העבודה על יד מסילת-הברזל תמה. הקבלן פרע לכל אחד את נשיו, הונה את מי שעלה בידו להונות והאנשים החלו להתפזר חבורות חבורות איש איש אל כפר־מולדתו. על יד הפונדק, שעמד סמוך למסלה, רבו עד הצהרים השאון וההמולה. אחד מלא את סלסלתו כעכים, השני הזדיין בי"ש, השלישי שתה לאלתר לשכרה, אחרי כן צררו את צרורותיהם במטליות עבות, קשרום ברצועות אל שכמם והתרחקו בקראם:
שלום לך, “מיכלקו פתי”!…
והוא נשאר עומד על מקומו.
נשאר עומד בשדה האפור מבלי הביט אפילו אל בני חבורתו, כי אם אל פסי־הברזל הנוצצים, הנמשכים אי אנה למרחק לא נודע, הרוח פזר את שערותיו הכהות, בִּדֵר לעברים את חולצתו והביא בכנפיו את ה"בית" האחרון של שירת המרחקים.
עד מהרה נעלמו מאחורי שיחי הערער המטליות, החולצות והכובעים העגולים. לבסוף נדמה גם השירה והוא עדיין נשאר עומד על מקומו בידים משולבות, לא ידע אנה יפנה, כארנבת שעברה באותו רגע את פסי־הברזל כן גם הוא בן־האכרים היתום. שם – בשדה, קנו, ואסמו – בידי אל.
מאחורי גבעות החול הגיעה שריקה, ענן-עשן התאבך, נשמע קול רעש גלגלים. עד מהרה הופיעה רכבת-פועלים ועמדה על יד התחנה החדשה אשר טרם נתקנה כראוי, המכונאי איש בעל־בשר ועוזרו הצעיר ירדו בקפיצה מעל הקטר ונכנסו בריצה אל הפונדק, כזאת עשו גם המבלמים, נשאר רק המהנדס, אשר סקר טרוד־מחשבות את הסביבה ההולכת ומתרוקנת והאזין ברב קשב להמית הקיטור בדוד.
מיכלקו הכיר את המהנדס, על־כן נזדרז והשתחוה לפניו אפים ארצה.
–ה, אתה, “מיכלקו פתי”! וכי מה מעשיך כאן? – שאל המהנדס.
–לא כלום, אדון! – השיב בן־האכרים.
–ומדוע לא תשוב לכפר־מולדתך?
–אין לי שם מאומה, אדון רב חסד.
המהנדס רטן דבר־מה דרך שפתיו ואחר קרא:
–תסע לורשה, שם תמיד תמצא עבודה.
–הן לא אדע איפה היא.
–עלה על הקרון ותדע.
“מיכלקו פתי” עלה בקפיצת חתול אל הקרון וישב על תל אבנים.
–ומעט כסף נמצא ברשותך? – הוסיף לשאול המהנדס.
–יש לי, אדון, רובל וארבעים פרוטות וזהוב במטבעות בני עשר…
המהנדס רטן שוב דבר־מה דרך שפתיו והחל סוקר את הסביבה. לבסוף יצאו מהפונדק פועלי הרכבת כשהם עמוסים בקבוקים וצרורות. המכונאי ועוזרו קבעו את מושבם על־יד הקטר והרכבת זזה.
כשעברו דרך מיל אחד, נגלה והופיע לפניהם בעשן כפר עני בנוי בין ביצות. למראה זה התאושש מיכלקו ונתמלא תנועת־חיים. החל צוחק, קורא בקול (אף על פי שקולו לא היה מגיע לשם ממרחק כה רב), מנופף בכובעו… עד כי מבלם אחד אחז בידו:
–ואתה, למה תפנה לכל עבר ולא תשב במנוחה? סופך כי תפול…
–הן זהו כפרנו שלנו, אדון, ה, שם ה!…
–נו, ואם כפרכם הוא – שב במנוחה-השיב.
מיכלקו נרגע וישב במנוחה כאשר צוּוה. אולם מפני שאחזהו שעמום נורא, התחיל למלל תפלה חרישית מאותן התפלות שהיו שגורות על פיו. אח! מה השתוקקה נפשו לשוב אל כפר־המולדת הבנוי מטיט ומתבן, לשם – לבין הביצות… אולם למה ובשביל מה? אף כי הכל הכתירו אותו בשם “פתי”, הנה בכל זה השיג כי בעולם הרחב נקל יותר למצא לחם לאכול ומקום ללון, מאשר בכפר מולדתו. ה! בעולם הרחב הלחם לבן יותר, ובשר אפשר לכל הפחות לראות, יש הרבה בתים והאנשים אינם דלי־בשר כל־כך, כאלה הדרים בכפר־מולדתו.
תחנה אחרי תחנה נשארה מאחוריהם, לפעמים היתה הרכבת מתעכבת לשעה ארוכה בערך, לפעמים היתה יוצאת ידי חובת עמידה ברגעי־מספר. כשעמדה כבר השמש לשקוע נזכר המהנדס בבן־האכרים וצוה להגיש לו אוכל, והלה החוה רוב קידות והודה בעד טוב־לבו של האדון רב החסד.
הם באו לסביבה חדשה לגמרי, כאן לא נמצאו עוד אגמים עוברים על גדותיהם כי אם שדות רחבים זרועים גבעות לאין־מספר, נהרים מעוקלים השוטפים במהירות את דרכם התמידית. נעלמו הבקתות והגרנות קלועי־הזרדים ובמקומם הופיעו חצרות מפוארים ובתוכם בניני אבן העולים ביפים אפילו על בתי המנזר והפונדק שבכפר־מולדתו…
בלילה נעצרו ליד עיר בנויה על גבי הר, דמה נדמה כאלו הבתים עולים האחד על גבי כתפי השני וכל אחד מהם מפיץ אורות רבים ככוכבים הזרועים על פני כפת השמים. במאה “הלויות” בכפר־מולדתו לא היה רואה כל־כך הרבה נרות כבעיר שלפניו.
מעבר העיר הגיע קול נגינה יפה, האנשים התהלכו בהמוניהם מצחקים ומקרקרים בקול אף כי היתה כבר שעה מאוחרת בנשף, ובכפרו היה שומע בשעה זו רק את קול נביחותיהם של כלבים מוחרדים מרבצם ומשק כנפי הרוחות־הרעות.
מיכלקו לא נרדם, המהנדס צוה כי יותן לו פונט נקניקים וככר לחם ואחר הבהילוהו לקרון אחר, שהיה עמוס עפר.
הקרון החדש היה רך ונוח לישיבה כאלו בתוך מוך. אולם בן־האכרים לא שכב, מכווץ ישב במנוחה על מקומו ולעס בתענוג את הלחם והנקניקים, שנתנו לו, עד כי עיניו חשבו לצאת מחוריהן מגיל שמחה וחשב:
–אל תירא ואל תחת, מה רבים הנפלאות בעולם־יה…
אחרי עמידה, שארכה שעות אחדות, זזה הרכבת לפנות בוקר בקול רעש ממקומה, ליד תחנה אחת בתוך היער, נעצר לשעה רבה והמבלם ספר לבן־האכרים כי המהנדס ישוב בודאי על עקבותיו מאחר שהגיעה טלגרמה המאיצה בו לשוב מיד.
ואמנם כעבור רגעים אחדים קרא אליו המהנדס את בן־האכרים.
–אני נאלץ לשוב – אמר – התסע לבדך לורשה?
–הידעתי?! – לחש בן־האכרים.
–נו, הן לא תאבד בין אנשים?
–וכי למי אובד, אדון, אין לי לא גואל ולא קרוב?…
ואמנם כך; וכי מי היה מרגיש בחסרונו?!
–ובכן סע לורשה – אמר המהנדס – שם, סמוך לתחנה עוסקים כעת בבנין בתים חדשים, תגיש לבנים ולא תגוע ברעב, אולם השמר לך מהוציא דמי משכורתך על י"ש. כעבור זמן־מה אפשר גם יוטב לך. על כל צרה שלא תבוא–הא לך רובל.
מיכלקו לקח את הרובל המושט לו, חבק את ברכי המהנדס וישב על קרון־העפר.
בדרך שאל את שכנו:
–האם עוד רבה הדרך, אדון, אל תחנתנו?
–ודאי כארבעים מילים וכי אדע אל נכון?
–וברגל, אדון, כמה תארך הדרך?…
–אפשר שלשה שבועות, אפשר גם יותר, לא אדע.
פחד אין־מצרים תקף את בן־האכרים. למה שם את פעמיו, האומלל, למקום כה רחוק, עד כי שלושה שבועות תארך הדרך ה"ביתה"!…
בכפר מולדתו היו מספרים על אודות עבד, שסערת־בלהות חטפתהו ובמהירות יותר גדולה מאשר יספיק מי־שהוא להצטלב, חביאתהו וזרקתהו במרחק של שני מילים וכרגע – נפחה נפשו. האם לא אירע אותו גם כן מאורע מעין זה? האם מכונה זו, הנושמת אש, ואשר זקני הכפר יחתו ממנה וירבו לספר את מוראותיה אינה רעה מהסערה?… והיכן תשליך אותו?
פחד אין־מוצא תקפהו למחשבה זו, אחז בקצה הקרון ועצם את עיניו, זה עתה הרגיש, איך מכונה זו תשא אותו ברעשה בקול־פחדים, ואיך יכה הרוח בפניו ויפער את פיו בצחוק: הו! הו! הו!… הי! הי!הי!…
טרפתהו סערה, טרפתהו!… אך לא מזרועות אמו, מחברת אביו גם לא מבקתתו שלו, כי אם מתוך השדה האפור. אותו את היתום הערירי.
הבין, כי רעה אנתה לו וכי מה עצה ישית בנפשו! רע, ובודאי עוד יהיה גרוע יותר, הרבה יותר. על כן פקח את עיניו והתמסר לרצון הרכבת ולשרירותה. כך גזר רבון העולמים. על־כן בן־אכרים עני הנהו, כי ישא על שכמו את סבל הדלות, ובלבו–פחד ויגון…
הקטר שרק בקול־פחדים, מיכלקו הסתכל מסביבו בעין בוחנת וראה כעין יער של בתים רבים לאין מספר, ועליהם–מעטפת־עשן רחבה.
–וכי בערה פרצה?–שאל את שכנו הבלם.
–זאת היא ורשה!…
דבר־מה לחץ את לבו בקרבו. איך יעיז להכנס לתוך עשן הכבשן הזה?
התחנה. מיכלקו ירד מעל הקרון. נשק את ידי שכנו ואחרי סקרו את הסביבה נגש לאטו אל החנות הקרובה, אשר על־גבי שלטיה היו מצוירים כוסות מלאות שכר אדום ובקבוקי י"ש ירוק. לא לשתות לשכרה היה רצונו, דבר־מה אחר משך אותו לשם.
מאחורי המסעדה נראה בית בהבנותו, ולפני החנות עמדו בנאים. מיכלקו זכר את עצת המהנדס ונגש על כן לשאול בדבר עבודה.
הבנאים, אכרים חסונים, מלוכלכים בטיט ואבק־לבנים, עצרוהו טרם הספיק לפנות אליהם:
–מי אתה?–ומאין תבוא?–ומה שם אמך… ומי הוא, שתפר לך כובע שכזה?…
אחד סחב אותו בשרוולו, השני שמט את כובעו עד שכוסו עיניו, פעמים מספר הקיפו אותו בעגול עד שנתבלבלו חושיו ובעצמו שכח מאין הוא בא.
–מאין אתה, נער?…
–מוילצ’ליקוב, אדון!–השיב מיכלקו.
מנגינת מדברו והבעת פניו, המלאים דאגה, בּדחו את הבנאים, שפצחו פה אחד בקול־צחוק ממושך.
הוא עמד כנדהם ביניהם ואף כי טלטלוהו מיד אל יד וממקום למקום, צחק בכל זאת אף הוא.
–הנה זהו “עם” עליז, אל תחת ואל תפחד – הרהר בלבו.
צחוקו המיוחד והבעת פניו הרצינית, קרבוהו אל האנשים. לבסוף הרפו ממנו והקיפוהו בשאלות. וכשנודע להם מטרת גשתו אליהם, צווהו ללכת אחריהם.
–יצור פותה, אולם, דומה כי בחור טוב הוא – אמר אחד האמנים.
–צריך לקחת אותו – הוסיף שני.
–האם תתן “כּבּוּד”? – שאל את מיכלקו אחד השוליות.
–כלומר? – תמה מיכלקו.
–תעמיד איפת י"ש–הוסיף שני.
- או תקבל “משכנתא”–נכנס בדברים שלישי תוך כדי מלאו את פיו צחוק.
- הנה בוחר אני לקבל מאשר לתת…– השיב בן־האכרים טרם הבינו ברור ולעומקה של השיחה.
גם דבריו אלה ישרו בעיני הבנאים. עוד פעם שמטו את
כובעו וכסו בו את עיניו, אולם לא הזכירו יותר את דבר הי"ש וגם את ענין “המשכנתא”.
אגב שיחת-שעשועים זו באו אל מקום-העבודה. האמנים עלו על הפגוּמים הגבוהים והבחורים והבחורות נשאו לבנים והגישו להם. על מיכלקו, בתור חדש, הוטל לערבב במגרפה שבידו את הטיט בחול.
וככה פצח מיכלקו לעסוק בעבודת-הבנאות.
למחרת היום העמידו ליד מיכלקו נערה אחת לעוזרת. הנערה היתה עניה כמוהו, מלבושיה־ – מטפחת ישנה ובלויה, שמלה קרועה ומנוקבה, והכתונות – השם ירחם! היא לא היתה יפה לגמרי: פנים כחושים ושחרחרים, אַף קצר ומופנה למעלה ומצח צר. אפס, מיכלקו לא היה בררן מטבעו. כשרק עמדה לפניו עם המגרפה ביד, נתעוררה בו מיד, כדרך בחור בבתולה, רגש של סקרנות ועינין. וכאשר הסתכלה בו בגנבה מתחת למטפחתה הבלה, הרגיש חמימות בקרבו, גם לבש גבורה ויפנה אליה:
–מאין היא? – הרחוק מורשה? הזמן רב תעבוד כאן?
בראשונה היה פונה אליה בגוף שלישי, אולם מאחר שהיא השיבה בלשון “אתה” התחיל אף הוא ב"את".
–אַל תתעני ביותר – אמר – אני אעבוד גם בעדי וגם בעדך.
ואמנם באמונה היה עובד, עד כי הזיעה כסתה את פניו ונגרה מהם. והנערה היתה רק מעבירה הנה ושוב את המגרפה על פני הטיט.
מאותה שעה התהלכו יחד כל הימים, תדיר היו יחד ובודדים לנפשם. לפעמים היה מתחבר אל חבורתם אחד השוליות. אל הנערה היה רגיל לפנות בדברים כבושים ולו, למיכלקו, לעג. בלילה נשאר מיכלקו לישון בבית, ההולך ונבנה, מאחר שלא היה לו מקום-לינה אחר, וחברתו הלכה העירה יחד עם יתר הבנאים ועם אותו השוליא, אשר היה בא תדיר בטרוניות אליה ולעתים תכופות לא היה גם מקמץ במהלומות על גבי ערפה.
–מדוע לא יאוהב את הנערה? – שאל מיכלקו את נפשו – אולם אין עצה ותחבולה! הן לכך שוליא הוא, כי ישרור בנו…
לעומת זאת השתדל הוא בכל מאמצי-כוחו להטיב לה עד כמה שיכל. היה עובד בעדה ובארוחת-הבוקר היה מחלק אתה חלק כחלק את לחמו, לארוחת הצהרים היה קונה בשבילה חמיצה בעד חמש פרוטות, כי מעולם לא נמצאה פרוטה אצל הנערה.
כאשר הוטל עליהם, כעבור זמן-מה, לשאת לבנים לא יכול כבר בן-האכרים לעבוד בעד חברתו, כי עין האומנים היתה פקוחה עליהם.
אולם על גבי הפגומים המעוקמים היה נגרר אחריה עקב בצד אגודל, ומה הכה בו לבו מפחד, פן תכשל בלכתה והלבנים יפילוה!
בראות השוליא התמסרות כזו מצד מיכלקו לגבי הנערה, לעג לו בלבו וגם שם אותו לשנינה בפי כל הפועלים: גם הם צחקו וקראו מלמעלה אל מיכלקו:
–הא, פתי, הא!…
פעם בעת אכילת ארוחת-הצהרים קרא השוליא אליו את הנערה ודרש ממנה במפגיע דבר-מה, וגם איים עליה באופן יוצא מן הכלל. אחרי שיחה קצרה זו נגשה בעינים דומעות אל מיכלקו ושאלה, אם אין לו עשרים פרוטות להשאיל לה.
וכי ימנע ממנה דבר? עד מהרה פתח את צרור כספו, שהביא אתו מהתחנה והגיש לה את הסכום הדרוש.
הנערה מהרה ומסרה עשרים הפרוטות לידי השוליא, ומאותו זמן היתה יום־יום נגשת אל מיכלקו בבקשה, כי ילוה לה סכום שהוא, אם כי סמוך ובטוח היה, כי לא תחזיר לו עולמית. וכאשר שאל פעם מהסס:
–וכי למה מוסרת אַתּ את הכסף לאותו שוליא?
–כך – השיבה באי-רצון.
פעם פרצה מריבה בין הלבלר והשוליא. השוליא עזב את העבודה אך הוא לא הסתפק בזה בלבד, כי אם צוה גם על הנערה, שתעשה כמעשו, תעזוב את העבודה ותלך אחריו, כאלו היתה שפחתו קנוית-כספו.
הנערה פסחה ראשונה על שתי הסעיפים. אפס, באיים עליה הלבלר, כי אם לא תשאר עד הערב, לא ישלם את המגיע לה בעד כל השבוע, התחילה לעבוד. האיש הפשוט – כל פרוטה יקרה לו, וביחוד יקרה הפרוטה לזה, שהשתכר אותה בלשד-עצמותיו.
השוליא קצף:
–התלכי, בת אמונת-כלבים, – קרא – או לא?
–איכה אלך, הן אין רוצים לשלם לי? טוב היה לקנות לפחות שמלה בעד הרובל!…
–אם כן – הרים את קולו השוליא – אל תדרוכנה רגליך על סף־ביתי, כי אמיתך נפש!…
וישם פעמיו העירה.
בשעת שקיעת השמש, כפי מנהגם מדי ערב בערבו, התפזרו הבנאים. בבית הנבנה נשארו הפעם ללון מיכלקו והנערה.
–אינך הולכת הביתה? – שאל אותה בן־האיכרים בתמיהה.
–לאן אלך, הן אמר, כי יגרשני!…
זה עתה הבין מיכלקו דבר-מה.
–את גרת אתו? – שאל, וקולו היה ספוג יגון עמוק.
–הנה כי כן – לחשה מבוישה.
–ולו היית מוסרת את דמי-משכורתך, אף כי היה מכה אותך?…
–אכן…
–וכי למה נואלת לעשות ככה?…
–כי אהבתיו – ענתה במנוחה הנערה, בחפשה לה סתר בינות עמודי הפגומים.
בן־האכרים הרגיש, כאלו מי שהוא דקרהו בלבו: לא לחנם לעגו לו האנשים!…
מיכלקו התקרב לאטו אל הנערה.
–אפס, מהיום והלאה לא תאהבי אותו יותר? – שאל.
–לא! – השיבה והחלה להתיפח בקול.
–רק אותי תאהב?
–כן.
–אני לא אכך, גם כספך לא אקח ממך.
–אמנם נכון!
–אתי ייטב לך…
הנערה לא ענתה דבר רק בכתה בלי-הפוגות כשכל גופה רועד.
היה ליל קר ורטוב.
–הקר לך? – שאל בן־האכרים.
–קר.
הוא הושיב אותה על גבי גל לבנים כשהיא מתיפחת בבכי, פשט את חולצת האכרים שלו ועטף בה את הנערה, ובעצמו נשאר יושב כשהכתונת הדקה מכסה את מערומי גוו.
–אל תבכי!… אל תבכי! – אמר – רק לילה אחד תסבלי. הן יש לך רובל. מחר נשכור לנו מקום-לינה אחר, ושמלה אקנה לך בעד כספי שלי, רק אל תבכי…
אפס, הנערה לא שמה לב לדברי בן-האכרים, זקפה ראשה והקשיבה רב קשב; דמה נדמה לה, כי מעבר הרחוב מגיע לאזניה הד פסיעות ידועות.
קול הפסיעות הלך וחזוק, עד מהרה התחיל מי-שהוא לשרוק ולקרוא בקול:
–בואי הביתה!… את!… איפה אתּ?
–הנני כאן!… השיבה.
היא רצה החוצה, מקום שם עמד השוליא.
–הנני – חזרה ואמרה.
–וכסף יש לך? – שאל השוליא.
–יש לי! הנה. הא לך. – אמרה לו הנערה בהושיטה לו רובל.
השוליא שלשל את הרובל לתוך כיס-מכנסיו, אחר אחז בשערות הנערה והחל להכותה תוך כדי קראו:
–ובפעם הבאה שמעי בקולי, כי לא אתן לך לעבור על מפתן-ביתי, גם רובל לא יועיל לך כבר במאומה… שמעי… שמעי! – חזר פעמים אין-ספורות על המלה האחרונה אגב תופפו באגרופו על כתפותיה.
–ה, רבון-העולמים!… קראה הנערה.
–שמעי!… שמעי בקולי לכל אשר אצוך.
פתאום הרפה ממנה, בהרגישו, כי יד אמיצה אחזה בערפו. בקושי הסב את ראשו וראה לפניו את עיניו הנוצצות של מיכלקו.
השוליא היה בחור חסון וזריז, מהר ותקע אגרוף קמוצה במצחו של מיכלקו, עד כי צלצלו שתי אזניו. אולם בן-האכרים לא הרפה מערפו. אדרבא, הוא לחצהו ביתר עוז.
–החניקני, פרצוף-גנב, אז תראה… – קרא בקול נחר השוליא.
–אל תכה אותה! – קרא בן־האכרים.
–לא אכה – נהם האכר בפשיטת לשון.
מיכלקו הסיר ממנו את ידו והשוליא כמעט שנפל, נשם פעמים אחדות רוח אל קרבו ואחר קרא:
–אם אינה רוצה כי אכנה, אל תלך אחרי… – היא אוהבת אותי, נו, יפה, אבל אני מכה, זה טבעי מאז ומעולם!… וכי למה לי נערה אם אי אפשר להכותה?… תלך לה מעבר להרי-חושך.
–תלך… – השיב בן-האכרים.
אולם הנערה תפשתהו בידיו.
–תן כבר מנוח – פנתה אל מיכלקו כשהיא רועדת ומחבקת אותו – אל תתערב בינינו…
בן-האכרים נשאר עומד כהלום-רעם.
–ואתה, בוא הביתה – קראה אל השוליא בשלבה את ידה לתוך זרועו – למה נתגולל ברחוב.
השוליא התרחק ממנה צעדים אחדים ואמר בצחוק:
–לכי אליו! הוא לא יכך… הן גם כסף נתן לך…
–אי… תנה לי מנוחה!… – פלטה הנערה וצעדה קדימה.
–הנה נוכחת לראות; עם אשה צריך להתנהג כמו עם כלב – קרא השוליא בהצביעו בידו על הנערה – הכה אותה והיא תרדוף אחריך…
ויעלם. ובדומית הלילה נשא צחוקו, צחוק רשע.
בן-האכרים עמד בלי־נוע, הביט אחריהם, והאזין רב קשב. אחר שב בינות הפגומים ולא גרע עין מהמקום, בו ישבה זה לא כבר הנערה.
הוא חש ערבוביה במוחו, חזו לא יכול לשאוף רוח. זה עכשיו הספיקה להבטיחהו נאמנה, כי רק אותו תאהב – והנה עזבתהו ותלך לנפשה. זה לא כבר – היה כל-כך מאושר, כל-כך נעים וטוב היה לו בחברת היצור החי, הנערה! ועכשיו – מה רבים הריקנויוּת והעצב.
מפני מה הלכה ממנו? ודאי היה רצונה בכך, כך ישר בעיניה? וכי מה יעשה ויפעל, אם גם טוב וחסון הנהו?… באופן אינסטינקטיבי היה רוחש כבוד לנערה בעד התקשרותה אל השוליא, לא התרגז על כי לא עמדה בהבטחתה, לא חשב להטיל עליה את רגשותיו בעל־כרחה. אפס, למרות כל זאת כל-כך הצטער על העדרה, כל-כך!…
בידיו אכולות־הטיט חכך את עיניו והרים את חולצתו, שהטילה על גבי תל לבנים ואשר עדיין כאלו נשתמר בה חום-בשרה של הנערה. חזר ויצא בחזרה החוצה ועמד שם.
מסביב לא נראה דבר. רק אש־הפנסים הקטנות והאדומות הבקיעו להן דרך בערפל, הוולך ומתגבר.
הוא שב לבינות הכתלים הקרים ושכב על האדמה. אולם לא ישן אלא נאנח קשה, בודד, מלא געגועים על נערתו.
התגעגע על נערה זו שלו, כי הן ברור הבטיחה לו, שרק אותו בלבד תאהב.
למחרת-היום שב בן-האכרים בחשק, כפי מנהגו יום-יום, לעבודתו הקבועה.
אפס, לא שחקה לו השעה. הוא חש את עצמו עיף וגם הבנין הזה נמאס בעיניו. כל מקום שדרך בו, כל מה שנתקל בו, כל מה שהיה מביט עליו, הכל הזכיר לו את הנערה ואת האכזבה המרה. בני-האדם אף הם לעגו לו וקראו:
–ומה, מיכלקו פתי, אמת הדבר, כי יקרות הן הנערות בוורשה?
יקרות, אמנם יקרות! בן־האכרים הוציא על זו שלו את כל חסכונו. היה סובל רעב, לא היה מתקין לעצמו כל בגד, והיא לא השביעתהו כל עונג, ובאופן כה מגונה עזבתהו לנפשו.
הרגיש את עצמו רע כאן, מבויש, וכאשר הגיעה לאזניו השמועה, כי בורשה מרבים לשלם לפועלי בנין, שם את פעמיו שמה בפעם הראשונה.
הוא הלך בעקבות אחר העוזרים, אשר הבטיח להביאו לרחוב שבו מרבים לבנות בתים חדשים.
בשעה קדומה בבוקר שמו את פעמיהם לדרך וזמן רב נגררו לעבר נהר וויסלה. כשראו עיני בן-האכרים את הגשר, פער את פיו מתמהון, בו ברגע שכח גם על אודות הנערה.
על יד סוכת המשמר עמד מפקפק.
–מה לך? – שאלהו העוזר.
–איני יודע, אדון, אם יתנו לי לעבור דרך כאן? – השיב מיכלקו.
–פתי הנך! – קרא העוזר ברוגזה – אם יעצרך מי־שהוא, תאמר, כי הנך הולך אתי.
–הנה כי כן – הרהר מיכלקו, ותמה על כי מענה כזה לא עלה תחלה על דעתו.
אחר התפלא על כי בתי-המרחץ וסירות-המשא, הנמצאים בנהר אינם טובעים במים הרבים, אם כי גדולים הם, ואחר לא יכל לתת אמון בלבו, כי הגשר כלו עשוי הוא ברזל טהור.
–ודאי דבר-סתר צפון בזה! – אמר לנפשו – הן כל-כך הרבה ברזל ודאי אין בעולם כולו!…
ככה הלכו, העוזר ומיכלקו, האחד בעקבות השני, דרך הגשר דרך רחוב “נובי זיאַזד” ורחובות אחרים. ליד הארמון הסיר בן-האכרים את הכובע והצטלב, כי סבור היה בית-כנסיה לפני עיניו. על-יד רחוב ה"ברנרדינים" כמעט שעבר עליו אָמניבּוס. לפני תמונת ה"אם הקדושה", על-יד רחוב דוברוציננושץ', רצה לכרוע על ברכיו ולפתוח בתפלה, ובקושי עלה בידי העוזר להניע אותו מדבר זה.
ברחובות רב היה השאון, שורות מרכבות, המוני אדם, מיכלקו היה מפנה את הדרך לאחדים מן העוברים ושבים, נופל ונתקל באחרים, עד כי חורו פניו מפחד, פן ישברו את עצמותיו. לבסוף התבלבלו חושיו – והעוזר אבד לו.
–אדון!… אדון!…–התחיל צועק נואש ורץ חיש-מהר על פני הרחוב.
מי-שהוא עצרהו באמרו:
–דום, בן-כלבים!… כאן אסור לצעוק!
–הן אבד לי האדון שלי!
–איזה אדון?
–עוזר הבנאים.
–הנך לך “אדון”!… ולאן משאת-נפשך?
–למקום שם בונים בית…
–איזה בית?
–כזה… מלבנים – השיב בן-האכרים.
–הנה פתי!… נו, הנה גם כאן בונים… ושם! וכאן!
–איני רואה…
לקחהו תחת בית-שחיו והחלו מראים לו:
–אָ ראה! כאן בונים בית אחד… כאן שני…
–אַה! ה!–קרא מיכלקו ונגש אל הבית השני, יען כי בשביל להגיע אליו לא היה צורך לעבור אל עבר הרחוב השני.
בבואו אל מקום-הבית שאל לעוזר. לא מצאהו שם, והראו לו בית אחר, אפס, גם שם לא שמע איש על דבר נסטז’י העוזר; נאלץ על כן בן-האכרים להמשיך את דרכו.
כה הסתובב מיכלקו ברחובות אחדים וסקר למעלה מעשרה בתים, שהחלו בבנינם ואת נפשו הטרידה שאלה אחת: איפה גרים עתה האנשים, אשר למענם בונים את הבתים האלה?
אט-אט התרחק ממרכז-העיר. שאון-העיר הלך הלוך וקטן, נתמעטו העוברים-והשבים, ומרכבות כמעט שלא נראו כל-עיקר, אולם במקום זה רב היה מספר הפגומים, תלי הלבנים והחומותּ האדומות.
בן-האכרים נואש כבר ממצוא את העוזר והחל לחשוב על דבר חפוש עבודה.
נכנס אל בית-החרושת הראשון, שפגש בדרך, עמד בין הפועלים והביט. לפעמים היה נכנס לשיחותיהם, או סייע להם במשהו, לאחד היה עוזר בסדור הלבנים, לשני הגיש את האַגן, ולאלה אשר עסקו בערבוב הטיט, העיר את אזנם, כי אין הם עושים כשורה את מלאכתם. עמד על-ידם והראה להם איך צריך לעבוד, ואגב לכלך את האומן מכף רגליו ועד קדקדו.
–מה תסתובב כאן, כלב שכמותך?–שאל אותו הלבלר.
–עבודה אחפש, אדון.
–כאן אין כל עבודה בשבילך.
–אין עכשיו, שמא תמצא אחר-כך. והן לאדוני לא יגרע דבר, אם אסייע למי-שהוא.
הלבלר הערום השיג בהבנתו, כי הנער רחוק מבצע. הוא הוציא את פנקסו ועפרון, החל רושם בו משהו – לבסוף קבל את מיכלקו לעבודה.
בני-האדם היו אומרים, כי הוא הרויח על מיכלקו בלבד עשרים פרוטות ליום.
בבית-החרושת הזה עבד מיכלקו עד בוא הסתיו. ברעב לא גוע, שכן שכר לינה לא שלם, אולם נעלים בכל זאת לא רכש לו. רק פעמים ספורות בימות א' בשבוע שתה לשכרה כחזיר. גם היה בדעתו לעורר שערוריה במסבאה, אולם לא הספיקה לו השעה, כי בעודו עושה כה וכה וכבר מצא את עצמו עומד מאחורי הדלת.
הבית צמח ועלה כעדָל, טרם סיימו בבנין האגף האחורי וכבר היתה חזיתו מכוסה גג, מסוידת, נקבעו השמשות בחלונותיו, והאנשים כבר החלו לקבוע בו את מושבם.
בסוף חודש תשרי התחילו לרדת גשמים תכופים. העבודה נפסקה ואת העוזרים פטרו, בין המפוטרים היה גם מיכלקו.
הלבלר עכב בידו בכל שבוע מקצת ממשכורתו באמרו, כי יחזירנו לו בבת אחת, אולם כשהגיע יום החשבון האחרון השיג בן-האכרים, אם כי לא היה בקי בתורת-החשבון, כי הלבלר הונה אותו, נתן לו שלשה רובלים והיה חיב לו בודאי חמשה או ששה רובלים.
מיכלקו לקח את שלשת הרובלים, הסיר את הכובע והחל להתגרד בראשו כשהוא מחליף רגל ברגל. הלבלר היה עסוק בפנקסו, ורק אחרי עבור זמן-מה הרגיש בנער העומד ושאלהו בקול נרגז:
–נו, מה אתה רוצה עוד?
–בטח, אדון, מגיע לי יותר–אמר בן-האכרים בהכנעה.
פני הלבלר אדמו. התנפל על מיכלקו, הדפהו בחזו ואמר:
–ותעודת אזרח יש לך?… מי אתה?
נאלם מיכלקו דום, הלבלר הוסיף לצעוק:
–אפשר סבור אתה, חמור גרם, כי הוניתיך?…
–כי אם…
–בוא אתי אל המשטרה ואני אוכיח שם על-פי תעודות כי פוחז וגנב הנך…
התעודה והמשטרה הפחידו את מיכלקו. השיב על כן:
–תהא עולתי, אדון הלבלר, לך לחיים ולשלום!
ועזב את בית-החורשת.
וכנראה גם לבו של הלבלר לא נמשך ביותר אחרי המשטרה, אף כי הכירוהו שם, וכל הענין נגמר על כן בפחדו של מיכלקו בלבד…
מיכלקו הרגיש את עצמו כמו בתוך מרחב אין גבול, עבר את הרחוב ונכנס לרחוב שני ושלישי, בגשתו לכל מקום אשר ראו עיניו שם חומות אדומות ועמודים מספר תקועים באדמה. אולם העבודות כבר נגמרו או עמדו בגמירתן ועל שאלתו: אם לא יקבלוהו?–לא קבל אפילו מענה.
באופן כזה נגרר מיכלקו על פני חוצות העיר יום אחד ושני, בהחפזו לעבור על יד השוטרים, למען לא יעצרוהו וישאלו לתעודת-אזרחים. בתי-אוכל ומאכל חם לא יכול למצוא, לכן התפרנס בכרוכות ממולאות דם ופימה, לחם, דג מלוח, ושתה י"ש.
כבר הוציא רובל, אף כי לא טעם דבר-מה טעים ומזין, היה ישן תחת אחד הגדרות מלא געגועים לחברת אנשים, כי לא היה לו לפני מי לפצות פה ולדבר.
נצנץ רעיון במוחו, אפשר מוטב לשוב הביתה? שאל את העוברים והשבים לדרך, המובילה אל תחנת מסלת-הברזל. ובלכתו על פי הוראותיהם הגיע אמנם לתחנת מסלת הברזל, אולם לא לזו שנזקק לה.
הוא ראה לפניו תחנה גדולה, מלאה אנשים, והמוני בתים מסביב לה, אך אין זכר לפסי-ברזל.
נתבלבל וחרדה תקפתהו, בלי-דעתו מה קרה. נמצאה לו נפש רחמנית, בארה לו, כי יש עוד תחנות, אולם הן נמצאות מעבר השני של נהר וויסלה.
עכשיו זכר, כי הגיע לכן דרך הגשר. לן בבור שמצא בדרכו. למחרת-היום שאל לדרך המובילה אל הגשר. בארו לו באר היטב: להישיר לכת, להשמאיל, ללכת ימינה ובאלכסון. באופן כזה אמנם הגיע אל נהר הויסלה, אולם את הגשר לא ראה.
שב על כן לעבר העיר. לאסונו התחיל לרדת גשם. האנשים הסתתרו תחת מטריותיהם; וכל מי שמטריה לא נמצאה בידו, היה בורח על נפשו. מיכלקו לא העיז לעצור בשעת דלף זו את העוברים והשבים ולשאלם לדרכו.
בעת השטף הכי גדול עמד מאחורי איזו חומה, כפוף-גב, כשהוא קופא בחולצתו הרטובה והתנחם, כי לכל הפחות הגשם ירחץ את רגליו היחפות.
ובעמדו כך חור־פנים, כשהמים נגרים משערותיו הארוכות ונופלים על כותונתו, עמד לפניו איזה אדון.
–ומי זה, עני?–שאל האדון.
–לא.
האדון פסע פסיעות אחדות קדימה ואחר שב על עקבותיו בשאלה:
–אולם התרצה לאכול?
–לא.
–וגם לא קר לך?
–לא.
–חמור-גרם – רטן האדון.
ואחר הוסיף:
–אולם מטבע בן עשר היית לוקח?
–אם תתן לי, האדון, אקח.
האדון הושיט לו זהוב והתרחק ממנו, כשהוא נוהם דבר מה לנפשו.
אחרי התרחקו במקצת עצר בדרכו, הביט אל הנער כאלו היה פוסח על שתי הסעיפים, ושוב המשיך את דרכו.
מיכלקו אחז בקמצו את הזהוב והיה סח את נפשו בתמיהה:
–אל תירא ואל תחת, מה טובים הם האדונים כאן!…
פתאום עלה במחשבתו, כי האדון הטוב היה אולי מראה לו את הדרך המובילה אל הגשר?… אבל כבר היה לאחר זמן.
הגיע הלילה, הודלקו הפנסים וגם הגשם גבר, מיכלקו חפש את הרחובות בהם רבה האפלה, נכנס באלכסון פעם ושנית. ראה בנינים חדשים ופתאום הכיר את הרחוב בו עבד לפני ימים מספר.
הנה כאן נגמרת המרצפת, כאן גדר, שם מחסן פחמים, ושם “ביתו”. חלונות אחדים מוארים ודרך השער הפתוח נראה אגף-הבית, אשר טרם נגמר בנינו.
בן-האכרים נכנס החצרה. הן כאן ודאי רשאי היה ללון. הן הוא היה בין בוני הבית.
–הי! הי! אנה זה? – קרא אחריו מעבר המדרגות איש לבוש אדרת עבה.
כנראה, גדול היה הקור בחוץ.
ומיכלקו הסב את ראשו:
–זה אני – אמר – אני הולך המרתפה, לישון.
בעל-האדרת רגז:
–וכי “מלון זקנים” כאן, כי תבוא ללון?
–הן “עשיתי” כאן קיץ שלם – מלמל בן-האכרים מלא-דאגה.
במסדרון הופיעה אשת השומר, דואגת לגורל אישה.
–מה כאן?… מי זה… שמא גנב? – שאלה.
–אי, לא! רק הנה זה אומר, כי עבד בבנין הבית ועל-כן הרשות בידו ללון כאן… פתי!…
עיני מיכלקו אורו. פח את פיו בצהלה ונגש במרוצה אל השומר:
–מכפרנו “אתם”? – שאל תפוש-שמחה.
–וכי מה? – תמה שומר-הבית.
–כי תקרא לי, כפי שקוראים לי בכפרנו… הן אני “מיכלקו פתי”.
אשת־השומר פרצה בצחוק ואישה הניע בכתפיו.
–כי פתי אתה, רואים – אמר – אולם אני לא בן כפר הנני, עירוני אני… מִלפו! – הוסיף בנעימה כזו, אשר הוציאה אנחה מלבו של בן-האכרים הנבוך.
–או! או! ודאי זאת עיר גדולה, כוורשה?
–אמנם לא כמוה – השיב שומר-הבית – אולם בכל אופן עיר הגונה.
אחר דומית-רגע אמר:
–ואתה לך לך לדרכך, כי כאן אסור ללון.
ידי בן-האכרים נפלו, בתוגה הביט על שומר-הבית ושאל:
–אנה זה אלך, בשעת שטף שכזו?
ההערה הנכונה נגעה אל לב שומר-הבית, הנה כי כן: אנה ילך בשטף כעין זה?
–ה! השיב – נו השאר, השטף גדול, אולם אל תחשק בלילה לקנות דבר מה במשיכה… ולמחרת, בהאיר היום, המלט מהר-חיש על נפשך, פן ירגיש בך בעל-הבית והוא זריז במעשיו.
מיכלקו הודה לו, נגש אל אגף־הבית וכשהוא מגשש באפלה נכנס אל המרתף הידוע לו.
חכך את ידיו הקפואות מקור, סחט את החולצה הרטובה וישכב על גזרי הלבנים וקסמי-העץ, אשר לפני זמן הכניסם לכאן.
ברם, לא היה חם ביותר, להיפך, הוא חש קור ורטיבות, אולם מילדותו התרגל לעוני, ועל כן לא שם לב ביותר לאי-הנוחיות שבמצבו. יותר מזה הציקה לו המחשבה: מה לעשות? לחפש עבודה בוורשה או לשוב הביתה? אם לחפש עבודה, הרי איפה ואיזו? ואם לשוב הביתה, הרי באיזה דרך ולשם מה?
את הרעב לא ירא. הן שני רובלים נמצאים תחת ידו ובעיקר – וכי דבר חדש היה לו הרעב?…
–הה! – הכל בידי שמים – לחש לנפשו.
הוא חדל לדאוג ליום יבוא ושמח בחלקו היום. בחוץ שטף גשם. מה רע היה ללון היום בתעלה, ומה טוב כאן!
נרדם, כאשר ירדם כל בן-אכרים עיף ויגע, אשר בחלמו חלום יאמר, כי נפשות מתים אפפוהו.
ומחר… בידי אלהים!
בבוקר הוטב מזג-האויר, גם השמש הציצה. מיכלקו הודה עוד פעם לשומר-הבית על הרשותו לו ללון ויצא. היה כולו מלא עזוז-חיים, אם כי מגשם אתמול נדבקו שערות ראשו והחולצה כבדה עליו, כאלו היתה עשויה עור.
רגע נשאר עומד לפני השער, בשקלו בדעתו אנה להפנות את צעדיו: השמאלה או הימינה? בקרן הרחוב ראה מסבאה פתוחה, על כן נכנס לסעוד שם פת-שחרית. הוריק לתוכו כוס י"ש גדולה, וצוהל נגרר למקום, אשר משם נראו לעיניו פגומים.
–לחפש עבודה? לשוב הביתה?–חשב.
פתאום נשמע אי-מזה מקרוב קול-נפץ דומה לקול רעם קל; ואחריו – שני, יותר חזק.
בן-האכרים סקר מסביב לו.
במרחק מאות פסיעות ממנו, מצד ימין, נראו ראשי הפגומים, ועליהם התנשא כעין עשן אדום…
קרה דבר-מה יוצא מן הכלל, סקרנות תקפה את מיכלקו. הוא מהר לעבר ההוא בהחליקו ובבוססו בשלוליות.
ברחוב בלתי-מרוצף, שמספר בתיו היה מעט סבבו אנשים נבוכים הנה והנה. האנשים צעקו, הצביעו בידיהם על בית שטרם נשלם בנינו, ליד אותו הבנין היו מונחים קרשים, קורות שבורות וערמות חמרי בנין, מעל כל אלה התנשא באויר אבק-לבנים אדום.
במרוצה נגש בן-האכרים. עם קרבו הבחין והבין מה קרה. הנה – הבית החדש נהרס ונפל.
כותל אחד נהרס עד היסוד, מהשני נשאר רק חלק קטן.
בחומות המובקעות תלויים היו לוחות החלונות והקורות הגדולות המיועדות לשאת את הספונים, נפלו, נתעקמו ונשתברו כנסרי-עץ.
בחלונות הבתים הסמוכים נראו פני נשים מבוהלות, אולם ברחוב נמצאו זולת הפועלים, רק מתי-מספר. הידיעה על-דבר האסון טרם הספיקה להתפשט בעיר.
הראשון נעור ממבוכתו מנהל העבודה.
–האם לא אבד איש? – שאל בקול רועד.
–כמדומה, שאין חסר איש. כלם סעדו באותו זמן פת שחרית.
המנהל התחיל למנות את הפועלים, אולם בכל פעם טעה בחשבון והחל למנות מחדש.
–השוליות, ישנם?…
–הננו!…
–והעוזרים?…
–גם אנו!…
–אנדרי איננו!…־ ־ נשמע קול.
קפאון תקף את כלם.
–כן, אמנם הוא היה שם, בתוך הבנין…
–צריך לחפשו! – קרא המנהל בקול נחר ופסע לצד הבית הנהרס, ואחריו – עזי-לב מספר.
מיכלקו התקרב מבלי-חשוב אל ההולכים ונגרר אחריהם.
–אנדרי!… אנדרי!…–קרא המנהל.
יסוג לאחור! – הזהירו בו – הרי הכותל עומד ותלוי על חוט-השערה.
–אנדרי!… אנדרי!…
מתוך משואות הבית הנהרס הגיע קול יבבה.
במקום אחד נמצא בכותל ההרוס בקיע גדול כרוחב דלת. המנהל נגש מהעבר השני למקום הזה, ובהציצו תפש בראשו בשתי ידיו, אחר אץ, כמטורף העירה.
מעבר לכותל הליל איש מעצמת מכאוביו. קורה העיקה על רגליו הפצועות ולחצה אותן לאדמה. ממעל לו – קטע כותל, שנשאר עומד ותלוי באויר, אשר התפרק יותר ויותר ובכל רגע עמד לנפול.
אחד הנגרים התחיל להתבונן במקום, והפועלים המאובנים מפחד הסתכלו בעיניו, מוכנים ללכת לכל אשר יוליכם, אם רק אפשרית עוד העזרה.
הנפצע התהפך במכאוביו על צדו ועמד על שתי ידיו. זה היה אכר. פיו שחור מגודל הכאב, פנים אמיצים ועיניים שקועות בחוריהן. הסתכל באנשים העומדים ברחוק עשרות צעדים ממנו, נאנח, אולם לקרוא לעזרה לא העיז. הוא אך לחש:
–אלי!… הה, אל רחום!…
–אי-אפשר להכנס לכאן! – קרא הנגר בקול יבש.
החבורה נסוגה לאחור.
ביניהם עמד מיכלקו, מלא פחד, אפשר יותר מהאחרים.
מה פחד וסער בו לבו!… הוא הרגיש במכאובי הנפצע, בפחדו הגדול, ביאוש המר, אולם באותה שעה חש כי איזה כוח נסתר דוחף אותו קדימה, קדימה…
דמה נדמה לו, כי בין ההמון הזה, אין איש זולתו, שמוטלת עליו החובה ושיכול להציל את האיש אשר בא לכאן מן הכפר למצוא פרנסה. ובאותו רגע שאחרים היו אומרים לנפשם: “אלך!” הרהר הוא בלבו:
–לא אלך! אי-אפשי!
הסתכל בפחד מסביביו. יחידי עמד לפני החבורה, קרוב מהם לבנין הנהרס.
–לא אלך!… לחש, והרים מוט שהיה מוטל סמוך לרגליו.
האנשים התלחשו:
–הביטו נא וראו!… מה הוא עושה?…
–הסו!
–אל רחום, אנא חוסה!–יבב הנפצע.
–הריני הולך! הריני!… – אמר מיכלקו ונכנס לתוך המפולת.
–אבד תאבדו גם שניכם! – קרא הנגר.
מיכלקו כבר נמצא על יד האומלל, ראה את רגליו המעוכות, קלוח הדם ששטף מהן, ועיניו כאלו כוסו במכסה שחור.
–אחי שלי! – אחא! – לחש הנפצע וחבק את ברכי מיכלקו, בן-האכרים תחב את המוט שבידו תחת הקורה, ובתנועה נואשה הגביה אותה. נשמע קול נפץ, ומעל הדיוטא העליונה נפלו גזרי לבנים אחדים.
–נהרס ונופל!…–קראו הפועלים בהתפזרם לעברים שונים.
אפס, מיכלקו לא שמע מאומה, לא חשב, לא חש. בכתף חזקה הרים שנית את המוט והסיר לגמרי את הקורה מרגליו המעוכות של השוכב.
מלמעלה נפוצו והתפזרו המשואות. אבק אדום התאבך התעבה, ומלא את חלל הבנין. מעבר הכותל נשמע רשרוש. הנפצע השמיע קול אנחה כבדה,–ונאלם דומיה.
בפרצת הקיר נגלה מיכלקו, כפוף-גב בגררו אחריו בכבדות את הנפצע. אט עבר אתו את גבול הסכנה, ובעמדו לפני ההמון קרא בשמחה.,
– הנהו!… הנה הוא “נוסע”! רק מגפו האחד נשאר שמה!…
הפועלים תפשו את הנפצע המתעלף, ואט-ואט ובזהירות הובילוהו לשער הבית הסמוך.
–מים, הבו מים!…-קראו.
–חומץ!…
–הבהילו רופא!…
מיכלקו נגרר אחריהם בחשבו:
–"עם" טוב הם – בני ורשה זו! אל תירא ואל תחת!
הוא ראה, כי ידיו זבות דם ושטפן במי השלולית, אחר נגש ועמד על-יד שער הבית, מקום שם שכב הנפצע. לא נדחק לתוך השער, וכי רופא הוא? וכי יעזור לו במה־שהוא?
בינתים נקהלו המוני אנשים ומלאו את הרחוב. רצו סקרנים, אצו מרכבות, ומרחוק נשמע גם קול־תרועה של מכבי-האש, שהובהלו על-ידי מי-שהוא.
המון הסקרנים צבא על-יד השער, וכמה מהם פרצו דרך לעצמם בעזרת אגרופיהם בכדי לחזות במאורע הדמים.
אחד מהם נתקל במיכלקו.
–סורה מן הדרך, ריקא!–גער בו הלז, בראותו, כי הבחור יחף הרגלים אינו נסוג אחור מאגרופו.
–וכי מה?–שאל מיכלקו, כלו תמה לבהילותו של בן-שיחו.
–מי אתה, מחוצף? – גער בו הסקרן – מה זה, איה המשטרה, ומדוע אין היא מפזרת הולכי-בטל שכאלה?
–אי! לא טוב הדבר!… –הרהר מיכלקו ופחד, פן ישימו אותו במאסר על פשע כזה.
ומכיוון שרצה להמנע מכל צרה, נסוג לאחור לבין האספסוף.
כעבור רגעים אחדים קראו מן השער לזה, שהוציא את האומלל מבין המשואות.
אין קול ואין עונה.
–מה מראהו?–שאלו.
–בן-אכרים לבוש חולצה לבנה, ראשו חבוש כובע עגול ויחף רגלים…
–האין כזה ברחוב?
התחילו לחפש ולבקש.
–היה כאן כזה – קרא מי-שהוא – אולם הוא הלך לו!
נפוצו השוטרים לחפש את מצילו של האומלל, נתפזרו גם הפועלים, בקשו וחפשו, אך את מיכלקו לא מצאו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות