(שיחה ברדיו)

אתם שואלים על תפקידו של המשורר בשעה זו? – תפקידו של משורר עברי בימי גורל אלה חמור כל־כך; רגש־האחריות למה שהוא עושה ולמה שאינו עושה מכביד עליו במידה כזו, שבעיה זו, כל כמה שאנו עמלים לפתור אותה, – לא ניתנה בעצם אלא לפתרון אינדיווידוּאלי, כל אחד יפתרנה לא לפי עקרון כללי, כי אם על־פי דרכו, על־פי מהותו העצמית.

אתם יודעים שאני רואה את היצירה השירית כפרוצס חפשי גמור, כצמיחה טבעית, שאין לגזור עליה שום גזירות מן החוץ – בחינת “אל תעירו ואל תעוררו את האהבה” קודם זמנה, באשר כל מעשה־אונס בשירה – בנפשה הוא. בפרוזה אתה עשוי עוד באיזו מידה שהיא לכוון את מלאכתך כשהשעה צריכה לה, ופעמים אנו אונסים את עצמנו, ואנו מצליחים. רוח־הקודש פעמים שהיא באה עם המלאכה, פחות מכל היא מסבירה פנים לאלה שמחכים לה בחיבוק־ידים… אבל בשירה כל זה מורכב הרבה יותר. כאן אין להתעקש: כאן עצם הדבר, שנקרא רוח־הקודש תלוי באיזו ציפיה חרישית לשעה הגדולה שנוכשר לנגינה. כאן העקשנות מראה על מיעוט הבחנה, ופעמים – גם על חילול השירה.

במיוחד חמור הדבר לגבי שירה זו, הקרויה אקטוּאלית. אלה שתובעים אותה יום־יום ושעה־שעה – ותובעים בקולי־קולות, מגלים השגה נמוכה על עצם הדבר שהם תובעים. ההתרשמות העמוקה, ההשתתפות הגדולה בחיי השעה. כל כמה שהן העיקר, – עדיין אינן מכשירות את המשורר לשירה אקטואלית אמתית, או לשירה סאטירית שהיא חורגת מתחומי הפיליטון הנאה. שירה היא משהו יותר מזה, ובלי משהו זה לא כדאי כל העסק. חרוזים, פחות או יותר טובים, מעניני דיומא אנו מוכשרים כולנו לכתוב; אבל כל זה רחוק מאוד משירה, ורק המבין יבין להבדיל בין סתם התרגשות שבחרוז לבין חרוז שהוא ננעץ בלב הזמן, חרוז שבו נתרכזה כל עצמת הכאב, כל עצמת המחאה.

מי שדורש מאתנו בימים אלה שנתכחש לכל חוויה, שאינה מעניני השעה, – הריהו עושה זאת על דעת עצמו – ודעה זו, היא דעה נפסדת מאוד. עשויה היא להציף אותנו בשירה פסולה גם כשהכותב יביע בה את רגשותיו הנאמנים ביותר. לאו ברגש תליא מילתא. השירה אינה פרי התרגשות, כי אם תולדה של התבוננות עמוקה – עתים ממושכה יותר ועתים ממושכה פחות, אבל על־כל־פנים – לא של חוויה חטופה, שלא הפכה דם חי ורונן. התגובה על כל מאורע, בשיר או בפרוזה, היא מלאכה עתונאית. ואמנם, יש משוררים־עתונאים, שהוכשרו לתגובה מהירה, קבועה; אבל השירה היא אחרת לפי עצם מהותה. את מלאכתה אין לעשות קבע, בלי שיתנקשו בנפשה. אליה יש להתכשר, להתנער מכל חוויה בת שעה – לחתור אליה בכל כלי־הנפש, ודוקא זה נבצר מאתנו, כשאנו נועצים קנה בשרטון אחר. בנידון זה כדאי תמיד לשוב ולהזכיר את העובדה, שביאליק כתב, בשבתו בקישינוב לאחר הפרעות, בין “על השחיטה” ובין “בעיר ההריגה”, את השיר “עם שמש”… לא. אלה שאוסרים עלינו להסתכל באילן צומח ובענן עובר (גם בימים אלה!) כופים עלינו שקר שביצירה.

המשורר לא ישמע להם!

המשורר, החרד ליצירת־אמת, ישיר את אשר ישים אלוהים בפיו ובלבבו. הוא לא יאטום את אזנו משמוע את זעקת אחיו המרה. הוא יחיה בכל האינטנסיביוּת שבנפש את חיי השעה הטראגית. הוא יכוון את לבו לגורל עמו, לגורלה של האנושוּת כולה. לא כדי לשבת אחר כל ידיעה מחרידה שקרא בעתון ולכתוב שיר חדש, כי אם כדי לחיות עם אחיו האומללים. הוא יתפלל בכל טיפת־דמו לישועה, להצלה, גם קלל יקלל בכל להט נפשו המרוטשת; אבל רק כשיראה את עצמו כשר, את השעה כשרה לשירה, יעשה זאת – ובלי תביעות מן החוץ. שירה אינה דבר שבכמוּת והשפעתה פוסקת דוקא כשהיא חדלה להיות מאורע, דבר שבהשפעה. היא לעולם אינה דבר שהרגע מחייב אותו. פעמים אנו מחכים לה ימים רבים. ופעמים – בלי שנשער את בואה. היא דופקת על שערי לבנו, והביטוי למרירות הגדולה ניתן מאליו, כי הנה גמלה השירה כפרי זה שגמל על האילן.

אמרתי תמיד, ואני חוזר על כך, בתשובה על שאלתכם: לא כולנו הוכשרנו לשירה זו, שהשעה כופה עלינו, – המשורר הלירי על־הרוב נענה לה במאוחר. מתבגר לה במאוחר. וטוב לו וטוב לשירה כשאינו חוטף ושר, ובלבד שיעשה את חובתו: חובתו הראשונה היא להיות נאמן, לבוא מצוייד לא בכל כלי־השיר, כי אם בכל כלי־הנפש – לשיר ממלוא דמו, ממלוא לבבו.

*

מה שאנו שומעים תכופות: “הבו לנו בשירתכם את דופק השעה!” אינו רק ענין לדרשנים, התוקעים את חוטמם למקום שאין להם כל השגה בו. “דופק השעה” – ודאי שישנו. ודאי שיש גם צורך שיהא נשמע ביצירה. חותמת השעה היא, שממנה מצטרף ה"נצח". זהו המגע החם בשטף הזמן – כל מה שמוצל מן הכליון של החולף ועובר.

ברם, חידוש זה שבשירה, שמתוכו עולה הלמות־לב השעה, אינו על־הרוב השבר שאותו תובעים ואליו מתכוונים המקטרגים על השירה הטובה למיניהם. אין זה דוקא הקול הנענה למאורע האחרון, שאותו דורשים בחזקה. הפייטן, כל פייטן־אמת, נענה לזמנו, אבל באמצעים אחרים – אינטימיים יותר, נאמנים יותר, אם גם לא תמיד נראים מבחוץ.

זוכרני, עוד נער הייתי כשבאו לידי שירי נַדסון. ריתמוּס רך ורפה זה לקחני שבי. מה היה בו מן החידוש? – רק איזו חמימוּת כאובה, איזה רוך עצוב מהול ברגשנות גלויה. מה היה כאן מ"דופק השעה"? לא תוכן החרוזים האהובים עלינו בימים ההם על “הבעל אשר יכרת ועל האהבה אשר תשוב על האדמה”, כי־אם הניגון. ניגון זה היה משותף לכל משוררי התקופה – לנַדסון, לפרוּג, לגרשין, ואפילו לטשחוב, שעליו היו מקטרגים כל ימיו שאינו “אקטואלי למדי”. ניגון זה – מתוכו דובב הזמן גם כשהשמיע המיית היחיד, הפורש מן הזמן.

מה היה נַדסון לגבי פּוּשקין, לרמוֹנטוֹב, טיוּצ’אֶב, – אפילו לגבי פאֶיט ומַיקוב? פייטן רפה־ביטוי ומעוט־תוכן. אבל לשעתו היה צלילו חשוב מאוד. יגון־השעה פיעם את שירתו והיא הרעידה את הלבבות וחינכה על־פי דרכה. בתקופה אפורה זו של חוסר חזון הביעה את הצמאון לחזון (“בוא־נא, בוא, הנביא!”). – ברפיונה היה הקסם שקסמה לדור. זה היה הביטוי, שנזקק לו באותה שעה. הכוח, שתמיד התאכזרות עמו, לא היה הולם את הימים ההם. התקופה צמאה למעט השתפכות־לב, למעט תנחומים. גם אצלנו אנו רואים, שענק כיל"ג מקדם כמעט בהכנעה את פרוּג (“עלה נבל אנכי – אתה ציץ פורח”), ופרץ מתרגם ומחקה בלי סוף את נדסון זה, שעוד בימים ההם כבר עמדתי על כל רפיונו.

כך נדחה לשעה הנשר הגדול מפני סנונית קטנה, המבשרת את האביב החדש. בשורה זו יותר משהיא עולה מתוכן השירה, היא עולה מהמיית ניבה. לא “שירי־ציון” של ביאליק, ולא כל־שכן של טשרניחובסקי, הטילו חמימות אביבית בעולמנו, כי אם כליון הלב לטבע, מנגינות־האהבה, ואולי – סתם צירופי־מלים חדשים. ביטויים בודדים שצררו בכנפיהם את רוח השעה ואת בושׂמה המיוחד.

בשנות השמונים של המאה שעברה העלה צלצול שירו הרפה של מאנה הד חם יותר, קרוב יותר אל ניגון התקופה משיר־הברזל של יל"ג, שלא ויתר והיה שקוי כולו זעף התובע. מאנה, דוליצקי, שפירא – כולם נשאו רוח משדלת זו, רוח־הפיוס של חיבת־ציון. הם היו משוררי־השעה, אם גם שלושתם לא היו שקולים כנגד יל"ג אחד. אמנם, איש לא חשב, כי צלם הקל עמם את גובה הארז, אשר צמרתו נגדעה לשעה, אבל חן השעה היה עליהם והם היו משורריה.

רק קטני־השגה יכלו להכריז על “סופו של יל”ג". הם לא ידעו, כי את המשוררים האמתיים מוציאים לפעמים בתרועה לצורך השעה על־מנת להכניסם אחר־כך בתרועה יותר גדולה. כך אירע ליל"ג. כך אירע לפּוּשקין. בתקופת־הפסקה הם כאילו מוסיפים כוח והשפעתם גדולה עוד יותר לאחר ש"יושבו על כנם".

יש בדיחת חסידים ידועה בדבר אפיקורוס העיר, שהצדיק ציוה להשליכוֹ מבית־המדרש; וכשהוגד לו: “רבנו, הרי הוא לא נכנס”… קרא: הכניסוהו על־מנת שתשליכוהו…

לגורדונים ולפּוּשקינים יארע ההיפך:

הם מוּצאים על־מנת שיפַנו להם מקום רחב עוד יותר לאחר שישובו ויכניסו אותם.

וכשם שיש מוצאים לשעה, כך יש מוכנסים לשעה.