־נביאים אנו. שירים טובים ונאמנים – אם גם לא רב מספרם – נכתבו בימינו גם על נושאים אקטוּאליים, ואולם יסודם רננה לירית – המיית־לב ומכאוב־לב. בתגובת־אמת יש תמיד מן החזון, אבל הוא מופקע מן הריטוריקה הרשמית, הנבואית כביכול. לא בדקתי את כל החומר השירי מסוג זה, אבל דומני, שאם הצליח כאן משהו באמת – לא היה זה ברובו אלא ביטוי־אדם נאמן, כבוש, שנזהר מן הצלצלנוּת הנבואית – שהיה אַקטוּאלי ולא הכריז על “אקטוּאליותו”.
*
הקנאה הגדולה לשירה אינה קנאה לאֶסתטיקה. כפי שמונים אותנו האנשים “הרציניים”, כי אם קנאה לאמת, חרדה לשיאי־הרוח שהונמכו וחוללו – אין זה פולמוס ספרותי, שיסודו בכללי פואֶטיקה, בהבדלי סגנון וצורה, כי אם החרדה למפלט־הלב, למפלט־האדם האחרון. השירה – במיוחד השירה הלירית – היא יצירה, הבאה לעולם בדרך נס. ליותר מכל סוג־יצירה אחר. היא תוצאה של פּרוֹצס פּנימי מורכב, של צמיחה מדעת ושלא מדעת. מקובל, שהיסוד ל"שלא מדעת" רב בה לאין־ערוך מזה ש"מדעת" – את שיעורו על־כל־פּנים אין לקבוע, הואיל ושונה הוא אצל כל משורר. שונה גם שיעור גידולו. פעמים שיר נכתב “בהעלם אחד”, ואולם ייתכן, שדוקא השירים מסוג זה הם פרי הוויה ממושכת, התכשרוּת ממושכת, שהמשורר הצליח “שלא מדעת” לכוון את מַבָּעָם לרגע ההתבשלות הגמורה, ולכן נשר מאליו כפרי גמל מן האילן.
ברם, טעות מקובלת זו בדבר שירה “שלא־מדעת” מכשילה רבים. גם מה שהגיע לגמר בישולו טעון דעת – טעון הבנה לאין קץ, בקורת לאין קץ. כל שיר עלול להיות יותר טוב משהיה על־ידי בדיקה נוספת. כל צעד כאן עשוי להכשיל. ההרגשה, גם הכּנה ביותר, עשויה להטעות אותנו, כשאינה נתונה לקוֹנטרוֹלה חמוּרה – כשאין הביטוי עובר דרך אותו כּור־מצרף, העושה כל מה שזה עתה נתן לנו סיפּוק מלא, הישג מדומה, פּסולת מתכסה בעדיי־שוא. האם רגע זה של שריפת הסיגים המזהירים, אינו ראוי להקרא בשם רוח־הקודש?
מעטים הם, – גם בין המשוררים הגמורים, שניתנה להם בשיעור מלא מתנה זו של בקורת־עצמם. ולא מיעוט־הכשרון הוא המכשיל כמיעוט הבקורת. את האחד מכשיל “שפע הרגש” ואת השני – “קסמי־הצורה”, ואת הרוב שבינינו – ההסתפּקות בהישג ראשון, ומאחר ש"הישג ראשון" רק לעתים רחוקות הוא הישג ממש, רבים הנכשלים, ואחד המתבונן ממוּשכות בחזיון זה, מתחלחל ומשמיע דברים בוטים, מרים מאוד. הכאב הוא שמזכה אותו לכך, ואין לבוא עליו בטרוניה, שלא הבחין ב"נטיעות הנאות". זה לא נכון: הוא הבחין בהן, אבל הן לא היו אותה שעה מענינו.
*
לא אכחד, שבסקירתי גם נתכוונתי להרגיז – להרגיז על כולנו את יצר השירה. והמכוּון לא היה לחרזנים, כי אם דוקא למשוררים. הגענו למצב, שגם במשקל החדש הרוב שבינינו נתמחה למלאכה. לא קשה כיום לשבת ולכתוב שיר. אבל קשה מאוד להרים אותו, להזיז בו משהו, לייחד את קולו. שיר לירי יש להעלות ממסתרים – מעומק לא שערנוהו. החריפות בביטוי, בצליל עשויה להתעות גם את המשורר עצמו, אם אינה פרי הקשבה מרובה, פרי השתערות, פרי מאבק רב.
מצד שני, אתה מוצא כיום שירים רבים, שהם מלאים רגש כרמון, שהם גם פרי הוויה אמתית, ואף־על־פי־כן – שירים אינם. זוהי אותה השירה, שרוב הקוראים מעריכים אותה ביותר, בעוד שדוקא היא אינה אלא תחליף לשירה.
לא אמרתי, שיחס בלבד עשוי להרים את השירה של לא־משורר. אבל – משורר תמיד עשוי להוציא מעצמו יותר, כשהוא “מכביד את ידו” על עצמו.
נכבּיד־נא את ידנו על עצמנו!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות