שיר לירי הוא דבר מצוּי כל־כך, שאין נותנים את הדעת עליו. בכל ספרות מתפרסמים יום־יום ושנה־שנה שירים לאין־מספר. באיזו מידה צדק מי שאמר, שסימן רע הוא לספרוּת, אם הפּרוֹזה שלה מובלעת בתוך השירים. סימן, שאין עדיין רצון ליצירה – שהסופרים הולכים בדרך הקלה ביותר. שהרי פּרוֹזה, כל פּרוֹזה טובה, מחייבת ידיעת הענין, אמצעי־ביטוי ממשיים, מאמצי בנין, בעוד שהשיר אינו זקוק, כפי שרבים סבורים, אלא ל"דבר קטן" – לרוח־הקודש, והיא אשר תמלא כל חסרון…

ברם, גם שיר הוא דבר חמוּר מאוד, ואינו קל אלא למי שנוהג בו קלות. אין לך דבר, שעשוי להתעות ולהטעות את הכותב כמלאכת השיר. אנחנו יודעים את השירים, שהמלים, החרוזים מושלכים בהם כצרורי־אבן קטנים לתוך חלקת מים, שהם יוצרים לרגע קל ציורי עיגול וקמטי קמטים. וברגע קל יאבדו. לא, לא! אלה לא ירמו גם את הקורא השטחי. שירים אמיתיים מוּסעים כגרגרי־זהב מחיק־סלעים. כל הקצף השירי הזה, שדלוּת־הנפש, ודלוּת־ההשגה חוללוּהו, אין לו תקוּמה, אם גם הלהוּטים אחרי כתיבה ערטילאית זו יטעמו בה טעם משונה.

שיר לירי הוא משהו, שהיקר בו ביותר גם בעליו אינו מכיר את מקור מוצאו. מכיר רק זה, שכל תאי דמו, כל תהומות נפשו העלוהו. כי שיר הוא פרי הכרה גדולה, פרי התנעצות חדשה בלב העולם. כאן בקורת עצמית קיצונית בצידה של אי־ידיעה. ניתוח חד וזינוּק לתוך האפלה. מי שחוזר על הפטפוט של תום פייטני, אין לו כל מושג מן החריפות, גם מאיזו ערמומית שבמלאכה, שלא תתכן בלי שבעים־ושבע בדיקות. רק המשוררים־למחצה נאחזים בחרס הראשון, שהעלתה חכתם. האמתיים מחפשים בעקשנות שאינה פוסקת רק את שלהם. רק מה שמזומן להם ולא לאחר. אמונת־שוא היא שניתן לכבוש ביטוי הולם לשיר לירי בקפיצת־בזק.

שיר לירי קטן הוא הישג גדול, – הנה מה שהיינו צריכים לשנן לעצמנו ולחברינו הצעירים יום־יום. שבעים פנים לו ושבעים מדרגות, ורק הזוכה לראיה שלמה, להבחנה שלמה, מגיע אל המדרגה האחת: אל ביטוּי נאמן זה, שזוקק מכל סיגים, מכל תחליפים – זה שרק לשמו כדאי לכתוב אותו.

שמעתי את חוות־דעתם של השופטים, שזיכו בפרס שני סיפורים שוֹני־סגנון מחיי הארץ. ודאי, שהסיפורים הוּכרוּ קודם־כל על־ידי השופטים כיצירות־אמנות. אבל הוטעמו ביותר, כמו תמיד אצלנו, הנושאים: חלוּציוּת, התערוּת בקרקע־המולדת וכו'. כלום אנו מזלזלים בכל זה? אבל היינו רוצים, שההערכה תהיה־בנויה קודם־כל על האיכות, ולא על הנושא. חושש אני לקהל, שיתרגל לחזיון, שפרס ניתן בעד נושא פאַטריוטי, ולא בעד יצירה בעלת־ערך.

אולי נזכה פעם, שתימצא מועצה עירונית, כפרית או קיבוצית, שתקבע פרס שנתי בעד השיר הלירי הטוב ביותר, שנכתב במשך השנה, בתנאי שהשיר יחזיק לא פחות מ… שמונה שורות. פרס כזה עשוי להקנות לקהל מושג על שיר לירי טוב, אם השופטים יעמדו במבחן ולא יתנו את הפרס בעד הנושא היותר טוב, כי אם בעד השיר עצמו, – בעד הערך השירי המוחלט, שמצא לו ביטוּי בו.

מה תכבד אז הגדרת מעלותיו של אותו שיר שזכה בפרס על השופטים בחוות־הדעת שלהם! כי הטוב שבשיר לירי אינו עושר הלשון, אינו אפילו עוז הביטוּי או חריפותו, כי אם בעיקר – העדרם הגמור של אמצעים פסולים בו. ביחד עם הקליעה במלים הפשוטות ביותר אל המושגים הנעלים ביותר. שיר לירי זה, שיהיה ראוי לפרס, צריך שישמש דוגמה לשחרור הנפש הגמור מכל פסולת שברגש, מכל בדחנוּת שבפולמוס: שיהיה כולו מופת באור הכבוש, בפאַתוֹס הכבוש – באותו צירוף מופלא שבקולות, שמעלה אותנו בעצם ניגוּנו, בעצם ניקיוֹנוֹ אל ספירת האצילוּת.

שיר כזה לא על נקלה יימצא, כי בעצם סגולותיו הוא מין דבר, שאינו מזדקר לעינים…