I    🔗

פעם אירע, כי שומר מגדל־האור באספינוול, הסמוכה לפנמה, אבד ללא כל ידיעה על אודותיו. מכיון שהדבר קם והיה עם שעת סערה, משערים היו הכל, כי האומלל הגיע עד קצה אי־הסלעים הקטן, עליו עומד מגדל־האור, והוא נסחף במשבר־הים. ההשערה נתקבלה על הדעת, כי למחרת היום לא נראתה סירתו, אשר תקועה היתה למפרץ הצור. נתפנתה איפה משרתו של שומר מגדל־האור ומן הצורך היה להזדרז ולמצוא ממלא־מקום, כי על כן גדולה חשיבותו של מגדל־אור בשביל תנועת האניות המקומיות ובשביל האניות הבאות מניו־יורק לפנמה. המפרץ מוסקיטו יש בו שכבות־חול ושרטונות למכביר, וגם ביום קשה הדרך ביניהם, ועל אחת כמה וכמה בלילות, בפרט בתוך אדי־הערפל, המתנשאים תכופות מעל המים האלה, אשר אשה של השמש הטרופית תחמם אותם. אור המגדל שמש בשעות אלו מורה הדרך היחידי לאניות המרובות. הדאגה בדבר מציאת שומר־מגדל חדש הוטלה על צירן של ארצות־הברית, אשר קבע את מקום־מושבו בפנמה. ולא היתה זו דאגה קלה כל־עיקר, כי ראשית־כל צריך היה למצוא את ממלא־המקום במשך י"ב שעה; שנית – הוא צריך להיות אדם ישר ונאמן, ולא כל אחד יוכל למלא תפקיד שכזה; ולבסוף, כי בכלל חסרים היו מועמדים למשרה. החיים במגדל הם קשים עד מאוד, ואין בהם למשוך אחריהם את לב אנשי הדרום, הנוהים אחרי חיי־נדודים ובטלה. שומר־המגדל אין בינו ובין האסיר ולא כלום. כל ימות השבוע, חוץ מיום א', אסור לו לעזוב את אי־הסלעים. סירה מאספינוול מביאה לו פעם ביום צרכי מזונו ומים חיים, ומיד תשוב הסירה כלעומת שבאה ועל פני כל שטח האי אין עוד כל נפש חיה. השומר גר במגדל־האור ושומר בו על הסדר; בימים הוא נותן את אותותיו באמצעות דגלים בעלי גונים שונים, לפי הוראותיו של הברומטר, ולעת ערב יעלה אור בפנסים.

עבודה זו לא היתה קשה כל־כך, אלמלא העובדה, כי למען הגיע מלמטה אל הפנסים שבראש המגדל, יש לעבור דרך שלמעלה מארבע מאות מדרגות גבוהות ומעוקלות, ועל שומר־המגדל לעשות את דרכו זו לפרקים גם פעמים אחדות ביום. בכלל החיים במגדל הם כחיי בית־מנזר, כי חיי־התבודדות הם. לא יפלא איפוא, כי מר איזק פקונברידז' שרוי היה בדאגה רבה ולא ידע איפא ימצא ממלא־מקום קבוע למשרת המנוח, ונקל להבין מה גדולה היתה שמחתו, בהופיע לפניו פתאום ממלא־המקום עוד באותו יום. הוא היה אדם בא־בימים, כבן שבעים ומעלה, אפס זקוף־קומה ורענן ותנועותיו ועמידתו כדרך חיל. שערות־ראשו לבנות הן, פניו שזופים כפני קריאולים, אך עיניו הכחולות העידו בו, כי לא ימנה על אנשי־הדרום. פניו הביעו דכדוך־הנפש ועצבות, וגם ישרת־לב. מתוך סקירת־עין ראשונה מצא חן בעיני פקונברידז'. לא היה שוב צורך אלא לבחנו ולעמוד על טיבו, ולשם כך נפתחה שיחה זו:

– מאין אתה?

– פולני אני.

– מה מעשיך עד כה?

– נע ונד הייתי.

– שומר־המגדל, עליו לאהוב ישיבת־קבע.

– נפשי צמאה למנוחה.

– האם עבדת בצבא? וכי יש לך איזו תעודות בדבר עבודה נאמנה ברשות?

הזקן הוציא מחיקו מטלית־משי דהה, הדומה לסחבת דגל בלה, פרש אותה ואמר:

– הנה הן התעודות. צלב זה קבלתי בשנת השלושים, השני – צלב ספרדי, במלחמת הקרליסטים קבלתיו; השלישי – אות־הכבוד של הלגיון הצרפתי הוא; הרביעי – נתן לי בהונגריה. אחר עוד השתתפתי במלחמת ארצות־הברית עם בני־הדרום, אבל שם אין נוהגים לתת צלבים – הנה לפניך תעודת־הניר שקבלתי.

פקונברידז' לקח את תעודת־הניר מידו והחל קורא בה.

– הם! סקוינסקי? זה שם־משפחתך?… הם!… שני דגלים שביתָ בעצם ידך בשעת קרב־פגיונות… איש־צבא בן־חיל היית!

– וגם היות שומר־המגדל נאמן יעלה בידי.

– יש לעלות מדי יום ביומו פעמים אחדות אל ראש המגדל. רגלים בריאות לך?

– עברתי רגלי את ה"פּלינס".

– “אול רַיט!”. היש לך ידיעה בשרות־הים?

– שלש שנים עבדתי בספינה לציד לויתנים.

– שלחת את ידך בעבודות שונות?

– אפס מנוחה לא מצאתי בכל.

– וכי למה?

הזקן נע בכתפיו.

– מנת גורלי הוא…

– ובכל־זאת אתה נראה לי זקן למשרת שומר־המגדל.

– סֵר! – קרא פתאום המעומד בקול מלא־התרגשות – עיפתי מרוב טלטולים ונדודים ורצוץ־גוף הנני. הנה נוכחת לראות, כי רבות עברו עלי. משרה זו היא מהמשרות, אשר אליהן נשאתי את נפשי. זקנתי, צמא־מנוחה אני! הגיעה השעה שאומר לנפשי: פה תשב, פה הגעת עד חופך. אח, סר! ואין הדבר תלוי אלא בך. לא עוד תקרה לפני משרה שכזאת. מה רב אשרי, כי הייתי בפנמה… אנא אדוני… חי אלהים, כי אני כאותה האניה, אשר אם לא תבוא אל החוף, טבע תטבע… אם יש את נפשך לעשות חסד עם בן־אדם זקן… נשבעתי, כי איש ישר אני, אבל… כבר קצתי בחיי־נדודים…

עיניו הכחולות של הזקן הביעו תחנונים רבים כל־כך, עד כי פקונברידז', שהיה מטבעו בעל לב טוב וישר, חש את עצמו שרוי בהתרגשות.

– “וֶל” – אמר – אני מקבל אותך. היית לשומר־המגדל.

פני הזקן אורו באור־גיל.

– תודה.

– התוכל עוד היום לבוא אל המגדל?

– כן.

– ובכן “גוּד בּי!”… ועוד דבר: עם מקרה התרשלות בעבודתך – סופך לקבל פטורים.

– “אול ריט!”

עוד באותו ערב, עת השמש נטתה וירדה לעברו השני של המצר ולאחר יום מזהיר הגיע ובא לילה ללא ערפלי־שקיעה, שומר המגדל החדש כבר מצוי היה כנראה על משמרתו, כי המגדל פזר, כהרגלו, את אלומות אורו הרב על פני המים. הלילה היה שרוי־דומיה, מלא מנוחה ושקט, ליל טרופי, רווי ערפל בהיר, אשר יצר מסביב לירח עגול בעל צבעי הקשת ושוליו רכים ובלתי־נתפסים. רק הים בלבד סער, כי מימיו גאו. סקוינסקי עמד על המעקה, בקרוב מקום לפנסי־הענק, ומלמטה נראתה דמותו כנקודת־שחור זעירה. הוא נסה לרכז את מחשבותיו ולעמוד על מצב חייו החדש, אפס, מחשבותיו נמצאו תחת לחץ הקורות אותו, מכדי שתוכלנה להתרקם כסדרן. הוא חש את אשר תחוש החיה, הנמלטת על נפשה, אשר סוף־סוף עלתה בידה להסתר מרודפיה בסתר־סלע או במחִלה. הגיעה ובאה לו שעת־מנוחה. הרגשת־הבטחון מלאה את נפשו עונג אין גבול. הנה יכול הוא עם המצאו על סלע זה ללעוג לחיי נדודיו הקודמים ואסונותיו וכשלונותיו מלפני ימים. הוא דמה באמת לאותה הספינה, אשר הסערה נפצה את תרניה, קרעה את חבליה ומפרשיה, אשר העלתה אותה עדי עבים והשליכה אותה אל מצולות־ים; הצליפה בה בגליה והזתה עליה בקצפה – ועל אף כל אלה הגיעה אל החוף. מראות סערה כזו עברו עתה לפני עיני־רוחו בנגוד לעתיר רווי־המנוחה, אשר נפתח לפניו. בדבר חלק מהרפתקאותיו הנפלאות ספר בעצמו לפקונברידז', אפס בדבר אלפי הרפתקאותיו האחרות לא הזכיר. לא שחק לו מזלו וכל פעם, אשר תקע אי־שם את אהלו והעלה מדורת־אש, בהיות עם נפשו לשבת ישיבת־קבע, באה רוח־פתאום ועקרה את יתדות־אהלו, פזרה את אש־המדורה ואותו עצמו נשאה לדרכי־אבדון. בהביטו עתה מעל מעקה המגדל על הגלים המוארים, העלה בזכרונו את כל אשר עבר עליו. בארבעת חלקי תבל לחום נלחם – ובחיי נדודיו נסה את ידו בכל משלח־יד. בהיותו מטבעו איש ישר ואוהב־עבודה היה אוסף מזמן לזמן הון, אך תמיד אבד הונו למרות זהירותו היתרה וסכוייו הטובים. הוא היה כורה־זהב באוסטרליה, מחפש יהלומים באפריקה, ציד מטעם הממשלה בהודו המזרחית. בשעתו גם היה בעל משק בקליפורניה. אפס החורב היה בעוכריו; הוא נסה את ידו במסחר עם שבטי הפראים, היושבים בלב ברזיליה: רפסדתו נפצה על נהר אמזונה והוא עצמו ערום כמעט וללא כל נשק־מגן היה תועה ביערות במשך שבועות אחדים, כשהוא מכלכל את נפשו בפרי־פרא וצפוי בכל רגע להיות מאכל לחיות־היער הטורפות. בהלנה, בארקנזס, כונן לו בית־נפחים – והוא עלה על המוקד בשעת הבערה הגדולה, שפרצה בעיר. אחרי־כן בהמצאו ב"הרי־הסלעים" נפל לידי בני־הודו ובאורח־נס נחלץ מידיהם בעזרת צידים מקנדה. הוא שמש מלח באניה, שעשתה את דרכה בין בַּהִיָה לבוֹרדוֹ, ואחר בתור ציד־לויתנים בספינת־ציד: שתי הספינות נטרפו. היה לו בית־חרושת לסיגרות בהונה – הוליכו שולל ולסטמו השותף, בשעה שהיה מוטל חולה במחלת ה"וומיטו". לבסוף הגיע ובא לאספינוול – וכאן הושם קץ לתלאותיו. וכי מה עוד יגיענו על פני אי־סלעים זה? לא המים, לא האש ולא בני־אדם יוכלו עוד הרע לו. ובכלל, בני־האדם לא הרבו להרע לסקוינסקי. בדרך חייו פגש לעתים תכופות יותר בני־אדם טובים מאשר רעים.

לעומת זאת נתקבל הרושם, כי כל ארבעת איתני הטבע עוינים אותו. כל המכיר אותו היה אומר, ביש־מזל הוא, ובזה בארו את כל המוצאות אותו. לבסוף נעשה אף הוא עצמו בעל מרה־שחורה. הוא האמין, כי יד־נקם חזקה רודפת אותו, על פני כל היבשות והימים. אפס, הוא לא אהב לדבר בענין הזה; ורק לפרקים, כששאלו יד זו של מי היא, היה מצביע בהבעה סודית לעבר הכוכב הצפוני ומשיב, כי משם נפתחת הרעה… ואמנם תבוסותיו היו נשנות וחוזרות בקביעות יתרה עד להפליא ועל נקלה יכלו להביא את האדם לידי טרוף־הדעת, ובפרט את האדם, אשר פגעו בו לרעה. הוא היה איש ארך־רוח כבן־הודו ובעל כוח־התנגדות רב ושקט, הבא מיושר לבו. בשעתו דקרוהו תריסר־דקירות פגיון בהונגריה, משום שמאן להאחז במשוֶרת, בה היה מוצא הצלתו, ולקרוא: פּרדון. וכן גם לא היה נופל ברוחו בשעות־אסון. הוא היה מטפס על גבי ההרים בחריצות הנמלה. גם לכשנדחף למטה מאה פעמים, פתח מחדש את דרכו בפעם המאה ואחת. הוא היה איש מוזר בהליכותיו. חיל זקן זה, אשר כמה להבות־אש שזפוהו והתלאות שעברו עליו הקשו את ערפו, עשוהו מוצק ומחושל, היה בעל לב־ילד. בשעת המגפה בקובה נפגע בה גם הוא, כי נתן לחולים את כל מנת־החינין הגדולה אשר לו, מבלי הותר לעצמו אף גרַן־חינין אחד.

ועוד דבר מוזר זה היה בו, כי לאחר כל האכזבות הרבות היה תמיד שרוי באמונה ולא אבדה תוחלתו, כי הכל עוד יסודר בכי־טוב. בימות החורף היה מתאושש וחוזה מאורעות גדולים. הוא צפה להם בכליון־עינים ובהגותו בהם עברו עליו שנים תמימות… אבל החרפים עברו האחד אחרי השני וכל תמורה לא באה, רק שערותיו של סקוינסקי הלבינו. לבסוף זקן ומרצו החל מתרופף. אורך־רוחו הפך וקבל דמות יאוש. מנוחתו מאז הפכה לנטיה לרגשנות, והחיל העשוי ללא־חת הזה היה לבכין, הנכון להשתפך בדמעות על דבר כלשהו. זולת זאת תקפו אותו לפרקים געגועים עזים על מולדתו, אשר ענו אותו מאד ואשר כל מראה־שהוא היה מעורר אותם מחדש: מראה הסנוניות, מראה הצפרים האפורות, הדומות לאנקורים, השלגים על גבי ההרים, או לשֵמע נעימת־זמרה, המזכירה נעימה שמָעה לפנים… לבסוף השרתה אותו מחשבה אחת: המחשבה בדבר מנוחה. היא כבשה את לבו של הזקן, מבלי הותיר בו מקום לתשוקות ותקוות אחרות. הנודד הנצחי לא עוד היה הוזה בדבר נשא ויקר מפנה שרוית־שלוה, שבה ינפש ויחכה בשקט לבוא קצו. אפשר דוקא מפני שמשחק־הגורל טלטלהו על פני כל הימים והארצות, עד בלי יכולת לשאוף רוח במנוחה, שוה לו בדמיונו, כי אשרו הגדול ביותר של בן־האדם הוא – לבלי נדוד. נתנה האמת להאמר, היתה לו הזכות לאושר צנוע שכזה, אך הוא לומד־אכזבות היה עד כי נוהג היה להרהר בדבר כפי שיהרהרו בני־האדם בדברים, אשר ידם תקצר לרכשם. הוא לא הרהיב עוז בנפשו לצפּות לאושר שכזה. ובינתים, באופן בלתי צפוי כל־עיקר, קבל במשך י"ב שעה משרה, אשר כאלו נבחרה למענו מכל המשרות שבעולם. לא יפלא איפוא, כי עם ערב בהעלותו אור בפנסו, היה כאיש שכור והיה שואל את נפשו, אם אמנם אמת הדבר, ולא הרהיב עוז בנפשו להשיב: הן. אפס המציאות מצאה מסלות ללבבו באותות ובהוכחות, ובמהירות עברו עליו שעות שהותו על מעקה־המגדל. הוא הביט סביבו, רוה את עיניו ונוכח להאמין. דומה היה כאלו בפעם הראשונה הוא רואה בחייו את הים, כי שעוני אספינוול כבר הכריזו על חצות־הלילה והוא עודו נשאר עומד במקומו מבלי גרוע עין. מלמטה, מתחת לכפות רגליו, נח הים. עדשת־הפנס השליכה לתוך האפלה קונוס־אור ענקי, ומאחוריו אבדה עין הזקן במרחקי־השחור הסודיים והאיומים. אבל מרחקים אלה נראו כרצים לעבר האור. גלים בני־מילים, ארוכים, בלטו מתוך החשכה, ובנהימה הגיעו עד רגלי האי, ואז נראו גבותם המעלים קצף, המבריקים בברק ורדי לאור המגדל. המים גאו יותר ויותר ושטפו גם את שוניות־החול. שפת־הרזים של האוקינוס הגיע מן המרחב בקול חזק וקולני, הדומה עתים לרעם תותחים, עתים – לרעש יערות־בראשית, ועתים – לשאון בלול של קולות בני־האדם, הבא ממרחקים. לרגעים נדם הכל, ואחר הגיעו אל אזני הזקן אנחות עמוקות אחדות, אחר מעין קול נהי – ושוב התפרצויות איומות. לבסוף פזר הרוח את הערפל, ואסף והסיע עננים שחורים, אשר כסו את הירח. מפאתי מערב החלה מנשבת רוח חזקה יותר ויותר. המשברים קפצו בחמת־זעף על צור המגדל ולקקו בקצפם את אָשיָתוֹ. מרחוק הגיעה נהימת הסערה. במרחב האפל והסואן הבהיקו פנסים ירוקים אחדים, תלוים על תרני האניות. הנקודות הירוקות הללו התנשאו למעלה ושוב חזרו וירדו, ויש שנעו ימינה ושמאלה. סקוינסקי ירד אל חדרו. הסערה פתחה בשאגתה. שם, בחוץ, נלחמו בני־האדם שבאניות, עם הלילה, עם האפלה, עם הגלים הגאים; אך החדר היה שרוי במנוחה ושקט. הדי הסערה אף הם חדרו בקושי בעד חומות הבית העבות ורק נקישות טיק־טק המדודות של השעון הניעו את הזקן והשרו על לבו רוח־שינה.

 

II    🔗

עברו שעות, ימים, שבועות… המלחים קובעים, כי לפרקים, בהיות מי הים סוערים מאד, יקרא להם מתוך אפלת־הלילה ויפרש בשמם. ואם אין־סוף זה של הים יקרא ככה, הרי יתכן, כי עת יזקן האדם ויבוא בימים, קרוא יקרא לו אין־סוף אחר, אפל וסודי יותר, וככל אשר ייעף יותר מן החיים תנעמנה לו יותר הקריאות הללו. אפס למען שמוע את הקולות דרוש שקט גמור. חוץ מזה אוהבת הזקנה להתבודד, כאלו חשה את פתח־הקבר הקרוב. המגדל שמש לסקוינסקי מעין קבר למחצה. אין חיים חד־גווניים יותר כחיים במגדל. אנשים צעירים כשנאותו לעבוד במשרה זו, כעבור זמן־מה היו עוזבים אותה אחרי גום. על כן גם שומר־המגדל הוא לרוב איש בא־בימים, עגום־נפש ומסוגר בתוך עצמו, אדם כזה אם באורח־מקרה יעזוב את מגדלו ויבוא בין אנשים, הרי הוא מהלך ביניהם כאדם, שהקיץ פתאום משנת־תרדמה עמוקה. במגדל משולל האדם כל אותם הרשמים הקטנים, אשר בחיים על פני האדמה יתקל בהם. כל דבר, אשר אתו יבוא שומר־המגדל במגע־ומשא, מדת ענק לו ונעדר צורה קבועה וברורה. השמים – אין־סוף אחד, המים – אין־סוף שני, ובתוכם – נפש־אדם בודדת! בחיים כאלה אין המחשבה אלא הזיה בלתי־פוסקת, ואין דבר שיעורר את שומר־המגדל מהזיתו, ואף לא עניני עבודתו. יום אחד דומה למשנהו כאלמוגים במחרוזת ורק שנויי־המזג הם השנויים היחידים. אפס, סקוינסקי חש את עצמו מאושר במדה, שלא חש את עצמו מעודו. עם שחר היה קם, סועד את לבו, מנקה את עדשות־הפנסים ואחר־כך ישב על מעקה־המגדל, תקע את מבטו במרחקי הים ועיניו לא שבעו המראות אשר לפניו. על רקע־התרשיש הענקי נראים היו תמיד עדרי מפרשים מתוחים, שהבריקו באור קרני־השמש בעוז כה רב, עד כי העינים היו ממצמצות משפע הברק. פעמים הפליגו אניות, שהשתמשו ברוחות הנקראות פּטסים, בשורה ארוכה באו, האחת אחר חברתה, כשורת שחפים או אלבטרוסים. החביות האדומות, המורות את הדרך, התנודדו על פני הגלים בתנועות קלות ורכות; ובינות המפרשים התאבך מדי יום ביומו עם שעת־צהרים עמוד־עשן ענקי וצבעו כצבע האפר. אנית־קיטור גדולה היא זאת, העושה את דרכה מניו־יורק לאספינוול, טעונה בני־אדם וסחורות ורצועת־כסף מבעבעת ארוכה נגררת אחריה. מהעבר השני של מעקה־המגדל רואה היה סקוינסקי, כעל כף־ידו, את אספינוול על נמלה רב־התנועה ובו יער של ארנים, אָרבות וסירות; ובמרחק־מה נראו בתיה הלבנים של העיר ומגדליה. מגובה המגדל נראו הבתים כקני שחפים, הסירות – כחפושיות ובני־האדם התנועעו כנקודות זעירות על הסוללה הלבנה, מרוצפת־האבנים. עם בוקר היתה נשיבת רוח־מזרח קלה מביאה בכנפיה את השאון הבלול של חיי בני־האדם, ועליו עלה קול שריקת אניות־הקיטור. עם צהרים הגיעה ובאה שעת־מנוחה. התנועה בנמל נפסקה, השחפים הסתתרו בנקיקי הסלעים, גלי הים שקטו ועצלות נכרת היתה בהם. ואז היתה קמה ביבשה, בים ובמגדל שעת־דומיה בלתי־מפרעה. החולות הצהובים, אשר הגלים נסוגו מהם לאחור, נוצצו ככתמי זהב על פני מרחבי המים; ועמוד־המגדל בולט היה ביותר מתוך התכלת. פלגים של קרני השמש זלפו מן השמים על המים, על החולות ועל צוקי־הסלעים. אותה שעה היתה תוקפת גם את הזקן הרגשת־רפיון ערבה. הוא חש, כי המנוחה, אשר זכה בה, מנוחת־עונג היא, ובהעלותו על דעתו, כי הוא יזכה לה תמיד, שוב לא היה חסר מאומה. סקוינסקי היה כשכור מאשרו הרב, ומכיון שבן־האדם מסתגל מטבעו לתנאי־חייו הטובים, שבה גם אליו אט־אט רוח־האמונה והאמון והיה מהרהר, כי כשם שבני־האדם מקימים בתי־אוסף לנגועי־החיים, האם לא הגיעה השעה, כי האלהים יאסוף אליו את נגוע־החיים שלו, אותו? ימים חלפו־עברו וחזקו בו את אמונתו. הזקן הסכין אל המגדל, אל הפנס, אל סלעי האי, אל שוניות־החול ואל בדידותו הרבה. הוא גם התודע אל השחפים, המתנשאים מעל לנקיקי הסלעים ובערבים היו עורכים אספות על גג המגדל. סקוינסקי נוהג היה להשליך להם את שירי מאכלו, ולא עברו ימים רבים והם הסתגלו אליו כל־כך, עד כי היתה אופפת אותו בשעת־מעשה סופת כנפים לבנות, והזקן היה מהלך בין הצפרים כרועה בתוך צאן מרעיתו. עם ירידת מי־הים היה עולה על שוניות החול הנמוכות ואוסף בהן שבלולים נעימים לחך וצפדי־פנינים, אשר הגלים השוטפים ועוברים פלטו אותם על גבי החול. לבסוף נתחבבו עליו סלעו ואיוֹ הקטן, שלא נמצאו בו אלא צמחי־שומן זעירים נוטפי שרף. ברם, דלות האי נכפרה במראות־המרחקים. בשעות הצהרים, כשהאויר נעשה שקוף ביותר, נראה לעין כל מצר־הארץ עד לאוקינוס השקט מכוסה בשפעת צמחים. לסקוינסקי נדמה באותה שעה, כי גן גדול אחד משתרע לפניו. פקעות עצי קוקוס ומוז ענקיים כאלו התחברו והיו מעין זרים עבותים ומלאי־יפעה, הנחים לרגלי בתי אספינוול. במרחק־מקום, בין אספינוול ופנמה, נראה היה יער עצום, אשר עם כל שעת בוקר וערב היו מתנשאים עליו אדי קטור אדמדמים –יער טרופי לכל פרטיו, אשר המים ישטפוהו מתחתיו, אפוף סבכי ליאַנות ומרשרש בגל שחלבי־ענק, תמרים, עצי חלב, ברזל וגומי.

במשמרת־השומרים שלו יכול היה הזקן לראות לא רק את העצים בלבד, ולא רק את עלי־הבננות הרחבים, אלא אף את חבורות הקופים, המרבוטים הגדולים ועדרי התוכים, המתנשאים לפרקים מעל ליער כענן־הקשת. סקוינסקי הכיר מקרוב יערות כגון אלה, כי לאחר נפוץ רפסדתו בנהר האמזונה, תעה במשך שבועות תמימים בין כפי־פרא וסבכי־יער כאלה. הוא נוכח לראות כמה סכנות־מות אורבות לו, לבן־האדם, מתחת לשטחם הנאה והשוחק. בלילות, שהוא בלה בתוכם, הגיעו אל אזניו קולות־האוב של הקופים השורקים ושאגות היגואַרים, ראה נחשים עצומים, המתנודדים על העצים כליאנות; הכיר לדעת את אגמי־היערות הנמים, השורצים דגי־חשמל והמלאים תנינים, הוא ידע מה רבה המועקה על לב האדם, החי בתוך ערבות אין־סוף אלו, אשר עלים בודדים יש ויעלו פי־עשרה על גודל גופו, ואשר ישרצו בהן לרוב יתושים מוצצי־דם, עלוקות־עץ ועכבישי־ארס ענקיים. את הכל הכיר לדעת בעצמו, בכל נתנסה, בכל התענה; ועל כן גדלה עתה הנאתו להביט מגבוה על אותם ה"מטוֹס", לעמוד ולהתפעל מיפים מבלי היות עליו מורא מארב־סתר. המגדל הוא ששמש לו מגן מכל רע. והוא לא היה עוזב אותו אלא לפרקים בשעות בוקר של יום ראשון. הוא לבש אז את גלימת־השומר הכחלחלה בעלת כפתורי־הכסף, ענד את חזהו בצלבי־הכבוד שלו וראשו השָׂב התרומם בהבעת־גאות בשמעו עם צאתו מבית־הכנסיה את הקריאולים אומרים בינם לבין עצמם: “שומר־מגדל הגון לנו, ואינו כופר אף כי “ינקי” הוא!” אפס מיד לאחר התפלה היה שב אל האי כשהוא שרוי באושר, כי אימת־היבשה עוד היתה מקננת בלבו. ביום הראשון היה קורא בעתון ספרדי, אשר קנה אותו בעיר, או את ה"הרולד" הניו־יורקי, ששאלו מידי פקונברידז' – והיה מחפש בהם בזריזות ידיעות מאירופה. לב־הזקן העלוב! על פני מגדל־השמירה הזה, בחצי כדור־האדמה השני, עוד פועם היה לזכר מולדתו… ויש לפרקים כשהגיעה אל האי הסירה, המביאה לו יום־יום מזון ומים, היה יורד מעל המגדל ונכנס בשיחה עם השוטר ג’ונס. אבל עבר זמן מה והוא הפך לפרא, נמנע מבוא העירה, מקרוא בעתונים ומהכנס בשיחות מדיניות עם ג’ונס. שבועות תמימים חולפים ככה, איש אינו רואה אותו והוא אינו רואה פני איש. האות היחיד, כי הזקן עודו חי, היה דבר העלם המזון שהונה על שפת האי ואור־המגדל, אשר הודלק בכל ערב באותה הדיקנות, שהשמש עולה בבוקר מתוך המים. אין זאת אלא כי את לב הזקן השרה שויון־רוח לגבי העולם, לא געגועיו על מולדתו הם שהביאוהו לכך, אלא העובדה, שאף געגועים אלה עברו והפכו להרגשת יאוש. כל עולמו של הזקן הצטמצם עתה באיו הקטן. הוא כבר השלים עם הרעיון, כי לא יעזוב את המגדל עד מותו והוא הסיח פשוט את דעתו, כי מצוי עוד משהו מחוצה לו. הוא גם נעשה מיסתיקון. עיניו, עיני־התכלת הרכות, הפכו והיו כעיני תינוק, נתונות תדיר להסתכלות ונעוצות במרחקים. בהתבודדותו המתמדת בתוך סביבתו הפשוטה והגדולה גם יחד, החל הזקן מאבד את הרגשת עצמותו, חדל מהתקיים כגוף מיוחד והלך הלוך והתמזג עם כל האופף אותו. הוא לא העמיק מחשבה בדבר, ורק חש, כי השמים, המים, סלעי־המגדל ושוניות חול־הזהב, המפרשים המתוחים והשחפים, גאות המים וירידתם – כל אלה אין הם אלא אחדות גדולה אחת, נשמה סודית כבירה; והוא עצמו משתקע בתוך סוד זה וחש במציאות של אותה הנשמה החיה והנרגעת, הוא צלל, נעשה שלו, כח־זכרונו תש – ובצמצום זה של הויתו העצמית, במצב זה של נים־ולא־נים, מצא את המנוחה הגדולה הזאת, שיש בה משהו מן המות־למחצה.

 

III    🔗

אפס, שעת־התעורה הגיעה ובאה.

פעם אחת, בהביא הסירה מים ומזון, ראה סקוינסקי לאחר רדתו כעבור שעה מן המגדל, כי מלבד המטען הרגיל נמצאת עוד חבילה נוספת. על גבי החבילה נמצאו תוי־דואר של ארצות־הברית וכתובת ברורה: “לאדון סקוינסקי”, הכתובה על בד־מפרשים עבה. מלא סקרנות גזר הזקן את הבד ולפני עיניו נגלו ספרים. נטל אחד מהם לידו, הסתכל בו והניחו בחזרה ואגב מעשה החלו ידיו רועדות מאד. הוא האהיל על עיניו כאינו מאמין למראן; דמה נדמה לו, כי חלום חלם – הספר פולני היה. מה פירוש הדבר?! וכי מי הוא, ששלח לו את הספר? כנראה הוא שכח מתחלה, כי עוד בראשית ימי עבודתו במגדל קרא פעם ב"הרולד", ששאלו מאת הקונסול, על יסוד חברה פולנית בניו־יורק וכי מיד קם ושלח לחברה הזאת מחצית משכורתו החדשית אשר, אגב, לא ידע מה לעשות בה במגדל. לאות הכרת־תודה שלחה לו החברה הזאת את הספרים. הם הגיעו אליו בדרך הטבע, אלא שברגע הראשון נבצר מהזקן להשיג את הדבר במוחו. ספרים פולניים באספינוול, במגדלו, בתוך סביבת־התבודדותו – זה נראה בעיניו כדבר שלא בגדר־הטבע, בשורת ימים עברו: פלא ונס! דמה נדמה לו עתה, כלאותם המלחים באפלת הלילה, כי מישהו קרא בשמו בקול רווי־אהבה, שנשכח כמעט מעל לבו. בעינים עצומות ישב רגע, וכמעט שהיה סמוך ובטוח בקרבו, כי עם פקחן אותן יחלוף־יגוז החלום כלא היה. לא! החבילה מונחת היתה לפניו כשהיא פתוחה, מוארה בזוהר שמש של אחר הצהרים ועליה ספר פתוח. כששלח הזקן את ידו לקחת את הספר הגיעו אל אזניו בתוך הדומיה שמסביב הלומות לבו. הוא שם עין בספר: קובץ שירים הוא היה. על שער הספר שמו באותיות גדולות, ותחתיו – שם מחברו. השם לא היה זר לסקוינסקי; הוא ידע, כי שמו של משורר גדול הוא, אשר את יצירותיו קרא בפריז לאחר שנת השלשים. אחר־כך, בהלחמו באלג’יר ובספרד, שמע מפי בני־ארצו על פרסומו, ההולך ורב של החוזה הגדול. אפס, הוא כה הסכין לרובה, עד כי לא היה לוקח ספר לידו. בשנת הארבעים ותשע הלך לאמריקה ובחייו מלאי־ההרפתקאות כמעט שלא היה פוגש פולנים, ומעודו לא נזדמן לו למצוא ספרים פולניים. בזריזות יתרה ובלב הולם בחזקה הפך את דף השער. דמה נדמה לו עתה, כי על פני סלע־הבדידות שלו מתחיל להתחולל דבר־מה נהדר. אכן היתה זו שעת מנוחה ודומיה יתרה. שעוני אספינוול הכריזו על השעה החמישית לפנות ערב. את פני השמים המזהירים לא העיב כל ענן ורק שחפים אחדים טבלו בתכלתם. האוקינוס שרוי היה בשקט. הגלים שעל שפת האי המו בחשאי אגב שטפם רכות על גבי החלונות. מרחוק צחקו בתיה הלבנים של אספינוול וקבוצות־הדקלים ההדורות. רוח חג רציני ושקט נסוך היה על פני כל. פתאום, בתוך דומית־טבע זו, נשא קולו הרועד של הזקן, אשר קרא לעצמו למען ייטיב להבין.

"ליטא מולדתי! אותך לבריאות אדמה!

רק איש, אבדת לו, יוכל לדעת כמה

יש להוקירך. עתה תפארתך המלאה

אראה ואצירה, כי נפשי לך כמהה"…

קולו של סקוינסקי נאלם דום, האותיות החלו מרקדות למול עיניו; בתוך חזו כאלו נפסק דבר־מה ועלה בדמות גל מעל לבו מעלה מעלה, סתם את קולו, שם מחנק לגרונו… עוד רגע. הוא התגבר על רפיונו והמשיך קרוא:

"עלמה קדושה אשר בצ’נסטוכוב מאירה

(באוסטרו־ברם תהלי! את, אשר על גאון־הבירה

ואמוני־עמה בנובוגרוד תגני!

וכאשר לאיתני, בעודי רך, בנס השיבותיני

מחיק אם בוכה אל חיקך עת נשאו אותי

ועפעפי־גוסס אליך הרימותי,

ומיד אל סף מקדשך פעמי אחישה

להגות תודה על חיי לפני זיו־הקדושה),

כן תשיבינו בנס אל חיק מולדת אהובה!"…

גלי־המים הגאים עשו לאל את רצונו של הזקן. הוא שאג והתנפל לארץ; שערו השב התערב בחול של שפת־הים. הנה ארבעים שנה עברו עליו מאז ראותו את ארצו ואלהים היודע, כמה שנים לא שמע את שפת מולדתו, והנה באה פתאום שפה זו עצמה אליו – עברה את האוקינוס ומצאה אותו, את המתבודד, על חצי כדור־העולם השני, והיא כל־כך אהובה, כל־כך יקרה וכה נהדרה! הוא געה בבכי, אפס בבכיתו לא היה כל כאב אלא אהבת אין גבול, שנתעוררה פתאום ואשר בפניה דמה הכל לאין ואפס… הוא פשוט נתכון בבכיתו הרבה הזאת לבקש את סליחתה של האהובה והמרחקה, על אשר כה הזקין ועל אשר כה הסכין לבדידות אי־הסלעים ומצא שכחה בו, עד אשר גם געגועיו החלו מטשטשים והולכים. והנה “תשובת־פלא” היתה בו – על כן דמה לבו להשבר בקרבו. הרגעים חלפו־עברו: הוא הוסיף לשכב. השחפים באו בטיסה מעל המגדל אגב צרחם כאלו משוללי־מנוחה לגורל ידידם הזקן. הגיעה ובאה השעה, בה נוהג היה להזין אותם בשיירי מזונו, ואחדים מהם עפו וירדו אליו מעל ראש המגדל. אחר הוסיפו להתקרב גם האחרים והחלו מנקרים בו קלות ומרפרפים בכנפיהם מעל לראשו. משק־הכנפים העירו. עתה, לאחר בכותו, השתפכה על פניו ארשת מנוחה ונהרה, ועיניו – זוהר־השראה קרן מהן. מבלי עמוד על הדבר מסר את כל מזונו לצפרים, אשר התנפלו עליו בצריחה והוא עצמו חזר ולקח את הספר בידו. השמש כבר עברה מעל לגני פנמה ויער־בראשית שלו והחלה יורדת לאטה מעבר למצר, למול האוקינוס השני, אבל גם הים האטלנטי עודו היה שטוף־זוהר. האור היה דיו מסביב והוא הוסיף איפוא קרוא:

"בין כה על כנפך שאי־נא נפשי העצובה

אל אותם שדות ירוקים, גבעות־יערים…"

……………………… .

………………………

רק דמדומי־השקיעה טשטשו את האותיות שעל הדף הלבן; שקיעה קצרה כהרף־עין. הזקן סמך את ראשו אל סלע ועצם את עיניו למחצה. ואז “זו, המגינה על צ’נסטוכוב שטופת־האור” עטפה את נפשו והעבירה אותה “אל שדמת־תנובה מלאה, שטופת הוד ויפעה”. על פני השמים עוד להטו פסי־אודם ופז ארוכים ובתוך נגוהות אלה נשאה נפשו לעבר סביבות־המולדת האהובות. באזניו החלו רועשים יערות הארנים, והמים – נהרות־המכורה. הנה יראה הכל, כפי שהיה. הכל פונה אליו בשאלה: “התזכור?” זוכר הוא! והנה גם עיניו רואות: שדות נרחבים משתרעים, משעולי־קמה, כרים, יערות וכפרים. הלילה בא. בשעה זו היה מגדלו מפזר כרגיל את אורו על פני עלטת־האפלה של הים – אבל עתה הוא מצוי בכפר מולדתו. הראש הזקן שח על חזהו והוזה. המראות עוברים לפני עיניו במהירות וללא־סדר קצת. אין הוא רואה את בית־אבותיו, כי המלחמה מחתה אותו, אינו רואה את אביו ואת אמו, כי הם מתו עליו בעודו ילד; אבל הכפר כולו הריהו נצב לפניו, כאלו רק תמול־שלשום עזבו; שורת בקתות עם האורות בחלונותיהן, הסכר, הטחנה, שתי הברכות, אשר האחת פונה לעבר חברתה, ההומות כל הלילה מקול מקהלות הצפרדעים. פעם עמד על המשמרת כל הלילה בכפר־מולדתו, עתה ימי־עבר אלה נראים לפני עיניו בשורת מראות. הנה שוב “אוּלן” הנהו ועומד על המשמרת: מרחוק משקיף בית־המרזח בעיניו היוקדות והומה ושר וסואן בתוך דממת־הליל ברקיעת רגלים, בקולות כנור ובטנון. “אוּ–ה! אוּ–ה!” אולנים הם הרוקדים עד כי שביבי־אש יתיזו דרבנותיהם, והוא יחידי על סוסו – ומה רב השעמום בלבו! השעות נגררות בעצלתים, לבסוף דועכים האורות; עתה, לכל אשר תחדור העין, ערפל, ערפל אין־גבול. אד כנראה מתנשא ועולה מן הכרים ועוטה את כל העולם כולו בצעיף לבנבן. כל הרואה היה אומר: ממש כאוקינוס. אך אלה כרים הם. עוד מעט והשליו ישמיע את קולו באפלה והפרפרות תזמזמנה בתוך הסוף. הלילה שקט וצונן, ליל־פּולין לכל פרטיו! מרחוק הומה יער־הארנים ללא רוח… כגל הים. בקרוב ילבין השחר את פאתי המזרח והתרנגולים יקראו בין המשפתים. האחד ישלח את קולו אל רעהו מתוך הבקתות; והנה גם העגורים כבר קוראים אי־שם מלמעלה. והאולן, רענן ובריא הוא חש את עצמו. הנה דובר על הקרב שלמחרת היום. הוי! אף הוא ילך לקרב עם האחרים, בתרועה ובנפנוף דגלים ילך. הדם הצעיר מריע כחצוצרה, אף כי נשיבת הליל מצננת אותו. והנה עלה השחר, השחר! הלילה מחויר: מתוך הצללים מגיחים היערות, השיחים, שורת הבקתות, הטחנה, הצפצפות. משאבות־המים חורקות כדגל־הפחים בראש המגדל. הוי, מה אהובה אדמה זו, מה יפה היא בזהרורי־הורד של השחר! הוי, את היחידה, היחידה!

שקט! הצופה הער שומע, כי מישהו מתקרב ובא. ודאי באים להחליף את המשמרות.

פתאום וקול נסר מעל לסקוינסקי:

– הי, זקן! קומה. מה לך?

הזקן פוקח את עיניו והוא מביט בתמהון על האיש, העומד לפניו. שירי מראות ההזיה והמחזות נאבקים בנפשו עם מראה המציאות. לבסוף מחוירים המחזות וגזים. לפניו עומד ג’ונס, שוטר הנמל.

– מה זה? – שואל ג’ונס – החולה אתה?

– לא.

– לא העלית את אור־המגדל. ירחיקוך מן המשרה, הספינה מסן־גרומו נפצה אל השרטון, באורח־אושר לא טבע איש, כי אחרת היית נמסר לדין. שב אתי, ואת השאר יאמרו לך במשרד הקונסול.

פני הזקן החוירו: אמנם הוא לא העלה אור במגדל באותו הלילה…

כעבור ימים אחרים ראו את סקוינסקי על ספונה של אניה, העושה את דרכה מאספינוול לניו־יורק. המסכן אבד את משרתו. שוב השתרעו לפניו דרכי־נדודים חדשים; הרוח חזרה וחטפה את העלה, למען טלטלהו על פני יבשות וימים, למען ענותו והשביעו תמרורים, ככל אשר עם חפצה. במשך ימים מועטים אלה תש כחו של הזקן וקומתו שחה לעפר, ורק עיניו בלבד היו נוצצות. אל דרכי חייו החדשים שם את פעמיו כשספרו נתון בתוך חיקו, אשר היה לוחצו לרגעים בידו כאלו מתוך חשש, פן יאובד לו אף הוא…