הדבר החל במטה הישנה, בה שוכבים היינו שלשתנו.
אותו יום שב האב הביתה מחוף־הנהר סר וזעף, ישב על הספסל וסמך את ראשו בידו, האם שאלתהו פעם ושתים מה אנה לו אך לכשנשאל בשלישית השיב כי העבודה ליד החצץ כבר נסתיימה וכי מכאן ואילך תוביל הסוסה רק את העפר, בשמוע פלק את הדברים האלה חבטני מיד בגבי והאם נאנחה בחשאי.
עומד היה אבא ללכת לפנות ערב אל הרופא ולהזמינו לבוא אל ביתנו. אפס, השעה לא היתה מוכשרה לכך, הוא סבב על פני החדר תוך כדי שקלו בדעתו, הציץ בכל פינות החדר, לבסוף עמד לפני האם ופנה אליה:
– וכי מה צורך במטה לנערים, אנולקה? אני ישן על גבי הרצפה– יוכלו אף הם לשכב עליה.
הצצנו איש על אחיו, שני שביבי־זהב הבריקו בעיני פלק האפורות, הנה כי כן, וכי למה לנו המטה? אנו רק נאלצים להשגיח על פיוטרוש לבל יפול מעליה.
– הלאה! ויוֹ!– קרא פלק וטרם הספיקה האם להשיב על שאלת האב, כבר משכנו שלשתנו את מצע־הקש מעל המטה, הנחנו אותו על הרצפה ופלק החל מראה את כוחו בקפיצות עתוד עליו.
לאחר הרידונו את מצע־הקש נתברר הדבר כי שני קרשים חסרים במטה ושלישי מעברו האחד מתפורר כולו, סרב על כן איש ה"נדל" אשר האב צוה לקרוא לו ולהביאו אל ביתנו, אפילו לדבר על המטה. את כספו אשר מנה ושקל במטבעות נחושת אסף בחזרה, קשר במטפחת ושם לחזו מתחת למעיל. האב הפחית עשר פרוטות מהמחיר שקבע אחר – עשרים, ולבסוף – גם זהוב שלם, אך היהודי עמד במרדו, עם המצאו בפרוזדור שב ותקע את זקנו לתוך החדר והציע לתת בּמחיר המטה חצי רובל פחות שבע פרוטות, אם יאות אבא למכור לו גם את הכר.
האב היה מהסס רגע, הפנה את מבטו אלינו, הציץ על האם, בסך הכל עלה הקנין בסכום של י"א זהובים.
– מה דעתכם נערים?– שאל לבסוף בפנותו אלינו—התותרו לעת־עתה על הכר, כל עוד חולה האם?
– הי!– פער את פיו פלק בקריאה אטומה, הוא עמד אותה שעה על ראשו ותוך כדי כך השליך את הכר לתוך החדר, פיוטרוש תפס את הכר בידו והשליכו על פלק. פלק חזר והשליך אותו עלי, וכך ודאי היה חוזר הדבר ונשנה לולא נזדרז איש ה"נדל" להוציאו מידי בחששו פן יקרע הכר.
– אך בלא הצפּה!– קראה האם בקול רפה.
מיד קמנו והוצאנו מידי איש ה"הנדל" את הכר אשר החזיקו מתחת לזרועו והחלונו פושטים את הצפה.
לאחר הפשטת הצפה נתברר הדבר, כי הכר פרום בעברו האחד והנוצות נושרות ממנו, איש ה"הנדל" חזר על כן מדעתו ולא רצה לתת במחירו אלא עשרה זהובים פחות ט"ו פרוטה.
שוב החלו עומדים על המקח לבסוף בא לידי הסכם עם האב, כי יתן לו במחירו שני רובלים אך יוסיף לו את שמיכתנו.
האב הציץ בפני האם, היא היתה חלשה וחורה כל־כך עד כי פניה כפני המת, שכבה על גבה ועיניה שקועות עמוק עמוק בחוריהן.
– אנולקה?…– לחש האב בשאלה.
אפס שעול תקף את האם ולא יכלה איפוא להשיב על שאלתו.
– אין לנו כל צורך, אבא, בשמיכה! – קרא פלק – בגללה אנו נצים ורבים מדי לילה בלילה, אדרבא יעיד וויצק ויגיד!
– אמת נכון הדבר, אבא! – נשמע קול־התלהבות – בשלה אנו מכים האחד את השני מידי לילה, היא נופלת…
איש ה"הנדל" כבר חתל את השמיכה ותקעה מתחת לזרועו, רצנו אחריו החצרה והבעת־נצחון על פנינו.
– התדעו?– קרא פלק אל הנערים אשר שחקו אותה שעה ב"קליפה"– איש ה"הנדל" קנה את מיטתנו, שמיכתנו וכרנו! מעתה נשכב על הרצפה על גבי מצע־הקש!…
– לא מהגדולות הוא!– קרא יוז’יק החור, העובד אצל החיט שבאגף־הבית השמאלי – אני זה שנתיים שוכב בבית מפרנסי על הרצפה, בלא מצע־קש כלשהו אפילו.
דבריו עשו רושם רב עלינו, הנה מתברר הדבר כי שינה שכזו אינה פרי המצאתנו.
אותו יום בקר הרופא בביתנו ושתי פעמים רצופות רצנו אל בית־המרקחת, מצבה של האם הורע. עם בוא הערב כשאך גמרנו באכילת הבולבוסים, מהרנו אל מצע־הקש אשר הטלנו אותו בפנה מאחורי הכירים. פלק כרע והתפלל ערבית בעודו מחזיק את הלחם בידו, מדי רגעים היה משליך מבט לעבר מצע־הקש, במהירות עבר בלחישה על “אבינו אתה” וכו' וטרם פתחי ב"קרבנות" כבר הוא החל להכות על לבו עד כי נשמע הד בחלל החדר, לבסוף השליך מעל עצמו את המתניה ומיד שכב ליד התנור. נתנה האמת להאמר כי אף אני בדעתי היה לשכב ליד התנור אך לא רציתי לפתוח במריבה עם פלק והסתפּקתי בסטירת־אוזן ושכבתי מעבר הכותל. את פיוטרוש השכבנו באמצע, בינינו, מתחלה דמה נדמה לי כי ראשי נושר ונופל מעל צוארי כי רגיל הייתי כל ימי בכר, אך אחר־כך שמתי את ירכי למראשותי וחשתי את עצמי בטוב.
– במה אכסה את מערומיכם, תולעות שלי? – קרא האב בראותו כשאנו נלחצים האחד אל השני.
הסתכל סביביו, הסיר את המעיל מעל היתד והשליכו עלינו.
השמענו צעקת־רצון ומיד תקענו את ידינו בתוך שרוולי המעיל, פיוטרוש בלבד הֵליל כי אין הוא מוצא שרוול, כסינו את ראשו בכתפיה והוא נאלם דום, טרם שכבו על משכבו נגש האב אלינו שנית.
– נו, מה? היחם לכם, פרפרים שלי? – שאל.
– יחם לי! – השיבותי מתוך מעמקי המעיל.
– ולי מה יחם! – קרא פלק – הו כמה יחם לי, אבא! – והוציא את רגליו הארוכות והרזות למען הוכיח לאבא עד כמה הוא מסיח את דעתו מהמכסה שעלינו.
ואמנם חום נעים חדר אל גופנו מעבר התנור כי אבא הביא פחמים לפנות ערב, הבעיר אש והכין טה למען האם. מיד גם נרדמנו, אך עם בוקר החלונו מרגישים בקור. משכתי את המעיל לעברי. מתחלה התכוץ פלק אגב שינה, אך אחר החל אף הוא מושך בו, וכאשר לא הרפיתי ממנו; הן לו יחם יותר כי על כן סמוך לתנור הנהו – התאמץ לגררו אליו ולהתכסות בו כולו.
בשעת גררו את המעיל ודאי לחץ את פיוטרוש, כי פתאום פתח הקטן ביללה ואחר פרץ בבכי־תמרורים.
האם נאנחה בחשאי פעם ושתים.
– פיליפ! פיליפ! – קראה בקול חלש – שלח נא מבט לעבר הנערים, פיוטרוש בוכה משום־מה…
אפס, אבא נתון היה בשנת־מנוחות.
– נערים! – קראה האם שנית – מפני מה בוכה פיוטרוש?
– פלק הוא האשם בדבר, אמא! – השיבותי.
– לא נכון הדבר, אמא, וויצק הוא האשם! – התקומם אחי לדברי וקולו – קול־תנומה.
האם נאנחה בחשאי וכאשר לא הפסיק הקטן בבכיתו, נגררה מעל מיטתה, לקחה את פיוטרוש על זרועותיה והביאתהו אל מטתה. מיד היתה לנו הרוחה ופלק נזדרז וכבדני בחביטה בגבי, אף אני לא נשארתי לו חיב, אחר הסבונו את פנינו האחד מעל רעהו וישנו בנחת עד הבוקר.
כעבור ימים אחדים שוב בא אל ביתנו איש ה"הנדל", איש לא קרא אותו הפעם אך הוא בא, לפי דבריו משום דרכי נמוס, למען דרוש בשלום האם. אחר החל מהלך סובב על פני החדר, תוקע את עינו בכל, סוקר את הארון, הספסלים. האב היה נרגז משום־מה באותה שעה ולא רצה להאריך בדברים אתו.
למחרת היום חזר ובא איש ה"הנדל" אל ביתנו. אותו יום כל מזון ארוחת־הצהרים שלנו היו תפוחי־אדמה ומלח, שומן לא היה, גם הלחם אפס וכלה מן הבית ופיוטרוש הלך אל בית־התמחוי ללא אוכל. האב פקד עלי להכין שק לפחמים. פלק חבטני בגבי לאות־רצון על שיחם לנו בקרוב כי הרוח החל מנשב בחלל החדר, ושנינו פרצו בצחוק. רגע עמדתי מוכן ומזומן, אך האב כנראה שכח את דבר הפחמים, ועם שבתו על מטת האם נשתקע בהרהורים, אגב גרדו בשפמו, כעכעתי פעם, הוא לא הסב אפילו את פניו לעברי, כעכעתי שנית, הוא הציץ בי כאלו לא חש כלל במציאותי. פתאום בא איש ה"הנדל" אל ביתנו ופתח בקנית הארון.
תוך כדי החליפי רגל ברגל נשארתי עומד ומחכה רגע קט אף כי בהולה היתה עלי שעתי: המים ליד המשאבה קפאו ופלק יעץ להתחיל בחליקה. נסיתי את כוחי וכעכעתי בשלישית. האב הפך את פניו והכה באגרופו על גבי השלחן. קפצתי לתוך הפרוזדור בכל כוחי וכמעט שנתקלתי בסף ונפלתי. גם איש ה"הנדל" יצא אחרי, ומבלי אבד זמן לבטלה החל מצביע מרחוק באצבעו על היהודי העומד מעבר החצר השני. בינתים קרא לי האב וכשידיו רועדות משום־מה, תקע לידי ט"ז פרוטות וצוני לרוץ ולהביא פחמים.
עם שובי מצאתי את איש ה"הנדל" ואת היהודי השני כשהם מוציאים את הארון מתוך הבית. האב עמד ליד הדלת ומהר לסגרה לבל יחדור הקור הביתה, האם הפנתה את ראשה לעבר הקיר ונאנחה בחשאי. דבר הרחקת הארון מתוך הפנה בה עמד כל ימַי גלה לפני עינינו מראות חדשים. מיד כרענו ליד דברי־האשפה שנצטברו שם ופרשת החפושים החלה. פלק מצא כפתור־פחמים ומיד קם ותפרו בשרוול־בגדו. בכפיס עץ חתרתי והוצאתי מתוך סדק מחט גדולה שהחלודה עלתה בה וכך גם עלה בידי להוציא חפושית־זהב, אשר רגליה נתונות מתחתה וכנפה רצוצה ושחוקה, מיד החלונו נושבים עליה למען החיותה אך שוא היה כל עמלנו: החפושית מתה היתה.
לקראת כל דבר־מציאה פערנו את פינו בקריאת־צהלה. האב לא עלה בידו לכנס אותנו לאכילת־הדיסא אשר בשל אותו היום לארוחת־הצהרים ואשר האם בלבד לא רצתה לטעום ממנה. לאחר בדקנו הכל והוכחנו לדעת כי אין כל אוצרות עוד בפנת־החדר, טאטאנו את פליטת־האשפה לתוך הפרוזדור.
זה עתה הרגשתי בדבר, כי במקום עמוד הארון היה חלק־הקיר לבן משאר קירות החדר ומיד מסרתי את הידיעה לפלק, גם האם הסתכלה בפנה זו ומבטיה נוגים. לבסוף עמד האב מעל מאכל הדיסא, חפש בתבה ומצא שני מסמרים, תקע אותם בחלק־הקיר הבהיר ביותר ואחר שם עליהם את שמלת־האָרד של האם, זו המיועדה לימי חג ומועד ואת השניה הכחולה, המיועדה לימות־החול, וכסה אותן יפה במטפחת ההדוקה בשני קצוותיה, הדבר ישר בעינינו ופלק החל מיד להשתעשע שם עם פיוטרוש במשחק המחבואים.
באותם הימים הורע מצב האם יותר ויותר. הרופא פקד עליה לשתות מרק טוב ולאכול בשר טרי. האם היתה מתיפחת בדמעות על הפסד־הכסף שהיא גורמת לו וככל שיכלה הניאה את האב ממלא את פקודות הרופא, אבל, בעיקרו של דבר הייתי רץ בכל ימות־השבוע עם משהו אל הטבח ולפרקים גם הייתי קונה מחצית הליטרה בשר בבת אחת.
ואיש ה"הנדל" נוהג היה להציץ מדי יום ביומו לכל הפחות דרך דלת־ביתנו אם נקרא לבוא ואם לא, אפילו “הולטי”, כלבו של שומר־הבית כבר הכיר בו ולא עוד נובח היה לקראתו. אחר הארון קנה איש ה"הנדל" ארבעה כסאות בעלי צבע אגוז אשר יושבים היינו עליהם כשאנו מסובים לארוחת־הצהרים. בשעת ממכר הכסאות הללו גדלה צהלתנו ביותר כי איש ה"הנדל" עצמו לא עלה בידו לשאת יותר משני כסאות ושנים הנותרים – נשאנו אנו לרחוב אורדינצקה גופא.
כשהכסאות נתונים על ראשינו היינו מהלכים ברחוב, ופלק כה היה מרעים בקולו: “פנו דרך! פנו דרך! – עד כי המרכבות היו נעצרות ועומדות. איש ה”הנדל" נשאר מאחורינו ואנו הוספנו מהר אף כי היהודי רץ וצעק כי לסטים אנו, מחבלים, ובטויים יהודיים כיוצאים בהם. בהגיענו לרחוב אורדינצקה עמדנו והחלנו מתופפים על גבי הכסאות, אנשים נתאספו סביבנו, ודאי סבורים היו כי “מעשי נפלאות” יראו לעינם, לבסוף נגש אלינו במרוצה איש ה"הנדל" כשהוא אוחז בזקנו, בראותו את האספסוף ליד הכסאות מהר ותקע לידינו מטבע בן שלש פרוטות למען נלך ונעזבהו לנפשו.
כה נעם לנו כל אותו הענין, עד כי תכופות היינו שואלים אם אין צורך להוציא משהו מתוך הבית, ביחוד היה פלק חוזר על שאלה זו וכל פעם והצעות חדשות לו. מיד עם שובו מהאולפנה שלשל את ידיו מאחוריו, החל מהלך על פני החדר ומציץ לכל הפנות והחרכים כמעריך לפי משלח ידו.
– ואפשר, אבא את סיר־הברזל? והגגית או את השעון, אפשר?
– סורה מכאן!– היה האב גוער בו, משום מה נרגז ושרוי בעצב היה כל אותם הימים.
– פלק! מה אתה סח? – השמיעה את קולה, קול חלש, האם – אתה היית מוכן למכור גם את נשמתך?
אני ופיוטרוש החלונו גם אנו מוחים בכל תוקף.
– ה! את הסיר!… וכי מה עוד?.. וכי במה נבשל דיסא או תפוחי־אדמה?
– או את השעון! – הוסיף פיוטרוש ברוגזה – והאיך זה תדע ללא־שעון אימתי שעת־אכילה אימתי לשכב לישון?…
– אוהו!– קרא פלק ועל פניו שפוכה הבעת אפיקורס – הנה מצאת סבה!… ואתה הן בין כך היית יושב תמיד על האכילה!…
– ואתה רץ ומביא עוגות לחנונית בשכר כרכשה הנתנת לך.
– איני רץ! – השיב פלק ופניו אדמו.
– הרי אתה רץ!
– איני!
– שקר אתה דובר! בעיני ראיתיך אוכל כרכשה…
– אני כרכשה? בשם האלוהים, לא אכלתי!…
ותוך כדי אמרו הכה על לבּו בעוז כה רב, עד כי נשמע הד בחלל החדר.
– נו, נשוב נא בפיך!
עמד פלק ופער את פיו בנשיבה עד כי אד קל יצא ממנו, מנסיון זה יצא וידו על העליונה, דבר לא העיד על אכלו כרכשה, הכרס הנופלת היתה שרויה בריקניות יתרה.
רוחו של פלק לא נפלה עליו. יום אחד בהתהלכו על פּני החדר ובהציצו על הקירות, קרא פתאום:
– והמרחשת, אבא! והמכתש! והמגהץ!…
פחד נפל עלינו למשמע הדברים האלה, המרחשת, המכתש והמגהץ – הם שמשו מעין אוצרות משפחתנו, הם עמדו על מדף־עץ שלמול הדלת כשהם מבריקים־נוצצים עד כי דומה פני זהב להם. באמצע מצויה היתה המרחשת. מעודי לא ראיתי – כל כמה שאזכור – כי יבשלו משהו במרחשת זו, ודאי היה בדבר שכזה משום חלול־כבודה. אפס, מדי שבת בשבת היתה האם משפשפת את המרחשת בלבנה או באפר וכה היתה עומדת תמיד נוצצת, כשאזנה לעבר החדר וכל העובר את סף־הבית היה מיד עינו נתקעת בה. ליד המרחשת מצויים היו המכתש והמדוך מהעבר האחר, והמגהץ מעברה השני, המכתש בן־גילי היה, אבי קנה אותו עם הופיעי בעולם, למען שמח בו את לבב אמי, ולאות הכרת־תודה על הבן שילדה לו ואני אף לאחד מבני־גילי בחדר, ואפילו הרחוב כולו לא הייתי מתיחס בהדרת־כבוד שכזו כמו אל המכתש הלזה. האם היתה מסירה אותו מעל המדף רק אחת בשנה ב"יום הששי הגדול" למען כתש בו את הקנמון לאפית רקיקי חג־הפסחא, שעה היתה חוזרת על ספור־המעשה אשר אני והמכתש היינו גבוריו. לאמתו של דבר נבדלנו רק בזה כי אותי הביאה החסידה חנם אין־כסף, ואילו המכתש נקנה בכסף. לא יפלא איפוא הדבר כי דבר קיומו של המכתש נראה בעיני חשוב פי כמה מאשר קיומי אני, ביחוד מאחר שראיתי כי הכל מתיחסים אליו בכבוד ואילו היחס אלי שונה היה גם אז וגם אחרי־כן…
המגהץ אף הוא לא היה יורד מעל גובה המדף אל בקעת חיינו היום יומיים אלא לעתים רחוקות בלבד. האם נוהגת היתה לגהץ בו רק את בתי־החזה של אבי, המיועדים ליום א' ואת שביסי התחרים שלה. כל שאר הלבנים היו מוצאים את תקונם בזירה. פעם אפילו הגיע לידי רוגז בין האם ושומרת־הבית אשר באה לשאול את המגהץ.
– גברתי היקרה! – פנתה ואמרה לה האם בקול מחלט – “דבר הגון” שכזה אינו מיועד להשאלה, לא בשביל ידי בני־אדם הוא!… הוא עולה בכסף רב!… זהו קנין־עד לכל ימי חיינו!…
זכורים אנו כלנו באיזה רעש סגרה שומרת־הבית את הדלת אחריה למשמע הדברים האלה, והאיך פערה את פיה והחלה מקשקשת בלשונה עם עמדה בפרוזדור־הבית. ידי האם החלו רועדות מכעס ורוגז עם עמדה כעבור רגע לבצע פרוסות לחם לארוחת בקרנו. למן אותה שעה עלה ערך המגהץ בעיני, ראיתיו ברוחי כאחד מאותם הדברים אשר רק אחת יאתיו ויהיו בימי חיינו כהטבילה למשל, כברכת בר־המצוה וכמעיל הכחול אשר אבא נוהג היה לאמור כי רק פעם בימי־חייו זוכה בן אדם לו ועתה – הסכיתו נא ושמעו! – פלק מדבר על המגהץ כאלו לא היה אלא בחשה או מטאטא ישן־נושן.
תקעתי את מבטי באבי. סמוך ובטוח הייתי כי יסטור את פלק באזניו, אפס, האב עמד שמבטו תקוע ברצפה ומגרד בשפמו, מה טוב כי האם נתונה היתה בשינה אותה שעה.
אותו יום לא הלכתי לקנות בשר בשביל האם, רק עצמות־בשר צוה עלי האב לקנות במחיר שלש פרוטות ואחר עמד ובשל מרק־גריסים.
למחרת היום חזר האב הביתה אחוז־קור ואגב שפשפו את ידיו הקפואות קרא מעל סף הדלת:
– שמחי, אנולקה! נהר־הוויסלה עוד מעט ויחודש זרם־מימיו כי הרוח כבר פנה לפאתי־מערב.
והאם בהביטה אל האב ספקה את ידיה ונפלה על משכבה.
– פיליפּ! – קראה – ואדרת־השער שלך?
זה עתה הרגשתי בדבר, כי האב שב בּלא אדרת־השער.
אפס, לא הספיקה לי השעה לעמוד על הדבר ולהרהר בו, כי האב תפס את פיוטרוש בידו ו"טחנת־טרוף" עשה בו. – אחר פרץ בצחוק רם, עזב את פיוטרוש לנפשו ובשבתו על מיטת־האם הוסיף לצחוק כשדמעות נגרות על פניו המשחרים. הוא הזדרז לנגב את עקבות־הדמעות בשרוול בגדו הישן.
נו מה, אנולקה? כיצד את חשה את עצמך?… – שאל.
אפס ראשה של האם נפל באין־אונים על גבי הכר והיא מוטלת היתה ללא־תנועה.
– פיליפ! – לחשבה לבסוף בנעימת־קובלנה – וכי מה עשית?… אדרת־השער מכרת?…
– אדרת־השער! אדרת־השער! – חזר האב – וכי מה היא אדרת־השער? וכי דבר גדול הוא! דייני סחבתי אותה במשך זמן רב כל־כך, וקשה היא – לכל הרוחות – כמצפונו של טוחן… קל ונוח יותר נעשה לבן־האדם לאחר השליכו אותה מעליו.
האם נאנחה בחשאי, אז העביר האב יד מחליקה על שערותיה והוסיף:
– ואת, אנולקה, דמית לאותו עץ מעוקל ובשל דבר כלשהו גונחת ונאנחת את… היתה אדרת־שער ואיננה – והרי לך מעשה נורא! וכי מה? התתן לי אדרת־השער לאכול או התשלם בעבורי שכר־דירה, או משהו? האביב מגיע ובא, עוד מעט והנהר ישוב ויפכה בזרם־מימיו ואני אצטיד באדרת־שער… הנה עוד מעט וגם בבגדי יחם לי כשתתחיל העבודה…
אותו יום בקר שוב הרופא בביתנו ואני רצתי אל בית־המרקחת.
– קר פה – אמר הרופא עם עמדו לצאת מתוך הבית – ואף הטחב נותן את סמניו, יש להחמיר בהסקת הדירה…
גופו זע קלות עם התעטפו בפרותו הקצרה. האב הקשיב לדברי הרופא כשראשו שח לארץ. כל אותו יום שרוי היה האב בשמחה, אך ביחד עם זה ודאי היה דבר מה בו כי בהסב האם את מבטה ממנו, מיד נשתנו פניו תכלית שינוי, את ראשו הרכין למטה ועיניו הפכו והיו שחורות ואבדו את צבען האפור הרגיל ומה רבה היתה הבעת־הצער הלנה בהן!
מחצית הפוד פחם קָנינו לפנות ערב והעלינו אש עד כי רעש התנור. האב העמיד את הספסל ליד מצע־הקש שלנו וישב עליו, גם האם הפנתה את פניה לעבר התנור למען הבט על האש וכה ישבנו והתחממנו כלנו עד בלי קץ.
שוב עברו חלפו שבועים ימים. מועט היה השכר שהכניס האב וגם בבית רבתה עליו העבודה; הנה יש לכבס את הסחבות והנה יש לבשל אוכל. נתנה האמת להאמר, כי לא תמיד נוהג היה לבשל, אך תמיד נמצאה עבודה שהיא, ובנו יכול היה להשתמש רק לשם שליחות בלבד. במצבה של האם לא חל כל שנוי, לא לטובה ולא לרעה, רק גופה יבש ופניה לבנו כמטפחת, אף שעול קשה היה תוקפה לעתים תכופות יותר ויותר, בפרט עם השכמה.
השכנות היו מציצות מדי פעם בפעם לתוך ביתנו, מסתכלות באם ותוהות על כי כה צמקה במשך הימים.
– אך לו היה “פן יזוס” מרחם וגוזר את משפטה לכאן או להתם – פנתה הסוחרת־במסמרים אל האב.
– טפו! – ירק האב – דברי־הבלים בפיך גבּרתי… וכי מה, וכי קצרה רוחי, או מה? וכי נשבענו לנו שבועת־אמונים רק לימי בריאותנו, ולא לימי־חלי? וכי לא בשלי ובשל ילדי אבדה את בריאותה?…
ובזה נסתיימה השיחה.
והקור נשאר בתקפו, הרוח אמנם כבר החל פונה לפאתי־מערב אך החדר היה שרוי בקור כה רב עד כי אד קל נראה בּחללו. עם ערב הרפה קצת הקור ואז ירדה על הארץ סופת שלג וכיסתה את פני־העולם. פיוטרוש לא הלך אל בית־התמחוי, יושב היה ליד התנור או לרגלי מטת־האם, מפונק שכמותו! אני ופלק נוהגים היינו להכין לעצמנו כדורי־שלג ויורים האחד בשני בכל כוחנו, למען יחם לנו.
יום אחד לא הסיקו את התנור, האב כסה את האם בשמיכה ואותי שלח אל אחת השכנות להביא חתיכת סוכר לעלי־הרפואה. אפס גם לה לשכנה לא היה סוכר, עמד האב ופתח את הארגז והחל בודק אם לא ימצא בו משהו כי האם היתה משתעלת בעוז כה רב, עד כי כל השומע חש כאב בלבו. מיד הקיפונו שלשתנו את האב, כי בארגז מצויים היו דברי־חפץ שונים אשר רק לעיתים רחוקות היינו רואים אותה. באחת התבות נמצאו תערי האב, בשניה – אלמוגיה של האם, נמצאה שם גם מטפחת־המשי אשר אבא נוהג היה לקשור אותה לצוארו בימי חג ומועד; אדרת־השער של האם בעלת הבטנה האדומה; מפת־השולחן הצהובה, עדויות רקמת פרחים, ונמצא שם צפוי־השמיכה מארג־פּרס ירוק.
אך הפעם נחלנו אכזבה: ריק היה הארגז, בפנה רק מוטלת היתה המפוחית של האב מימי בחרותו כשהיא עטופה במטפחת אדומה. האב נגע בה פעם ושתים אגב חפשו שיורי־סוכר, כאלו מפחד היה להרימה ולהזיזה על מקומה. המפוחית השמיעה צליל־נהם ונאלמה דום. אפס פלק כבר שלח את ידו לתוך הארגז.
– והמפוחית, אבא! – קרא עם ערטלו אותה מעל המטפחת האדומה – וכי אי אפשר את המפוחית?…
– פלק!– קראה האם בקול רפה מעל מטתה.
פני האב אדמו. הוציא מיד פלק את המטפחת והמפוחית, החזירן למקומן ואחר סגר את הארגז במפתח.
אותו יום לא סעדנו את ארוחת־הבוקר וגם ארוחת־הצהרים לא היתה מוכנה. סבור הייתי, כי האב ישלחני לכל הפחות להביא לחם, אבל גם דבר זה לא היה, לפיוטרוש בלבד נתנה פרוסת־לחם משיורי יום־אתמול. יצאנו עם פלק למען שחק שם ב"מחלקות", כי היום ארך ביותר בעינינו, היתה השעה השניה או השלישית עת קראה אותי האם אל מטתה ובקול לאה, מפסק, פנתה אלי:
– רוצה נא, וויצוש, אל בעלת הזירה שברחוב שצ’יגלה – הלא תדע?
– אוהו… וכי למה לא אדע?… בבית מספר שלש…
– בבית מספר שלש – חזרה האם – אשה הגונה היא ואפשר תאות לקנות את המגהץ…
– המגהץ? – חזרתי מבלי היותי בטוח אם יפה אזני שומעות.
– אך כי תבוא עם חשכת־ערב, למען לא תראה שומרת־הבית… נו לכה לך…
נטלתי את כובעי והנה קראה אותי האם שנית:
– וויצוש!
אך עם גשתי אליה, הציצה בי ואמרה:
– לא כלום, לא כלום! לך…
כבר עומד הייתי על סף־הדלת כשהיא קוראת אותי בשלישית.
האם התנשאה על מטתה, עיניה השקועות בחוריהן נפקחו לרוחה.
– ואת המכתש… – לאטה בלחש עד כי בקושי הגיעו הדברים אל אזני.
הייתי לאבן, חשבתי את עצמי כאלו גם אותי גופא עמדו למכור.
– את המכתש? – חזרתי בלחש בשחי לעבר פני אמי.
היא שאפה רוח בכבדות, בהפסקות וחזה השמיע מעין שריקה חדה. לא השיבה דבר רק אחזה בידי, כף ידה היתה קרה טחובה, פעמים או שלוש פעמים פערה את פיה אך לא הוציאה כל הגה, מצחה הצהבהב כוסה זיעה.
החלה שואפת רוח בנשימה עמוקה, הדומה לאנחה.
– ואת המרחשת… – לחשה בהתאמצות.
– את המרחשת?… – קראתי אף אני בקול לחש.
היא הניעה בידה, ראשה נפל על גבי הכר, עיניה נעצמו.
כנכוה יצאתי במרוצה מן הבית בהחזיקי את הכובע בידי, בפרוזדור פגשתי את פלק.
– הסכת ושמע – תקעתי לתוך אזנו – את המרחשת, אף את המכתש וגם את המגהץ; הכל אנו מוכרים!
– חזיז ורעם! – קרא פלק, החל צוחק ובשמחתו היתרה קפץ קפיצה אחת למעלה וחבט בידיו את שוקיו, קפיצה שכזו תפסה את המקום בראש במחזור מעשי־הפלאים שלו, מעודי לא עלה בידי להגיע במקצוע זה למדרגתו. הוא היה מטיל את עצמו בתנועה קלה כל־כך, כדג במים. מיד קמנו ורצנו שנינו אל רחוב שצ’יגלה, כי פלק יהיר היה ולבו לא נתנו, כי אני אקדים אותו במשהו.
אפס, בעלת־הזירה לא רצתה להרבות בדברים עמדי, אמרה כי אין לה כל צורך במרחשת, וכי מכתש ומגהץ ישנם לה משלה, נרגזים וסוערים יצאו את ביתה.
—אשה שכמותה! – קרא פלק – אין לה צורך במרחשת! במרחשת כמרחשתנו אין לה צורך.
בעינים נוצצות חכתה האם לבואי, וכאשר מסרתי לה בדבר תוצאות שליחותי, נאנחה כאלו חשה בלבה הקלה שהיא.
עם בוא הערב חזרה וקראה אותי האם אליה וצותה עלי לקרוא לאיש ה"הנדל". אני ופלק רצנו יחד מלאי־אושר כי כל הענין טרם נגמר בלא כלום. איש ה"הנדל" בא, בדק את המגהץ, בדק את המכתש, בדק את המרחשת, ובעקמו בתנועת־בטול את שפתיו אמר, כי כל הכלים לא יסכנו אלא להתכה. המגהץ אכול־אש הוא, המכתש קטן מהמדה הנהו, והמרחשת דקה ורתוכה היא מעברה האחד… בעד כל שלשת הכלים נתן עשרה זהובים.
האם נתרה ממשכבה וישבה על המטה.
– מה?.. עשרה זהובים?… המכתש בלבד – מחירו עלה לחמשה זהובים וי"ג פרוטות, והמגהץ!… והמרחשת!
– נו, להתכה יסכונו…– פתח איש ה"הנדל".
אפס, האם לא נתנה לו להמשיך את דבריו וביד רועדת הצביעה על הדלת.
– לך!… לך!… אל עוד תראינה אותך עיני!… אין אתה יחיד בעולם. מיד גם שלחה אותנו לקרוא לאיש ה"הנדל" השני, אותו הצהוב אשר קנה מידינו את שלחננו האחרון.
אנחנו אהבנו את היהודי הזה כי היה חומד לו לצון בעת קנותו את השלחן הנזכר, ובשכר טרחתנו להביא את השלחן לרחוב אחר נתן לנו לי ולפלק אגוזים, אגוז לכל אחד מאתנו, אמנם נכון הדבר כי אגוזו של פלק נקוב היה אך במשך כל היום כולו היה שורק בו לאות וסימן כי הרכבת כביכול מתחילה זזה ממקומה.
ובכן קמנו ורצנו אל הסוחר הצהוב. מצאנו אותו עומד בקצה־הרחוב ליד החנות ומשוחה עם איש ה"הנדל" הראשון אשר זה עתה יצא מביתנו, הוא שם את השק עם הבקבוקים על שכמו והלך אחרינו.
לאחר בדקו ובחנו את המכתש, המרחשת והמגהץ, נתן במחירם תשעה זהובים וט"ז פרוטות אף הוסיף ואמר, כי אשר למכתש – גם לשם התכה לא יסכון, האם החלה רועדת כולה כתקופת־קדחת ואף כי לא יכלה לזוז במטתה חטפה מידי הסוחר את המרחשת והטילה אותה על הרצפה, הכלי נאנק כפעמון שבּור…
רגש נפלא מלא את לבי לשמע קול־אנקה זה. דמה נדמה לי, כי יסודות ביתנו נאנקו.
האם כסתה את עיניה בידיה ופתחה בבכיה.
טרם פנה היום לערוב בקרו בביתנו עוד כחמשה אנשי ה"הנדל", אך ככל שהוסיפו לבוא, כן מעטו לתת במחיר הכלים. אמנם ההבדל במחיר היה בשתי פרוטות או שלש אך תמיד היו מפחיתים במחיר ולא מעלים בו, הם היו מקשקשים בלשונותיהם, רבים האחד עם רעהו, האחד חוטף מידי השני את מכתשנו, את מגהצנו, והקימו שאון רב.
ופלק לא היה פוסק מלצבוט בי מרוב צהלה.
– הנה מחזה לפניך! – קרא ובחושו, כי הצחוק העצור שם מחנק לנפשו, הקיל לעצמו על־ידי קפיצת־תיש מיוחדת במינה.
לבסוף יצאו היהודים והמרחשת, המגהץ והמכתש נשארו עומדים בשורה אחת על הספסל שליד האם, היא הסתכלה בי במבט נוגה, עיף, במבט־קפאון כמעט. אך בהתגבר הקור עם בוא הלילה ופיוטרוש החל מילל כי קר לו, צותה עלי האם לרוץ אל שומרת־הבית ולשאלה אם לא תקנה את המגהץ.
אפס, שומרת־הבית כנראה לא שכחה את דבר סרובה של אמי בשעתה, התנפה והשיבה בקול־גאה:
– אם אבוא לקנות מגהץ – חדש אקנה לי! וכי מה צורך לי בכלי בלה?!
עת חזרתי על דבריה באזני האם התלקחו פניה ושלהבות־אודם כסו אותם.
– לא, ובכן לא! – קראה בקול רועד מרוב רוגז – הנשמע כדבר! כלי בלה!… גברת זו! אם לשאול – טוב ונאה הוא, ואם לקנות – הריהו כלי בלה! חכי נא, אשה סוררה שכמותך, מרשעת…
השתעלה, שמה את ידה על חזה אך לה היה לנו כל משקה שהוא לתת לה כי מי־הירקות אזלו זה כבר.
– הרי לך תיאטרון!… – לחש פלק אגב צבטו בי עד כדי כאב.
– וויצוש! – קראה האם בקול חלש – רוצה נא אל איש ה"הנדל" הראשון, אשר נאות לתת עשרה זהובים במחיר הכלים אל השחור, התדע? יבוא נא – ובעצמה את עיניה היגעות לחשה:
– בעד פרוטות עלובות אמכור, ללא־מחיר, אך את, מרשעת שכמותך אשר רכושו של זולתך תקרא כלים בלים, לא תהני מהם… לא תגיעי לידי כך! לא תגיעי!
נאלמה דום כשהיא נופלת אין אונים.
בכל כוחנו רצנו אל היהודי. סבורים היינו כי ד' היודע איפה נמצא אותו, והנה מצאנו אותו עומד למול שער־ביתנו, ידיו תקע בחגורת בגדו הארוך וירק לצדדים, ממש כאלו חכה לבואנו. כאשר הדפו פלק בירכו עם גשתו אליו, החלו נוצצות עיניו השקועות בהרהורים, כעיני החתול ושאף אויר בחטמו, הוא הלך אחרינו בצעדים מהירים, זריזים. אפס, אף הוא לא נאות לתת עתה במחיר הכלים יותר מ"תשעה זהובים שלמים". את המלה “שלמים” בטא בנעימה כזו, כאלו לאותם תשעת הזהובים היה מוסיף חצי־רובל לכל־הפחות.
פני האם חזרו והתלקחו.
– בן־אדם! – קראה – והן מאומה לא נגרע מהכלים! הן אתה עצמך נתת קודם במחירם עשרה זהובים! והרי כל שנוי לא חל בהם!
– נו, ומה בכך, כי הכלים לא נשתנו?! – השיב איש ה"הנדל" ברוח קרה – אני נמלכתי בדעתי…
– תנה במחירם עשרה זהובים, כדבריך קודם… היה נא בעל־מצפון!…
– נו, מצפון יש לי! אלמלא היה לי מצפון, הייתי נותן במחירם שמונה זהובים, אך משום מצפוני אני נותן תשעה זהובים שלמים.
– יענשך אלהים על עולתי! – נאנחה האם.
– וכי מה ענין העונש? – החל איש ה"הנדל" מתקומם – וכי בשלמה יענשני? וכי חנם אין־כסף אקח את הכלים?! וכי מוץ אני נותן במחירים? נו, הן נותן אני במחירם כסף במזומנים.
האם לא השיבה עוד מאומה ופניה לבנו ביותר. עם ספור היהודי את הכסף היו עיני פלק ממש חושבות לצאת מחוריהן למראה כל מטבעת־עשר, אם רק נזדמן מטבע מחוק, מיד קם והוציא מבין המטבעות בקראו כי מזויף הוא. היהודי נהם תחלה נהימת־רוגז, אחר אדמו פניו כל־כך כאלו תקפתהו פלצות־מות, ופעם בעלות חמתו לשיא־גבהה, אף שלח את ידו לעבר פלק. פתאום החל היהודי מצטחק, הוציא מתוך כיס־חזיתו פרוטה מושחרה כלה נתנה לפלק ואמר:
– נו, ילד פקח אתה! פקיד תהיה! הא וקנה לך רקיק!
אפס פלק לא לקח את הפרוטה מידו.
– וכאן, ראה־נא, שכחת להוסיף מטבע בן שלש פרוטות אמר תוך כדי תופפו באצבעו על תל־המטבעות בסכום זהוב – הוסיפה נא את המטבע ואת ראשי אל תבלבל ברקיקים.
היהודי פשק את שפתיו מהתפעלותו ההולכת ומוסיפה:
– ילד פקח! – לחש לנפשו.
סוף־סוף הגיע החשבון לידי גמר. היהודי הטיל את המגהץ, המכתש והמרחשת לתוך שקו המלוכלך ואותי שלחה האם להביא פחם ולחם.
בבוא האב הביתה כבר בער האש בתנור ואנחנו שתינו האחד אחרי השני, מאכל־מים מקדרת־הברזל הקטנה.
האב נשאר רגע עומד על סף־החדר, הציץ על האש,,עלינו, אחר הסתכל מסביביו וכאשר נתקל מבטו במדף הריק, השפיל את עיניו ונגש על בהונות רגליו אל מטת האם.
כעבור זמן־מה החל הנהר שב לזרמתו. קול־השאון של גלידי־הקרח הבוקעים בנהר וויסלה נשמע היה כל הלילות. אפס עוד המשכנו לקנות פחם כי הטחב מורגש היה בחדר במדה כזו, עד כי הכתלים רטובים היו לגמרי.
מלונתנו נתרוקנה כולה.
– מבריקה בריקניותה! – כפי שנוהג היה פלק לאמור.
עזבו את הבית שמלת־האם השניה במעלה, השעון, הגגית, וכאשר גם הגיע תורו של מעיל־האב הכחול לעזוב את הבית, כבר אבדה אמונתי בדברים אלה, אשר רק “פעם בחיים זוכים להם” בפרט לאחר הנסיון עם המגהץ.
מהלכים היינו עתה על פני החדר הריק כבבית הכנסיה ופלק רעש, תוך כדי שומו את כפות־ידיו על זויות־שפתיו וצפה להד קול רעשו. הרופא נוהג היה לבוא אל אמי ואני הייתי רץ אל בית־המרקחת. קדרת־הבשול אמנם עוד נשארה בבית, אפס לעיתים רחוקות מבשלים היינו בה ארוחה, לרוב היו מבשלים בה תפוחי־אדמה לאכילת בוקר וערב גם יחד, ועם שעת־צהרים רודפים היינו אחרי חתולי בעל־הבית, המיללים איומות על גבי הגגים.
יום אחד ישב האב על הרצפה ליד הארגז, פתחו ושעה ארוכה התמהמה על־ידו.
אותו יום פשרו השלגים, מעל גגי הבתים נגרו מים, האנקורים פצחו את פיהם בשירה והשמש הציצה בפעם הראשונה באותו חורף לתוך ביתנו הדל, אפס מצבה של האם הלך הלוך ורע, כל הלילה כולו ענה אותה השעול ולמעלה מחמש פעמים בקשה כי יותן לה לשתות. סמי־הרפואה לא עוד נמצאו, פלק עמד על אצבעות רגליו ומבעד לזרועותיו הביט לעבר האב. סבור היה, כי אלהים היודע מה יראה שם אך הוא לא ראה מאומה. האב רק היה מנועע בראשו, תולש את שערות שפמו וללא־הגה תוקע את מבטו בחבילה האדומה המונחה על קרקעיתו של הארגז. לבסוף שלח האב את ידו אל החפץ, הוציא את המפוחית ובשבתו על מטת־האם החל מנגן בה.
האם התאוששה קצת, ותוך כדי הקשיבה לנגינה בקשה כי יביאו את פיוטרוש אל מטתה. אף אנו עמדנו בקרבת מקום והטינו אוזן.
תחלה נגן האב נגוני־צהלה ועם נגנו היה פונה אל האם ואומר:
– התזכרי, אַנולקה עת היינו בּבּיֶלני? התזכרי את דבר התודעותנו, האיך הייתי מלווה אותך בנגינה עם לכתי?
– זכור אזכור, לבי שלי – אמרה האם בקול־חלש.
– ונגינה זו תזכור? – הדבר היה בימי חג ה"השלשיה", בימי התענית בסולץ…
– זוכרת אני – לחשה האם.
– נגינת־שטיר חזקה! – נהם פלק לעברי, אגב חבטו בי מתחת לירכי.
– לבושה היית אותה שעה בשמלת־הורד בעלת המשבצות, ואחר־כך, כשלשה ימים חשבתי את עצמי גלמוד בלא חברתך – אמר האב בקול רך – ונגינה זו, אלונקה?
– אותה לא אדע…
– האיך זה לא תדעי? הן אותה נגנתי בווֹליה, בלכתנו שם עם גיסנו ועת השליכי את הכוז בגרמני, אשר ישב לידך…
– הנה כי כן! – לחשה האם.
האב לא פסק מלנגן. המפוחית נחה על ברכיו, פשטה לכל רחבה, וחזרה ואספה, את אצבעותיו היה מעביר על גבי המנענעים.
מעודי לא שמעתי נגינה יפה מאותה הנגינה.
– אנולקה! ובנגינה זו?… האיך זה?…
– זוכרת אני, פיליפ שלי! – אומרת היתה האם – נגנת אותה ביום א' עת הכרזת על יום־כלולותינו. בצ’רניקובש היינו אז ואמנו המנוחה בחברתנו…
– לאחר חודש ימים שבנו – הוסיף האב – ושחקנו אז בירק…
– ומה עז היה באותה שעה ריחו של הלילך… וכמה זמירים שרו…
– ומה יפה היית אז… כשושנה בלבלובה…
פלק חבטני בירכי.
– ומה יפה היתה נגינתך, לבי שלי… מה מקסימים היו נגוֹניך…
חייכה, נאנחה ודמתה להתמסר לחבלי שינה.
גם עתה היתה נגינתו של האב יפה עד מאד. תחילה נגן בצהלה, אחר בנעימת התעודדות, כמתכון ללוות במנגינתו את היוצאים במחול. רגלינו נתרו ממקומן ואחר החל דבר מה מתערב ובולט מתוך נגינת־הצהלה, הנגינה נעשתה נוגה יותר ויותר, כאלו עמדה לעורר בכי עד כי פלק העביר פעם ושתים את אגרופו על עיניו ונגר אותן. לבסוף פשט האב את המפוחית משני עבריה והיא השמיעה אז נעימת־קובלנה כנעימת העוגב עת מנגנים לכבוד המת.
האם נתונה היתה בשינה. לעתים נפלה עליה באותם הימים תרדמת־פתאום שכזו, כאלו כסה מישהו את עיניה בפרג, אחר היתה מתעוררת מתרדמה והיא חלשה, חורה וזיעה קרה מכסה את פניה הרזים.
האב ישב, פניו שחו לרצפה, נאנח וקם ממקומו, עטף את המפוחית במטפחת־שחור, שם אותה תחת בית־שחיו ובחבשו את כובעו לראשו יצא את הבית על אצבעות־רגליו.
עם המצאנו שלשתנו על מצע־התבן ומטפחת־האם תכסנו חבט פלק בירכי וקרא בשקט:
– וויצק.
– וכי מה?
־התדע?… הזקן בכה עם נגנו!
– אֶ– א– א.
– חי נפשי!– נשבע פלק אגב הכותו על חזו בעוז עד כי נשמע הד – הן עור אינני, ראיתי… הדמעו נגרו ונפלו על שערות שפמו…
– ואין כל פלא! – הוסיף לאחר רגע – כשהאדם מעביר על זכרונו זכרונות ימים עברו…
הוא נאנח אנחה עמוקה, רגע שכב במנוחה והסב את פניו לעבר המטה. מיד גם הגיע אל אוזני קול נחרתו, האב אחר לשוב באותו ערב, אך עם בואו הביא סמי־הרפואה, הבעיר אש והכין טה. שעה ארוכה לא יכלתי הרדם באותו לילה, כשאני שומע נגוני עצב וצהלה לסרוגין, אף חלומות שונים באוני עד אור הבוקר. בחלומי האחד והנה גן נמצא בתוך חדרנו, בחלום השני ראיתי את עצמי על גבי הכותל, במקום שלפנים נמצא השעון ועכשיו תלוי ועומד שם הירח במלואו…
עם התעוררי משנתי כבר עמד פלק על מצע־התבן והדק את החגורה על מכנסיו הנופלים. מבעד לכתנתו המלאה טלאים בלטו צלעותיו הרזות, מתוך הצוארון הגיח צואר כצואר האנקור ורגליו הרזות ביותר הוסיפו לו דמות גבה־קומה.
– פלק! – קראתי – הרי כאותו המטה גבהת במשך החודש…
– בער שכמותך! – פרץ פלק בצחוק – אני רק מותח ככה את גופי, למען תקטן בטני.
והוא מתּח לעיני את גופו כמיתר.
– ומה? – שאל
– מראך כמראה דג־מלוח.
– יפה! – קרא פלק – אני מתעתד להיות “מוקיון”.
וכאשר פרצתי בצחוק הוסיף:
– וכי מה? – פרנסה רעה היא, תחשוב? ובחבטו בידיו בשוקיו, קפץ למעלה, ערך קפיצת “תיש” בחלל־החדר, אחר נפל במנוחה על כפות ידיו כחתול.
– התדע – אמר עוד – בשל יקטן זה כה נמתח גופי – והצביע בראשו לעבר פיוטרוש אשר היה תמיד נעור הראשון משנתו והולך להציץ בקדרה, אם לא נשאר בה מה מיום־אתמול.
– בלכתנו אל בית־התמחוי – המשיך ואמר פלק – הריהו מילל כל הדרך כי רעב הנהו, אנוס אני מדי יום ביומו לפרוס לו את החצי מלחמי, למען יאלם דום.
– א– א– א? – שאלתי באי־אמון תוך כדי הרגישי כי למעשה־גבורה שכזה לא הייתי מגיע.
– חי אלהים! – נשבע מיד פלק אגב חבטו באגרופו בחזו היבש ככפיס־עץ.
־בהביטנו על פיוטרוש כשהוא סובב על פני החדר ברגליו הקצרות והמעקמות עם הבטן הגדולה והנפוחה בתפוחי־אדמה – פרצנו שנינו בצחוק אדיר ובלתי־פוסק.
– למה תצחקו, הנערים? – שאלה האם בקול־חלש.
– פיוטרוש – השיב פלק – כי כה עבה הוא…
– וכי היכן עבה הוא העלוב! וכי מנין? – קראה האם – פיוטרוש! – הוסיפה – גשה נא אל האם, יתומי.
הצטחקה אליו האם, תוך כדי החליקה את שערות ראשו ואותה שעה אנו חושבים להחנק מרוב צחוק.
אפס, שמחתנו לא ארכה ביותר, היא נעכרה פתאום.
– התדעי, אנולקה; – אמר האב באותו יום עם שבתו על מטת האם – מן ההכרח יהיה להביא את הסוסה בין בני־אדם.
– הסוסה?… – קראה האם והתנשאה על משכבה – בשם האלהים, פיליפ! והן היא המפרנסת והזנה אותנו!…
האב סמך את ראשו הכבד על זרועו וללא־הגנה החל תולש משערות שפמו.
– מפרנסת או אינה מפרנסת! – קרא לאחר רגע – בכברת־ברזל אין לבוא אל הנהר, כי המים מושכים בעוז, מסביב לחצץ אין כל עבודה וגם העפר לכל הרוחות גם הוא נעלם ואת הנותר יכול יוכל בן־האדם לשאת, וכאן – עליך לקנות מדי יום ביומו קש ולכל הפחות גם קומץ סובים כי אחרת לא תציץ באבוס, ומקום־לינה ומצעי־קש – והכל ביוקר הוא.
האם השמיעה אנחה.
נבעתנו לשמע הדברים האלה, פיוטרוש לטש את עיניו ופער את פיו, אני נשארתי עומד במקומי והפכתי לאבן.
לבסוף כבדני פלק בחביטה עזה כל־כך, עד כי כהו עיני.
– התשמע, וויצק?! – הריע לתוך אזני.
– וכי חרש אני! – תקעתי בקול רם עוד יותר לתוך אזנו, ומיד קמנו ויצאנו אל הפרוזדור. צער כה רב תקף את לבנו עד כי חשבנו להתנפל האחד על חברו.
מאד־מאד אהבנו את הסוסה, זכרונותי הראשונים על המצוי בעולם הם: האב, האם והסוסה, את פלק הביאו אחרי־כן החסידות וכמוהו כן גם את פיוטרוש. אפס הסוסה נמנתה על אותם בעלי־החיים המצויים תמיד, הם מצויים – כי על כן ישנם. אני פשוט לא יכולתי לתאר לעצמי לא את ראשיתה ולא את אחריתה. הסוסה שייכת לנו, ואנחנו – אליה, ואין אנחנו יכולים להפרד מעליה ואין היא יכולה להפרד מעלינו, זה היה דבר טבעי כל־כך בשבילי עד כי לא השגתי כל־עיקר סדר־ענינים אחר. יכול להיות חסר בחברתנו, אפס, לא היא הסוסה, הן היא היתה כל שמחתנו וצהלת־לבנו.
עם חזור האב הביתה מעבודתו ליד הנהר, היינו רצים לקראתו עד כדי חצי־הדרך היינו רצים, ובלבד להקדים ולראות את פני הסוסה. כל אשר היה לאחד מאתנו, היה מביא לה ותוקע לתוך פיה: פת־לחם, תפּוח־אדמה, קלפת־למון שנמצאה בחצר…
והסוסה אף היא אהבה אותנו. בראותה אותנו מרחוק היתה צוהלת לקראתנו, מחישה את צעדיה בזקפה זקיפת־שמחה את אזניה, וכאשר אנו מטפחים על גבי צוארה, על גבי צלעותיה, היא עומדת על פשר פנוקי־אהבה אלה ובהרכינה את ראשה כבד־המשקל – מטילה אותו על שערות ראשנו, על בגדינו, פיוטרוש היה חביב עליה ביותר והיא היתה פשוט צוהלת צהלת־בקשה אל האב כי יקח אותו אתו.
בהתר אותה האב מתוך רתמת־העגלה. זה אז החלה צהלתנו. מיד קם פלק וקפץ על גבה בעל העצמות הבולטות ובעת תקוע הסוסה את ראשה הגדול בשק־המזון הקשור לערפה, היה הוא כורע על ברכו האחת או עומד על רגל אחת מנופף בכובעו ומכריז:
– בן־המרתף הרוכב המפורסם לפניכם, עז־רוח הוא ובגבורות יפליא עיניכם! שמו פלק מוסטוביאַק ובן־חיל הוא, רזה גוף הוא אבל בחור כהלכה! מי המרבה לתת?
לשמע הכרוז “מי המרבה לתת” פרצנו בצוחה קולנית כל־כך עד כי בני־האדם היו יוצאים מבתיהם.
לאחר פלק היה פיוטרוש מתרפק על הסוסה. בקושי עלה בידנו להושיבו על הסוסה כי הכבידה עליו בטנו הנפוחה. היינו מעבירים בתרועת־נצחון את הסוסה עם פיוטרוש דרך החצר מבלי תת לה לאכול במנוחה את מזונה. פלק שוב החל מנופף בכובעו ופותח בצוחה:
– וזה פיוטרוש בן עכברים חיים, שמונה חורים לו וטלאים שנים! שתי שנים חסרות לו בפה, ועל הסוסה רכוב יאובה!… מי המרבה לתת?…
מנין ולמה הוסיף לכרוזיו את “מי המרבה לתת” – לא עלה בידי לנחש, פלק עצמו היה קובע כי כך יאות הדבר, ושוב חזרנו ופרצנו בצוחת־שטן כאלו לא שלשה כי אם שלשים היינו.
– הביטו נא וראו, בני־האדם – אומרת היתה החנונית השמנה עם עמדה בפתח־ביתה – וכי מה לא יעללו נערים פוחזים אלה לסוסה! הרי הם כקופים מגן־החיות!
והיתה אוחזת בצלעותיה כשהיא רועדת כולה מרוב צחוק, ועיניה לא עוד נראות מתוך פניה השמנים.
– הָ בשוטים, בשוטים! – היתה מזרזת את האב, יש ונוהגת היתה לאיים: “אספר לאמכם”, או: “אספר לסוסה”, באיום האחרון לא היינו מקילים ולעתים היה פיוטרוש מקבל איזו מנה יפה מידי פלק ובלבד שלא “יספר לסוסה”.
לא היינו יכולים עמוד בפני מראה הסוסה עת היא מציצה בנו בעינה האחת, ואותה שעה עינה השניה העורה והלבנבנה עם הריס בעל עפעף־השיבה מתנשאת ויורדת לאטה ומביעה קובלנה אלמת…
– שמע נא, וויצק – נוהג היה פלק לפנות אלי – וכי מה יש לה לסוסה, בעינה העורת, כי כה תנוע בה?… הייתי בוחר כי האב יכבדני ברצועת־העור מאשר ראותה מציצה בי במבט שכזה, הצצה שכזו חודרת ופוגעת בכבודו של בן־האדם…
מדי יום ביומו היינו עוסקים בנקיון הסוסה, אפס, אף פעם לא היה הדבר עובר ללא מלחמת־ידים בדבר המברשת והמגרדת וכמה משערותיה נתלשו באותה שעה! וכמה סבכנו את רעמתה! אך הסוסה עומדת היתה במנוחה כשהיא עוצמת למחצה את עינה הבריאה ורק מדי רגעים היתה מניעה בזנבה כמבריחה מעליה את הפרפרים.
מיד לאחר חג־הפסח היינו פותחים בטבילת הסוסה. המים עודם קרים היו כקרח אך אנחנו הפשלנו את מכנסינו ונכנסנו לתוך מי הנהר, וכמה נהדרה היתה תהלוכת־נצחון זו! נערי־הרחוב חפצו לרוץ אחרינו, אך אנחנו הרחקנו אותם בעל־כרחם באיימנו עליהם בהצלפת שוט.
טבלנו את הסוסה במים, נגבנו את צלעותיה ורגליה ואחר שרקנו שריקה עזה לפי המסורת שקבלנו מפי אבא. רוחנו נפלה עלינו רק בשעה שהסוסה שנשתחררה מאתנו ומחסותנו החלה פתאום פוסעת פסיעות נוספות במים.
– היא תטבע! תטבע! – החל פיוטרוש צווח, פניו נעשו כחלחלים מרוב פחד וישב לארץ כשהוא מחזיק בבטנו בשתי ידיו, רדפנו אחרי הסוסה ובזנבה משכנו אותה אל חוף הנהר. מזיעים ועיפים שבנו לבסוף הביתה, הסוסה לפנינו ואנחנו אחריה, רטובים כלנו והמים נגרים מאתנו בלא־הפסק.
והנה סוסה אהובה זו עומד האב למכור?
דבר זה נראה לעינינו כסופו של עולם.
מיד עם צאתנו הפרוזדורה סטרתי לפלק על אזנו והוא השיב לי בערפי ואני שוב הכיתיו מכה נאמנה בגבו, והוא שלח את אגרופו בירכי עד כי דמעות עמדו בעיני. אחר אחזנו האחד בבלוריתו של השני, נסתבכנו כאותה הפקעת וכה התגוללנו עד סף־הבית, וכה רבים היו הצער והרוגז שלנו בלבנו, עד כי אף אחד מאנו לא פתח את פיו ואף הגה לא הוציא.
ועם תום ההתאבקות חשנו הקלה בלבנו.
שבנו הביתה כי בחוץ שרר הקור ומצאנו את האב כשהוא מוסיף לבאר ולהסביר לאם:
– כיום עוד יעלה להשיג סכום־מה במחירה; אך אם תדל כי הן גם את מזון התבן אני מונע ממנה יותר ויותר, וכי מי יתן משהו במחירה? נו מה, אנולקה! מה סבורה את, לבי שלי?
האם נאנחה קשות.
– מה מחשבה לי, פיליפ שלי? סבורה אני כי במחלתי זה פגע בנו האלהים קשה כי הייתי כאבן על צוארך ומושכת אותך יותר ויותר אל פי־תהום… על היתומים הללו רבה דאגתי…
היא כסתה את עיניה בידה ופתחה ביללה קולנית, האב החל מנשק אותה בראשה:
– אנולקה!… לבי שלי!… אנולקה!…– חזר פעמים אחדות, ולבסוף געה אף הוא עצמו בבכיה.
– מחזה בעל־רושם!… – נהם פלק מאחורי, אגב נגבו את עיניו באגרופו.
ימים אחדים עברו ולא שמענו דבר על מכירת הסוסה.
מצבה של האם הלך הלוך ורע, שעולה הכבד, הנחר היה מעורר אותנו בלילות משנת־ילדותנו הערבה, כפעם בפעם היתה האם נרדמת ביום ואף כי רוחות חמות כבר החלו מנשבות בחלל־העולם היתה לרגעים רועדת תקופת־קדחת עד כי שניה נוקשות זו לזו. האב מהלך היה על פני החדר כפוף־גב, צהבהב, כאלו זקן בעשר שנים, ידו קשתה עלינו ועל דבר כלשהו היה תופס בבלורית. אפס, לרוב לא נתנו לו הזדמנות לכך כי היינו מבלים א ימינו באורווה.
למן העת שסכנה היתה מרחפת, כי אבוד תאובד לנו הסוסה, היא יקרה בעינינו פי־שתים. היתה מאוששת אותנו עתה כל בעיטה שלה, כל תנועת זנב שלה.
– ה! – קורא היה פיוטרוש כשהוא תוקע בבה מבטי־התפעלות עת תקעה את ראשה הגדול בתוך האבוס ובהוציאה אותו, לעסה תבן תוך כדי קרצה בעינה הבריאה.
– ה, הנה היא שותה! – קורא היה כשהיא תוקעת את ראשה בתוך הדלי הישן כדי ליהנות מהמים שהבאנו אותם בעצם ידינו.
אני ופלק יושבים היינו על האבוס משני עבריה, תוך כדי הניפונו ברגלינו ושעה ארוכה היינו סוקרים כל תנועה ותנועה שלה.
אף את תפוחי־האדמה שהיו מזוננו היחיד באותם הימים, היינו מביאים לכאן למען אכול את ארוחת־הצהרים בחברת הסוסה, אף כי לה היה לנו מה לתת לה כי גם מנתנו פחתה מיום ליום.
האורוה שרויה היתה ברוח־שמחה יותר מאשר החדר. השמש היתה מציצה דרך הדלת הפתוחה לרוחה והאירה ישר מול עינינו, ואילו אל פנת־מרתפנו לא הציצה אף פעם במשך כל השנה.
– קר מאד בביתכם! – נוהג היה לאמור הרופא עם בואו לבקר את האם – וגם טחב נורא! עליך להשתדל בדבר חדר יבש וחם בשביל אשתך – הוסיף כאשר לווהו האב אל הפרוזדור עם צאתו – אין אשתך רשאית לשכב בחדר שכזה.
האויר משחת, רקוב, ללא כל שנוי־אויר, ללא כל אור, הרי עליך שומה לדאוג לאשה בשעת מחלתה, מצבה הולך ורע מן הנמנע הוא כי יוטב לה בתנאים שכאלה.
האב נושך היה את שפמו ועומד שותק כשראשו שח לארץ.
– גם לחלב טרי היא נזקקת, ובשר ואף כוס יין לפרקים… סמי־הרפואה בלבד לא יועילו כאן ולא כלום, הזנה נאותה היא העיקר…
הרופא כבר יצא, כבר פנה לרחוב הסמוך כי התחקיתי על עקבותיו, והאב עודו הוסיף לעמוד בפרוזדור, עיניו תקועות באדמה והוא נושך את שפמו.
פתאום התאושש האב, שלח את ידו לכתנתו, קרע את השקיק המצוי שם תוך כדי הוציאו ממנו מטבע־כסף בעל תמונת “האם הקדושה”, שלחני להביא פחם וחלב בפקדו עלי לבלי אמור לאם איך ומנין לקח את הכסף.
למחרת־היום עם צהרים עת התכונני למחזה כמדי יום ביומו ופלק כבר החל מטפס על הסוסה, נכנס פתאום האב אל האורוה ואתו האדון לוקש סמוליק הסנדקאי של פיוטרוש שלנו, רכב מפרגה, מיד חשתי לחץ בלבי, הדפתי את פלק ושנינו נשארנו עומדים כשני גלמים.
עם עבור האדון לוקש את סף־האורוה, הטיל בפנה את שוטו, בכנף־גלימתו נגב את חטמו הגדול בעל־העצמות ובפשטו את צוארו הרזה והארוך החל מריח טבק. הוא כבר היה איש בא־בימים, גבוה ובעל גב כפוף למדי, ועינים קטנות לו שחורות ומצמצות בעלות גבות עבותות, וסנטר רזה לו המפנה קצת למטה. מתחת לחטמו בעל־העצמות בלט שפם־חילים צהוב אשר היה זע עם הריחו מהטבק שבידו כסנאי. מתחת לכובעו הכחול הגדול נראו אזנים כחלחלות אשר ספיח־שיער בצבץ ועלה עליהן, והימנית שבהן עדויה היתה עגיל־כסף. לעתים רחוקות היה אדון לקוש מציץ לתוך ביתנו אף כי היה עומד אתנו ביחסי־ידידות, האם נוהגת היתה לאמור עליו כי כלי הוא ורובץ על ממונו; ויש שהיתה מנבאה שאת כל רכושו ינחיל לפיוטרוש כי על כן אלמן חשוך בנים הוא.
כששבה רוחנו אל קרבנו סקרנו את האדון לוקש. האב – כאלו לא חש כלל במציאותנו – נגש ישר אל האבוס, התיר את הסוסה תוך כדי הכותו אותה על עכוזה.
– נו, זקנה!– קרא בהסבו את פניה לעבר האור. הסוסה עצמה את עינה הבריאה היחידה ובעינה הסמואה, המאובנה, הפקוחה לרוחּה דמתה להציץ אי־שם רחוק רחוק.
האדון לוקש החל מצטחק במתיקות תוך כדי הגישו קומץ־טבק לאפו ובנועו בראשו הסתכל בסוסה, פעם מעברה השמאלי ופעם מעברה הימני.
– ה!… ה!… ה!… וכי מה ידידי, רצונך למכור לי? את העור או את העצמות?…
האב השח את מבטו הנוגה ומיד סמרו שערות־שפמו, הסתפק בבליעת הרוק ואמר:
– עור ועצמות אלה ידידי, יביאו לביתך גם בשר אם רק תתן לה שעורה– ומיד תקבל צורה עגולה כאטריה.
– יפה דרשת!– פרץ בצחוק האדון לוקש – משבח אתה אותי! משבח! אך השעורה יקרה בימינו ידידי, חמשה זהובים הרביעית, ידידי! והתבן אף הוא יקר!…
– יקר– חזר האב בקול אדיש, אך ראיתי, כי בעיניו הוצת אש.
– פסע! הרגל! אנו־ו!… – קרא בהכותו את הסוסה אשר פסחה ועברה על החבלים הנגררים אחריה.
– ה!… ה!… ה!…– החל האדון לוקש צוחק במתיקות גדולה יותר – וגם ספחת עיני רואות…
– הן! – השיב האב קצרות בקול יבש.
משכתי אחרי את פלק בשרוולו, כי נדמה לי, שרצוי לנו להמצא בקרבת הדלת. אך הוא הדפני בזרועו ובעינים פקוחות לרוחה היה מביט לסורגים, פעם על האב ופעם על האורח.
– או– או– או… ספחת כהלכה… חזר האדון לוקש תוך כדי פשטו את סנטרו מתוך מטפחת־הצמר הצהובה – או – או – או – ספחת!… והחל מוצץ בשפתיו, כבר לא תנקה ממנה, לא! – הוסיף אגב הריחו טבק ובנועעו בראשו.
שערות שפמו של האב סמרו יותר ויותר עד כי הטן למטה בידו.
– והן איני תוחב אותה לידך בעל־כרחך! – אמר בתקעו את עיניו באדמה – לי טובה היתה גם עם הספחת! לולא מחלת האשה, לא הייתי מוליכה בין בני־אדם! הן היא המפרנסת אותנו.
האדון לוקש נשתתק, השח את ראשו תוך כדי סמכו את ידיו על ברכו והחל בודק את רגלי הסוסה.
– ושמא ספחת לה גם ברגלה?… ה!… ה!… ה!… פער את פיו בצחוק־שאלה.
– מה? וכי סוסה זו מוכת־ספחת! – קרא האב וכולו אש – יענישני אלהים, אם ספחת לה ברגלה! הראה אדרבא ידידי?… וכי היכן?…
– נו… נו!– הצטחק במתיקות האדון לוקש – אני רק שאול שאלתי כי בשעת קנין־סוס כבשעת לקחך אשה: שלם תשלם בכיסך על כל אשר נעלם מעינך…
– אני איני נוכל! – קרא האב ברוגזה, עד כי ידיו החלו נעות – אין אני רוצה להונות איש! את אשר אמת הוא – אגיד, וכל שאינו אמת – לא.
– וכי מה היא?… עוֹרה?… – פנה פתאום בשאלה האדון לוקש תוך כדי הישירו את גופו ובפקחו באצבעות ידו את הריס הפגום של הסוסה והציץ מקרוב בעינה.
פלק זע ממקומו, צבטני בירכי בעוז כה רב עד כי עוד־מעט והייתי פורץ בצוחה.
– עורה היא– השיב האב בקול שקט עד להפליא, אף כי שערות־שפמו חזרו וסמרו – עורה היא בעינה השמאלית, כזו קניתיה וכזו נשארה עד היום, אצלי לא הוכתה בעורון.
– ה!… ה!… ה!…– החל צוחק במתיקות לוקש ושוב שלח את ידו אל הטבק – וככה תגיד נא לי, ידידי! עורה!… או– או– או… עורה כהלכה!… או– או– או!…
נגב את אצבעותיו והסתיר את תבת־הטבק.
– אם עורה היא – אמר אגב האריכו באפו– הרי זה עסק אחר, ענין אחר…
על פני האב עברה פתאום שלהבת־אש.
– וכי מה זה עסק אחר? – אמר בקול נרגז קצת – עורה כי עורה היא! והן, ידידי לא תלמדנה קרוא בספר ולא תשלחנה אל בית־ספר. הנה את אשר אומר לך, ידידי: סוסת־דרכים טובה ומשובחת היא, מעודי לא ראיתי טובה ממנה.
– אך!… אך!… – צחק במתיקות האדון לוקש – לעזאזל, ידידי, עם דברים שכאלה. וכי היית רוצה, ידידי, לדבר על לבי כי סוסה עורה הטובה שבסוסות היא.
– הטובה בסוסות – או לא! אבל סוסת־דרכים כמוה לא ראיתי מעודי, ואשר לדבר על לבך ולפתותך – הן אין לי כל כונה בכך; הרי קתולי אני ולא יהודי.
האב דבר לאטו בהתאפקות, אך קולו רותח היה.
ופתאום, כאלו זה עתה נתקל מבטו בנו, אחז את פלק בערפו ובהדפו אותו לעבר הדלת קרא:
– וכי לא תלכו מכאן, “רגלי־כלבים” שכמותכם?…
התחמקנו כהרף־עין מתוך האורוה ופרצנו הביתה.
כעבור רגעים מספר בא האב הביתה כשהוא נרגע במקצת, ולידו האדון לוקש, כי לא יאה הוא לבוא בדין ודברים על קנין בהמה אלא בבית, תחת הגג; רק הצוענים אינם מחמירים בכלל זה.
– אלוהים עדי – אמר האב – כי לזר, ועל אחת כמה וכמה ליהודי, לא הייתי מוכר את הבהמה בעד כל הון שבעולם. כך לכל־הפחות אדע כי לידים אמונות מסרתיה.
– ה… ה… ה!… – צחק האדון לוקש – מנהג ידידים! מנהג ידידים! כל עול לא יאונה לה…
– ואם, אל אפתח פה לשטן, האלהים – וכאן הצביע בראשו על האם אשר מוטלת היתה בעינים עצומות, כמתה – נו, הן בן־אדם אינו אבן, אנהג בך מנהג־ידיד ואוציאה חנם אין־כסף…
האב לא השיב מאומה, רק את עיניו השפיל, מרט בשערות שפמו והאם התעוררה באנקה, אפשר היא לא היתה ישנה כלל אותה שעה.
בעמוד האדון לוקש כשהוא כפוף כולו, לעזוב את הבית פרצנו אל הדלת למען מהר אל הסוסה.
אך האב הסב פתאום את פניו אלינו:
– אל תתקעו את חטמכם מעבר לדלת! – קרא בקול חמור – בבית תשבו…– וסגר אחריו את הדלת ברעש.
כהלומי־רעם היינו. הצצתי בפלק והוא הציץ בי, עיניו התרחבו מרגע לרגע ונעשו שקופות יותר ויותר, פיו וסנטרו נעו כנתונים בקדחת ולבסוף תקע את שני אגרופיו בשערות־ראשו: – חזיז ורעם! – קרא וגעה בבכיה מרה.
ימים טובים התחילו ובאו, בחדר שורר היה חום והפטריות לא צצו עוד על גבי הכתלים ומאת החנונית שאלנו קדרה לבשל בה דיסה.
אלא שבלא הסוסה חשנו את עצמנו עלובי־נפש וכל פעם שמבט אחד מאתנו נתקל באורוה מיד היו דמעות מופיעות בעיניו, ואף במצבה של האם לא חל כל שנוי נכר לטובה.
– אני כבר הולכת למות, פיליפ! – היתה אומרת בקול לחש הדומה לנשיבת רוח־קיץ – ואל נא תוציא עוד כסף עלי.
ויש כי לפתע פתאום חשה הטבה במצבה. קראה כי יגישו לה שכר חם או כי יתנו לה חלב וחמאה ואת פיוטרוש היתה רוחצת וסורקת בעצמה. אותה שעה היתה אומרת לנו כי עם החלימה תלך לצ’נסטוכוב ואותנו תקח אתה ונראה שם את המגדלים ובית־הכנסיה ונשמע נגינת־עוגבים, ועם דברה – על פניה שלהבות־אש ועיניה נוצצות. לרוב קם והיה הדבר בשעת־ערב.
אפס עם בוקר מוטלת היתה כנעדרת נפש, מיום ליום לָבנו פניה יותר ויותר והיא נעשתה שקופה כאותו הערפל הקל. שוכבת היתה ללא כל הגה, ללא כל נשימה וללא כל רצון. האב היה קופץ ממטתו, מטה את אזנו אל שפתיה בצוותו עלינו להיות שרויים בשתיקה – ומקשיב קשב רב, לבסוף יאנח בקול כאלו הוא עצמו חזר לתחיה ואת עיניו ישא לעבר הצלב השחור שעל גבי המטה.
ופעם לא הגיעה כל אושה לאזנו.
האם מתה בלילה בדומיה יתרה עד כי איש מאתנו לא שמע.
פיוטרוש ישן באותו לילה לידה ואף הוא לא שמע מאומה. כאד קל יצאה נשמתה מבלי רשרש אף רשרוש כלשהו, כאותו האנקור עם עמדו לעוף.
האב נשא את ראשו מעל שדיה הצומקים וקרא, כי האם אינה חיה עוד, אנחנו עמדנו ליד המטה מוכי־תמהון בהביטנו על שפתי האם היבשות ועל פיוטרוש אשר מוטל היה לרגליה הקרות, המתוחות והוא חמים, אדמדם וזיעה קלה מכסה את מצחו… יקטן שכמותו! המות הדפו בזרועו והוא אף לא חש בכך.
מיד קם והיה רעש רב בבית, התכנסו כל השכנות כשהן משיאות עצה, מנועעות בראשיהן ונאנחות. באותו יום לא בשל האב דיסה למעננו ופיוטרוש לא חדל מבכות כי רעב הוא, לקחה אותו החנונית אל ביתה וגם לנו נתנה עוגה לאיש.
– הנה מה הרך לבה של האשה! – לחש לי פלק, אך מיד קם ונשקה בידה ויחף־רגלים קד קידת ברכה.
כל אותו היום חשתי את עצמי כאלו מישהו היה עומד על גבי ולוחש על אזני: “האם איננה עוד!… כבר מתה האם!”… ותכופות הייתי מנגב את עיני באגרופי ידי כי תשוקה רבה אחזתני להשתפך בדמעות.
אף־על־פי־כן השתעשענו יפה באותו יום, כי כה רבים היו הצפיפות והדחק בביתנו כבשוק שברחוב אורדינצקה. מעודי לא ראיתי אנשים רבים כל־כך בחדרנו וכל אחד מהם עובר לידנו, מחליק אותנו בראשינו, מטביע בנו מבטי־חמלה או מאריך באפו.
עוד ביום אתמול לא נמצא איש בבית־מגורנו, אשר לא ייקרא אותנו שובבים או בריונים, והיום, כאלו משח מישהו את לשונותיהם בדבש: “יתומים! יתומים חביבים רחימאים!”
פלק עמד היה מתוח־גוף, מצמץ בעיניו ועם עבור אדם עליו מיד יכבדני בחביטה.
– הרי לך קומדיה! הרי לך תיאטרון!… – היה לוחש ובאגרופיו הקפוצים מראה שתי אצבעות משולשות ולשונו בולט מבין שניו, דק וחד כעוקץ.
באותה שעה היה האב מהלך אובד הכרה על פני החדר, נוטל לידו כל אשר ימצא וחוזר ומניחו במקומו, אפס, לא רבים היו הדברים שיטלם בידו.
והנשים החלו סוקרות ושמות עין בעניותנו, האחת לוחשת על אוזן חברתה והנה הן מתחילות נעות בכתפותיהן, מנועעות את ראשן ונאנחות… סבור הייתי כי לעולם לא יגיע קץ לדבר זה, אך לבסוף הן התפזרו לביתן כי שעת ארוחת־הצהרים כבר הגיעה ובאה.
וללא רחמי בני־האדם לא היינו חשים כל־כך בדבר מות האם. לכחצי שנה לא קמה האם ממטת חליה ובעת האחרונה שוכבת היתה על יצועה שקטה כל־כך כמו עתה ועכשיו עם הביטי עליה, דמה נדמה לי כי מתחת לריסים היא מסבה את עיניה לעבר פיוטרוש ומחייכת קלות ועוד רגע ותפתח את פיה ותאומר: “וכי היכן הוא עבה, עלובי!” – ממש כדבריה אז אלא שהנרות לא היו דולקים אז ליד מטתה…
הנרות הללו פזרו עליה אור צהבהב שקוף אשר הבעית אותי; אף חשתי כי ידיה קרות, עת האב פקד עלינו לנשקן. אבל האב היה ודאי שרוי בחום, כי כל אותו היום רץ אל הלשכה, אל הנגרים בדבר מרכבה וכאשר נפזרו האנשים ישב לרגלי המטה, סמך את ראשו בידו והביט לסורגים, פעם על הצלב השחור הקבוע על גבי האם, ופעם על הצללים העמוקים, העוטים את עיניה העצומות. אני נרדמתי והאב עודו הוסיף לשבת על המטה, אך בלילה עוררתני משנתי התיפחות חשאית.
פלק הוא אשר במשך כל היום כולו רעש והשתובב לעג לאנשים ואותי היה חובט בצלעי – ישב עתה על מצע־התבן כשכותנתו אשר עליו גלויה, בידיו אחז בברכים, הביט על החדר הריק והשתפך בדמעות.
ביום השלישי בעודנו ישנים בפרוזדור, כי האב צוה עלינו להוציא שמה את מצע־התבן והנה אני שומע בשנתי צהלת־סוס ידועה.
קפצתי מעל המטה; לבי הלם כהלומות הפטיש.
צהלת־הסוס נשמעה בשנית.
– פלק! הסוסה צוהלת! – קראתי באחזי בזרועו.
הוא נחלץ מידי, התהפך על גבו השני, אפס, כאשר נשמעה הצהלה בשלישית, קפץ אף הוא, ישב על מצע־התבן ובפקחו את עיניו לרוחה הטה אוזן קשבת…
צהלה חשאית וממושכת נשמעה עוד פעם.
– הסוסה! – קרא פלק, השליך על עצמו את החולצה והחל רץ לעבר המדרגות.
החלותי לובש את בגדי במהירות וידי רעדו כל־כך עד כי לא יכולתי מצוא את חורי־הכפתורים.
– קומה, פיוטרוש! – קראתי – קומה! הסוסה באה!
נועעתי בו כבעם אלומת־קש, כי בקושי היה מתעורר משנתו.
ואמנם לפני השער עמדה סוסתנו כשהיא רתומה לעגלה פשוטה, מכוסה שטיח עבה. פלק כבר נתלה בערפה תוך כדי חבקו אותה בשתי ידיו; ליד העגלה עמד האדון לוקש סמוליק וכבד את שומר־הבית באבקת־טבק.
מיד הקימונו רעש כה רב שאינו נתן לתאר.
– הסוסה! סוסתנו! סוסתנו האהובה, היקרה! – קראנו חליפות בהחליקנו אותה, בטפחנו, בהתרפקנו עליה ככל שיד יכלתנו מגעת, ופיוטרוש התעקש ורצה לשבת עליה.
– הסוסה התגעגעה עלינו, מה?… הנה באה אלינו הסוסה?… באה?… סוסתנו הנאמנה והטובה, סוסתנו הזקנה.
החלונו מציצים לתוך שניה, ממשמשים את רגליה, סורקים באצבעותינו את רעמותה, לא עלה כלל על דעתנו לשם מה באה אלינו הסוסה ולמה מחכה העגלה.
אפס, אף היא הכירה אותנו ושמחה בנו; ברגלה הקדמונית אשר בשל הספחת שעליה דמתה להיות עבה יותר, היתה מכה במרצפת בשמחה, בצהלה, כאלו התכונה לחצוב למעננו שביבי שמחה, את ראשה נשאה וחזרה והטתה מטה לסרוגים, נחירי־אפה נעו בתנועה רבה והנה זקפה את אזניה לשמע קולותינו וצחוקינו, פשטה את צוארה וצהלתה הקולנית חדרה בעצמותינו כתענוג־עדן.
צהלת הסוסה התערבה בצליל הפעמון אשר החל באותה שעה מצלצל נוגות, ביחד עם זה הגיע מתוך המרתף הד עמום של נקישת פטיש, טרם עמדנו על הדבר כבר היה מוטל הארון על העגלה.
– וויו! – קרא האדון לוקש. הסוסה זזה ממקומה ואנחנו נגררים אחריה.
בקרן־הרחוב הסבותי את ראשי אחורנית: קבוצת השכנות והעוברים והשבים כבר התפזרה ואחר העגלה אשר אדון לוקש היושב על הדוכן נוהג בה, הלך האב בהחזיקו את כובעו בידו וכשראשו מושח.
אשר לנו – שמחים, צוהלים רצנו ליד הסוסה, מבלי להפסיק אף לרגע את שיחותינו ואת התרפקותנו עליה. בוקר מאי היה אז, קרני־השמש הפיצו באורן את חוצות־העיר, הגשר, נהר וויסלה; מכל כרכוב־בית הגיע ציוץ האנקורים, אפס בקול רם יותר מאשר האנקורים היתה מציצת חבורתנו.
– ראה נא, וויצק – קרא פלק – מה עבתה! מה בולטות הן צלעותיה עתה!… ורתמתה החדשה?… ומתגה?…
ואנחנו חוזרים שוב בקול אחד.
– הסוסה! סוסתנו! סוסתנו היקרה־הזקנה!
בני־האדם היו מסתכלים בנו, תמוהה נראה בעיניהם הלויה זו עם שלשת הילדים הצוהלים בראשה. בפרט עשתה תהלוכת האבל שלנו רושם מיוחד במינו על פני הגשר, כי בשל הצפיפות היתרה שם, צריכים היינו לעשות את דרכנו אט־אט.
העוברים והשבים עמדו ונעו בכפותיהם, פעמים אחדות גער בנו האדון לוקש וצוה ללכת אחר העגלה, אבל אנו סרבנו להתרחק אף כמלא השעל מעל הסוסה.
השמש חממה יותר ויותר, הדרך נעשתה דרך־עפר קשה; הסוסה משכה את משאה בהתאמצות ידועה. עינה הבריאה מצמצה לעבר אור־השמש ועל גבי העין הסמואה, המאובנה, קבעו להם מושב הזבובים אשר החום הציק להם ביותר. מיד קמנו וקטפנו ענפי־ערבה אחדים והחלונו מבריחים בהם בהתמדה יתרה את הזבובים. אנו עצמנו לא חשנו עיפות כל שהיא, יחפי־רגל, בבגדים בלים ומטולאים עשינו את דרכנו ליד הסוסה צוהלים ושמחים, וצלבי בית־הקברות רבו מרגע לרגע לפני עינינו…
לא היה מי שישא את הארון, על כן נשארנו עם העגלה מלפני שער בית־הקברות, נאלצים היינו לחכות כי הקברן טרם סיים בחפירת הקבר, וזה עתה החל משליך מתוכו בחפזון עפר צהוב. מיד קמנו והחלונו קוטפים בשביל הסוסה מהחמיצים ומהפוליות שנמצאו בשפע על אם־הדרך, בינתים לקחו האב והאדון לוקש את הארון והעמידו אותו ליד הבור. ודאי לא היה קשה המשא כי לוקש הזקן היה מהלך ישר־גוף עם נשאו אותו, ואילו את האב דכא המשא עד לעפר ודמותו באותה שעה כדמות ישו, הנופל תחת משא הצלב.
מיד גם נשמע קול־צלצול קל של הפעמון וכעבור רגע בא הכומר לבוש כתונת כוהנים ואחריו – שמש בית־הכנסיה ובידו הצלב ומי־הטבילה. האב הביט עלינו בעין זועמת, מהרנו על כן אני ופלק לכרוע על ברכינו כשאנו מחזיקים בידנו עשב טרי. האדון לוקש ואבא אף הם כרעו על ברכיהם והקברן סיים בעבודתו, במהירות ערך הכומר את התפלה הלטינית, קרא בשמה ובשם משפחתה של האם וצוה להתפלל “אבינו אתה” בפתחו הראשון בתפלה.
האב נשא את פניו ושתי ידיו לעבר השמים; עיניו החלו יורדות דמעות גדולות, קשות, פלק כשהוא כורע לידי אמר את התפלה כשמבטו תקוע כל הזמן בסוסה.
מסביב השתלטה דומיה יתרה כל־כך, עד כי נשמע רשרוש הערבה וצרצורו של הצרצר.
– אוי! אוי! – הפסיק פתאום את הדומיה קולו הרך של פיוטרוש השולח אל פי הסוסה את ידיו המלאות עשב ופרחי־אביב, ומפזר סביבו פרחי “אמנון ותמר” ומרגניות לבנות. הסוסה לקחה מידי הילד את העשב ולעסה אותו בנועה בראשה ובהסבה את עינה העורת, הלבנה לעבר השמש, הכומר הסתכל בנו האב העיף עין זועמת, וכיוון שאני כרעתי בקרבת מקום לו כבדני בצביטת־אוזן.
פלק החל מכה על לבו בכונה יתרה לאות כי התפילה נסתיימה וכל המוטל עליו – מלא באמונה, ואחר, אגב העיפו עין על האב, חמק רץ אל הסוסה תוך כדי רמזו לי. הכומר שפך ממי־הטבילה על הארון, הטיפות נגעו גם בנו ואחר הלך לנפשו בלוית שמש בית־הכנסיה.
האב נשאר עומד והמשיך בתפילתו. נראה, שרוחו של האדון לוקש קצרה עליו כי מדי פעם בפעם הריח מהטבק, הסב את מבטיו לעבר העגלה והיה מגרד בראשו. לבסוף לחצו שני הידידים את ידיהם והאדון לוקש נגש אל הסוסה.
אנחנו הספקנו בינתים לקשט את הסוסה ככלה, ענפי שטה רעננים ומלבלבים בלטו מתחת לאזניה מתוך רתמתה, מתוך מתגה, מכל מקום אשר נתן לתחוב לתוכו. מעל רעמתה נראו ברקני־שדה. גם בידינו נמצא ירק אשר השתמשנו בו למען הבריח את התולעים מעל הסוסה.
זה עתה התחילה תהלוכת־הנצחון הראויה לשמה.
בראש התהלוכה פוסע היה פיוטורש, מבלי הסתכלו לפניו, כשהוא רומס אגב הליכה, כשפניו מוסבים לעבר העגלה, את קברות־הילדים הקטנים, הרעננים, בעלי העפר הצהוב. אחרי פיוטרוש פסעה הסוסה – כשהיא נעה לאטה בראשה ענוד הפרחים והירק, ואני ופלק כנושאי־כלים פסענו משני עבריה. העגלה נגררה אט אט בהתנשאה ובנפלה על גבי הקברים המטים ומאחורינו נשמע הד שליכת העפר על גבי ארון־האם, שנעשה עמום יותר ויותר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות