כשביקרתי לפני ימים רבים את מנדלי בפעם הראשונה בביתו, נסבה השיחה בינינו על ענין, שעמד אז על הפרק: על המבקר־המשורר – אם איני טועה, על ברדיצבסקי. את פרטי השיחה איני זוכר, אבל זוכר אני ברור, שהאמן הזקן לא גרס את שתי המלאכות בנושא אחד. לא האמין בהצלחת ה"זיווג" הזה.

– המשורר – כך בערך ביאר לי את השקפתו – חייב קודם־כל להיות

נאמן לעצמו. אם ברדיצבסקי, למשל, משבח אותי, על־כורחו הוא עושה פלסתר את כתיבת עצמו. אם הוא אומר אמת לגבי עצמי, על כורחו הוא משקר לגבי עצמו. וכיון ש"אדם קרוב לעצמו" –סיים בתתו בי מבט ערמומי – איני מאמין ביותר בבקורתו של בן־אומנות.

זה היה אמור בפשטות יתירה. הזקן הביע “דברים כדרבנות” ולא הועילה. כמובן, התנגדותי. ספק, אם גם שמע את השגותי על דבריו… אבל גם הוא לא השפיע עלי כל־עיקר. רחוק הייתי גם אז מלעשות את מלאכת הבקורת לקנינם של אמנים ומשוררים בלבד (אם כי דעתי היתה תמיד, שבכל מבקר אמתי יש משהו, צריך להיות משהו ממשורר בכוח), אבל האמנתי בכוח חדירתו של המשורר, שאין כמוהו מקרב, מקים את המבוקר, בצרפו גם את עצמו לשם הבלטתו השלמה. הייתי זוכר תמיד את דברי מנדלי כתמימוּת, כקוּריוֹז, כיון שהיה ודאי לי, כמה עלול אדם להשיג את בן־אומנותו, וכמה מושכים לפעמים דוקא הניגודים.

ברם, הנסיון הוכיח לי לא־פעם, כמה הערכת המבקר, מאיזה סוג שיהיה, טעונה לא רק זהירות, חירות, כי אם גם עין יפה. ודאי שהבקורת אינה יכולה ואינה צריכה להיות אובייקטיבית תמיד, אבל היא צריכה להיות תמיד משוחררת ונקיה מכל זיקה של קטנוּת אישית, מכל מה שעלול לטשטש את ראיית המבקר. נקיי־הדעת נמנעים מלהוציא משפט על מתנגדיהם, מתוך חשש כלשה ו לעיווּת־הדין, בה במידה שהנפגעים מסוג נמוך יותר שמחים להזדמנות שניתנה להם כדי להכריע.

ברם, נכשלים בסילופי בקורת כזו לא רק המבוהלים בלבד. פעמים רגש עכור כזה מעביר על דעתם גם גדולים וטובים. במחקר אחד על סרוואַנטס אני קורא, שהסופר הספרדי המפורסם לוֹפּאֵ די־וויגוֹ אמר על “דוֹן קישוט”, ש"רק בעיני אנשים אוילים עלול ספר אוילי זה למצוא חן"… ספר אוילי – לא פחות ולא יותר! וכמה מדהימה העובדה, שטוּרגינייב, איש התרבות ואיש ההבחנה הגדולה, פּסל את “מלחמה ושלום” של טולסטוי, – דוקא את “מלחמה ושלום”!..

*

משמע, שלא רק מבקרים “בעלי־מקצוע” עלולים לטעות, כי אם גם האמנים בכבודם ובעצמם. אנשים שאין להטיל ספק בטעמם ובכשרון הבחנתם, אף הם עשויים לטעות ולהטעות! אמת, שטוּרגינייב חזר בו אחר־כך. אמת, שדוסטוייבסקי, איש ריבו האכזרי של טוּרגינייב, היה עלול, לאחר הפּאַמפליט הגס שכתב על מחבּר “האבות והבנים” (בספרו “השדים”), לדבר, בנאומו של פּוּשקין, על ליזה של “קן האצילים” בהתלהבות כזו, שעיני טוּרגינייב זלגו דמעות… אף־על־פי־כן טוב שיזכרו אנשי־הבקורת, בין שהם מבקרים “מומחים” ובין “שאינם מומחים”, – עד כמה עשוי האדם, מתוך חולשת אדם, שלא לראות נכוחה ולהוציא משפט מעוקל. טוב שקודם “פסק־דין” אחרון, יפשפשו שעה קלה בלבם, כדי לראות, מהו המכריע בפסק־דין זה – הן לזכוּת והן לחובה…