“הם מתפללים בלב” נמצאו

אנשים שדרשו בשבחם. ברם,

אני מ"לב" זה דעתי לא היתה

נוחה; קול חפצתי, קול;

ג. שופמן

הקורא העברי, שאינו אמון על מסורת־עוז של אמנות פיוטית – זה שהוא עובר מיל"ג אל נח רוזנבלום בלי עקימת־פה כלשהי, – להוט בדברי־שירה ביחוד אחרי הרגש. בשבילו שפע־הרגש הריהו הקריטריוֹן היחידי, – הערך המכריע. יצירה פלונית נפלאה, כיון שהיא כולה לב, כולה רוחצת ברגש; ואלמונית – גרועה, היות וה"רגש" חסר בה לחלוטין.

הקורא העברי – ולצערנו, גם לא־מעטים מן הרצאֶנזאֶנטים שלנו – אינם מבחינים עד היום בין רגש ובין חבלי ביטויוֹ, בין הפּרוצס המורכב של זיכוך הרגש, של ביעוּר פסולת והפרזה, ובין רגשנוּת משתפּכת, שאינה אלא מדלדלת את הלב. רגש – ודאי, שבלעדיו אין שירה. אבל רגש אינו אלא חומר היוּלי, רגש עלול לההיפך לשירה וגם ללהג. ו"שפע הרגש" דוקא הוא כמעט תמיד סימן לחוסר־כוח. הכוח הוא במעצור. כוח הוא לא הרקת הרגש, כי־אם שמירתו – היכולת לכנס,לזקק, לרסן אותו. הנטפל שלא בטובתנו אל הרגש, נראה למי שאינו מבחין חזק מן הרגש, – והוא הוא אשר יזהם את כל זך ואמתי במגעו.

הוו זהירים, איפוא, לגבי שירה ברגש! לא תמיד במקום שאינכם מוצאים אותו, הוא באמת נעדר. ביצירת־פייטן אמתית יש לגלוֹת את הרגש, לחתור אליו חתירה עצמית, לחפור אותו כמטמונים.

הלב – כן! השירה לבא בעי. אבל הקול הנקי – רק הוא מעיד על איכותו.