הוא הופיע בעולם דל־גוף וחלש. הנשים, אשר היו מסובות ליד מטת־הקרשים של היולדת, הניעו בראשיהן לגורל האם ובנה גם יחד. אשת הנפח שמעון, אשר נחשבה לפקחית בנשים, החלה מנחמת את החולה:

– תני אמרה – ואדליק את נר־התמיד לזכר נשמתך. כבר לא תהא לך תקומה, רעיתי; הגיעה שעתך להטריח ולעבור לעולם־הבא, יש לשלוח לקרוא את הכומר, כי יכפר לך את פשעיך.

שניה הגידה:

– אשר לנער יש להטבילו מיד במים הקדושים. הוא לא יאריך חיים אף עד בוא הכומר – אל נא תשלום בו איפוא רוח־רעה.

לאחר שנאמרו דברים אלה הדליקה אשת־הנפח את נר התמיד, אחר לקחה את התינוק, הזרתה עליו מים, עד כי החל ממצמץ בעיניו והוסיפה ואמרה:

– אני מטבילך בשם האב, הבן ורוח־הקודש וקוראת לך בשם יאַן. עכשיו שובי נפש נוצרית כלעומת שבאת, אמן סלה!

אולם הנפש הנוצרית לא היתה כלל בדעתה לשוב כלעומת שבאה ולעזוב את הגוף הרזה. אדרבא, היא החלה מניעה ברגל אותו הגוף עד כמה שיכלתה הגיעה. אחר השתפכה בבכי בקול חלש ונוגה כל־כך, עד כי הנשים נתנו בטוי להרהורי־הערתם: “השומע חושב היה, כי חתלתולה מיללת, חתלתולה או משהו אחר!”

שלחו לקרוא לכומר. הוא בא, עשה את המוטל עליו וחזר לביתו. לחולה הוטב במעט. כעבור שבוע ימים יצאה האשה לעבודתה, הילד נשם אמנם בכבדות אבל נשאר בין החיים. עם הכנסו לשנת־חייו הרביעית בשרה הקוקיאה בראשית האביב דבר בוא מחלה. אך לא עבר זמן רב והוא החלים, ובריא פחות או יותר הגיע אל שנת־העשר לימי חייו.

כל ימיו היה רזה־גוף ושזוף־פנים, בעל בטן נפוחה ולחיים צומקות. בלוריתו מראה הפשתן לה, לבנה כמעט ויורדת היא על עיניו הבהירות והלטושות, אשר הביטו על העולם כעל מרחק ללא־סוף. בימות־החורף יושב היה ליד התנור ומשתפך בחשאי בדמעות מרוב קור, ולפעמים גם מתוך רעב, כאשר לא היה לה, לאמו, לשום דבר־מה לא בתנור ולא בתוך הקדרה. בימות הקיץ היה לבוש כתונת בעלת חגורה וכובע־קש חבוש לראשו. מבעד כנף־הכובע השחוקה היה מסתכל מסביביו, בנשאו את ראשו למעלה כצפור. אמו, אשה דלה ועניה, הנזונה מאשר יזדמן לידה יום־יום, כסנונית הנתונה תחת גג־זרים, אפשר גם היתה מחבבת אותו לפי דרכה, אבל לעתים תכופות ביותר היתה מכה אותו ותמיד היתה קוראת לו “ממזר”. במלאות לו שמונה שנים כבר היה הולך לרעות את הבהמות כעוזר לרועה, וכשאפס המזון בבית הלך היערה ואסף פטריות. יד־אלהים הטובה היתה אתו ולא היה טרף לשני הזאב.

הוא היה ילד תמים, וככל שאר ילדי־כפר נוהג היה בשעת שיחה עם בני־אדם לתקוע אצבע לתוך פיו. איש לא האמין ולא פלל, כי יגדל הנער ויתפתח ופחות מכל צפתה האם לרוות נחת מבנה במשך הימים, כי גם לעבודה לא הצליח. לא ידוע הדבר איך ומאימתי היה הדבר, אבל לדבר אחד נמשכה נפשו, לנגינה. בכל מקום גם היה שומע קול נגינה. כאשר אך גדל מעט, כבר לא היתה דעתו נתונה לשום דבר זולת הנגינה. יש כי הלך אחרי הבקר היערה או על מנת לאסוף גרגרים, והיה שב בלא גרגרים ומצטדק אגב גמגום:

– אמא! ביער קול־נגינה מהלך. הו! הו!

והאם קוראה בתורת תשובה:

– אנגן לך, אנגן! אל תירא ואל תחת!

לפעמים היתה עומדת בהבטחתה ומשמיעה באזניו קול־נגינה בלתי־נעים כלל. הנער היה צועק, מבטיח, כי לא יוסיף עשות כדבר הזה, אך גם אותה שעה כל מעיניו היו נתונים באותו קול הנגינה, המהלך ביער. “וכי מאין יגיע ויבוא קול־הנגינה? וכי יש יודע? דומה, האורן, התאשור. הלבנה הערבה – הכל, הכל פצחו בנגינה. כל היער משתפך בנגינה!”

וההר אף הוא!… בשדה נגנו באזניו הצמחים, ובגן שמאחורי ביתם צוצו האנקורים, עד כי עצי־הדבדבן היו רועדים לשמעם! בערבים הוא היה שומע את כל הקולות, הבוקעים ועולים מתוך הכפר, ובודאי – הרהר בלבו – כל הכפר כולו משתפך בנגינה. עם השלחו לעבודה, לפזר את הזבל, דמה נדמה לו, כי גם הרוח ינגן על גבי הקלשונות.

פעם מצא האכר אותו כשהוא עומד, בלוריתו פרועה והוא מקשיב כלו אוזן למשק הרוח בקלשונות־העץ… ראה זאת ולא הרבה מחשבות. חיש־מהר הסיר את הרצועה וכבדהו בה למען יזכור. אפס, ללא הועיל היה גם הדבר הזה!

בני הכפר קראו לו “ינקו המנגן”… בימי האביב היה בורח מן הבית אל הנחל, יושב שם שעה ארוכה ועוסק בעשית חלילים. בלילות, עת הצפרדעים החלו מקרקרות, העופות השמיעו את צריחתם, הרמשים זמזמו והתרנגולים קראו את קריאותיהם מאחורי הגדרות – לא יכול היה ינק לתת תנומה לעפעפיו. כלו היה אוזן־קשבת לקולות, הנשמעים מסביב. ואלהים הוא היודע מה טעם־הנגינה, שטעם בערב רב זה של קולות וצריחות… אל בית־הכנסיה לא יכלה האם לקחתו אִתּה, כי בהשמע קול העוגב או קול־השירה הערב, היו עיני הנער נתונות בערפל והוא מציץ בהן במבטים שלא מהעולם־הזה…

שומר־הכפר, אשר דרכו היה להלך בלילות על פני הכפר וכדי שלא ירדם, היה הולך ומונה את הכוכבים ברקיע, או היה משוחח בלחש עם הכלבים, – ראה לא פעם את כתנתו הלבנה של ינק, המתחמקת בתוך האפלה ומתקרבת לעבר הפונדק. אך הנער לא בא אל הפונדק. הוא נשאר עומד מאחוריו. מתחבט היה ליד החומה ומטה אוזן־קשבת. בני אדם יצאו במחולות־צהלה, אריס היה קורא בצהלתו: “או–האַ!” נשמע היה קול רקיעת־רגלים ושוב קולות הבחורות השואלות: “נו, מה?” הכנורות נגגו: “נאכול ונשתה לרויה, כל עוד בנו נשמה חיה”. הבחורים השיבו במקהלה ברצינות יתרה בקולות גסים: “אלהים נתן לנו חיים, נתן לנו חיים!” החלונות היו מוצפים אורה ודומה היה, כל קורה וקורה בפונדק רועדת, שרה ומנגנת. ינק עומד ומקשיב לכל זאת בצמאון רב!…

מה היה נותן אלו נזדמן לו כנור, המנגן דקות: “נאכול ונשתה לרויה, כל עוד בנו נשמה חיה!?” גשמי־נגינה נפלאים! אך איפה וכיצד ימצאם? היכן עושים כנורות: לו הרשו לו לכל־הפחות לקחת פעם לתוך ידו דבר־מה שכזה!… אפס, כיצד?! הרשות היתה בידו רק להקשיב, והוא השתמש ברשותו זאת. עמד מקשיב כל הזמן, עד כי נשמע פתאום מאחוריו באפלה קולו של שומר־הכפר:

– לא תלך הביתה, פגע רע?

אז היה בורח הביתה ברגליו היחפות ואחריו רודף באפלה קול־הכנור: “נאכול ונשתה לרויה, כל עוד בנו נשמה חיה”. והקול המלוה אותו: “אלהים נתן לנו חיים, נתן לנו חיים!”

כל יום, שיכול היה בו לשמוע נגינת־כנור במשתה־קוצרים או בחגיגת־חתונה – יום חג היה לו. אחר היה עולה על התנור ואף הגה לא היה מוציא מתוך פיו ימים שלמים, ורק מביט כחתול בעיניו הנוצצות מתוך האפלה.

באחד הימים תקן לו ינק בעצמו כנור. מרעפי־עץ ומשערות של זנב־סוס עשה אותו, אך הוא לא רצה נגן כה יפה, כאותו הכנור שבבית־הפונדק. הוא רק היה נוהם בחשאי, בקול לחש, כצפרים או יתושים. מנגן היה למן הבוקר ועד בוא הערב. אף הרבה לקבל מהלומות בשל עסקו בו, עד כי בקרוב היה מראהו כתפוח־בוסר חבוט. אפס זה היה טבעו של הנער: הוא הלך הלוך וכחוש, רק בטנו גדולה היתה תמיד, בלורית לו עבותה ועינים פקוחות לרוחה, אף כי תכופות מלאות־דמע. אבל הלחיים והחזה היו צומקים יותר ויותר…

ינקו לא היה דומה כל־עיקר לשאר בני־הכפר. דומה היה לאותו כנור־הרעפים, מעשה ידיו, אשר בקושי ישמיע קול־נהימה. בימים שלפני הקציר היה הרעב מציק לו עד מאוד. לרוב היה כל מזונו של הנער גזר. אך תמיד גדולה היתה תשוקתו לרכוש לו כנור.

אפס, טובות לא הביאה לו תשוקתו זאת.

כנור היה לשומר־הסף שבארמון הדוכס ולפרקים, בשעת דמדומי ערב, היה מנגן בו, כדי למצוא חן בעיני המשרתת. ינקו היה לפרקים נגרר בינות השיחים עד בואו אל פתח אולם־הארמון, למען הציץ בכנור. הכנור תלוי היה על הקיר למול הפתח. את כל נפשו שולח היה הנער שמה, אשר ראהו כראותו דבר קדוש, אליו לא יגיע ולא זכאי הוא לנגוע בו. בכל זאת חמד אותו בלבו. לו רק לאחוז אותו פעם ביד, להתבונן אליו מקרוב… לב הנער העלוב רעד־אושר עברו למחשבה הזאת.

לילה אחד, איש לא נמצא אז בארמון. בעלי הארמון מזמן יצאו חוצה לארץ. הבית עמד שומם ושומר־הסף הרשה לעצמו לשבת בעבר־הארמון השני, בחדר המשרתת. ינק הסתתר בין השיחים ושעה ארוכה הסתכל בעד דלת־הארמון הפתוחה לרוחה בדבר, שהוא מחוז כל תשוקותיו ומאוייו. על פני הרקיע טיל הירח במלואו והציץ אלכסונית בעד החלון לתוך החדר פנימה. הירח שלח בבואת־אור בצורת רבוע גדול ומואר על גבי הכותל שמנגד. אפס, רבוע זה התקרב לאטו אל הכנור, ולבסוף הציף את כולו אורה. דומה היה אז בתוך החשכה שמסביב, כי אור־כסף יפך ממנו. בעיקר היו הכפיפות הבולטות מוצפות אור כל־כך, עד כי בקושי יכלו עיני ינק נשוא אותו. לברק־אור זה יתכן היה להכיר הכל אל־נכון: הגבים הכפופים, הנימות והיד. הגלגלים של יד־הכנור נוצצו כגחלת־הלילה, וקשת־הכנור דמותה כעמוד־כסף…

ה, הכל היה באותה שעה מלא יופי וקסם! ינק הביט בחמדה, ההולכת וגדולה. הוא ישב כפוף בין השיחים, זרועותיו סומכות בברכיו הרזות, פיו פעור והוא צופה ומביט. רגע היה פחדו עוצרהו במקום, ומשנהו – היתה דוחפת אותו קדימה תשוקה, שאין להתגבר עליה. וכי מעשה־קסמים הוא או דבר־מה אחר?… אפס, דמה נדמה לו, כי הכנור מוצף האור מתקרב ונגש אליו בכל רגע, כשט לעברו. לרגעים גז־חלף האור ולא עוד נראה, על מנת להראות כעבור רגע ביתר עוז ואֱיָל. קסמים, מעשה־כשפים! בינתים נשב הרוח בחוץ, העצים רשרשו קלות, התלחשו השיחים בינם לבין עצמם, ואיזה קול כאלו קרא באזני ינק:

– לכה ינק!… אין איש באולם־הארמון… לכה, ינק!…

ליל־אורה בהיר היה. בגן הארמון, ליד האגם, החל הזמיר מסלסל סלסולי־נגינה ולסרוגים, פעם בחשאי ופעם בקול, קרא־הכריז: “לכה! בואה! קחה!” עורב־ליל עבר בטיסה על ראש הנער וקרא: “ינק, לא! לא! לא!” אך עורב־הליל נעלם כלעומת שבא, והזמיר נשאר ועמד בשלו, וגם השיחים רשרשו בקול הולך הלך וחזוק: “אין איש בבית!” ושוב הוצף הכנור כולו אורה…

דמות־הילד העלובה, הקטנה והכפופה, זזה לאטה ובזהירות קדימה. הזמיר לוה אותו בלכתו בצפצוף חשאי: “לכה! בואה! קחה!”

הכתונת הלבנה הבריקה ליד פתח־הארמון. השיחים השחורים לא עוד יכסו אותה. על סף אולם הארמון נשמעו נשימותיו המהירות של חזה־הנער החולה. כעבור רגע והכתונת הלבנה נעלמה כליל ורק עוד רגל יחפה אחת נראתה מעבר הסף. לשוא יעבור עורב־הלילה בטיסה עוד פעם ויקרא: “לא! לא!”. ינק כבר מצוי הוא באולם־הארמון פנימה.

החלו מקרקרות הצפרדעים בתוך מי האגם שבגן, כאלו נשללה פתאום מנוחתן, ועד מהרה נאלמו דום. הזמיר פסק את סלסוליו והשיחים חדלו לרשרש. ינק נגרר בינתים בחשאי ובזהירות אך הוא מלא חיל ופחד. בתוך השיחים חש את עצמו שלו־נפש, כחית־פרא בתוך סבכי־יער, ועכשיו חש את עצמו כחית פרא, הנתונה בכלוב־שביה. תנועותיו נעשו מהירות, נשימתו קצרה ומצפצפת, ונוסף לכל – חשכה יתרה אפפתהו. ברק־קיץ שקט עבר מפאתי־מזרח לפאתי־מערב. הוא האיר שוב את אולם הארמון ואת ינק, הנגרר על אצבעותיו לעבר הכנור כשראשו מפנה למעלה. אפס ברק־האור עבר־חמק, עב האהיל על הירח וכל דבר לא עוד נראה ולא עוד נשמע.

כעבור רגע בקעה מתוך האפלה נעימה חשאית ובכינית, כאלו מישהו נגע בצדיה בנימות הכנור – ופתאום…

קול גס, כקולו של מתעורר מתנומה, מגיע מפנת אולם־הארמון, כשהוא שואל ברוגז:

– מי שם?

אור־גפרור החל מרפרף על גבי הקיר, עלה אור בחדר, ואחר, הוי, אלהים! נשמעו קללות, מהלומות, בכית הנער וקריאות־תחנוניו: – “אנא… למען השם!” נביחת כלבים, אורות בחלונות ושאון קם והיה בחצר־הארמון כולה.

למחרת היום כבר עמד ינק למשפט בביתו של נשיא־הכפר.

וכי להוציא עליו משפט כדין גנב?… כמובן. הסתכלו בו נשיא־הכפר ועדת בריתו כשהוא עומד לפניהם, אצבעו נתונה בתוך פיו, בעינים לטושות, מפחדות, קטן, רזה, מלוכלך, מלא־חיל, מבלי דעת היכן הוא נמצא ומה רוצים ממנו… וכי כיצד להוציא משפט על עלוב זה, אשר אך עשר שנים מלאו לו ובקושי יחזיק מעמד? לסגרו בבית־האסורים או מה?… והן קצת רחמים ידרש בדין ילדים. ימסר נא בידי שומר־הכפר, אשר יחבוט בו מנה הגונה של חביטות, למען יזכור ולא עוד יחשוק לשלוח יד בחפצי זרים.

– הנה כי כן!

קראו לסטך, זה שמו של שומר־הכפר:

– קחהו וכבדהו למען יזכור!

סטך נע בראשו הבער, ראש־בהמה, אחז את ינק בזרועו, כהחזק בן־אדם חתלתול והוציאהו הגורנה. הנער לא הוציא הגה מפיו, מבלי הבינו למה מתכונים או מרוב פחד. הוא הסתכל סביביו במבטים דוממים כצפור. וכי ידוע ידע את אשר יעשה בו? רק כאשר תפסהו סטך בגורן ביד חזקה, פשט אותו על האדמה, ובנשאו את הכתונת חבט באזנו, זה אז החל ינק צועק בכל קולו: “אמא!” וכך קרא “אמא! אמא!” אחרי כל חביטה וחביטה, אבל קולו הלך הלוך ורפה, עד כי לבסוף נאלם דום ולא עוד הוסיף קרוא לאמו…

הכנור העלוב, הרצוץ…

– הוי, סטך בער ורשע! וכי מי זה מכה באכזריות כזו ילדים? והן ילד קטן וחלש לפניך, אשר כל ימיו היו חייו תלויים בשערה.

באה האם, נטלה את הנער והוכרחה לשאת אותו על זרועותיה הביתה… למחרת היום לא קם ינק ממטתו ובערב יום־השלישי שכב מנוחות על מטת־הקרשים, מכוסה במחצלת־פשתן כשאור־חייו דעך אט־אט.

הסנוניות צוצו על עץ־הדבדבנים, שגדל לנוכח הבית. קרן־שמש חדרה בעד השמשה והוצף אורה ראש־הזהב הפרוע של הילד ופניו, אשר לא נותרה בהם אף טפת־דם. אותה הקרן שמשה פרוזדור, אשר דרכו עתידה היתה נפש־הנער לעזוב ולצאת את העולם. טוב, כי לכל הפחות ברגעי מותו עברה בדרך רחבה, מוצפת אור־שמש, כי בחייה היו כל דרכיה דרכי אבלות ואפלה.

בינתים עוד זע החזה הרזה בנשימות קצובות, ופני הילד כאלו היו נתונים־מקשיבים להדי קולות הכפר, החודרים בעד החלון הפתוח. ערב היה, הנערות השבות מעבודת השדה, פצחו את פיהן בשירה. “הוי, על גבי ירק, על פני העשב”. ומעבר הנחל הגיע ובא קול־חליל. ינק הקשיב בפעם האחרונה לנגינת הכפר… על גבי המחצלת המכסה אותו מונח היה כנור עשוי רעפי־עץ.

פתאום אורו פני הילד הגוסס ומתוך שפתיו החורות נשמע קול־לחש:

– אמא?

– מה לך, בני? – השמיעה את קולה האם, אשר הדמעות שמו מחנק לגרונה.

– אמא? הלא יתן לי אלהים בשמיו כנור אמתי?

– יתן לך, בני, יתן! – השיבה האם. אך היא לא יכלה עוד להוסיף דבר, כי פתאום התפרץ מלבה הכואב נחשול־יגון רב ורק נאנקה: “ה, ישו! ישו!” – נפלה בפניה על גבי הארגז והחלה מיללת כאלו אבדה בינתה, או כאיש, הנוכח לראות, כי לא יעלה בידו להוציא את הנפש האהובה מידי־המות הטורפות.

לא הוציאתהו. עם קומה מעל הרצפה נשאה שוב את עיניה אל הילד וראתה: הנה עיני המנגן הקטן פקוחות לרוחה, אך כל תנועה אין בהן, פניו רציניים מאוד, כעטויי־ערפל וקרושים. קרן־השמש אף היא חלפה ונעלמה…

שלום לך, ינקו!

*

למחרת היום שבו בעלי הארמון לביתם מאיטליה, ביחד עם בתם וחתנה, אשר השתדל לקחת שבי את לבה. החתן אמר:

Quel beau pays que l’Italie! (כמה יפה היא ארץ איטליה!)

– ומה רבים בעלי הכשרונות בקרב העם הזה! On est hereux de chercher lá־bas des talents

et de les protéger… (אושר הוא לחפש שם בעלי־כשרון ולתמוך בהם.)

על גבי קברו של ינק רשרשו הלבנות…