שירים לדקלום אינם מחוייבים להיות דוקא שירים גרועים – מצויים בסוג זה דברים משובחים, שברכה בהם לשומע, אבל על־הרוב בוחרים לשם דקלום מן הפסולת שבשירה. איננו יודעים, מי כאן הגורם תקלה יותר: המשמיע, שטעמו פגום או השומע, שהוא נהנה מן השיר המדוקלם כל שהוא ווּלגארי יותר.

למה בוחרים לדקלום דוקא את הפּסולת?

לא־מעטים הם השירים, שהם בעלי איכוּת בלתי מפוקפקת, ואף־על־פי־כן, הם יפים לדקלוּם, והדקלוּם יפה להם. זהו סוג מיוחד בשירה, – שירים בעלי בליטה מיוחדת (על־הרוב – סאטירית), שהם מגיעים לאזני השומע וללבו בבת־אחת, באופן שאין נעימתם הפנימית מובלעת על־ידי הקול. שירה לירית רובה ככולה אינה עולה יפה בדקלום – לא לשם כך נוצרה. עליה יש לשהות ממושכות, להקשיב לה ממושכות. והדיקלום אוכל כל חלקה טובה בה.

אכן, אין לשער את גודל הקלקול החינוכי בפרסומה ובהטעמתה של שירה גרועה. אין כמוה מעכב את הכשרת הקהל לקליטת שירה אמתית. אמנות־הדקלום טעונה איפוא במיוחד אצלנו זהירות גדולה מבחינת הבחירה, שלא תיהפך סרסור לפסולת שבפיוט, שדוקא היא מקבלת את תיקונה בדקלום ומהנה ביותר את ההמונים.

אנו עוקבים בדאגה אחרי התפּתחותה של אמנות זו אצלנו. זה כבר עמדנו על כך, שרק מעטים מן המדקלמים בוררים דברים נאים באמת למלאכתם. רובם קופצים על הזול ביותר שבשירתנו. לתכלית זו אינם מסתפקים בחרזנות המקורית, כי אם מכניסים גם מן הפסולת שבאידיש. לשם “אקטואַליוּת”, יש שגם מזמינים בדחנות מוחרזת נטולת־טעם במידה כזו, שאזני השומע נכוות ממש מקלקולה. כן: אזני השומע ולא – השומעים. אלה, לדאבון־הלב דוקא נהנים הנאה משונה מדייסה עכוּרה זו.

אילו נקבעה אצלנו השגחה כלשהי על חינוך־העם, היו מוסדותינו העליונים (מחלקת־החינוך, הועד הלאומי) נלחמים מזמן בתופעה נפסדת זו – היו מייסדים שיעורים מיוחדים למדקלמים, כדי לשפּר את מלאכתם, וביחוד כדי לשפּר את טעמם, שיהיו יודעים: מה לקרב ומה לרחק במקצועם. ואולי היה כדאי גם להזמין ספר לחומר הדיקלום, שהיה מכנס את מיטב היצירה הפּיוטית העברית – מן התנ"ך ושירת ספרד ועד שירתנו הצעירה ביותר – הראויה לעלות על הבמה.

כל זה שייך לטיפּוחה של תרבוּת שירית, שהיא לקויה אצלנו במידה מבהילה בכל מקום: בבקורת, בבית־הספר, על הבמה – בכל פינה שאתה פונה.